היינריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היינריך השלישי

היינריך השלישי "השחור" (28 באוקטובר 1017 - 5 באוקטובר 1056) מלך גרמניה מ־1028, מלך בורגונדיה מ-1038 וקיסר האימפריה הרומית הקדושה מ־1046 ועד מותו. הוא היה אחד הקיסרים היציבים והחזקים של הקיסרות בימי הביניים. על אף מרידות בשולי הקיסרות, בעיקר בלורן, הלגיטימיות של שלטונו לא הייתה מוטלת בספק. שלטונו בכנסייה כבעל סמכות למינוי אפיפיורים הייתה מוחלטת, והאפיפיורים הגרמניים שמינה, ובפרט לאו התשיעי, הצליחו לנקות את הכנסייה מהשחיתות ששררה בה. אולם, בנו ויורשו היינריך הרביעי, שעלה על כסאו בגיל שש בלבד, לא היה כשיר להיכנס לנעליו ושימש כמטרה נוחה לשונאיו. יתרה מזו, מדיניותו מול הכנסייה הובילה למאבק האינווסטיטורה (המאבק בין האפיפיור לקיסר על עליונות השלטון) שהתפרץ בימי בנו והוביל את הקיסרות לתקופה ארוכה של חוסר שקט.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו היה קונרד השני, כאשר הוכתר בחג הפסחא 1028 לקיסר האימפריה הרומית הקדושה העביר אל היינריך את כתר מלך גרמניה. ב-1036 נשא היינריך לאישה את גונהילדה, בתו של קאנוט הגדול, מלך דנמרק, אנגליה ונורבגיה, כחלק מהסכם בין שני המלכים, שכלל גם את הקמת העיר קיל בגבול דנמרק וגרמניה כעיר גרמנית על שטחים שהועברו מדנמרק לגרמניה.

ב-1038 יצאו היינריך ורעייתו יחד עם אביו קונרד למסע לאיטליה, שם היו הנחלות העשירות ביותר בקיסרות ואדוניהן - המרדניים ביותר. בדרך חזרה מתה גונהילדה ושנה מאוחר יותר מת גם קונרד, כך הפך היינריך לשליט בפועל של האימפריה. עם מות דודנו באותה שנה היה למלך בורגונדיה, איטליה וגרמניה ודוכס בוואריה, שוואביה וקרינתיה.

מסעות ברחבי הקיסרות והכנעת הונגריה ולורן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב מנפו. משמאל למטה: הוצאתו להורג של שמואל אבא, מלך הונגריה

במשך שנת שלטונו הראשונה סייר היינריך בקיסרות, על מנת לזכות באמונם של הנסיכים והדוכסים. הוא ביקר בארצות השפלה, באלזס ובלורן, בוואריה, תורינגיה ופולין, במסגרת מסע זה הניח את היסוד לעיר גוסלאר בסקסוניה, שתהפוך לבירתו. כאשר הגיע בסוף מסעו לאולם, נערך במקום כינוס של הנסיכים שהכיר בו. לאחר הכינוס שב לעיר שלטונו המרכזית של אביו, אינגלהיים אם ריין.

אחת הבעיות העיקריות של הקיסרות בתקופתו הייתה האיום שהציבה ממלכת הונגריה החזקה והעצמאית על גבולות הקיסרות בעיקר על ידי פשיטות וחרחור מרידות בבוהמיה ושוואביה. לאחר מותו של אישטוון הראשון, מלך הונגריה ב-1038, נותרה הממלכה ללא יורש. מלך הונגריה פטר אורסאולו ניסה להתקרב לקיסרות, אך הוא הודח עד מהרה וב-1041 עלה על כס ממלכת הונגריה אבא שמואל ופטר נמלט לחצרו של היינריך. לאחר מספר מלחמות-גבול מוגבלות בבוואריה, הכריז היינריך ב-1042 מלחמה על הונגריה ופלש אליה בראש חיל גדול. למרות הצלחה בכיבוש מערב הממלכה, היא נותרה עצמאית בראשות אבא שמואל ועד מהרה שבו גם הנחלות שנכבשו במערב אל הכתר ההונגרי. לאחר חג המולד של 1042 הסכימו היינריך ואבא שמואל לחתום על הסכם שהגדיר את נהר הדנובה כגבול הונגריה. גבול זה נותר בתוקף כגבול הונגריה-אוסטריה כמעט 800 שנה, עד 1920.

ב-1043, באינגלהיים אם ריין, נשא היינריך לאישה את אגנס, בתו של ויליאם, דוכס אקוויטניה. שניהם היו צאצאיו של היינריך הראשון, מלך גרמניה. לאחר החתונה, הכתרת המלכה במיינץ ואישרור שלטונו בארצות השפלה באמצעות בילוי החורף באוטרכט והבטחת העברת השלטון הדוכסי שם לידי נאמניו, יצא היינריך שנית למלחמה בהונגריה. בקרב מנפו (Ménfő) שהתקיים ב-5 ביולי 1044 ליד גיור, ניצח היינריך את חילות הונגריה וכפה עליה את הכתרת פטר אורסאולו בעיר סקשפהרוואר. אבא שמואל נמלט, נתפס והוצא להורג כבוגד. פטר הכריז הומאגיום לקיסר והפך את הונגריה לואסלית של הכתר הגרמני.

בהמשך נע היינריך ברחבי ממלכתו בקיץ וחרף בערים כשפייר, ואאוגסבורג במשך החורף וניהל חצרות במיינץ, קוודלינבורג ומייסן בקיץ ובסתיו. ב-1045 דיכא מרידה בלורן וביקר אצל המלך פטר נאמנו בהונגריה, על מנת לחזק את שלטונו שם.

התערבות בריב האפיפיורים וההכתרה לקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר (מימין, בגלימה חומה וכתר) עם האפיפיור לאו התשיעי (משמאל, עם גלימה אדומה ומצנפת אפיפיורית) ב-1048. ציור מ-1489

ב-1046 יצא היינריך למילאנו על מנת להבטיח את היבחרו של שליט נאמן לאחר שהשליט הקודם, נאמנו, הלך לעולמו. במקביל התחולל ברומא מאבק בין האפיפיור הכוחני, שהודח ושב אל הכס, בנדיקטוס התשיעי ובין האפיפיור שהדיח ושנחשב לגיטימי, סילבסטר השלישי. חודש לאחר שתפס את הכס הקדוש מכר בנדיקטוס את משרת האפיפיור לסנדקו, גרגוריוס השישי, תוך שהוא מביא את השחיתות והשמעונייה בכנסייה לשיאה. ביולי 1046 התחרט בנדיקטוס התשיעי על המכירה ושב לרומא בראש צבא, אך גרגוריוס המשיך לכהן כאפיפיור.

לאחר ביקורים בורונה ופאביה חרף הקיסר בסוטרי, שם הכריז על כינוס ועידה אקומנית. בדצמבר 1046 גינתה הוועידה הן את בנדיקטוס והן את סילבסטר השלישי והצהירה על טענתם לכס כשקרית ובטלה. הוועידה קיבלה את עדותו של האפיפיור המכהן גרגוריוס לפיה רכש את הכהונה בכסף והאיצה בו להתפטר מתפקידו. לבסוף מינתה הוועידה לאפיפיור את נציגו של הקיסר, קלמנס השני.

בחג המולד של 1046 הגיעו הקיסר והאפיפיור החדש לרומא והאפיפיור הכתיר את היינריך ואגנס לקיסר וקיסרית רומא. נציגי העם והאצילים של רומא העניקו לקיסר את תפקיד ה-patricius, כלומר את הסמכות למנות אפיפיורים. היינריך השלישי ניצל סמכות זו שלוש פעמים נוספות. כל האפיפיורים שבחר היו גרמנים והשתייכו לסיעת הרפורמה של קלוני.

בהמשך מסעו באיטליה אישר היינריך את כיבוש הנורמנים בפוליה וקלבריה שבדרום איטליה והעניק למנהיגם דרוגו את התואר "המנהיג האיטלקי והשליט הנורמני של אפוליה וקלבריה" (לטינית: dux et magister Italiae comesque Normannorum totius Apuliae et Calabriae), דבר שפתח את הפתח להקמתה של ממלכת סיציליה הנורמנית ולדחיקתה של האימפריה הביזנטית מחצי האי.

קלמנס ליווה את היינריך במסעו חזרה לגרמניה ובמסעו חזרה לרומא חלה ומת ליד פזארו, באוקטובר 1047. בנדיקטוס התשיעי שב ותפס את כס האפיפיור. לאחר התייעצויות בחצר הקיסרית בסקסוניה, שבהן עלו מספר שמות כמועמדים ראויים, בהם ארכיבישוף ליון, בישוף לייז' ואף האדם שפוטר מכהונתו כאפיפיור מספר חודשים לפני כן, כיוון שרכש אותה בכסף, גרגוריוס השישי, סירב היינריך לשמות שהוצעו לו. הוא מינה תחתם את פופו, בישוף בריקסן בטירול, שנטל לעצמו את השם דמסוס השני. הקיסר ליווה את האפיפיור החדש במסעו לרומא עד אולם, שם נאלץ לחזור משום שחשש לעזוב את גבולות גרמניה. האפיפיור המשיך מלווה בחיל קיסרי בדרכו לרומא שם הוכתר ב-17 ביולי 1048. הוא מת כעבור 22 יום.

בדצמבר 1048 התכנסה ועידה בראשות נציג הקיסר בוורמס, בה בחרו הן נציגי הקיסר והן נציגי רומא בברונו מאיגסהיים כמועמד מוסכם לאפיפיורות. עם זאת, ברונו מאיגסהיים עמד על כך שייבחר ברומא על ידי כינוס של כוהני דת חופשיים מתכתיבים פוליטיים קיסריים. הוא יצא לרומא, נבחר ב-12 בפברואר 1049 על ידי כוהני הדת של העיר והוכתר בשם לאו התשיעי. לאחר היבחרו חבר להיינריך בחצרו בקלן ובאאכן לפני ששב לרומא כשנה לאחר מכן.

תקופת חייו האחרונה ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמון הקיסרי בגוסלר, המבנה החשוב ביותר שהקים

ב-1051 ו-1052 יצא היינריך לשני מסעות מלחמה אחרונים על הונגריה, בה פרץ מרד של הפאגאנים, שנתמך על ידי מתנגדיו של המלך פטר, שנאלץ לצאת לגלות. פטר נתפס בידי המורדים והושם במאסר בסקשפהרוואר, שם מת כעבור שמונה שנים. מסעות אלו של היינריך היו ללא הועיל והונגריה שבה להיות עצמאית תחת שלטונו של אנדרש הראשון, מלך הונגריה. גם לורן שבה והתמרדה.

באיטליה נלחם האפיפיור לאו התשיעי כנגד הנורמנים באפוליה (שכיבושם אושר על ידי היינריך), היינריך, שהיה מסובך בעצמו, סייע לו רק ב-700 שכירי חרב שוואבים. האפיפיור הפסיד ונלקח בשבי.

ב-1053 הכתיר היינריך את בנו היחיד, היינריך בן השלוש, למלך גרמניה ודוכס בוואריה. בספטמבר 1054, לאחר מותו של לאו התשיעי, בחר היינריך במיינץ, בהסכמתו של הנזיר הילדברנד (לימים גרגוריוס השביעי, אויבו המרכזי של בנו) את מקורבו ויועצו גבהארד בישוף איכשטאט (Eichstätt) לאפיפיור ויקטור השני.

ב-1055, לאחר טיפול במרידות בלתי פוסקות בלורן, פלנדריה ופולין, שב היינריך ופנה לאיטליה. הפעם כדי להבטיח את נאמנותה של טוסקנה, שאלמנתו של דוכסהּ, שזה עתה נפטר התחתנה עם דוכס לורן הבוגד. היינריך קיים חצר במנטובה ונפגש עם האפיפיור בפירנצה, שם גם דן למאסר את ביאטריצ'ה, אלמנתו של דוכס טוסקנה. בתהּ, מתילדה מטוסקנה תהיה לאויבת מרה של בנו היינריך הרביעי.

היינריך שב לציריך, שם דאג לאירוסין של בנו עם ברתה, בתו של אוטו, רוזן סבויה.

ב-5 באוקטובר 1056, בטרם מלאו לו ארבעים, נפטר היינריך במעון הציד בוודפלד שבהרי ההארץ. עוד לפני מותו זומן לחצר הקיסר האפיפיור ויקטור השני והוא ניצב ליד מיטת הקיסר עם מותו. במהלך השנה הראשונה לאחר מות הקיסר היה האפיפיור פטרונו של הילד היורש ויועצה של אמו, אגנס.

לבו של היינריך נקבר בגוסלר, בעוד גופו נטמן בקברי משפחתו בקתדרלה של שפייר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]