דוד צבי מילר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דוד צבי מילר

דוד צבי (היינריך) מילר (David Heinrich Müller;‏ 6 ביולי 184621 בדצמבר 1912), נולד בבוצ'אץ' שבגליציה, היה פרופסור מן המניין לאפיגראפיה שמית באוניברסיטת וינה. התמחה בתרבות ערב ובלשונות קדם. היה מומחה באשורולוגיה, לימד לשונות אלו באוניברסיטה הווינאית. תרגם את חוקי חמורבי לעברית והשווה אותם לחוקי התורה ולחוקי רומא העתיקה; חקר ואיזן את מבנה השירה המקראית ופענח את חוקיה ומשפטיה. היה מהמורים בבית המדרש לרבנים בווינה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילר, שהיה בן דודה של אסתר, אמו של הסופר ש"י עגנון, נודע בילדותו כעילוי, ולכן אחד מגבירי קולומיאה לקחו כחתן לבִתו. בקולומיאה התוודע לחוברות "השחר" של פרץ סמולנסקין ולספרות ההשכלה. על פי המסופר,‏[1] כשהתברר לגביר כי חתנו לא מסתפק בלימודי קודש, אילץ הגביר את מילר לתת גט לאשתו וגירשו מהעיר.

מילר נסע לצ'רנוביץ, אל בן-דודו וחברו ישראל הלוי טלר. בהגיעו כבר היה בעל השכלה כללית רחבה.

"לא ריקם בא הרשל לצ'רנוביץ: למדן מופלג בש"ס, בקי בתנ"ך ובדקדוק הלשון העברית, ובהיחבא למד בעלית בית אביו גם גרמנית, פולנית, צרפתית, אנגלית, רומית ויונית ---"

– "מימים ראשונים", כרך ב', עמ' 166.

כעבור זמן מה בצ'רנוביץ עברו השלושה (טלר, מילר ובן-הדוד שווארץ) לבית המדרש לרבנים בברסלאו בניהולו של זכריה פרנקל. אולם הלימודים בבית המדרש לא סיפקו אותו, והוא עבר ללמוד באוניברסיטה.

למד באוניברסיטאות וינה, שטרסבורג ולייפציג, והתמחה בבלשנות שמית. מוריו היו תיאודור נלדקה (Theodor Nöldeke;‏ 1836–1930), מהבולטים שבחוקרים המזרח-גרמנים בסוף המאה ה-19, והיינריך פליישר (Heinrich Leberecht Fleischer). מילר הצטרף לחבורת חוקרים מצומצמת החוקרת את לשונות ערב הדרומית.

"החכם הנודע ד"ר דוד מיללער (דוד צבי מילר) בוויען [=וינה], אשר הורה עד היום בבית האוניווערזיטעט [=אוניברסיטה] במחלקה של חכמת בני קדם ולשונות שֵם [=שפות שמיות] בתור מורה בלתי קבוע (אויסערארדענטליך), הורם כעת למעלת פראפעססאר [=פרופסור] גמור. נודע כי החכם הזה הוא אחד מיחידי סגולה המעטים. ועם כל חכמתו ורום ערכו בעולם המדע, לא סר לבו מאת לאומו ותורתו והוא אחד מן הסופרים המצוינים"

הידיעה בעיתון הצפירה על מינויו לפרופסור מן המניין ("פרופסור גמור"), 1885.

עד לשנת 1900 ביקר אדוארד גלזר ארבע פעמים בתימן לתקופות שונות. כתוצאה מביקורים אלו כתב גלזר ב-1890 לברון הירש והציע לו ליישב יהודים בתימן. בנוסף, הביא גלזר לאירופה חומר אפיגראפי רב. מאחר שכמות החוקרים האירופאים ששלטו בתימנית ובניבים המדוברים בדרום חצי האי ערב הייתה קטנה, עמד החומר שהביא גלזר, כמו חומרים שהביאו חוקרים אחרים, לרשות מילר במחקריו. מילר התבלט בשפע חיבורים, מחקרים ומאמרים שכתב ורכש לו שם מקצועי.

בזכות הישגיו ומחקריו, נאלצה אוניברסיטת וינה למנות את מילר לפרופסור מן המניין; במינוי זה כמעט שלא זכו יהודים באותה עת, ורובם, להבדיל ממילר, נאלצו להתנצר או להתכחש למוצאם על מנת לזכות במינוי הנכסף.

במקביל להמתמחותו במזרחנות, נשאר מילר פעיל בתחום ההשכלה העברית. בהגיעו לווינה יזם פגישה עם סמולנסקין, שאותו הכיר רק מתוך קריאת מאמריו ומהתכתבות, ונשאר בקשר חברי עִמו עד פטירתו של האחרון בחוסר-כול ב-1885. לאחר פטירתו של סמולנסקין מילר אירגן מגבית כספית להבטחת קיומה של משפחתו.

אחד ממאמריו החשובים של מילר, שהתפרסם ב"השחר", כלל ביקורת חריפה על ספרו של שלמה בובר על הפסיקתא. עיקר הביקורת נסבה על כך שבובר העלים את מקור המידע שלו לרוב דבריו, הלא הם דברי יום טוב ליפמן צונץ בספר הדרשות שלו. ביקורת זו אושרה מאוחר יותר על ידי אייזיק הירש וייס.‏[2]

במהלך השנים הוכר מילר כמומחה לחקר ערב הדרומית, וככזה טיפל הן במימון המשלחות המדעיות והן בעיבוד תוצאות סיורים מדעיים אלה. במקביל עסק בחקר ארץ ישראל וסייע בהוצאת הספר המדעי על הנגב, ארץ ישראל הדרומית ועבר הירדן של החוקר האוסטרי-צ'כי אלואיס מוסיל "סֶלַע ערב" (Arabia Patraea).

כאשר באוקטובר 1893 נפתח בית המדרש לרבנים בווינה, החל מילר, במקביל לעבודתו באוניברסיטה ובנוסף למחקריו, ללמד בסמינר את מקצועות העברית. מתלמידיו: מיכאל ברקוביץ, מחנך ועיתונאי מראשוני התנועה הציונית, ואביגדור אפטוביצר ושמואל קרויס, אשר הפכו מאוחר יותר למורים לצדו.

במקביל למחקרי המקרא, עיבד מילר את המילון המקראי (Hebräisches und aramäisches Wörterbuch über das alte Testament) של וילהלם גזניוס בתקופה שאחרי פטירתו של גזניוס ועד שפרנץ בוהל נטל על עצמו את עריכתו.

אחד הגילויים החשובים שגילה מילר הוא נושא התקבולת בדברי הנביאים. כדוגמה - ספר עמוס פרק א':

ג ו
כֹּה, אָמַר ה',

עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק,
וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:
עַל-דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל,
אֶת-הַגִּלְעָד.

כֹּה, אָמַר ה',

עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה,
וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:
עַל-הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה,
לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם.

ד. ז.
ווְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּבֵית חֲזָאֵל;

וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹת בֶּן-הֲדָד.

וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּחוֹמַת עַזָּה;

וְאָכְלָה, אַרְמְנֹתֶיהָ.

ה. ח.
וְשָׁבַרְתִּי, בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק,

וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת-אָוֶן,
וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מִבֵּית עֶדֶן;
וְגָלוּ עַם-אֲרָם קִירָה,
אָמַר ה'.

וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד,

וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן;
וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל-עֶקְרוֹן,
וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים--
אָמַר, אֲדֹנָי ה'. 

ניתן להמשיך ולהקביל פסוקים ט ו-י עם יא ו-יב, וכן פסוקים יג–טו, בהקבלה לפסוקים א–ג בפרק ב'.

תגליתו זו של מילר גרמה לתקיפתו על ידי מלומדים נוצרים, שראו את מחקר התנ"ך כתחום תאולוגי נוצרי. במקביל יצאו מלומדים יהודים, ובראשם דוד קויפמן, להגנתו.

מילר הוציא במהדורה מדעית את חוקי חמורבי, ואף הוסיף תרגום עברי, מותאם לרוח המקרא.‏[3] ספר זה היה סימוכין לסתירת הטיעון של פרידריך דליטש בוויכוח על נושא "בבל וביבל".‏[4] דליטש, וחוקרים אחרים בעקבותיו, טענו כי המקור לנוסח הכתוב בתנ"ך הוא ספרות אשור ובבל, מילר הראה את השוני התרבותי העצום שבין עולם המקרא וספרות ארצות מסופוטמיה.

הקיסר פרנץ יוזף הראשון העניק לו תואר אצולה.

עגנון, שהיה קרוב משפחתו, ביקר אצל מילר בהיותו בווינה בשנת 1908. בסיפורו האוטוביוגרפי "חמדת" מספר עגנון על פגישתו זו: "...שבווינא היה דר קרובו של חמדת, חכם גדול ומפורסם שכל גליציה הייתה משתבחת בו, ...אותו חכם ר' דוד צבי מילר...". הוא מספר שם את סיפור גירושיו של מילר ומוסיף שמילר ניסה להניאו מלעלות לארץ ישראל והבטיח לו תמיכה בלימודיו באוניברסיטה בווינה.

מילר נפטר בווינה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בספרו של שלמה ביקל, "עיר ויהודיה", פרק ב'.
  2. ^ "דור דור ודורשיו", חלק ג', הוצאה רביעית, עמ' 246, הערה 9.
  3. ^ וינה, 1903. התרגום העברי יצא בשנית על ידי ש. י. טשרנא בברלין, הוצאת "עיינות", תרפ"ז, וכן כלול חלק גדול ממנו בספרו של ב"צ דינבורג: "ישראל בארצו", כרך ראשון, ספר ראשון, תל אביב, תרצ"ה, עמ' 78–87.
  4. ^ נתן, סרמן, בבל או המקרא, באתר הארץ, 24 בפברואר 2004