רפורמה במדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רפורמה במדיה הוא מושג המתייחס לניסיונות לבצע שינוי הדרגתי באמצעי המדיה השונים בצורה שתותאם לאינטרסים ולצרכים של הציבור וללא הטיה כתוצאה מהאינטרסים של כל ארגון או ממשלה. קרי, רפורמה במדיה היא תהליך שינוי הדרגתי של הסדר הקיים במבנה התקשורת מתוך כוונה שישרת את האינטרס הציבורי המשותף. פעילי רפורמה במדיה שמים דגש על שיפור הגישה למדיה, ואופן הייצוג במדיה של אוכלוסיות שונות ובמיוחד כאלו המופלות על ידי הגורמים האחראיים על תוכני המדיה כתוצאה מהכנסתם, מוצאם, מאפייניהם הדמוגרפיים, נטיותיהם הפוליטיות והמיניות, מאפייניהם הגופניים, או חוסר נגישותם לתקשורת.

פעילי הרפורמה במדיה פועלים מתוך ההנחה כי התקשורת היא ספקית המידע העיקרית בחברה שמעצבת ומשפיעה על הלכי הרוח בחברה ובעלת תפקיד מרכזי במימוש חופש הביטוי, ונתינת במה למגוון התרבותי של החברה. על כן ישנה חשיבות מכרעת להיותה מונעת על ידי האינטרסים של הציבור.

מהי רפורמה במדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגדרה הרחבה של רפורמה במדיה מתייחסת לניסיון לבקר את התוכן והמבנה הנוכחי של המדיה הממוסדים. על מנת לבקר את המדיה ולשנותה יש להבין את המבנה שלה, מהיכן היא מתוקצבת או על ידי מי, רוטינות השידור ושיתוף המידע, מקורות המידע שלה, תרבות ההפקה וכדומה. במדינות רבות אמצעי התקשורת נשלטים בידי בעלי עניין מסחריים או פוליטיים ואלו פועלים על מנת למקסם את רווחיהם ולמען קידום האינטרסים שלהם. לאחר שהפרט מבין את המבנה המוסדי והבעלות על אמצעי התקשורת הוא יכול לבקר אותם באופן פעיל ולנסות לשנות אותם[1].

מהפכת התקשורת של השנים האחרונות, כזו הפועלת כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", מתייחסת להרחבת הידע והמידע העומד לרשות הציבור, הרחבת שיח פוליטי פלורליסטי המאפשר מעורבות אינטנסיבית בחיים הפוליטיים וחשיפת שחיתויות במערכת השלטון. בשנים האחרונות ניתן לראות ירידה בכוחו של המוסד הפוליטי, כמעט בכל העולם, לאור התחזקות עוצמת המוסד התקשורתי. כיום, התקשורת נתפסת כמעצבת את סדר היום הציבורי ומשמשת כביטוי להגמוניה חברתית המסייעת לאזרח לגבש את עמדותיו ומשפיעה על רגשותיו והתנהגותו. בעזרת תכונות כמו מידיות ומהירות מסרים, הפכה התקשורת מהשופט ועד התליין בקרב מגזרים רבים.

הרשת, כפלטפורמת תקשורת, מאפשרת לפעילויות מסוג של מחאה חברתית לקום ולהישמע. בכך, מצמצמת את הפער בין אקטיביזם אזרחי לאקטיביזם תקשורתי. תפקידה של התקשורת העכשווית הוא לנסות ולעצב מחדש את יחסי הכוחות כדי לחזק את ערכי הדמוקרטיה. רפורמה במדיה היא ייחודית בכך שהשינוי של המדיה הוא גם אמצעי וגם מטרה עבור תנועות חברתיות[2]. עוצמתה הייחודית של התקשורת מאפשרת את מעורבותו של כוח אזרחי לפעול למען אינטרסים ציבוריים בפלטפורמות מדיה ובאמצעות רפורמות במדיה כביטוי מובהק לכך.

רפורמה במדיה מתבקשת בעת מצבים היסטוריים המוגדרים כ"צמתים קריטיים". חוקר התקשורת האמריקאי רוברט מקצ'סני מגדיר "צומת קריטי" כמצב היסטורי המתקיים כאשר שניים משלושת הקריטריונים הבאים מתרחשים: הופעתה של טכנולוגיה חדשה המערערת על הסדר הקיים או על טכנולוגיה קיימת, אמינותם של אמצעי התקשורת נפגעת ויורדת או משבר פוליטי מערער את האיזון בחברה ואת הסדר החברתי. כאשר קריטריונים אלו מתקיימים צומחות תנועות רפורמה המבקשות להשפיע ולשנות את המדיה הקיימים. הוכחות לכך, טוען מקצ'סני, הן עליית העיתונות המקצועית בשנת 1930 והתבססות הרדיו בשנים 1960 ו-1970, שבהן ניתן לראות כי במקביל צצו גם תנועות חברתיות שונות שהשתמשו במדיה על מנת ליצור שינוי מבני חברתי.[3]

החברה המודרנית בת זמננו עוברת שינויים רבים הקשורים בין השאר בשינוי באמצעי המדיה. הסוציולוג הספרדי מנואל קסטלס הגדיר את החברה המודרנית "חברת הרשת" כמושג המתאר חברה שבה רשתות התקשורת חודרות לכל מקום, ללא הגבלת זמן ומרחב, על ידי ייצור עצמי והמוני של המשתמשים. בבסיסה נמצאות רשתות תקשורת להעברת מסרים מיידיים בין רבדים שונים בעת ובעונה אחת. מכיוון שהרשת משמשת כיום כפורום המעצב את דעת הקהל, במהירות אדירה, ישנה ירידה באמון ובלגיטימציה של התהליך הפוליטי והתרכזות באמצעי תקשורת ההמונים. כלומר, המציאות כפי שהיא מוצגת דרך תקשורת ההמונים נתפסת כאמינה ולגיטימית יותר מהמציאות שהוכתבה על ידי התהליך הפוליטי.[4]

השפעתה של חברת הרשת על החברה המודרנית היא רק דוגמה אחת מני רבות לעליית כוחם של אמצעי המדיה והיחלשות כוחו של הממסד הפוליטי. מתוך כך עלה הצורך בשינוי הסדר החברתי הנוכחי, כפי שהושפע מאמצעי התקשורת, מקצוות שונים בחברה המודרנית.

בשנים האחרונות החלו להתפתח שלוש אסטרטגיות מובילות לשינוי במדיה. האסטרטגיה הראשונה כוללת שינוי מבני של המדיה על ידי עובדי המדיה עצמם, בין אם מדובר בעיתונאיים, יוצרים, ואנשי תקשורת, על ידי אתגור של המבנה הקיים של המדיה. שינוי פנימי זה לרוב נעשה על ידי הקמת ארגונים מקצועיים ואיגודי עובדים. פעולה זו מביאה לחיזוק העובדים וליכולת שלהם לשנות את מבנה המדיה הקיים כיום. האסטרטגיה השנייה היא יצירת מדיה אלטרנטיביים. הכוונה להקמת גופי מדיה אשר יתנו מקום לתפיסות חברתיות שונות, ויהיו מנותקים מן האילוצים וההשפעות המתקיימים בגופי המדיה המסורתיים. האסטרטגיה השלישית נוגעת לרמה הרגולטורית, שינוי מבני המדיה באמצעות חקיקה רגולטורית אשר תוביל לשינוי מבני בשוק התקשורת.[5]

תקשורת, דמוקרטיה וצדק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשר בין תקשורת, דמוקרטיה וצדק[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקשורת היא למעשה הכלי המשמעותי והחזק ביותר שמעצב את החברה וקובע את הלך הרוח בחברה, הן מבחינת לוח הזמנים הציבורי והן מבחינת אופי התכנים המופצים בכלי התקשורת .[2] יורגן הברמאס מגדיר תקשורת על בסיס הבנת המונח צדק חברתי, והוא מעודד תקשורת המושתתת על עיקרון זה. עיקרון הצדק החברתי אם כך, מבסס את מוסד התקשורת על ערכים של שוויון וחירות, שבבסיסם הם ערכים דמוקרטיים[6]. חברה דמוקרטית המאפשרת קיום של מוסד תקשורת תקין ומביאה לידי ביטוי את ערכי השוויון, החירות והקניין, לא רק בהיבט החוקתי אלא גם בהיבט המעשי-ביצועי והיא באה לידי ביטוי בריבוי ערוצי תקשורת, ריבוי תחנות רדיו ולוויין, ריבוי דעות, ריבוי תפיסות עולם (דוגמה לכך הוא הקמת ערוץ 7). כאשר הסמכות היא בידי המדינה בתחום מסוים, ואינה מאפשרת שוק חופשי וריבוי דעות, מוסד התקשורת נפגע בכך שערכים דמוקרטיים לא באים לידי ביטוי, לדוגמה חוק בזק, 1982[7]. התקשורת משמשת ככלב השמירה של מוסד הדמוקרטיה, בכך שהיא למעשה כוח משמעותי בביקורת על מהלכי השלטון ובכך שהיא שומרת שהדמוקרטיה תישמר באופן המזוקק ביותר שלה (דוגמה לכך היא אתר החדשות "העין השביעית"). בדומה לחברות מערביות אחרות, התקשורת היא בעלת מעמד, השפעה וכוח בחברה הישראלית, והיא משקפת את מעמדם של אנשי התקשורת (עיתונאים, מנחים וכו') כגיבורי התרבות החדשים בחברה[2]. עם זאת, בעשור האחרון ניתן להבחין בתהליך של דטרמיניזם טכנולוגי, המשפיע לרעה על עיצוב מוסד התקשורת בישראל וגורם ל"רעות חולות" בחיי החברה, כדוגמת התמכרות לצפייה, התפתחות מחשבה פסיבית וחשיפה לתכנים בעלי אופי אלים ושוביניסטי[2]. כוחה של הדמוקרטיה הישראלית תלוי באופן ישיר בהתפתחות התקשורת ובמעמדה בחברה – כמוסד המאפשר פלורליזם של דעות והלכי רוח, ריבוי ערוצים, תכנים ו"פולמוס בריא בין קבוצות אינטרסים" ובכך מתחזק השיח החברתי והדמוקרטי[2]. כיום ניתן לראות פעולות של שמירה על הקשר בין תקשורת, דמוקרטיה וצדק על ידי הקמת ארגוני חברה אזרחית בתחום התקשורת ועל ידי קיום עיתונות חופשית ביקורתית.

האינטרס הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום ישנם יותר ממאתיים ארגוני חברה אזרחית בישראל; חלקם עוסקים במדיה התקשורתית[8]. מטרתם של ארגוני החברה האזרחית היא להביא לידי קיום של שתי תופעות נאו-ליברליסטיות, המחזקות את האיזון הדמוקרטי במדינה ואת זיקת הציבור לעניינים שעל סדר היום, כגון שחיתויות ומהלכים הנעשים רחוק מעיני הציבור. פגיעה במעמדם של ארגוני החברה האזרחית כמקורות קרבת אזרחים ומעורבותם בעשייה הפוליטית, ומסחור אותם גופים אזרחיים שאמורים להיות נקיים מאינטרסים כלכליים, פוגעים בצורה ישירה בהתנהלות דמוקרטית תקינה של המדינה, משום שהן למעשה מונעות מהאזרח הפשוט להבין מהליכים פוליטיים ולהיות יותר משפיע ומעורב בקבלת ההחלטות[8]. דמוקרטיה בריאה מאפשרת איזון בין שלושת המגזרים (השלטוני, העסקי והשלישי) ומאפשרת הפרדה ברורה בין כל אלו לבין ארגוני החברה, בכך שגופי החברה האזרחית לא כפופים בעשייתם לחוקי השלטון והכלכלה, והם פועלים על מנת לאפשר שיקוף, מעקב וביקורת על גופי השלטון והכלכלה[8]. גופי החברה האזרחית בתחום התקשורת הם ככלב שמירה לדמוקרטיה משום שמשימתם היא לחשוף שחיתויות ולנתר את המהלכים הפוליטיים ולהביאם לידיעת הציבור ובנוסף לייצג את הציבור בספרה התקשורתית. דוגמה לכך היא הסדרה "מגש הכסף", המשקפת באופן בהיר את הקשר בין דמוקרטיה, תקשורת וצדק לבין האינטרס הציבורי. דוגמה נוספת לפעילות מסוג זה היא מסעו של עורך הסרט "המדריך למהפכה", דורון צברי, בעקבות חשיפת שחיתות ברשות השידור ומאבקו במקבלי ההחלטות במוסדות השלטון על מנת לאפשר לציבור ייצוג מול גופי השלטון האחראים על עתידה של רשות השידור.

אקטיביזם ותקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקטיביזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקטיביזם הוא מונח חדש יחסית, שהוצג באמצע שנות ה-70, המתייחס ליכולת לפעול ולעשות למען החברה או לשנות את ההיסטוריה. לאקטיביזם יש מקום מרכזי בכל מאבק היסטורי עבור זכויות חדשות, להארכה או לשמירה של זכויות קיימות. אקטיביזם הוא פעולה ישירה של תהליכי השינוי החברתי ומתבטא בדרכים שונות: מחאות והפגנות, שביתות, שביתות שבת, חרם צרכנים ומרי אזרחים לא-אלים. התקשורת מהווה חלק בלתי נפרד מהאקטיביזם ולה תפקיד מכריע בקביעת אסטרטגיות פעילות, בתהליכים של השינוי החברתי ובהבלטת סיקורים אודות פעולות אקטיביסטיות. אקטיביזם תקשורתי זה מתבטא במגוון דרכים: פרסום חדשות באתרי אינטרנט, יצירת חקירות וידאו ואודיו, הפצת מידע על מחאות וארגון קמפיינים הנוגעים למדיניות התקשורת.[9]

החברה האזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה האזרחית היא זירה של מוסדות, ארגונים, רשתות ויחידים וערכיהם. חברה זו קשורה באופן ישיר לשוק החופשי, לחברה ולמדינה ומחויבת למערכת מוסכמת של חוקים אזרחיים. ההתאגדות בחברה נעשית מבחירה וזאת על מנת לקדם אינטרסים משותפים. פעולות אקטיביות מצד החברה האזרחית דרושות על מנת לתקן עיוותים הקיימים במבנה שוק התקשורת. חברה אזרחית היא חברה שמאפייניה ותכליתה נתונים לפרשנויות רבות. ישנם מספר עקרונות בסיסים לקיומה של חברה אזרחית: ראשית, החברה האזרחית מבוססת על רצוניות ולא על אכיפה. כלומר, האזרחים מעוניינים להשתייך לחברה ולהיות מעורבים במרחב הציבורי המשותף. שנית, בחברה זו ישנה הסכמה מצד האזרחים על פעולה לפי כללי משחק ובמסגרת החוק הקיים. שלישית, חברה זו היא פלורליסטית ובעלת דעות מגוונות.[8]

עיוותים בשוק התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכלי התקשורת תפקיד מרכזי במימוש חופש הביטוי, הן כספקי מידע ופרשנות, והן כנותני במה למגוון התרבותי של החברה הישראלית וההשקפות השונות הרווחות בציבור. לעיתים כלי התקשורת אינם מממשים את תפקידם ועקב כך נגרמים עיוותים שונים שעשויים לפגוע בחופש הביטוי ובאינטרס הציבורי עיוותים אלה מתבטאים בפן הפוליטי והכלכלי.

עיוות בפן הפוליטי בא לידי ביטוי בצנזורה היוצרת הטיה של המידע המוצג בתקשורת. היא נוצרת כתוצאה מלחצים פוליטיים ושליטה בערוצי התקשורת. דבר זה נעשה מצד גורמים פוליטיים המנסים לצנזר ולמנוע פרסום חומרים ביקורתיים והבעת דעות שמבקרות את השלטון. אחת הדוגמאות לסכנת הצנזורה הפוליטית בישראל היא למשל המליאה של רשות השידור שבה קבוצה מצומצמת, הממונה על ידי ראש הממשלה, מפקחת על התכנים המשודרים בערוצי רשות השידור. על כן, ישנה סכנה שחברי המליאה יושפעו מצד גורמים פוליטיים וכתוצאה מכך לא יפעלו למען האינטרס הציבורי.

בפן הכלכלי ישנו עיוות נוסף קרי הצנזורה הכלכלית, המתבטאת באינטרסים של בעלי כלי התקשורת כתוצאה מריכוזיות (אנכית ואופקית) ובעלות צולבת בשוק התקשורת. במסגרת זו, מספר מצומצם של בעלי שליטה מחזיקים ומממנים את אמצעי התקשורת (כגון: עיתון, ערוץ טלוויזיה), כך באפשרותם לסנן כתבות וסקופים שונים, או לחלופין לתת במה לכתבות המציגות אותם באופן חיובי. בצורה זו הם מנסים לכוון את דעת הציבור באופן שישרת אותם, כלומר בעלי אינטרסים יכולים למנוע כתבות שליליות או לקדם כתבות מפרגנות עליהם ועל העסקים השונים שלהם. לדוג' העיתון ידיעות אחרונות שייך למשפחת מוזס ולה שליטה גם על חברת נטלי (חברה למתן שירותי רפואה), על כן היא מרבה בכתבות חיוביות אודותיה. לאור עיוותים אלו, ישנו צורך בפעילות אקטיבית מצד החברה האזרחית לתיקונם.[10]

תנועות רפורמה במדיה בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר חוקים שעברו באוסטרליה בשנים האחרונות עוררו הדים בחברה האזרחית האוסטרלית ובתנועות רפורמה ביבשת. בשנת 2015 העביר הפרלמנט חוק שמחייב את ספקי האינטרנט והטלפונים הסלולריים לאחסן מידע על המשתמשים למשך שנתיים למרות מחאתם של רבים שטענו כי החוק גורם למעקב יתר על משתמשי האינטרנט ומאיים על יכולתם של עיתונאים לתקשר בחיסיון עם מקורותיהם. עוד באותה שנה תיקון חוק הגנת זכויות היוצרים באינטרנט העלה את דאגתם של ארגונים שטענו כי ניסוח התיקון נעשה בשפה מעורפלת ובכך יכול לשמש ספקי תוכן ומפרסמים לקידום האינטרסים שלהם. אספקט נוסף של החוק הוא העובדה כי מסמכים ממשלתיים מוגנים גם הם על ידי זכויות יוצרים ומגבילים את זכות הציבור לדעת.[11] דוגמה לגופים הבולטים במעורבותם ביבשת הם בין היתר פדרציית העיתונאים העולמית IFJ – (Asia-Pacific Australia[12]) המאגדת ארגונים באזור האסיה פסיפיק ולצד עבודתה בשיפור תנאי העסקתם של העיתונאים ואיכות העיתונות עוסקת גם בזכות לחופש הביטוי, זכות למדיה חופשית ולהתארגנות חופשית. ארגון MEAA( Media, Entertainment & Arts Alliance Australia)[13]הוא גג לארגוני זכויות עובדים באוסטרליה הנאבק על עיתונות תחרותית, תנאי העסקה הוגנים לעיתונאים וזכות הציבור לדעת. מבין הקמפיינים הבולטים של הארגון הוא קמפיין "Hands off our abc"[14]-קמפיין חברתי למען הרחבת התקציבים לדרמה אוסטרלית מקורית בערוץ השייך למדינה ולשם ייצוג הוגן לקשת רחבה יותר של החברה האוסטרלית. Walkley Foundation (Australia)[15] הוא ארגון שנוסד על מנת לקדם מצוינות בעיתונאות בפורומים מגוונים ובעד דיון על השינויים המהירים בהתפתחות של העיתונות לשם חיזוק הדמוקרטיה. מבין פעילויות הארגון: ערבי מימון למען קמפיינים התומכים בחופש עיתונות, ושיתופי פעולה עם מדינות כמו הודו ודרום קוריאה בנושאי רפורמה במדיה.[16]

קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום אחת מהתנועות הבולטות בקנדה היא תנועת Open Media.ca[17]שקמה בשנת 2007, מאז תחילת פעילותה הצליחה התנועה להרוויח שם לאומי והשפעה מדינית לא מבוטלת. למרות שישנם ארגונים לא ממשלתיים רבים המדווחים על יחסים חיוביים עם התקשורת, נראה שיש להם גם גישה מקבלת וחיובית יותר כלפי תקשורת עצמאית, אשר מסתמכת במידה רבה על עיתונאות אזרחית שהובילה לעליית תרבות הבלוגים. התפיסה הרווחת כיום בקרב אקטיביסטים בתקשורת בקנדה היא כי ארגונים שמטרתם ליצור רפורמה בתקשורת צריכים לשקול ייסודו של מבנה מוסדי נרחב, כגון עמותה או רשת שיכולה להקל על תקשורת בין גופים שונים ולעבוד בשיתוף פעולה עם מגוון רחב ורב גוני של ארגונים נוספים.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת Occupy Wall Street[18] שהחלה את פעילותה בסתיו 2011 היא דוגמה טובה להצלחה אשר מגיעה בעקבות שימוש במדיה החברתיים. אנשי התנועה השתמשו במדיה החברתית כדי לפרסם את קיומה של התנועה, לעדכן על פגישות לקהל הרחב, פרסום אירועים, הפגנות ובסופו של דבר אף למשוך את תשומת לבה של מדיית המיינסטרים העיקרית – ערוצי החדשות והתקשורת ההמונית במדינה. שימוש ברשתות חברתיות כגון פייסבוק וטוויטר הצליחו לארגן ולאחד מספר רב של אנשים ממקומות שונים למען מטרה אחת משותפת. בסופו של דבר גרמה הרשת החברתית ליצירת פלטפורמה ענקית ולשינוי לו ייחלו חברי התנועה.

דוגמה נוספת לארגון פעיל ומוכר בארצות הברית המקדם רפורמות במדיה הוא ארגון בשם Free Press organization[19]. אשר חרת על דגלו את השמירה על חופש הביטוי באינטרנט, הגנה על חופש העיתונות ושמירה על ייצוג שוויוני של קולות שונים ומנוגדים במדיה. הארגון תומך גדול של רעיון הנייטרליות ברשת.

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חופש העיתונות באירופה, הנגזר מחופש הביטוי, נמצא במשבר[20], שכן הוא יכול להתממש רק בסביבת תקשורת חופשית ופלורליסטית, אשר לא מתקיימת בפועל[21]. המשבר מתקיים לא רק במדינות אוטוריטריות כמו אזרבייג'ן, אלא גם בכאלה עם חוקות דמוקרטיות חזקות כמו גרמניה[20]. על מנת ליצור שינוי במרחב התקשורתי קמו מספר גופים באירופה, ביניהם המרכז האירופי לחופש העיתונות והתקשורת (ECPMF). הבסיס לעבודתו היא האמנה האירופית לחופש העיתונות[22], המנסחת עקרונות לחופש המדיה מהתערבות ממשלתית[20].

גוף נוסף הוא ה-SEEMO‏ (South East European Media Organisation) הפועל להגברת חופש העיתונות והפלורליזם, אכיפת יושרה עיתונאית וקידום רפורמות במדיה במדינות דרום-מזרח אירופה[23]. איחוד העיתונאים האירופי (EFJ) נלחם אף הוא למען זכויות חברתיות ומקצועיות של עיתונאים העובדים ברחבי אירופה, באמצעות איגודים מקצועיים חזקים. ה-EFJ מקדם ומגן על זכויות לחופש הביטוי וחירות המידע כחלק מזכויות האדם[24]. דוגמה לפעולותיו היא קמפיין 'Media Against Hate', במסגרתו נערכה סדרת הדרכות וסדנאות עבור אנשי תקשורת ורגולטורים של המדיה על מנת להחליף את שיטות העבודה, לקדם למידה משותפת והדדית, ולפעול בשיתוף פעולה[25].

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מסוף שנות השמונים, עם סופה של המלחמה הקרה, חלו שינויים דרמטיים בשידורי התקשורת עקב עליית כוחם של הליברליזם והדמוקרטיה. בדרום אפריקה ההתמודדות עם השינויים הללו הייתה מאתגרת במיוחד, כיוון שמבנה השידור היה מושתת עד אז על מבנים פוליטיים לא פלורליסטיים ולא דמוקרטיים. על כן, תנועות הרפורמה במדיה אשר קמו בדרום אפריקה, התמקדו בעיקר בפוטנציאל הדמוקרטי של המדיה[26]. דוגמה לכך היא African Freedom of Expression Exchange) AFEX) – רשת יבשתית-אפריקאית הנאבקת על חופש הביטוי וזכויות המדיה[27]. בין פעולותיה היא נאבקה לשחרור עיתונאי אפריקאי בשם Alfred Taban אשר נכנס לכלא על כך שהביע את דעתו[28]. דוגמה לארגון החבר ב-AFEX היא ארגון Media Institute of Southern Africa) MISA). הארגון פועל הן במרחב הפיזי והן במרחב המקוון. בין פעולותיו: קידום רפורמות בחוק לשיפור הנגישות למידע וחופש הביטוי. כמו כן, הארגון שואף ליצור תעשיית תקשורת מקצועית ומהימנה יותר באמצעות סדנאות, סמינרים ופלטפורמות לימודיות נוספות[29]. פרט לארגון MISA, ישנם ארגונים נוספים הפועלים בכל רחבי אפריקה, כמו למשל ארגון WAJA (West African Journalists Association) הפועל במערב היבשת ומגן על חופש הביטוי וזכויות האדם של העיתונאים באזור זה[30].

אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באסיה הייתה תקווה שהכלכלה הליברלית וטכנולוגיות מידע ותקשורת (ICT) יביאו לדמוקרטיזציה של העיתונות. אך בפועל, ההשפעה הייתה מוגבלת ולא שוויונית בקרב המדינות השונות באסיה.

בסין, למשל, השתמשו בטכנולוגיות החדשות ובאינטרנט כדי לשלוט במידע, לחסום אתרים מסוימים ולהפעיל צנזורה על תכנים. במדינות אחרות, כמו הודו וקמבודיה, האינטרנט משרת רק פלח מסוים באוכלוסייה לו יש את היכולת והנגישות, שכן מרבית האוכלוסייה במדינות הללו חיה באזורים כפריים בהם הגישה לאינטרנט מועטה[31]. עקב המצב התקשורתי שלעיל, קמו תנועות רפורמה במדיה באסיה. למשל, תנועות רפורמה בטאיוואן, ביניהן The Media Watch Foundation, ניסו ליצור שינוי בזירה התקשורתית ולהילחם בתופעת הקונצרנים. כחלק מהאסטרטגיה שלהן גויסה תמיכה ציבורית הן במחאות מקוונות והן במחאות 'אוף-ליין'. פעילי התנועות ניצלו את המדיה החדשים והפכו ליותר אקטיביים ביצירת חלופות מידע לזרם המרכזי של התקשורת[32]. דוגמה נוספת ניתן לראות בדוחה שבקטר, בה הוקם המרכז לחופש התקשורת (DCMF), אשר פועל למען עיתונות אחראית ואיכותית, ושמירה על ביטחון העיתונאים. במסגרתו נערכות סדנאות במטרה לפתח את כישורי העיתונות ולהגן על חופש העיתונות בעולם הערבי[33].

דרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1980 עד שנות ה-2000, במגזר הפרטי באמריקה הלטינית היה קיים מונופול רב על אמצעי התקשורת והתקיימה תחרות מוגבלת. אך בעקבות עלייתן לשלטון של מפלגות שמאל ברחבי דרום אמריקה, וב-15 השנים האחרונות, נוצרו קבוצות שחלקן מגנות על המדינה בעוד אחרות פועלות נגד הצנזורה של המדינה על ידי שידורי תוכן אידאולוגי שהתנגד לממשלות שעלו לשלטון.[34], תנועה בשם Fundamedios שנוסדה ב-2007 מתנגדת למועצת הרגולציה של המדיה במדינה. התנועה טוענת שהחוק שמכוחו נוסדה התנועה מגביל את חופש הביטוי ואת הנגישות של האזרחים למידע. אך אף על פי שהתרחשו שינויים פוליטיים בדרום אמריקה, עדיין קיימת בה ריכוזיות רבה בתחום המדיה. במדינות כמו, ברזיל, קולומביה וצ'ילה הקושי ליצור רפורמות במדיה הוא עצום מכיוון שהשלטון הוא זה ששולט ברוב אמצעי התקשורת. האיגוד הבין לאומי לשידורי רדיו קהילתיים (AMARC) הגדיר את מדינות דרום אמריקה כבעייתיות ביותר בתחום התקשורת מכיוון שהשלטון בהן אינו אוהד את אמצעי התקשורת השונים ולכן קיים קושי בייסוד תנועות רפורמה במדיה. המדינה היחידה כרגע שבה אחוז הריכוזיות בתחום התקשורת נמוך יחסית היא ארגנטינה שפועלת לחלוקת זיכיונות ורישיונות לרדיו ולטלוויזיה.[35]

רפורמה במדיה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, ניתן לראות דוגמאות לפעילות אקטיביסטית של החברה האזרחית בשוק התקשורת והמדיה. לדעת רבים, הרפורמה במדיה בישראל החלה כבר בשנותיה הראשונות של המדינה ואף לפני קום המדינה, בעזרת גופים אשר ביקשו לקרוא תיגר על העיתונות הממוסדת ועל מדיניות מקבלי ההחלטות, ולגרום לשינוי מהותי של השיח בישראל. בין הגופים הללו ניתן למצוא את עיתון קול העם, שבועון העולם הזה של אורי אבנרי, ורדיו קול השלום של אייבי נתן. גם כיום, ניתן לזהות כיצד תנועות וארגונים הפועלים בתחום זה בישראל, מקדמים את הנושאים אליהם מתייחסת הרפורמה במדיה. גופים אלה פועלים בתחומים שונים המהווים יחד את רפורמת המדיה בישראל.

בתחום העיתונות, ניתן למצוא את כל התקשורת העין השביעית, העוסק בסקירה וביקורת של התקשורת[36]. בין עיסוקיו, חושף הארגון מידע אודות בעלויות בשוק התקשורת בישראל, כמו גם חשיפת עוולות, הטעיות והעלאת מגמות של הונאה, אפליה וגזענות לסדר היום – נושאים שלרוב אינם באים לידי ביטוי בתקשורת הממוסדת והמסורתית. הגוף מתמקד בנושא הריכוזיות בשוק התקשורת בישראל, דבר אשר חושף את קשת האינטרסים של בעלי גופי תקשורת המחזיקים בבעלותם גופים עסקיים ותקשורתיים שונים. מדיום נוסף שמציע תוכן המשקף את האינטרס הציבורי נקרא הטלוויזיה החברתית. ארגון תקשורת הפועל באופן עצמאי ברשת האינטרנט וברשתות החברתיות, ושם לו למטרה לקדם סדר יום חברתי בישראל. בניגוד לגופי התקשורת התאגידית, הגוף אינו נמצא בשליטתם של אנשי עסקים, אלא שייך לארגונים הפועלים לשינוי חברתי בישראל ואינו פועל למטרות רווח. הארגון עונה על הצורך במדיה אלטרנטיבית המקדמת ערכים של שוויון, צדק חברתי וסולידריות[37].

בישראל קיימות דוגמאות לארגונים הפועלים מחוץ לתחומי התקשורת המסורתית ומהווים מעין גוף מבקר חיצוני לתקשורת הממוסדת. דוגמה לכך היא עמותת סיכוי, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים בישראל. במסגרת פעילותה, חוקרת העמותה את ייצוג המיעוט הערבי בתקשורת העברית הממוסדת[38]. העמותה מפעילה את פרויקט "מדד הייצוג"[39] אשר עוקב אחר הכמות והאופי של ייצוג החברה הערבית בתקשורת. המדד בוחן מדי שבוע את אחוז הייצוג של האוכלוסייה הערבית בתוכניות החדשות והאקטואליה בערוצים המרכזיים בישראל, וחוקר את השינויים ביחסה של התקשורת לערבים בישראל. דרך מדד זה, חושפת העמותה את אי השוויון הקיים בתקשורת בישראל בין יהודים וערבים, הן בכמות (או היעדר) הייצוג, והן באופי הייצוג.

ארגון נוסף הפועל מחוץ לזירה התקשורתית ומבקר אותה הוא המכון הישראלי לדמוקרטיה. ארגון חוץ-ממשלתי הפועל כגוף מחקר ועוסק בתכנון מדיניות ורפורמות במערכת השלטונית של ישראל. המכון הוא מוסד עצמאי, מחקרי ויישומי, הפועל בזירה הציבורית הישראלית ומפעיל את "התוכנית לרפורמות במדיה"[40]. תוכנית זו עוסקת בהיבטים המהותיים והמבניים של התנהלות אמצעי התקשורת והמדיה החדשה בישראל. התוכנית מחזיקה בתפיסה כי אין להמעיט בחשיבותם של אמצעי התקשורת ובצורך בעצמאותם לקיומו של הליך דמוקרטי תקין ולקיומה של חברה אזרחית טובה. צוות התוכנית עוסק באיתור ובמחקר של כשלים בתפקוד אמצעי התקשורת, ובכלל זה כאלו הנובעים מלחצים מסחריים, מכשלי שוק ומעבירות אתיות. בין השאר, מקדמת התוכנית את הצרכים התקשורתיים של האוכלוסייה הערבית בישראל ואת חובת המדינה לספקם, על ידי מחקרים והמלצות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Toby Miller, The Routledge companion to global popular culture, Taylor & Francis group, 2015
  2. ^ 1 2 3 4 5 עוז אלמוג, תקשורת ודמוקרטיזציה, פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית, חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/ תל אביב: זמורה ביתן, 2004, עמ' 272–278
  3. ^ C. Riley Snorton, New Beginnings: Racing Histories, Democracy and Media Reform, International Journal of Communication 3, 2009
  4. ^ Stalder, Felix (2006). Manuel Castells: the theory of the network society. Cambridge: Polity. ISBN 0745632777.
  5. ^ Schejter, Amit; Tirosh, Noam (2015). ""What Is Wrong Cannot Be Made Right"? Why Has Media Reform Been Sidelined in the Debate Over "Social Justice" in Israel?". Critical Studies in Media Communication. 32 (1): 16–32. doi:10.1080/15295036.2014.998514. ISSN 1529-5036.
  6. ^ Morris, Martin (2009). "Social Justice and Communication: Mill, Marx, and Habermas". Social Justice Research. 22 (1): 134–155. doi:10.1007/s11211-009-0091-6. ISSN 0885-7466.
  7. ^ Tarr, Maya (2010). "Regulating the Airwaves in Israel's Burgeoning Democracy: Why the Israeli High Court of Justice Should Have Acknowledged Free Speech in the Case of Arutz Seven". Cardozo Journal of International & Comparative Law. 18 (3): 687.
  8. ^ 1 2 3 4 יעל ישי, חברה אזרחית בתהליכי פירוק? כמה הערות על המצב הנוכחי, חברה אזרחית ומגזר שלישי בישראל ב(2), 2008, עמ' 7-27
  9. ^ Bart Cammaerts, activism and media, Bristol, 2007
  10. ^ דן כספי, תקשורת ופוליטיקה בישראל, הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2007
  11. ^ "Country report | Freedom of the Press | Australia | 2016". Freedom House. נבדק ב-2017-06-23.
  12. ^ http://www.ifj.org/regions/asia-pacific
  13. ^ https://www.meaa.org/about-us/
  14. ^ https://www.meaa.org/campaigns/hands-off-our-abc/
  15. ^ https://www.walkleys.com/about/
  16. ^ https://www.walkleys.com/calendar2016/ (ארכיון)
  17. ^ Open Media
  18. ^ Occupy Wall Street
  19. ^ Free Press organization
  20. ^ 1 2 3 "About". European Centre for Press and Media Freedom. נבדק ב-2017-03-13.
  21. ^ "Media Freedom and Pluralism". Digital Single Market. נבדק ב-2017-03-13.
  22. ^ "Statue and Code of Conduct". European Centre for Press and Media Freedom. אורכב מ-המקור ב-2017-03-14. נבדק ב-2017-03-13.
  23. ^ "About". MediaObservatory. נבדק ב-2017-03-13.
  24. ^ About EFJ, europeanjournalists.org (באנגלית)
  25. ^ Media Against Hate, europeanjournalists.org (באנגלית)
  26. ^ Ndlela, N, Broadcasting reform in Southern Africa: Continuity and change in the era of globalisation, Westminster Papers in Communication and Culture, 2007
  27. ^ "About Us". African Freedom of Expression Exchange (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-03-13.
  28. ^ "Take Action". African Freedom of Expression Exchange (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-03-13.
  29. ^ Africa, Media Institute of Southern. "About MISA - Media Institute of Southern Africa". Media Institute of Southern Africa (באנגלית אמריקאית). אורכב מ-המקור ב-2017-03-14. נבדק ב-2017-03-13.
  30. ^ Index on Censorship, West African Journalists Association (WAJA) - Index on Censorship Index on Censorship, www.indexoncensorship.org (באנגלית)
  31. ^ Bromley, M., & Romano, A, Journalism and democracy in Asia., Routledge, 2012
  32. ^ Tsai, Hsin-yi Sandy; Lo, Shih-Hung (2016). Des Freedman, Jonathan Obar, Cheryl Martens, Robert W. McChesney (eds.). "12. Media Reform Movements in Taiwan". Strategies for Media Reform: 153–166.
  33. ^ Townson, Peter (2016). Des Freedman, Jonathan Obar, Cheryl Martens, Robert W. McChesney (eds.). "24. Doha Centre for Media Freedom: Media Reform through Capacity Building". Strategies for Media Reform: 312–318.
  34. ^ Doleac, Clément (2015-02-19). "Insufficient Media Reforms in Latin America: Urgency to Go Further". Council on Hemispheric Affairs. נבדק ב-2017-06-23.
  35. ^ Gomez Garcia, Rodrigo (2013). "Media Reform in Latin America: Experiences and Debates of Communication Public Policies". The Political Economy of Communication. 1 (1). ISSN 2357-1705.
  36. ^ אודות אתר "העין השביעית", באתר העין השביעית
  37. ^ אודות הטלוויזיה החברתית, באתר הטלוויזיה החברתית
  38. ^ עידן רינג, מחיר ההדרה – האזרחים הערבים בתקשורת העברית בתקופת ההסלמה הפוליטית-ביטחונית של אוקטובר 2015, סיכוי
  39. ^ אורן פרסיקו, המדד חוזר, באתר העין השביעית, 22 בפברואר 2017
  40. ^ התכנית לרפורמות במדיה, באתר www.idi.org.il
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רפורמה_במדיה&oldid=37535127"