זקינתוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 37°47′13″N 20°45′35″E / 37.78694°N 20.75972°E / 37.78694; 20.75972

תמונת לווין של זקינתוס
העיר ונמל זקינתוס

זקינתוס (יוונית: Ζάκυνθος) או זנטה (איטלקית ונציאנית: Zante) הוא אחד מאיי יוון השייך לקבוצת האיים היוניים.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי נמצא ממערב לחצי האי הפלופונסי ונכלל בקבוצת האיים היוֹניים. שטחו 410 קמ"ר והוא השלישי בגודלו מבין איים אלה. עיר הבירה היא זקינתוס. אוכלוסיית האי מונה, נכון ל-2011, 41,000 תושבים בקירוב. בסמוך לאי נמצאת הנקודה העמוקה ביותר באגן הים התיכון, שעומקה הוא 4500 מטרים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם זקינתוס הוא ממקור פלסגי, כלומר קודם לתרבות היוונית.

באי שרידים מתקופת האבן החדשה. הוא נזכר באיליאדה ובאודיסיאה. בימי הביניים היה בשלטון רפובליקת ונציה שהנהיגו שלטון פאודלי.

האי היה בשליטת ונציה עד שנת 1797. עם סיום עצמאותה של הרפובליקה הוונציאנית בהסכם קאמפו פורמיו, סופח האי, יחד עם האיים היוניים האחרים, לצרפת, אשר שלטה בהם עד 1799, מועד בו גורשה על ידי כוח צבאי עות'מאני-רוסי. הכוחות הכובשים הקימו באיים את רפובליקת שבעת האיים אשר התקיימה בין 1800 ל-1807. ב-1809 סופחו האיים לפרובינציות הצרפתיות של איליריה, אך באותה שנה השתלטו הבריטים על האי. לאחר תבוסת נפוליאון בשנת 1815, העניק קונגרס וינה את זקינתוס והאיים היוניים לאימפריה הבריטית. ב-1817 הקימו הבריטים מדינת חסות בשם ארצות הברית של האיים היוניים. עם עלייתו לשלטון של גאורגיוס הראשון, מלך היוונים העניקו הבריטים את האיים לממלכת יוון ומאז הם חלק מיוון.

מחבר ההמנון היווני, המשורר דיוניסוס סולומוס, נולד בזקינתוס בשנת 1798. הוא חיבר את המנון לחירות, שיר המורכב מ-158 בתים, ב-1823, וההמנון הלאומי כולל שניים מהם.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב תושבי האי עוסקים בחקלאות ובדייג, ואינם תלויים בתיירות לפרנסתם. באי תעשיית תיירות מפותחת. ענף התיירות עונתי ופעיל בעיקר בחודשי הקיץ. כחצי מיליון תיירים בשנה מגיעים לאי. אזור התיירות המרכזי הוא בלאגאנס אשר על החוף הדרומי. זקינתוס זכה ב'אות האי האקולוגי', המוענק על ידי האיחוד האירופי, בגין שימור חופים.

חוף הים באי זקינטוס, יוון

ארכיטקטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1953 פקדה את האי רעידת אדמה עזה, אשר גרמה נזק רב למבנים באי. על אף שכמה מהכנסיות הוונציאניות של העיר שופצו, העיר זקינתוס נחשבת עדיין לעיר אפורה. אף על פי כן, באי שרידים רבים, בני 500 שנה ויותר, הממחישים את גדולתה של העיר בעבר. בעיר אנפוניטריה קיימים מבנים רבים ששרדו, בהם מנזר עתיק שהוקם בשנת 1400.

פאונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזקינתוס מטילות נקבות צב הים הנדיר המכונה "קרטה קרטה" את ביציהן.

יהודי זקינתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים יושבים באי זקינתוס מזה שמונה מאות שנים. לאחר גירוש ספרד הגיע למקום גל הגירה נוסף של יהודים. במקום עומד בית קברות עתיק מאותה תקופה.

בשנת 1941 פלשו הגרמנים והאיטלקים ליוון. תחילה היה זקינתוס תחת שלטון איטלקי אשר לא הציק ליהודים, אך בסוף שנת 1943 השתלטו הנאצים על האי. בחסות הפרטיזנים היוונים, התפזרו היהודים ברחבי האי. מפקד האי, הקולונל ליט, הורה לאסוף את כל יהודי האי, כ-300 במספר, ולהעבירם להשמדה. לצורך כך העביר ליט לראש עיריית זקינטוס, ג'ורג'יו קרר פקודה בה ציווה לרשום את שמות היהודים וכתובתם. ראש העיר התייעץ בארכיבישוף של האי כריסוסטומוס דמטריו ויחד החליטו למסור למפקד האי דף בו היו רשומים שני שמות: הראשון היה שמו של הארכיבישוף והשני שמו של ראש העיר. לשאלת המפקד ענו השניים "אנו היהודים הראשונים באי, אם ברצונך לקחת את היהודים שלנו אנו הולכים אתם". מפקד האי ויתר על הפעולה וכך, פרט לשלושים איש שמתו ברעב, ניצלו היהודים בזקינתוס. הסופרת מיכל שלו מספרת פרק זה בספרה רחמים. לאחר המלחמה עלו רוב אנשי הקהילה לישראל. בשנת 1953 נהרס הרובע היהודי של האי ברעידת אדמה, דבר שהביא לעזיבת רוב היהודים שנשארו בו. אחרון היהודים באי נפטר בשנת 1978. באותה שנה הוענק לכריסוסטומוס דמטריו ולג'ורג'יו קרר אות חסיד אומות העולם[1].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]