יאסון

	ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה.
	אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

ערך זה עוסק בכהן הגדול. אם התכוונתם לדמות המיתולוגית, ראו יאסון (מיתולוגיה).

יאסון, או בשמו העברי יהושע, היה הכהן הגדול ביהודה בין השנים 175 לפנה"ס - 170 לפנה"ס. פעולותיו של יאסון לפני עלייתו לכס הכהונה הגדולה ובמהלך כהונתו היו מהגורמים העיקריים להתמוטטות האוטונומיה היהודית בממלכה הסלאוקית.

רקע היסטורי

בשנת 301 לפנה"ס כבש המלך ההלניסטי תלמי הראשון את ארץ ישראל,יאסון פגע באוטונומיה היהודית וקיבל את המשרה שאחיו (חוניו השלישי ) עוד היה בחיים . המלך הסלאוקי אנטיוכוס השלישי ששלט בסוריה, כבש את ארץ ישראל מידי התלמיים אשר שלטו במצרים במלחמה שנמשכה בין השנים 202 לפנה"ס עד 198 לפנה"ס.

בתחילת השלטון הסלאוקי שלטו בארץ הכוהנים הגדולים, על פי חוקי התורה, כפי שהיה נהוג עוד מימי השלטון הפרסי בארץ ישראל ותקופת שיבת ציון. אך הסלאוקים החלו לעודד תופעות של הלניזציה בקרב האצולה המקומית, וניסו לערער את הבסיס הדתי שעל פיו התנהלו החיים עוד מימי שלטון הפרסים. בין משפחות הכוהנים ובין עצמן החלו סכסוכים על השלטון, אשר נוצלו על ידי המלכים הסלאוקים על מנת להטות את המצב לצורכיהם, ולקדם את מגמות ההלניזציה וההתייוונות אותן רצו להנחיל לעם היהודי.

עלייתו של יאסון לשלטון

בשנת 175 לפנה"ס עלה לשלטון בסוריה המלך אנטיוכוס הרביעי המכונה "אפיפנס" (ביוונית - "המתגלה"). באותה עת היה השלטון הדתי בירושלים בידי הכוהן הגדול חוניו השלישי, שהיה בסכסוך עם פקיד בשם שמעון, "נגיד המקדש".

חוניו השלישי ביקש להיפגש עם אנטיוכוס כדי לפרט בפניו את הסיבות למהומות בירושלים ולבקשו להרחיק את שמעון, הגורם, לדבריו, למריבות אחים.

אלא שאנטיוכוס ציווה לשים את חוניו השלישי במעצר. המלך הסורי, כקודמיו, שמיעטו להתערב בעניינים הפנימיים של הנתינים המשועבדים, ביקש להשהות את תגובתו, כדי לא להסתכן בצעד פזיז הטומן בחובו סכנות, ובפרט שאך זה עתה עלה לכס המלכות.

את היעדרו של חוניו הכהן הגדול ניצל אחיו, יהושע-ישוע, מתייוון שקרא לעצמו יאסון (על שם יאסון - גיבור מיתולוגי יווני מפורסם שנקשר בסיפור המסע לגיזת הזהב) והציע למלך הסורי, אנטיוכוס הרביעי, סכום כסף נכבד - 440 כיכר כסף, כדי שיעביר לידיו את כתר הכהונה הגדולה.

מטרתו של יאסון הייתה כפולה: להתמנות לכהן גדול ובתוך כך להפוך לשליטה של יהודה תחת מרות סלאוקית, כשהוא חולש על אוצרות המקדש, וכן להפוך את ירושלים, כולה או חלקה, לפוליס הלניסטית. ואם זו תהפוך לפוליס היא תשלוט, ויאסון בראשה, על כל הטריטוריה שמסביבה, כלומר על כל יהודה.

אנטיוכוס נעתר לבקשותיו של יאסון בשל ההצעות הכספיות הקוסמות שהציע, בעוד סוריה מחויבת עדיין לתשלום פיצויי מלחמה כבדים לרומאים בעקבות שלום אפמאה. כמו כן העדיף אנטיוכוס גורם נאמן כמו יאסון על פני חוניו השלישי הכהן הגדול, שגילה נטיות פרו-תלמאיות. בנוסף, מטרתו של אנטיוכוס להפיץ את ההלניזם ברחבי ממלכתו ולפתח את ערי הפוליס תאמה את שאיפתו של יאסון לחולל רפורמה הלניסטית ביהודה, ולבנות חברה הלניסטית בתרבותה ובתפישת עולמה, שנשלטת על ידי אריסטוקרטיית הכהונה והאצולה.

גם מנקודת ראותם של יאסון ושל אנטיוכוס היה המינוי לכהונה הגדולה הופך את יאסון לאחראי על אוצרות המקדש הגדולים, וזאת משום שכל יהודי בארץ ובתפוצות העלה לבית המקדש מחצית השקל מדי שנה בשנה. אוצרות אלו היוו פיתוי גדול ליאסון ולאנטיוכוס, שקופתו התרוקנה וחובותיו לרומאים הלכו ותפחו.

מינויו של יאסון היה חסר תקדים בכל תולדות הבית השני ובעל משמעות מיוחדת. מעולם לא ירש כהן את משרת הכהונה הגדולה בעוד הכהן הגדול המכהן בחיים; מעולם לא הייתה משרת הכהונה הגדולה פתוחה למשא-ומתן, למיקח ולממכר כספי; ומעולם לא התערבה מלכות זרה במינוי הכהן הגדול מנהיג העם. מינויו של יאסון יצר, לפיכך, שלושה תקדימים מסוכנים העלולים לפגוע ביהודה בהמשך דרכה, ובעיקר - משרת הכהונה הגדולה שעלולה הייתה להפוך, כפי שהיה מקובל בערי הפוליס, למשרה פקידותית המחייבת את הכהן בנאמנות למלך שמינה אותו במקום לעם שאותו הנהיג, ולמשרה שבה מתערב המלך והטעונה אישור מלכותי, ואף יצרה פתח לסחיטה כלכלית ופוליטית.

אנטיוכיה

יאסון, אחיו של הכהן הגדול חוניו השלישי, היה מתייוון שרצה להשתלט על תפקיד הכהן הגדול. עד מינויו של יאסון, עברה הכהונה הגדולה בירושה מאב לבן בשושלת מאז צדוק הכהן. השלטון ההלניסטי הכיר בכהן הגדול כמנהיגו הדתי והמדיני של העם היהודי. כמנהיג דתי ניהל הכהן הגדול את בית המקדש, וכמנהיג מדיני הוא ייצג את העם בפני השלטון והיה אחראי לגביית המיסים עבור השלטון, ואף היה אחראי על ביטחון ירושלים ועל אספקת המים אליה.

יאסון חבר למלך אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) וקשר קשר להדיח את אחיו, חוניו השלישי, ממשרת הכהן הגדול. הוא ניצל את העדרו של אחיו מירושלים ופנה למלך בהצעה שהוא יגבה יותר מיסים מאחיו, ובתמורה ימונה לתפקיד הכהן הגדול. אנטיוכוס קיבל את הצעתו של יאסון, התערב במינוי פנימי של העם ביהודה, ומינה את יאסון לתפקיד הכהן הגדול. עם מינויו דאג יאסון למעמדם של חבריו המתיוונים.

לכהונה הגדולה היו בעיות מסוכנות מכמה סיבות:

• הכוהן הגדול שצריך להיות אדוק בדתו הופך להיות מתיוון.
• זה פעם ראשונה שמלך גוי מחליט מי יהיה הכוהן הגדול, עד כה המשרה עברה בירושה.
• משרת הכוהן הגדול היא משרה לכל החיים והיא עוברת בירושה וכעת היא הפכה למשרה זמנית.

שלטונו של יאסון

יאסון ביקש ב"תמימות" להקים בירושלים "גימנסיון" ו"אפביון". שני מוסדות אלה, הראשון חינוכי, ספורטיבי-מוזיקלי (מעין בית ספר תיכון הלני-הלניסטי), והשני - ספורטיבי-צבאי (מעין מכינה קדם-צבאית) היו מוסדות שאף פוליס לא נכונה בעולם ההלניסטי בלעדיהם.

בקשה נוספת של יאסון התמקדה ב"רישום אנשי ירושלים כאנטיוכיים". פירושו של דבר: הכנת רשימת חבר אזרחים אשר ישתייכו לפוליס העתידה לקום (ירושלים). יאסון שאף להקים מין ברית של "ערים תאומות" בין ירושלים לאנטיוכיה (עיר הממלכה הסורית-סלאוקית) וכך לזכות במוניטין ראוי. כמו כן, הפיכת ירושלים לפוליס עשויה הייתה להעניק לה יתרונות כלכליים חשובים בשעה שהיא תקיים קשרי מסחר עם ערי פוליס אחרות, ובכלל בשורה של מענקים וכיבודים מטעם בית המלוכה הסלאוקי.

על-פי המתועד בספר מקבים ב' (ד' 13) הקים יאסון את הגימנסיון והאפביון "מתחת למצודה" (והכוונה ל"חקרא" - למצודה השוכנת צפונית-מערבית להר הבית), ואת "המפוארים שבבחורים הביא מתחת לפטסוס" (כובעו של הרמס, האל שהיה פטרון המשחקים הספורטיביים בגימנסיון, ובהשאלה - חינך אותם בגימנסיון), "כשהוא הולך לפניהם" (מתפקד כ"ארכי-גימנסיון" - ראש הגימנסיון ומנהלו).

בהמשך קובל בעל מקבים ב' כי יאסון "מיהר להטות את בני עמו למידות ההלניות", כלומר הפיץ את התרבות ההלניסטית בירושלים וביהודה בכלל, מה שמכונה בשם רפורמה הלניסטית, וביטל את הזכויות הקדומות-מסורתיות שהוענקו על ידי המלוכה הסלאוקית. אין לדעת האם הכוונה היא כי "הזכות לחיות על פי חוקי האבות" בטלה מן העולם, ובמקומה הונהגה בירושלים חוקה הלניסטית או שלא כך היה, אך ברור שבירושלים חלו שינויים משמעותיים בתחום המשפטי, הפוליטי והחברתי בעקבות אותה רפורמה.

המקור המקבי ממשיך ומסתייג מתמונות מצב מזעזעות לדעתו, כאשר הכוהנים במקדש עסקו בפעילות גופנית, כמו האבקות וזריקת דיסקוס, כמקובל בגימנסיון הקלאסי, וכתוצאה מכך נרשמה התרופפות בעבודת המקדש ובהקרבת הקרבנות.

עם זאת, נזהר יאסון מלהתגרות בתושבי ירושלים ויהודה במעשים חריגים כגון הצבת פסלים בגימנסיון, הנהגת פולחן רשמי של המלך, או חקיקת תקנות שעיקרן לבטל את הדת היהודית. לרפורמה של יאסון היו כוונות אישיות וכן פוליטיות וכלכליות, חברתיות ותרבותיות יותר מאשר דתיות, מה שאפיין למעשה את ההתיוונות ביהודה עשרות שנים קודם לכן.

נפילת יאסון

שלוש שנים שלט יאסון בירושלים (175-172 לפנה"ס) ובסוף כהונתו הספיק לשגר משלחת של ספורטאי הגימנסיון בירושלים להשתתף בתחרויות מרכזיות שנערכו בעיר צור בנוכחות המלך אנטיוכוס הרביעי. תחילה ביקש יאסון לשלוח בידי המשלחת כסף לקניית קרבן לאל הראקליס, פטרון משחקי צור, כפי שהיה מקובל על כל משלחת שבאה להתארח ולהשתתף במשחקים, אך ברגע האחרון נמלך בדעתו, בלחץ חברי המשלחת, ואת הכסף המירו לטובת תרומה לעיר צור ולנמל שלה.

בשעה ששלח יאסון את מנלאוס, אחי שמעון ("נגיד המקדש") לאנטיוכוס ועימו סכומי כסף להשלמת חובו הכספי של יאסון לאנטיוכוס, הציע מנלאוס למלך, משמו, סכום כפול מזה של יאסון ובתמורה ביקש להתמנות לכהונה הגדולה במקום יאסון.

אנטיוכוס נעתר לכך מיד מפאת גובה הסכום שהבטיח מנלאוס. גישתו הקיצונית של מנלאוס, תומך ההתיוונות, תאמה את מדיניותו של אנטיוכוס ביריבות ששררה אותו זמן בינו לבין המצרים, ומנלאוס התגלה כנאמן למלך. ייתכן גם שהמלך חשש מהתחזקותו ומהתעצמותו של יאסון.

מינויו של מנלאוס והדחת יאסון (170 לפנה"ס) עוררו את העם כנגד מנלאוס, הן משום שמנלאוס לא השתייך למשפחת הכהונה הגדולה (אלא למשפחת בלגה המתיוונת), הן משום אופיו ההרפתקני, הן משום קיצוניותו ואכזריותו והן משום שהעם התרגל במידה מסוימת ליאסון. ירושלים נחלקה לשני מחנות: תומכי יאסון ותומכי מנלאוס, ולמרות שהרוב תמך ביאסון, הצליח מנלאוס, ששב מסוריה, להדיח את יאסון בסיוע צבאי סלאוקי. יאסון נמלט מירושלים לעבר הירדן המזרחי.

בשנת 168 לפנה"ס, כשנאלץ אנטיוכוס הרביעי לשוב לסוריה לאחר שהושפל על ידי המשלחת הרומית במצרים ואף נפוצו ביהודה שמועות בדבר נפילת המלך הסורי בקרבות, הגיח יאסון ממקום מושבו ומחבואו בעבר הירדן ובראש צבא של אלף לוחמים חדר לירושלים, הדיח את מנלאוס וערך טבח בתומכיו, אך בסופו של דבר נאלץ לשוב כלעומת שבא, משום שנתחזקה כנגדו התנגדות העם. מששב אנטיוכוס ממצרים, הביס את המורדים והשיב את מנלאוס לכס ההנהגה המקומית ביהודה.

התנגדותו של יאסון למנלאוס ולאנשיו של אנטיוכוס הביאה את אנטיוכוס להטלת גזירות הדת אשר שימשו כזרז למרד המכבים.