האימפריה היפנית במלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האימפריה היפנית
Flag of Japan.svg
דגל יפן
צד בעימות חלק מחלק ממדינות ההסכמה
כניסה לעימות 7 באוגוסט 1914
העילה למלחמה בקשה רשמית מבריטניה
תאריך סיום העימות 11 בנובמבר 1918
אירועי הסיום שביתת הנשק
ראש המדינה הקיסר יושיהיטו
ראש המדינה בפועל מסטאקה טראוצ'י
נתוני המדינה
כוחות יפניים נוחתים בצ'ינגדאו

האימפריה היפנית השתתפה במלחמת העולם הראשונה לצד מדינות ההסכמה מ-1914 ועד 1918, ומילאה תפקיד מרכזי באבטחת נתיבי השיט בדרום האוקיינוס השקט ובאוקיינוס ההודי מפני הצי הקיסרי הגרמני. מבחינה פוליטית, ניצלה יפן הזדמנות זו על מנת להרחיב את אזור ההשפעה שלה בסין, ולהשגת הכרה כמעצמה לאחר המלחמה.

אירועי 1914[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באוגוסט 1914 קיבלה ממשלת יפן בקשה רשמית מממשלת בריטניה לסייע לה בהשמדת פושטי הצי הקיסרי הגרמני באזור רצועת החוף של סין. ב-14 באוגוסט הגישה יפן לגרמניה אולטימטום, אך לא התקבלה כל תגובה. לפיכך, ב-23 באוגוסט 1914 הכריזה יפן באופן רשמי על מלחמה נגד הקיסרות הגרמנית.

היפנים השתלטו במהרה על שטחי הקיסרות במזרח הרחוק. כוחות יפניים נחתו במחוז שאנדונג וכיתרו את המושבה הגרמנית בצ'ינגדאו ב-2 בספטמבר.

בחודש אוקטובר השתלט הצי הקיסרי היפני, שפעל באופן עצמאי וללא התייעצות בממשלה האזרחית, על מספר מושבות גרמניות באוקיינוס השקט: איי מריאנה, איי קרוליין ואיי מרשל, ללא התנגדות. במהלך פעולות אלה שיגר הצי היפני את התקפות האוויר הראשונות מנושאות מטוסים אי פעם, כנגד מטרות גרמניות בשאנדונג, מסיפון נושאת המטוסים הימיים ואקאמייה (Wakamiya).

המצור על צ'ינגדאו הסתיים בכניעת הכוחות הגרמניים באזור ב-7 בנובמבר.

אירועי 1916-1915[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1915 סייעו נחתים יפנים מסינגפור בדיכוי התקוממות של חיילים הודים כנגד ממשלת בריטניה.

בעוד שבעלות בריתה האירופאיות היו מרותקות ללחימה באירופה, ביקשה יפן לחזק את אחיזתה בסין על ידי הצגת מסמך עשרים ואחת הדרישות לנשיא סין יואן שיקאי בינואר 1915. במסמך זה דרשו היפנים הטבות כלכליות נרחבות, שאילו היו מתקבלות היו הופכות את סין למדינת חסות של יפן, על חשבון ההטבות מהן נהנו מספר מעצמות אירופאיות, כל אחת בשטח ההשפעה שלה בסין. בשל ההתקדמות האיטית של השיחות, בשל הרגשות האנטי-יפניים שנפוצו בסין ובשל גינוי בינלאומי (בעיקר מצד ארצות הברית) מיתנה יפן את המסמך, ולבסוף נחתמה האמנה ב-25 במאי.

ניסיונות גרמניים להשגת שלום נפרד עם יפן במהלך השנים 1915-1916 עלו בתוהו. ב-3 ביולי 1916 חתמו האימפריה הרוסית ויפן על ברית בה התחייבו שלא לחתום על חוזה שלום נפרד עם גרמניה והסכימו להתייעצות ולפעולה משותפת במקרה שטריטוריות שבשליטת אחת מהן תהיינה תחת איום מצד גורם שלישי. ברית זו סייעה לחיזוק ההגמוניה היפנית במנצ'וריה ובמונגוליה הפנימית.

אירועי 1917[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליתוגרפיה יפנית המתארת את כיבוש בלאגובשצ'נסק

ב-18 בדצמבר 1916 ביקשה האדמירליות הבריטית פעם נוספת סיוע ימי מיפן. שתיים מתוך ארבע הסיירות שעגנו באותה עת בסינגפור הפליגו לקייפטאון, דרום אפריקה, וארבע משחתות נשלחו לים התיכון, שם פעלו ממלטה. אדמירל-משנה סאטו קוזו הגיע למלטה ב-13 באפריל בראש כוח משחתות נוסף שמנה שמונה משחתות, ובכך הגיע מספר הכלים במלטה ל-17 ספינות מלחמה: סיירת אחת, שתים עשרה משחתות, שתי משחתות בריטיות-לשעבר ושני סלופים.

כוח ימי זה, שנקרא "הפלגה המיוחדת השנייה", סיפק ליווי לספינות שהובילו חיילים וביצע פעולות נגד-צוללות. הפלגה המיוחדת ערכה 348 גיחות ליווי ממלטה, בהן ליוותה 788 ספינות שהובילו כ-700,000 חיילים. 7,075 אנשים נוספים ניצלו מספינות שניזוקו או שקעו על ידי הפלגה. בתמורה לסיוע זה הכירה בריטניה באחזקות הטריטוריאליות של יפן בשאנדונג ובאוקיינוס השקט, מצפון לקו המשווה.

כשנכנסה ארצות הברית למלחמה ב-6 באפריל 1917 מצאו עצמם היפנים והאמריקאים באותו מחנה, זאת על אף חילוקי הדעות שהתגלעו בין המדינות בנושא סין וסביב התחרות על ההשפעה באוקיינוס השקט. שתי המדינות חתמו על הסכם לאנסינג-אישיאי ב-2 בנובמבר, שסייע בהפחתת המתיחות.

אירועי 1918[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1918 המשיכה יפן להרחיב את השפעתה בסין על ידי מתן הלוואות למצביאים בתמורה לשטחים. עם פרוץ מהפכת אוקטובר ברוסיה, וכחלק מהתערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים הרוסית, שלחו יפן, ארצות הברית ומדינות נוספות כוחות לסיביר על מנת לחזק את הצבא הלבן של אלכסנדר קולצ'ק במלחמתו כנגד הצבא האדום. ראשית תכנן הצבא היפני הקיסרי לשלוח לסיביר מעל 70,000 חיילים שמטרתם השתלטות על סיביר, עד ימת באיקל, אולם התנגדות מצד ארצות הברית מנעה את ביצוע התוכנית.

לקראת סוף המלחמה החלה יפן לספק ציוד לבנות בריתה האירופאיות. השגשוג הכלכלי בזמן המלחמה סייע בפיתוח ובגיוון התעשייה היפנית, הגביר את הייצוא, והפך את יפן לראשונה מבעלת חוב למלווה. היקף הייצוא הכפיל עצמו פי ארבעה בין השנים 1913 עד 1918. זרימת ההון ליפן והשגשוג הכלכלי הובילו לאינפלציה. בעקבות האינפלציה פרצו ברחבי יפן באוגוסט 1918 מהומות האורז.

אירועי 1919[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1919 ישב הנציג היפני סיונג'י קינמוצ'י לצדם של "ארבעת הגדולים" (לויד ג'ורג', אורלנדו, וילסון וקלמנסו) במהלך ועידת השלום בפריז. בוועידה זו זכתה יפן במושב קבוע בחבר הלאומים והעברת הזכויות הגרמניות בשאנדונג לידיה הוסדרה. כמו כן, קיבלה יפן מנדט חבר הלאומים על איי האוקיינוס השקט, שהיו בעבר תחת שליטת גרמניה. על אף תפקידה המשני יחסי במלחמה (ודחיית מעצמות המערב את ההצעה היפנית להוספת סעיף שוויון גזעי לחוזה ורסאי), הגיחה ממנה יפן כמעצמה בינלאומית.

השגשוג שהביאה המלחמה למשק היפני לא החזיק מעמד. אף על פי שהתעשייה הקלה היפנית הבטיחה לעצמה נתח מהשוק העולמי, חזרה יפן למעמד של מדינה בעלת חוב זמן קצר לאחר סיום המלחמה. הקלות בה ניצחה במלחמה, השפעות המיתון של שנת 1926, ואי היציבות הפוליטית תרמו לעליית המיליטריזם היפני בסוף שנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בן־עמי שילוני, יפן המודרנית, תל אביב: שוקן, 1997, עמ' 158–169.