מנלאוס (כהן גדול)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מנלאוס (מיוונית מֶנֶלָאוֹס, מלטינית מֶנֶלָאוּס) היה כהן גדול ומנהיג יהודי מתייוון בתקופת בית שני ומרד החשמונאים, בין השנים 163-172 לפנה"ס. מנלאוס, תחת שלטון אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) הסלאוקי, גרם לחילול בית המקדש ולבזבוז אוצרותיו שהיו רכוש העם, ובכך הניח את התשתית לגזירות רדיפת הדת של אנטיוכוס הרביעי בשנת 168 לפנה"ס. יש הטוענים[1] כי מנלאוס, ביחד עם אחיו שמעון ושני שליטי ישראל הסמוכים לו בשושלת ההנהגה, יאסון ואלקימוס, הם הדמויות המרכזיות המזוהות עם תופעת ההתייוונות ומשמעויותיה במסורת היהודית.

מוצאו של מנלאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת מוצאו של מנלאוס העסיקה רבות את חוקרי התקופה ההלניסטית בארץ ישראל, כאשר חשיבותה נובעת מן העובדה שזו הפעם הראשונה שבה שושלת הכהונה הגדולה לכאורה נקטעה על ידי אדם שאיננו ממשפחת הכהונה, אדם זה היה מנלאוס. בספר מקבים ב' נכתב על שמעון, אחי מנלאוס: "ושמעון איש משבט בנימין..."[2]. על פי הכתוב מנלאוס אינו נצר למשפחת הכהונה הגדולה שכן שבט בנימין אינו נמנה עליה. רבים החוקרים‏[3] אשר טוענים כי מציאות שכזו אינה אפשרית מבחינה היסטורית וכי חלה כאן טעות סופר או מתרגם. דעה זו מבוססת בעיקר על התרגום הלטיני של ספר מקבים ב', בו אין התייחסות לשבט בנימין, אלא דווקא "שבט בילגה". בית בילגה הוא אכן אחת ממשמרות הכהנים הידועות, אם כי אינה שייכת לבית צדוק. אמינות היחוס למשמרת בילגה מתחזקת עקב הקישור בתוספתא בין מרים בת-בילגה "שנשתמדה והלכה ונשׂאת לסרדיוט אחד ממלכיו יון" בזמן בו "נכנסו יוונים להיכל".‏[4] אירועים אלה מכוונים ככל הנראה להתיוונות הקיצונית במחצית הראשונה של המאה השנייה לפנה"ס, ובייחוד בימי רדיפות אנטיוכוס.‏[5]

יוסף בן מתתיהו[6] מקשר את מנלאוס ישירות לביתו של שמעון הצדיק, בכותבו כי מנלאוס היה אחיהם השלישי של חוניו השלישי ויאסון, ובכך היה נצר לבית צדוק. מקור זה אינו מקובל ולא נידון במחקר המודרני על אף ההשלכות מרחיקות הלכת הטמונות בו. מקורותיו של יוסף בן מתתיהו מהווים סלע מחלוקת בנוגע למוצאותם של עוד דמויות חשובות בסיפורי ימי בית שני, כגון שמעון הצדיק, המתואר על ידי יוסף בן מתתיהו כאבי חוניו, יאסון ומנלאוס. אם להוסיף עובדה זו לאופן בו מתאר יוסף בן מתתיהו את עלייתו מנלאוס לשלטון ומאפייני שלטונו המתייוון, המקבילים לסיפור בספרי מקבים, ניווכח כי יוסף בן מתתיהו משאיר סימני שאלה רבים במחקר ההיסטורי ואין לפתור פירוש זה או אחר בביטול.

עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבתו של מנלאוס לכס המלכות עולה בראש ובראשונה מהמסופר בתחילת פרק ד' בספר מקבים ב', שם מתוארים המאבקים הפנימיים של השלטון היהודי בין חוניו השלישי ושמעון, אחי מנלאוס. בתיאורים אלה בעל מקבים ב' מבדיל בין דרכו היהודית-מסורתית של חוניו, אשר טובת העם לנגד עיניו, לבין דרכו התככנית והאגוצנטרית של שמעון: "ושמעון הנקוב למעלה אשר היה מועל באוצר ובארץ אבות הוציא דיבה על חוניה כי הוא... ...ואת המיטיב לעיר והדואג לבני עמו והמקנא לתורה העז לקרוא בשם אויב לענייני המלכות"[7].

לאחר עלייתו של יאסון לכהונה הגדולה ומיסוד מנהגי ההלניסטים בישראל, שולח יאסון את מנלאוס לאנטיוכוס הרביעי כדי לשלם למלך את הכופר המגיע לו בסך 360 כיכר כסף. מנלאוס, בתורו, מציע למלך סכום גדול יותר עבור הכהונה, עוד 300 כיכר כסף, ולוקח בכך את הכהונה הגדולה, ובעצם את השלטון, לידיו: "והוא בעמדו לפני המלך ובפארו אותו לפני השלטון השיג את הכהונה הגדולה לנפשו בהוסיפו על-[מתן] יסון שלוש מאות כיכר כסף"[8] מנלאוס חזר לירושלים כמנהיג יחיד אשר הכהונה הגדולה אינה בראש מעייניו אלא השלטון והשררה: "...ולא הביא איתו דבר ראוי לכהונה הגדולה כי אם בא בחמת עריץ אכזרי ובזעם פריץ חיות"[9] עיקרון המידה כנגד מידה אותו מתאר בעל מקבים ב' מול יאסון שופך אור על אופיו של מנלאוס לדעת הכותב: "ויסון שדחה את אחיו במזימות נדחה על ידי אחר במזימות..."[10] מנלאוס מאחר בתשלום "...לא הביא סדר בדבר הכסף המובטח למלך"[11] ובתוך כך מזומן על ידו, בשיתוף עם ססטרטוס מושל קפריסין, לבירור. כבר בתחילת שלטונו מתקרב מנלאוס אל צמרת השלטון הסלאוקי באמצעות ממון הנובע מרכוש המקדש והעם. כך מתוארת קרבתו לאנדרוניקוס, ממלא מקום אנטיוכוס הרביעי: "ומנלאוס בחשבו להשתמש בשעת כושר גנב אחדים מכלי הזהב שבמקדש ויקרב שי לאנדרוניקוס ואחרים מכר לצר ולערים מסביב"[12] מנלאוס מקומם עליו את חוניו השלישי במכירת כלי המקדש, ואז מחליט לבסס את שלטונו על ידי סילוק היריב הפוליטי של משפחתו משכבר הימים. הוא עושה זאת על ידי קשירת קשר עם אותו אנדרוניקוס: "ועל כן הלך מנלאוס ויפגש ביחידות עם אנדרוניקוס ויבקש ממנו לשלוח יד בחוניה..."[13] וכך, בעצם, מנלאוס עוקר מן השורש את היריבות הפוליטית.

דעה חשובה במחקר מחברת בין עלייתם של יאסון ומנלאוס לשלטון לבין התעצמות הכיתתיות ביהדות בית-שני. . בפירושו של ביקרמן[14] הוא מחלק את הזרמים השואפים לכס המלוכה בתקופת מלחמות הסלאוקים במצרים לשני מחנות: "אנשי טוביה" (Tobiads) תומכי הסלאוקים, אשר מנלאוס נתמך על ידם ו"אנשי חוניו" (Oniads) תומכי שושלת בית צדוק, חוניו השלישי ויאסון. ככלל, החוקרים מסכימים כי המסקנה החשובה העולה מן הכתוב בפרק זה ריבוי התנועות המנוגדות בתוך העם היהודי, אשר הניחו את הבסיס לעליית המיתיוונים לשלטון.[15] להקשר זה ניתן לשייך את דברי חז"ל על אנטיגנוס איש סוכו (בדור שאחרי שמעון הצדיק ולפני בית חשמונאי): "עמדו ופירשו מן התורה, ונפרצו מהם שתי פרצות: צדוקין וביתוסין."[16]

מאפייני דמותו ושלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטונו של מנלאוס התאפיין בעיקר בהתנהלות כלכלית תומכת בשלטון הסלאוקי ובדיכוי היהודים תושבי יהודה תחתיו לצורך השגת ממון. כך נכתב כי: "כאשר ריבו ביזות הקודש בעיר בידי לוסימכוס בידיעת מנלאוס..."[17], התקומם העם נגד הכהן הגדול ואחיו (הוא לוסימכוס). המרד דוכא באכזריות: "ובהתרגש העם ובהמלאו חמה זין לוסימיכוס כשלושת אלפי איש ויחל לעשות מעשי חמס..."[18] את דעתו של בעל מקבים ב' על אופי שלטונו של מנלאוס ניתן להבין מהפסוק המסכם של פרק ד': "ומנלאוס מאהבת התקיפים לבצע נשאר בשלטונו בגודל רשעתו היה אויב אכזרי לבני עמו"[19]

מהכתוב ניתן ללמוד גם כי שלטונו של מנלאוס היה קרוב לאנטיוכוס הרביעי. בפרשת השוחד הראשונה הנזכרת לעיל, בה משחד מנלאוס את אנדרוניקוס לרצוח את חוניו השלישי, עם ישראל ואף עמי הניכר רואים את הרצח בעין צרה, שכן מידותיו הטובות של חוניו השלישי היו ידועות לכל. אף אנטיוכוס הרביעי רואה רצח זה כך וזועם עליו: "ואנטיוכוס היה מתאבל בנפש והיה מצטער ובוכה על טובו וצדקתו הגדולה של המת"[20] כתוצאה מכך רוצח אנטיוכוס הרביעי את אנדרוניקוס בדיוק באותו מקום בו נרצח חוניו השלישי. המלך לא נוהג במנלאוס באותה המטבע, על אף שהיה שותף לרצח, דבר שיכול להעיד על הקרבה בין שני המנהיגים.[21]

בפרשת השוחד השנייה, לאחר מרידת העם בליסימכוס ורציחתו של ליסימכוס על ידי ההמון באירוע רב נפגעים, אנטיוכוס מחפש אשמים (כנראה לאובדן הכסף וזהב במהומות) ופונה למנהיג היהודים: "ועל כל הדברים האלה עוררו משפט על מנלאוס"[22] בו בזמן משחד מנלאוס את תלמי בן-דורימנס עבור חסותו אל מול המלך. גם במקרה זה מנלאוס מזוכה ואילו דין אנשי העם "אשר טענו בעד העיר והעם וכלי הקודש"[23] היה מיתה. גם מקרה זה מהווה אבן בוחן חשובה לקרבתם הפוליטית של מנהיג הסלואוקים ומנהיג היהודים, אשר לאחר שלל המאורעות מצליח להישאר בשלטון בגיבוי אנטיוכוס הרביעי.

בפירושו ליחסי אנטיוכוס ומנלאוס, מציין ביקרמן[24] כי אנטיוכוס הפגין יחס חם כלפי מנלאוס, והעניק לו גיבוי נרחב, בשל אינטרסים כלכליים הדדיים, כאשר שלל ביזת בית המקדש מתחלק בין שניהם. בנוסף, ביקרמן טוען כי אנטיוכוס שמר את טובת מנלאוס גם משום פחד מהתנקשות הנובעת מחילול הקודש על ידי הכובש. פחד זה מבואר בכך שאביו של אנטיוכוס הרביעי, אנטיוכוס הגדול, וגם הוא עצמו מצאו את מותם בשלבי ביזה של מקומות הקדושים לעמים נכבשים. מנלאוס סיפק את ההגנה לה הזדקק אנטיוכוס הרביעי בזמן חילול וביזת בית המקדש באופן הטוב ביותר.

שלטונו של מנלאוס היה תלוי במידה רבה בשלטון סלאוקי חזק בגבו, ומרותו על העם הושגה באמצעות כוח והפחדה. את זאת ניתן לראות בסיפור מרידתו של יאסון אשר אירע בשנת 168 לפנה"ס, בזמן שאנטיוכוס הרביעי יצא למסעו השני למצרים, יאסון, אשר ניזון משמועה על מות אנטיוכוס הרביעי, מנצל את שעת הכושר וכובש את העיר בכוח רב "לא פחות מאלף אנשים..."[25]. בזמן זה מנלאוס ברח והתחבא ב"מצודה"[26]. לדעתו של שוורץ[27], נפילת שלטונו של מנלאוס בקלות יחסית מעידה על חולשתו כאשר אנטיוכוס הרביעי לא בגבו. זאת ועוד, העובדה כי יאסון לא הצליח לחלוטין בתהליך הכיבוש ולא השיג את השלטון[28], אך בד בבד מנלאוס הסתתר ולא היה בנמצא, מרמזת כי היו עוד כוחות עבריים לוחמים, אשר לקחו חלק בלחימה ומעידים כי העם היה מפולג בלחימתו ובוודאי שלא תמך כולו במנלאוס.

לאחר מרידתו של יאסון, בשנת 168 לפנה"ס, בוצע הדיכוי המשמעותי ביותר של אנטיוכוס הרביעי, המתואר בפירוט במקבים א' ומקבים ב' ובעקבותיו גזירות ההשמד על היהודים והקמת החקרא כ"מגדל השמירה" על הנכבשים היהודים. מנלאוס מהווה חלק בלתי נפרד מתהליך חילול המקדש כמתואר: "...ועוד העז לבוא אל ההיכל הקדוש מאד בכל הארץ ומנלאוס הבוגד בתורה ובארץ אבות היה נוהג בו"[29]. ניכר כי בגידתו והתייוונותו של מנלאוס כה גדולה כי הוא תומך באנטיוכוס הרביעי בחילולו את הקודש ויש חוקרים[24] הרומזים אף ממליץ לו לעשות כן כדי לפגוע בעצביהם העדינים ביותר של היהודים. אופי שלטונו של מנלאוס מסוכם על ידי בעל מקבים ב' בתיאורו את שרי המסים שהשאיר אנטיוכוס הרביעי על היהודים לאחר חזרתו לאנטיוכיה: "...ומלבד אלה הרע-מכולם מנלאוס אשר התעלה על התושבים ויהי אויב בליבו לתושבים היהודים"[30]

קץ שלטונו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים שבין גזירות אנטיוכוס , 168 לפנה"ס, לבין מות אנטיוכוס הרביעי, בשנת 164 לפנה"ס, ישב מנלאוס בחקרא ושלט בירושלים מטעם אנטיוכוס הרביעי. עם מות אנטיוכוס הרביעי, ממונה אנטיוכוס החמישי "אופאטור" על ידי ליסיאס, שר הצבא, למלך הסלאוקי. באיגרות אנטיוכוס, אשר מסמלות את סוף עידן הגזירות וניצחון המכבים, הוזכר מנלאוס כשליח העם אל המלך: "מנלאוס יידע אותנו שאתם מעוניינים לשוב (הביתה) ולעסוק בעניינכם הפרטיים"[31] וכשליח המלך אל העם: "שיגרתי גם את מנלאוס כדי לעודד אתכם"[32]. בפירושו לאיגרות, טוען שוורץ[33] כי ניתן להסיק מאיגרות אילו שמנלאוס חי מחוץ לירושלים בממלכה הסלאוקית, כנראה באנטיוכיה, ופעל בשתדלנות לטובת ביטול גזירות השמד. עוד מפרש שוורץ[34], כי ניכר שליסיאס לא מאמין בגזירות שכפו על היהודים ומאמין כי יש לבטלן, מה שהשפיע לרעה על מעמדו של מנלאוס וקרב את קיצו.

הפעם הבאה בה מוזכר מנלאוס היא בפרק י"ג, בסיפור מותו. פרק זה עוסק גם במלחמה של אנטיוכוס החמישי וליסיאס במרד היהודי וניסיון כיבוש נוסף שלהם. גם בפרק זה מוזכר מנלאוס כמנסה להתקרב לצמרת השלטון הסלאוקי, אשר באמצעות ההתייוונות מעוניין לשוב ולשלוט בעם: "הצטרף אליהם גם מנלאוס, והוא עודד את אנטיוכוס בהעמדת פנים רבה, שדעתו נתונה לא לישועת המולדת כי אם למען יתמנה הוא לשלטון"[35]. אנטיוכוס החמישי, בעצת ליסיאס, מחליט להוציא להורג את "...החוטא..." (מק"ב, פרק י"ג, פסוק 4) שוורץ[36] טוען כי הוצאתו להורג של מנלאוס, אשר מתבצעת בעיר המצרית ברויאה, מתוארת בפירוט על ידי המחבר כדי להדגיש את העונש והסבל שעובר מנלאוס בתמורה על חטאיו, ומביא לידיעתנו כי המחבר אף מסביר בפירוש את העיקרון של מידה כנגד מידה באופן בו נקבר מנלאוס באפר ולא באדמה: "...מאחר שהוא ביצע חטאים רבים נגד המזבח, אשר אישו ואפרו טהורים הוא זכה למוות באפר"[37]

שאלת מועד מותו של מנלאוס נתונה לפרשנות. בתחילת פרק י"ג, בספר מקבים ב', נכתב כי: "בשנת 149[38] הגיע לאוזני אנשי יהודה שאנטיוכוס אופאטור בא נגד (ארץ) יהודה עם המון אדיר"[39], עוד באותו הפרק מסופר סיפור הוצאתו להורג של מנלאוס ומכאן ניתן להסיק כי מותו היה בשנת 164/163 לפנה"ס. אולם סיפור הוצאתו להורג של מנלאוס נראה כמוצא מהקשרו בפרק י"ג[40] שכן תמיכתו של מנלאוס באנטיוכוס החמישי וליסיאס, ובכך תמיכתו במלחמתם במרד היהודי, אינם מתיישבים עם קטיעת סיפור דיכוי המרד בסיפור רציחתו הפתאומית של מנלאוס על ידי אותם אנטיוכוס החמישי וליסיאס. שוורץ [41] טוען במחקרו כי סביר להניח שסיפור מות מנלאוס היה ידוע למחבר ממקור אחר ללא קשר לאירוע מסוים ואילו זה היה האירוע שבחר המחבר "להשתיל" בו את סיפור ההוצאה להורג. לדוגמה, טוען שוורץ, סביר להניח כי הריגת מנלאוס, אויב העם, תגרום לסולידריות מצד העם היהודי ותעשה כמעשה של מחווה מטעם אנטיוכוס החמישי. תוקפנותו של אנטיוכוס החמישי כלפי היהודים מיד לאחר הוצאת מנלאוס להורג בפרק י"ג, במידה רבה מפריכה סברה זו ואינה מתיישבת עם היגיון זה. וכך, אם הסיפורים אינם קשורים קשר כרונולוגי בהכרח, ייתכן שהריגת מנלאוס במועד אחר אכן בוצעה לצורך פיוס. כתוצאה מסדרו הכרונולוגי המבלבל של סיפור הוצאתו להורג של מנלאוס, ומיקומו הזר של סיפור ההוצאה להורג לשאר סיפור דיכוי מרד היהודים בפרק י"ג, לא ניתן לקבוע בוודאות את מועד מותו המדויק של מנלאוס.

איזכורו של מנלאוס במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של מנלאוס ופועלו מוזכרים במקורות עתיקים כגון בספר מקבים ב' ובכתביו של ‏יוסף בן מתתיהו. אזכורו של מנלאוס מלווה לרוב בדברי בוז וכעס על ידי המחברים העתיקים, אשר דעתם על חטאם של המיתיוונים ברורה ומוחצנת באופן חריג ויוצא דופן יחסית לכתיבה מקראית. דוגמה לכך ניתנת בתיאור חזרתו של מנלאוס משליחותו לאנטיוכוס הרביעי, ביקור בו קיבל את הכהונה הגדולה: "בקחתו את פקודת המלך בא ולא הביא איתו דבר ראוי לכהונה הגדולה כי אם-בא בחמת עריץ אכזרי ובזעם פריץ-חיות"[42], עוד דוגמה להתבטאות מוחצנת בעלת דעה ברורה מובאת בפסוק: "ומנלאוס מסובב כל הרעה..."[43], בהתייחס המחבר לפסק הדין של אנטיוכוס הרביעי למהומות היהודים.

שמו של מנלאוס אינו מוזכר בספר מקבים א' על אף הקשר הברור שלו לסיפור המקראי המובא בספר זה והמשכיות שלטונו, הידועה מספר מקבים ב', ברוב התקופה המסופרת בספר. דעת החוקרים[44] בעניין זה מתבססת על ההנחה כי ספרי מקבים נכתבו, בכוונת מכוון, כדי ללמד לקח את העם היהודי פן יחטא לאלוהיו ותקופות רדיפות הדת וחורבן הבית תחזורנה. אותם חוקרים טוענים כי אי אזכורם של מנלאוס ויאסון בספר מקבים א' מעיד על עצמת בגידתם וחטאם כלפי ה' ומסורת ישראל בראייתו של בעל מקבים א', שנזהר מלהזכיר את שמם חס וחלילה פן יקבלו מקום של כבוד בספרו. על אף עובדה זו, ובשל העובדה ששני ספרי מקבים מספרים את אותו הסיפור מזוויות שונות, ניתן להבין ולקשר אירועים אשר מסופרים במקבים א' למנלאוס וכך ללמוד עוד על שלטונו ודמותו. דוגמה לאירוע שכזה הוא פרשת השוחד המוזכרת במקבים ב'[45], בה שיחד מנלאוס את תלמי בן-דורימינס כדי לקבל את גיבויו של המלך לאחר התקוממות היהודים על ליסמיכוס, אחי מנלאוס והשליט התורן. אותו נציב קוילה-סוריה ופניקיה, שהיה ממונה על יהודה ושומרון, נזכר גם בספר מקבים א': "ויקח ליסיאס את תלמי בן-דורימנס ואת ניקנור ואת גורגיאס, אנשים גיבורים מרעי המלך"[46]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שוורץ, דניאל. 2004. ספר מקבים ב. עמ' 37, 309
  2. ^ מק"ב, פרק ג', פסוק 4
  3. ^ שוורץ, דניאל. 2004. ספר מקבים ב. עמ' 64
  4. ^ תוספתא, מסכת סוכה, פרק ד', ברייתא י"ג
  5. ^ רפפורט, אוריאל. 2004. ספר מקבים א. ע' 117; שוורץ, דניאל. 2004. ספר מקבים ב. ע' 103.; ביקרמן, אליהו. 1979. the god of the maccabees. ע' 1076,1077.
  6. ^ ‏יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר י"ב פרק 237 ואילך (פרק ה בתרגום וויסטון)
  7. ^ מק"ב, פרק ד', פסוקים 1,2
  8. ^ מק"ב, פרק ד', פסוק 24
  9. ^ מק"ב, פרק ד', פסוק 25
  10. ^ מק"ב, פרק ד', פסוק 26
  11. ^ מק"ב, פרק ד', פסוק 27
  12. ^ מק"ב, פרק ד', פסוק 32
  13. ^ מק"ב, פרק ד', פסוק 34
  14. ^ ביקרמן, אליהו. 1979. the god of the maccabees. עמ' 1078.
  15. ^ ביקרמן, אליהו. 1979. the god of the maccabees. עמ' 1078,1079.; שוורץ, דניאל. 2004. ספר מקבים ב. ע' 142.
  16. ^ אבות דרבי נתן, נוסח א, ה' ב'
  17. ^ מק"ב, פרק ד', פסוק 39
  18. ^ מק"ב, פרק ד', פסוק 40
  19. ^ מק"ב, פרק ד', פסוק 50
  20. ^ מק"ב, פרק ד', פסוק 37
  21. ^ ביקרמן, אליהו. 1979. The God of the Maccabees. עמ' 1077.
  22. ^ מק"ב, פרק ד', פסוק 43
  23. ^ מק"ב, פרק ד', פסוק 45
  24. ^ 24.0 24.1 ביקרמן, אליהו. 1979. the god of the maccabees. עמ' 1077.
  25. ^ מק"ב, פרק ה', פסוק 5
  26. ^ קרוב לוודאי במדובר בחקרא הנזכרת בסיפור זה מאוחר יותר
  27. ^ שוורץ, דניאל. 2004. ספר מקבים ב. ע' 142.
  28. ^ מק"ב, פרק ה', פסוק 7
  29. ^ מק"ב, פרק ה', פסוק 15
  30. ^ מק"ב, פרק ה', פסוק 23
  31. ^ מק"ב, פרק י"א, פסוק 29
  32. ^ מק"ב, פרק י"א, פסוק 32
  33. ^ שוורץ, דניאל. 2004. ספר מקבים ב. עמ' 249.
  34. ^ שוורץ, דניאל. 2004. ספר מקבים ב. עמ' 222.
  35. ^ מק"ב, פרק י"ג, פסוק 3
  36. ^ שוורץ, דניאל. 2004. ספר מקבים ב. עמ' 250,251.
  37. ^ מק"ב, פרק י"ג, פסוק 8
  38. ^ שנת 149 למניין בית סלאוקוס (מב"ס) היא שנת 164/163 לפנה"ס
  39. ^ מק"ב, פרק י"ג, פסוק 1
  40. ^ מק"ב, פרק י"ג, פסוקים 3-9
  41. ^ שוורץ, דניאל. 2004. ספר מקבים ב. עמ' 29-31.
  42. ^ מק"ב, פרק ד', פסוק 25
  43. ^ מק"ב, פרק ד', פסוק 47
  44. ^ רפפורט, אוריאל. 2004. ספר מקבים א. ע' 97; שוורץ, דניאל. 2004. ספר מקבים ב. ע' 36,37.
  45. ^ מק"ב, פרק ד', פסוק 14
  46. ^ מק"א, פרק ג', פסוק 38