מסורתיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מסורתיים או שומרי מסורת הוא כינוי לקבוצה גדולה של יהודים בישראל ובארצות אחרות שאינם מגדירים עצמם כדתיים אך גם לא כחילוניים. לרוב, המסורתיים מקיימים מצוות אחדות ומנהגים שונים הנחשבים סמלי מסורת מובהקים, לא בהכרח בשל הקפדה על שמירת ההלכה, אלא מתוך הזדהות ותחושת השתייכות לעם היהודי, מתוך המחשבה שיש לשמר ערכי מסורת כדי לשמור על קיומו של העם או מתוך רצון להמשיך את מנהגי המשפחה.

מספרם המדויק של המסורתיים קשה לכימות ומבוסס על הגדרתם של הנשאלים עצמם. לפי נתוני הלמ"ס לשנת 2006, המגדירים עצמם מסורתיים מהווים 39% מהאוכלוסייה היהודית בישראל.

חלק מארגוני היהדות הקונסרבטיבית בישראל ובארצות אחרות מכנים עצמם בשם "יהדות מסורתית" (בלועזית Masorti), אך אין להתבלבל בין הגדרה זו לבין יהודים מסורתיים.

בדרך כלל מסורתיים חוגגים את כל החגים, אך לא מקיימים את כל המצוות בחגים!

מיהו מסורתי?[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורתיים אינם זרם מוגדר ויחסם לדת קשור בנטיית לבם וברצון להיות חלק מהמסגרת היהודית הכוללת מבלי לראות עצמם מחויבים לשמירת כלל המצוות. למרות זאת אפשר לייחס לרובם שמירה על מספר מנהגים הנחשבים מרכיבים חשובים ביהדות. כגון:

  • שמירה על כשרות - רבים מהמסורתיים יקפידו על רמה מסוימת של כשרות. לדוגמה, הפרדה בין כלים בשריים וחלביים, הימנעות מבשר חזיר, מפירות ים ומבשר אחר שאינו כשר, הפרדה בין אכילת מאכלי בשר וחלב. ישנם מסורתיים שיאכלו במסעדות לא כשרות, אך ימנעו מאכילת מזון לא כשר בעיניהם. לפי הסקר החברתי של הלמ"ס מ-2009, 56.6% מהמסורתיים שומרים כשרות "במידה רבה מאוד", ו-94.3% "במידה כלשהי".
  • יום השבת - בכניסת השבת מדליקים נרות שבת ועורכים סעודת ליל שבת משפחתית, הכוללת אמירת הקידוש על כוס יין. יש מסורתיים ששומרים בצורה חלקית את יום השבת; נמנעים מהדלקת אש ומחממים אוכל על מקור חום קבוע (פלטה). חלק גם נמנעים מנסיעה ברכב.
  • ביקור בבית כנסת - מסורתיים מגיעים לתפילות בבית הכנסת, בעיקר בימי החגים החשובים (כמו ראש השנה ויום הכיפורים), ולעתים גם בשבתות במשך כל השנה. מיעוטם אף נוהגים להניח תפילין מדי יום.
  • שמירה על גוון דתי (לפחות בצורה חלקית) באירועי שמחה כגון חתונות, בר מצווה ,ברית מילה, ישיבה בסוכה,שמחת תורה, קריאת מספר פסוקים בשבועות, שמיעת מגילה בפורים, הדלקת מדורות בל"ג בעומר ספירת העומר שמירת פסח.
  • מזוזה - קביעת מזוזה בכניסה לבית (מקובל גם בקרב חילונים).
גברים חובשים כיפות תואמות בטקס חתונה. באירועים מסוג זה מחולקות לעתים קרובות כיפות, עבור אלו שאינם נוהגים לחבוש כיפה כדרך קבע.
  • לרוב הגבר המסורתי אינו חובש כיפה ואינו נראה כלפי חוץ כדתי. יש המחזיקים כיפה בכיס המכנסיים או במכוניתם, כדי להשתמש בה במקרה הצורך - כגון בבית הכנסת או באירוע בעל צביון דתי.

יש מסורתיים המעדיפים לשלוח את ילדיהם, בעיקר בגיל הרך ובבית הספר היסודי, למסגרת דתית. יש הנוהגים גם לבקר אצל רבנים ומקובלים כדי לקבל מהם עצה או ברכה. הכל תלוי ברצונו החופשי של המסורתי להקפיד על מצוות ומנהגים הנראים רלוונטיים בעיניו.

מאפיינים מסורתיים בקרב חילוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת היהודית כוללת מנהגים שונים המתקיימים גם בבתים חילוניים רבים שאינם מגדירים עצמם מסורתיים. כך למשל, ברית מילה, טקס הבר-מצווה וליל הסדר בפסח. שמירה על מסורת יכולה להיות מלווה בנימוקים שאינם דתיים או מסורתיים. כך למשל ישנם חילונים רבים אשר צמים ביום הכיפורים בנימוק שהדבר מועיל לגוף ולנפש. אחרים שומרים על דיני טהרת המשפחה מתוך הכרה בחשיבותם לשמירה על חיי משפחה בריאים. עם זאת, גם חלק מהנימוקים המובאים במקורות תורניים למצוות השונות ("טעמי המצוות") הם שכליים, כך שאין מדובר בסתירה.

גם לימוד ארון הספרים היהודי בקרב חילונים רבים בשנים האחרונות אינו קשור ישירות לחברה המסורתית, אלא נובע מרצונם של חילוניים ללמוד יותר על המורשת הדתית והערכית של היהדות, שהוזנחה במקרים רבים במערכות החינוך החילוניות.

המסורת, המשפחה והעדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמירת מסורת קשורה לערכי המשפחה, ורבים רואים בשמירה על המסורת ערך משפחתי וחינוכי חשוב.

המסורת קשורה גם להשתייכות עדתית. כך למשל, אחוז שומרי המסורת גבוה במיוחד בקרב יהודים מזרחים. רבים מהעולים מארצות המזרח וצאצאיהם, מגדירים עצמם שומרי מסורת גם אם אורחות חייהם נחשבים חילוניים – הם מקפידים לשמור על מסורת הקשורה במורשת שהביאו עימם מארץ הולדתם. בהקשר לזה ראוי לציין את התנועה הפוליטית ש"ס אשר חרתה על דיגלה את הסיסמה "להחזיר עטרה ליושנה", וסחפה אל שורות מצביעיה רבים מבני עדות המזרח שאינם דתיים, אך רואים חשיבות בשמירת המסורת. בקרב היהודים האשכנזים יש אחוז נמוך יותר של אנשים המגדירים עצמם "מסורתיים", בין היתר בשל הדיכוטומיה שנוצרה לאחר תקופת ההשכלה, בין יהודים חילונים, רפורמים ואורתודוקסים, דיכוטומיה שלא הייתה קיימת בקרב יהודי ארצות המזרח.

רקע רעיוני לדגם המסורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיון בחברה הדתית בישראל עובר לרוב באחד משני דגמים:

  • המודל הדיכוטומי או המודל הבינארי - מודל זה מניח כי ישנם יהודים חילונים ומולם ישנם קבוצה נוספת של יהודים דתיים. כל קבוצה מהווה קבוצה הומוגנית.
  • מודל הרצף - ישנן שתי קטגוריות: קיום מצוות ואמונה וניתן לסווג את האדם על פי המיקום שלו ברצף. המודל הזה הוא המודל המקובל כיום יותר בסוציולוגיה הישראלית.

היהודי המסורתי נתפס לרוב מתוך קנה המידה של היהדות האורתודוקסית. מתוך קנה מידה זה הוא נתפס כבעל אמונה חזקה מחד אך סלקטיבי ולוקה בחסר בתחום קיום המצוות. היהודי המסורתי יכול ללכת בשבת לבית הכנסת ולאחר מכן למשחק כדורגל או לנסוע לים. אדם שאינו חילוני ואינו דתי, או להפך חילוני ודתי גם יחד. על פי מחקרם של ליבמן וידגר‏[1], הם מהווים קבוצה עצמאית אם כי יש שרואים בהם "קוקטייל" לא עיקבי של אמונות ופרקטיקות המתאפיין בעיקר על ידי חוסר הבהירות.

שלמה דשן טוען כי המסורתיים אינם רואים עצמם כ'חילונים' בנוסח האשכנזי ובוודאי שאינם מתנהגים כך. אמונה באל, מעמד חכמי התורה, שכר ועונש ועוד – כל אלה מקובלים למדי, ואיתם גם נוהגים מעשים הקשורים בחיי המשפחה. התשתית המשפחתית–חברתית-קהילתית מלכדת את המזרחיים באופן המונע מהם 'חילוניות' גמורה, מנוכרת. יהודה שנהב טוען יותר מכך, כי למעשה אין חילוניות יהודית בארץ. לדעתו, כל מי שיש לו זיקה שכלית, אמונית או פרקטית למסורת היהודית - אינו חילוני.

ליבמן וידגר ראיינו מסורתיים ושאלו אותם על אמונותיהם ואורח חייהם. אחת התשובות שחזרה פעמים רבות הייתה כי המסורתיים מקבלים את עקרונות הדת אבל אלה נשארים ברמה המופשטת ולאו דווקא הקונקרטית. שורה של מעשים דתיים חדשים מאפינת את הקהילה המסורתית. ביניהם בולטת למשל העלייה לרגל אל קברות צדיקים שהידועה בהם היא הילולת מירון אך בצידה מתקיימות בארץ מדי שנה עשרות ואולי מאות הילולות אחרות המושכות אליהן מאמינים מסורתיים.

מאיר בוזגלו טוען כי המסורתי רואה את עצמו נאמן לעולם של הוריו ומוריו ודוחה את הרעיון המערבי החילוני על ההכרח בכינון עצמי ובכך שהכול פתוח לביקורת. המסורתי מקבל מהוריו ומעביר הלאה למשפחתו ותלמידיו, מתוך כבוד ולא מתוך חיקוי מכני. הירושה שקיבל מהוריו אינה קובעת סדרת פעולות קשוחה, אלא דורשת ממנו עבודת פירוש ועדכון. לדברי בוזגלו, אין כל ניגוד בין מסורת לשינוי, אלא ההיפך הוא הנכון: המסורת היא תנאי הכרחי לאפשרות של כל שינוי - אחרת יש סדרת המרות בזו אחר זו ולא שינוי והתפתחות שדורשים גרעין קשיח או שאליו מחויבים. החיים המודרניים מציבים בפני המסורתי אתגרים שלא עמדו בפני אבותיו, ועשויים להיפתר בדרכים שונות. מה שברור הוא שאין הוא מצטרף לקהילה שמקבלת את הפתרון ההלכתי של רב לבעיות אלה וכאן נעוץ ההבדל המשמעותי ביותר בינו לבין אדם דתי. למעשה, הוא מחפש דרכים להגביל את מרחב השאלות ההלכתיות - המסורתי אינו ממרה את פי הרב, אבל בהרבה שאלות אין הוא שואל את הרב.

מוסדות ושירותים למסורתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערכת החינוך קיימים בתי ספר השמים דגש על האוכלוסייה המסורתית:

  • רשת מורשה: בתי הספר של רשת 'מורשה' פועלים במטרה לתת מענה יהודי-חברתי לכלל תלמידי ישראל, תוך דגש על התלמיד המסורתי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב ידגר, המסורתיים בישראל: מודרניות ללא חילון, הוצאת כתר, ירושלים, תש"ע.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ beyond the religious-secular dichotomy: Masortiim in Israel