קורפו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת קורפו
מיקומו של קרקירה
הקצה הדרומי של האי קורפו במבט מהים

קורפו או קרקירהיוונית: Κέρκυρα, בלטינית: Corcyra, באיטלקית: Corfù) הוא אי יווני הנמצא בים היוני, בצמוד לחופים המערבים של אלבניה ויוון. בין האי ליבשת מפריד מצר קורפו - רצועת ים שרוחבה נע בין 3 קילומטר ל-25 קילומטר. האי מהווה גם מחוז משנה של יוון.

שטחו של האי כ-580 קמ"ר, שטחו של מחוז המשנה, שכולל גם כמה איים קטנים ליד קורפו, מגיע ל-641 קמ"ר. אוכלוסיית האי, נכון ל-1990, עומדת על כ-105,000 נפשות. האי נחשב לאחד מהיפים באיי יוון. בירת ונמל האי היא העיר קורפו (קרקירה). מקור השם הוא כנראה בשם העיר שהוקמה במקום, קרקירה, אשר שמה נבע מהמילה היוונית (Koryphai) שמשמעותה "ציצית". השם האיטלקי, קורפו, הוא עיוות של השם הביזנטי של האי (Koryphō), גרסה מאוחרת יותר של השם המקורי.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורתו של האי דומה למגל, השוואה שנעשתה כבר בימי קדם, כאשר במרכז, העיר והנמל של קורפו, הנמצאים בצד מזרח, מול החוף האלבני. אורכו המקסימלי של האי הוא כ-60 קילומטר, ורוחבו המקסימלי הוא 30 קילומטר, כאשר החלק הצפוני של האי רחב יותר משאר חלקי האי.

שני רכסי הרים גבוהים מחלקים את האי לשלושה חבלים, שהצפוני בהם הררי, האמצעי גבעות גליות, והדרומי מישורי ברובו. הרכס החשוב יותר הוא רכס פנטוקראטור (Παντοκράτωρ), הנמשך מכף סנט אנגלו במזרח עד כף סנט סטפאנו במערב, וששיאו פסגת פנטוקראטור ( 906 מטר). הרכס השני הוא רכס הר "סנטי גאקה" (או "סנטה דאקה", או ביוונית οἱἍγιοιΔέκα שפירושו "הר עשרת הקדושים").

החופים המערביים והצפוניים תלולים, ומתאפיינים במצוקים וכפים, ולכן הגישה אליהם קשה, בעוד שבחוף המזרחי קיימים מפרצים רבים והוא נוח יותר, זו הסיבה שרוב האוכלוסייה מרוכזת לאורכו. האי בנוי מתצורות שונות של אבן גיר, פני השטח מגוונים ומרובות בו פינות תצפית מרהיבות. האי הוא האזור הגשום ביותר של יוון.

בעוד מדרונות ההרים מיוערים, רוב השטח מהווה אזור חקלאי פורה. יערות הבר מכילים עצי דפנה, הדס, זית בר, קטלבים, וצינית, שיוצרים מצע פורה על פני היער, ומאפשרים צמחייה נרחבת של השיחים ברחבי האי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורפו מזוהה, לפי המסורת היוונית, עם ארץ הפיאקים המיתולוגית, מסיפורי האודיסיאה של הומרוס. ידוע שבאלף הראשון לפנה"ס הייתה קיימת מושבה של מתיישבים מהעיר ארטריה האיונית. המושבה נדחקה בשנת 734 לפנה"ס על ידי בני העיר קורינתוס הדורים, שהקימו במקום את העיר קרקירה, אשר השתלטה על האי כולו ונתנה לו את שמו.

מיקומה של המושבה והאי קורפו על נתיב השיט העיקרי בין המושבות ההלניות ביוון הגדולה (דרום איטליה) לבין היבשת של יוון, הוביל להתפתחות כלכלית ומדינית מהירה של קרקירה, שהפכה ליישוב משגשג ועצמאי מעיר האם שלה קורינתוס. התפתחויות אלה הוביל לסכסוכים חוזרים ונשנים בין המושבה לקורינתוס, סכסוכים שהגיעו לשיאם בתחילתה של המאה ה-7 לפנה"ס עם התרחשותו של הקרב הימי הראשון המתועד הראשון בהיסטוריה של יוון, בערך בשנת 664 לפנה"ס, בין קורינתוס וקרקירה. המאבקים בין שני הערים הובילו לכיבושה של קרקירה על ידי הטיראן הקורינתי פריאנדרוס בסופה של המאה השביעית לפני הספירה. האי הצליח להשתחרר מעולו של פריאנדרוס, אולם זנח את מדיניותו התוקפנית כלפי קורינתוס והתמקד בפעילות מסחרית. במהלך הפלישה הפרסית ליוון בשנת 480 לפנה"ס, אייש האי את הצי היווני השני בגודלו (כ-50 ספינות) בכוח הכול-הלני שגויס להלחם בצבא הכובש. יחד עם זה לא לקחה קרקירה חלק פעיל במלחמה.

העוינות בין קורינתוס וקרקירה, והתקרבותה המדינית של האחרונה לאתונה, היו חלק מהגורמים לפריצתה של המלחמה הפלופונסית הראשונה. קרב סיבוטה, שנערך בשנת 433 לפנה"ס מול חופי האי בין ציי קרקירה ואתונה (קרקירה ביקשה את עזרתה נגד הקורינתים), לבין קורינתוס (שהייתה חברת הליגה הפלופונסית), שימש כעילה הרשמית לפריצתה של המלחמה. במהלך שתי המלחמות הפלופונסיות שימשה קרקירה כבסיס ימי חשוב של האתונאים, אם כי צייה לא תרם הרבה למאמץ המלחמתי של אתונה.

ניסיונות התקוממות של מעמד האצולה, האוליגרכיה באי בשנים 427 לפנה"ס ו-425 לפנה"ס, נגד השליטה האתונאית, דוכאו באכזריות על ידי פשוטי העם, אולם בשנת 410 לפנה"ס הצליח מעמד האצולה להשתלט על האי ולפרוש מהליגה האתונאית. בשנת 375 לפנה"ס נכנס האי בשנית לברית האתונאית, ושנתיים מאוחר יותר עמד בהצלחה במצור ספרטאני, שהחריב את האזורים הכפריים של קרקירה, אך לא הצליח לכבוש את העיר עצמה.

במהלך התקופה ההלניסטית נלחמה קרקירה בספרטנים ובאילרים שתפסו את החוף היווני מולה. מלחמות הדיאדוכים הביאו על קרקירה, כמו על כל יוון, תקופה של אי יציבות פוליטית, ומאבקים צבאיים רבים. האי עמד בהצלחה מול ניסיונות הכיבוש של קאסאנדר מלך מוקדון, אולם נכבש על ידי שליט סיציליה, ולאחר מכן על ידי המלך פירוס מאפירוס. לאחר נפילתו של פירוס נשלטה קרקירה על ידי שודדי הים האילריים שהפילו את אימתם על הים האיוני כולו.

בשנת 228 לפנה"ס השתלטו הרומאים על קרקירה, אשר קיבלה מעמד של מדינה חופשית, ושימשה כבסיס הימי והצבאי העיקרי של רומא ביוון. בשנת 31 לפנה"ס שימשה קרקירה בתור מחנהו של אוגוסטוס הצעיר במאבקו במרקוס אנטוניוס על השליטה ברומא. קרקירה נשארה תחת שליטה של רומא לאורך תקופת רומא הקיסרית ונכללה בפרובינקיה אכיאיה.

בימי הביניים והעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה מצוירת של קורפו 1790

לאחר נפילתה של הקיסרות הרומית עברה קרקירה ידיים רבות, ובהן הגותים, הלומברדים, הערבים והנורמנים. משנת 1081 האי עבר מיד ליד של שליטים נורמנים שונים, ונכלל בתקופה מסוימת בתחום שליטתה של ממלכת סיציליה. בין השנים 1261 עד 1381 עבר האי תחת שליטים רבים ביניהם ג'נובה, רפובליקת ונציה, ממלכת נפולי, דוכסות אפירוס, ושליטי כנופיות מקומיות. בשנת 1381 קיבלה קרקירה את הגנתה של ונציה, ובשנת 1401 השתלטה עליה ונציה סופית, שלטון שנמשך עד שנת 1797.

במהלך שלטונה של ונציה ידע האי התאוששות מסוימת מהתקופה ההרסנית שחווה במהלך ימי הביניים. למרות ניסיונותיה החוזרים ונשנים של האימפריה העות'מאנית לכבוש את האי, בשנים 1431, 1537, 1571 ו-1573. בשנת 1716 הפליג צי טורקי עם 33,000 חיילים ושם מצור על מבצר קורפו. המצור וההתקפות על המבצר החלו ב-19 ביולי 1716 ונמשכו 22 יום. על קורפו הגנו 5000 חיילים ונציאנים ושכירי חרב, ביחד עם 3000 תושבי קורפו בפיקודו של הרוזן פון דר שולנבורג. הם הצליחו להגן על האי עצמו מכיבוש טורקי, ולהדוף את הצי הצר עליו. פסל גדול של פון שולנבורג ניצב עד היום ליד המבצר.

פסל של הרוזן פון דר שולנבורג, מגן קורפו

משפחות האצולה הוונציאניות ששלטו בעיר נקטו מדינות של סבלנות יחסית כלפי תושבי המקום, אשר החלו לשלב את תרבותם ואופיים המדיני בתרבות ונציה. שמו של האי הפך בזמנם לקורפו, עיוות של השם קרקירה בשפה האיטלקית. תושבי קורפו גם זכו לצמיחה כלכלית מסוימת, במיוחד בגידול מטעי הזית אשר עודדו הוונציאנים. יחד עם זו, נשמרו מגבלות נוקשות על המקומיים לא ליצור תחרות כלכלית עם ונציה. האי ידע גם תחייה תרבותית מסוימת של הלך הרוח ההלני כאשר מצאו בו מקלט כמה מלומדים יוונים, אשר נמלטו מתחומי יוון העות'מאנית. בשנת 1732 אף הוקמה במקום האקדמיה היוונית המודרנית הראשונה על ידי יוונים.

בשנת 1797 עברה קורפו לשלטון צרפתי, בעקבות כיבוש ונציה על ידי נפוליאון. צרפת שלטה באי למשך תקופה של שנתיים, עד לכיבושו על ידי הצי הרוסי הקיסרי בשנת 1799. קורפו הפכה לבירתה של הרפובליקה הזמנית של האיים היוניים, שהתקיימה בין השנים 1799 עד ל-1807; מדינה אשר שימשה כהשראה ניכרת לתנועת הלאומיות היוונית המודרנית. בשנת 1807 נכבשה קורפו, יחד עם שאר האיים היוניים, בשנית על ידי צרפת.

בין השנים 18151864 הייתה קורפו תחת שלטון בריטניה, כחלק האיים היוניים שנוהלו על ידי בריטניה. קורפו נבחרה להיות מקום מושבו של הנציב הבריטי העליון של האיים היוונים. תושביה נהנו מפריחה כלכלית מסוימת תחת שלטון הבריטים, אולם במשך הזמן החלו לפתח מרירות כלפי השלטון הבריטי, אשר הורגש כזר והנוקשה. ב-1864 סופחה קורפו, יחד עם שאר האיים היוניים, לממלכת יוון המודרנית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נמלטה הממשלה הסרבית הגולה אל קורפו, וניסחה בה את הצהרת קורפו של שנת 1917, שקראה להקמת יוגוסלביה. בשנת 1923 נכבש האי זמנית על ידי כוחות איטלקים בפקודתו של מוסוליני, והעיר הופגזה. במהלך מלחמת העולם השנייה נכבש האי בשנית על ידי האיטלקים, ולאחר מכן על ידי הגרמנים. בשלהי שנת 1944 שוחרר האי על ידי בעלות הברית וחזר לשלטונה של מדינת יוון.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר הייתה רוב פרנסת תושבי קורפו בחקלאות. ענפיה העיקריים נשמרו קבועים למדי לאורך ההיסטוריה; ואותם איזכר בהתפעלות המשורר היווני הקדום הומרוס. בקורפו גודלו עצי זית, תאנים, רימונים, וגפנים; מטעי התפוח והאגס נעשו במאה העשרים ענפים משניים בלבד. נוספו עצי פרי שיובאו מדרום אירופה (לדוגמה פרי הדר), שסק מיפן, וגם בננות. הגידול העיקרי הוא עץ הזית, ששולט ברוב נוף האי, בעוד הגפנים, התאנים, ועצי הדר גדלים בעיקר ליד החופים.

כיום הכלכלה של קורפו מתבססת על יצוא שמן זית, פירות, ויין, על ענף הדיג, אך בעיקר על התיירות, שמהווה מקור הפרנסה העיקרי.

העיר קורפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קורפו (עיר)
טירת קורפו

העיר קורפו יושבת בחלק הרחב של חצי אי במרכז החוף המזרחי של האי. העיר מחולקת לשני חלקים, על ידי תעלת מים מלוחים מלאכותית, שנחפרה בערוצו של גיא טבעי, ומפרידה בין מצודת העיר הישנה לעיר עצמה. בין העיר למצודה מחברת דרך רחבה, העוברת במרחב ירוק גדול.

העיר התפתחה בין חומות וביצורים, ועל כן מתארה הוא מבוך של רחובות וסמטאות צרים. רוב הרחובות לא ניתנים למעבר של כלי רכב, ומתאפיינים בשינוי גובה קיצונים, פיתולים, ופניות חדות. בשנים האחרות נבנו כבישים חדשים, מצוך נסיון לשפר את מצב התנועה בעיר. כמו כן קיימת טיילת רחבה לאורך קו החוף.

בצפון העיר ממוקמים מספר נמלים. הנמל המזרחי הישן יותר, משרת מעבורות פנימיות. הנמל החדש, המערבי, משרת מעבורות לפטרס וכלי שיט בינלאומיים. בין שני הנמלים ממוקמת המצודה החדשה של העיר.

רוב בנייני העיר מתאפיינים בסגנון מודרני וצרפתי, אם כי ישנם מספר בניינים בעיר מהתקופה הונציאנית. יש בעיר כנסיות רבות, כ-37 כנסיות במספר, כאשר הבולטת בהן היא הכנסייה על שם הקדוש הנוצרי המקומי, אגיוס ספירידון. בעיר קיים גם מוזיאון ארכאולוגי, הממוקם בדרום מזרח העיר, ומציג אוסף של ממצאים מתקופת יוון העתיקה. בין השאר מציג המוזיאון משקוף ממקדש של האלה היוונית ארטמיס, המעוטר בגורגונות.

מחוץ לעיר קורפו ישנם עוד מספר יישובים קטנים ברחבי האי, שהגדולים בהם הם פלאקס ופאלאוקאסטריצה.

ארמון אכיליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מאתרי המשיכה העיקריים לתיירים בקורפו הוא ארמון אכיליון. הארמון נמצא בעיירה גסטורי, 10 ק"מ דרומית לעיר קורפו. זה היה ארמון הקיץ של קיסרית אוסטריה אליזבט, הידועה גם בכינוייה "סיסי". לאחר התאבדותו של בנה היחיד רודולף, נסיך אוסטריה בשנת 1889, החליטה אליזבט להקל על יגונה בבנית ארמון קיץ זה. היא דברה יוונית שוטפת והעריצה את התרבות והמיתולוגיה היוונית. הגיבור הנערץ עליה היה אכילס ולו הקדישה את הארמון. באמצע הגן היפהפה הנשקף לים היוני נמצא פסל שיש גדול של אכילס הגוסס המנסה לשלוף מעקבו את החץ המורעל שירה בו פאריס נסיך טרויה.

בגן נמצאים פסלים רבים וביניהם גם פסלה של אליזבט אשר חייה ניטלו על ידי רוצח. בשנת 1898 רכש את הארמון קיסר גרמניה וילהלם השני הוא השתמש בארמון לנופש בקיץ ולפגישות דיפלומטיות. בפקודתו הוצב בגן פסל נוסף של אכילס לא כגוסס, אלא כחייל בלבוש קרב המוכן למלחמה. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר המקום לרשות ממשלת יוון וכיום הוא משמש כמוזיאון ובו מוצגים ממלחמת טרויה ומתקופת שני הקיסרים.

קורפו בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר והזואולוג ג'ראלד דארל כתב מספר ספרים ("משפחתי וחיות אחרות", "חיות, ציפורים וקרובים אחרים", ו"גן האלים") המתארים את חייו וחיי משפחתו בקורפו בין השנים 1934-1939, הספרים כללו גם תיאורים נרחבים של הטבע בקורפו, נופיו של האי, והמקומיים. דארל מתאר את המקום כגן עדן עלי אדמות. על קורפו ויהודיה כתב הסופר היהודי-הצרפתי ממוצא יווני אלבר כהן וספרו עטור השבחים "הספר אשר לאמי" הוא נובלה פיוטית מרגשת על אודות אמו, לואיזה כהן, שנולדה באי. אלבר כהן עצמו נולד בקורפו בשנת 1895 והוא היגר ממנה יחד עם כל בני משפחתו בהיותו בן 5.

יהודים בקורפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קורפו (עיר)#יהודי קורפו
בית הכנסת של הקהילה "היוונית" בעיר קורפו, נבנה במאה ה-19 (צולם לפני 2002)
אנדרטה לזכר יהודי קורפו שנספו בשואה, בבית העלמין בחולון

יהודים התגוררו בקורפו כבר בעת העתיקה בתקופת שלטון ביזנטיון באזור. מאז ימי הביניים היו באי שתי קהילות. האחת של יהודים "רומניוטים", שמוצאת ומורשתם בקהילות יוון ואייה שכונו "גרקי" (Greki); והשנייה של יהודים מאיטליה, בעיקר מחבל פוליָ‏ה (איטלקית: Puglia) באיטליה המכונים "פולייזי".

מתיחות שררה בין שתי הקהילות שנבעה משאיפתה של הקהילה היהודית האיטלקית שהלכה וגדלה להכתיב את אורח החיים היהודי, ומחששה של הקהילה היהודית היוונית מקיפוח זכויותיה. שתי הקהילות נמנעו מלהתחתן האחת בשנייה וקיימו בתי כנסת נפרדים - ה"סקולה נובה" וה"סקולה גרקי", ובתי קברות נפרדים.

בתחילת המאה ה-19 הרשו השלטונות היווניים ליהודים לקנות קרקעות באי, והתחילה תקופת שגשוג ליהודי קורפו. רבים מבין היהודים עברו להתגורר מחוץ לרובע היהודי. בשיאה מנתה הקהילה באותה תקופה כ-5000 נפש. משנת 1831 עד שנת 1851 כיהן כרב "הקהילה האיטלקית" של קורפו הרב יהודה ביבאס.

יהודי קורפו עסקו בכל משלחי היד, והיו בקרבם יצואני שמן זית, יצרני סבון, ויזמים ופועלים בתעשייה זעירה. במחצית השנייה של המאה ה-19, פעל בית דפוס עברי בקורפו, של יוסף נחמוּלי, אשר הדפיס גם ספרי קודש עבריים, ודפים בודדים. מספר אנשי עסקים מקרב הקהילה עסקו ביבוא ויצוא של לולבים ואתרוגים מנמל קורפו; בראשית המאה ה-19 קמו להם מתחרים, שטענו ש"אתרוגי קורפו", כלומר הנסחרים על ידי אנשי קורפו, אינם כשרים. החרמת האתרוגים על ידי יהודים ברחבי העולם פגעה קשות בכלכלת יהודי האי.

היחסים בין יהודי קורפו לשכניהם הנוצרים היו טובים בדרך כלל. אך מתחת לפני השטח היו קיימים רגשות אנטישמיים שהתפרצו ב-1891, כאשר נתגלתה בחצר אחד היהודים גופה ערופת ראש של ילדה. הייתה זו ילדה יהודיה, אך הנוצרים האמינו כי מדובר במריה דסילה נערה נוצרייה שאומצה על ידי חייט יהודי. הרוחות בקרב הנוצרים סערו, ורק התערבות הבישוף מנעה פוגרום. עקב אירוע זה שנקרא "הַגְזרה" (שווא נע באות גימ"ל ובמלרע), היגרו כ-3,000 מיהודי קורפו, בעיקר האמידים שבהם, לטריאסטה שבאיטליה ולאלכסנדריה שבמצרים.


בתקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה נתפסה הקהילה היהודית בקורפו והוכחדה. באפריל 1941 נכבשה קורפו בידי צבא איטליה הפשיסטית. תקופת הכיבוש האיטלקי שנמשכה כשנתיים הייתה תקופה קשה לכלל האוכלוסייה בקורפו, והתאפינה במחסור וברעב. בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית. ואז כבשה גרמניה את האי מידי חיל המצב האיטלקי ששלט בו. בעקבות סבלות התקופה ולאחר שהוחרב בית הכנסת של ה"פולייזים" בהפצצות הגרמנים, התאחדו שתי הקהילות "היוונית" ו"האיטלקית". מאז התפללו כל היהודים בבית הכנסת של הגרקים, עד הגירוש הכללי מקורפו.

ב-9 ביוני 1944 גורשו כ-1,795 מיהודי קורפו על ידי המשטרה היוונית בפקודת השלטון הנאצי. רק בודדים מהם הצליחו לברוח אל הכפרים ושם הוסתרו על ידי ידידים. מעצרם החל בכינוסם בכיכר העיר קורפו וסגירתם במבצר המוכר בשמו "פרוריו". יהודי קורפו הוצאו באישון לילה מהמבצר ובסירות קטנות ואסדות הועברו לאתונה, ושם נכלאו בבית הסוהר העירוני, חיידרי. יחד עם יהודים ממקומות אחרים ביוון כגון רודוס, הועלו כל היהודים על רכבת סגורה אשר הגיעה אל מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ב-30 ביוני 1944. כשני שליש מהם, גברים נשים וטף, נשלחו מיד אל תאי הגזים והמשרפות.

רק כ-200 מיהודי קורפו הצליחו להנצל מן הגרוש ולחזור ממחנה ההשמדה. רובם הגיעו לארץ ישראל בטרם הקמת המדינה. כיום מתגוררים באי כ-70 יהודים בלבד, שריד לקהילה מפוארת.‏[1]

קהילת קורפו שחרבה, מונצחת בבקעת הקהילות ב'יד ושם' בירושלים, ולזכרה, גם הוקמה מצבה בבית העלמין בחולון.

תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נטה גטניו אוסמו, מקורפו לבירקנאו ולירושלים, סיפורה של ילידת קרקירה, [עורכים: רפאל שילהב, שמואל רפאל], תל אביב: הוצאת עקד, תשנ"ט 1999.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד בנבנישתי, מקורות לתולדות קהילת קורפו, ספונות, א, ירושלים, תשי"ז 1957.
  • דניאל קארפי, לתולדות הקהילה 'האיטלקית' בקורפו במאה הי"ח, ציון, ע, ב, תשס"ה 2005.
  • יעל ויילר ישראל, אגדת האחים אליהו: מסורת, רפואה ושליחות ציבור, האומה, 169, סתיו תשס"ח 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קורפו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]