מלחמת 1812

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת 1812
BurningofWashington1814.jpg

תחריט המתאר את הבית הלבן נשרף על ידי חיילים בריטיים במהלך כיבוש וושינגטון די. סי.
תאריך התחלה: 18 ביוני 1812
תאריך סיום: 18 בפברואר 1815
משך הסכסוך: שנתיים ו-35 שבועות
מקום: מזרח ומרכז ארצות הברית, האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט
תוצאה: הסכם גנט, חזרה לסטטוס קוו
הצדדים הלוחמים

US flag 15 stars.svg ארצות הברית
שבטי ילידים אמריקאים נאמנים לארצות הברית

Flag of the United Kingdom.svg האימפריה הבריטית
בריטניה
המושבות הבריטיות בקנדה
שבטי ילידים אמריקאים נאמנים לאימפריה הבריטית

מפקדים

רוברט ג'נקינסון, לורד ליברפול השני, ראש ממשלת בריטניה
ג'ורג' פרבוסט, המושל הכללי של המושבות הבריטיות בקנדה
מפקדי הצבא: אייזק ברוק, רוג'ר הייל שיף, גורדון דרומונד, רוברט רוס, אדווארד פאקנהם, שארל דה סאלאברי, טקומסה

כוחות
צבא סדיר:
7,000 איש בתחילת המלחמה
35,800 בסיום המלחמה
מיליציות: 458,463 איש
צי ונחתים:
: 8 פריגטות, 14 כלי שיט אחרים
ריינג'רס: 3,049 איש 
צבא סדיר:
:5,200 איש (בתחילת המלחמה)
48,160 איש (בסוף המלחמה)
צבא מקומי:
סדירים: 10,000 איש
מיליציות: 2,000 איש
צי ונחתים:
11 אוניות קו, 34 פריגטות, 52 כלי שיט אחרים
צי מקומי: 9 אוניות
שבטי ילידים אמריקאים: 10,000 איש 
אבידות
15,000 הרוגים, מהם 2,260 הרוגים בקרב
4,505 פצועים 
1,600 הרוגים בקרב
3,321 מתים ממגפות
3,679 פצועים 

מלחמת 1812 הייתה מלחמה שהתנהלה החל מאמצע שנת 1812 עד לתחילת 1815, בין ארצות הברית לאימפריה הבריטית. המלחמה פרצה בשל כמה סיבות: רצונה של ארצות הברית להתרחב אל מה שנקרא "הטריטוריה הצפון מערבית" (Northwest Territory, כיום שטחיהן של המדינות אוהיו, אינדיאנה, אילינוי, מישיגן וויסקונסין), מגבלות סחר שהטילו הבריטים על הסחר עם האימפריה הצרפתית הראשונה בשל המלחמות הנפוליוניות שהתנהלו באותן שנים בין בריטניה וצרפת, גיוס בכוח של מלחים אמריקאים לצי הבריטי, תמיכתכם של הבריטים בשבטי האמריקאים הילידים נגד ההתפשטות האמריקאית מערבה, ובשל מה שהאמריקאים ראו כפגיעה בכבוד הלאומי שלהם.

עד 1814 נקטו הבריטים אסטרטגיה הגנתית בעיקרה, והסתפקו בהדיפת הניסיונות של ארצות הברית לפלוש למושבות הבריטיות בקנדה, קנדה עילית ותחתית (Upper and Lower Canada, כיום קוויבק ואונטריו, בהתאמה). ב-1813 הצליחו האמריקאים להשתלט על אגם אירי ועל חלקים מאונטריו ולהרוס את חלומו של טקומסה, מנהיג האמריקאים הילידים, להקים פדרציה של כל השבטים, ובדרום מערב הצליח גנרל אנדרו ג'קסון להשפיל את האומה הילידית של שבט הקריק (Creek Nation). ואולם, עם תבוסת נפוליאון ב-1814 היו הבריטים יכולים להפנות לזירה כוחות גדולים. הם העבירו שלוש ארמיות גדולות, ואלו נחלו הצלחות: באוגוסט 1814 כבשו הבריטים את וושינגטון די. סי. ושרפו אותה. האמריקאים הצליחו להדוף מתקפות בריטיות נוספות על ניו יורק, על בולטימור ועל ניו אורלינס.

בנוסף לזירה היבשתית, התנהלה לוחמה ימית ערה: אוניות מלחמה ופריבטירים של שני הצדדים תקפו את אוניות הסוחר של היריב, והבריטים הטילו הסגר ימי על החוף המזרחי של ארצות הברית. הבריטים גם פשטו בכוח רב מן הים על יעדי חוף אמריקאיים. הלחימה היבשתית התנהלה לאורך החוף הדרומי (ממפרץ מקסיקו מזרחה) והמזרחי, מניו אורלינס וצפונה, ולאורך הימות הגדולות ונהר סנט לורנס בצפון, וכן מול השבטים הילידים. שני הצדדים הצליחו לתפוס שטחים של היריב, אך פלישות אלו היו זמניות, והשטחים שנכבשו הוחזרו על ידי שני הצדדים בסיום המלחמה.

קרבות מוצלחים הביאו למעין תחושה של אופוריה בקרב הציבור בארצות הברית, שראה במלחמה מעין מלחמת עצמאות שנייה מול בריטניה. אחד הקרבות שהתפרסמו במיוחד בתודעה האמריקאית היה ההגנה המוצלחת על בולטימור, שסיפקה את ההשראה לכתיבת השיר "הדגל זרוע הכוכבים" (The Star-Spangled Banner), שהפך להמנון ארצות הברית. סיום המלחמה הביא לתקופה רגועה בשיח הציבורי בארצות הברית, תקופה שנקראה "תקופת התחושות הטובות" (Era of Good Feelings). גם קנדה יצאה מן המלחמה בתחושות לאומיות מחוזקות ואווירה של סולידריות לאומית. הבריטים ראו במלחמה מעין מלחמה צדדית, בצל המלחמות המתמשכות באירופה, והעדיפה לסיים את המלחמה כדי לפתוח בעידן של שלום ויחסי מסחר פוריים עם ארצות הברית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

העילות למלחמה היו תוצאה של האינטרסים המנוגדים של כמה צדדים שפעלו בו זמנית בזירה: ארצות הברית הצעירה שביססה זה עתה את עצמאותה והחלה להתפשט מערבה, האימפריה הבריטית - בריטניה הגדולה עצמה ומושבותיה בצפון אמריקה, שכמה עשרות שנים לאחר מכן יהפכו לקנדה, ואומות הילידים האמריקאים שהתנגדו למהלכי ההתפשטות מערבה של ארצות הברית, וניסו להתגבש בעצמן למעין קונפדרציה משלהן שתבלום את התקדמותה של ארצות הברית אל עומק היבשת. מעבר לאינטרסים ביבשת אמריקה הצפונית, הושפעו כל הצדדים ממהלכי המלחמות הנפוליאוניות באירופה באותן שנים, מלחמות שבהן נטלה בריטניה חלק מרכזי.

ההתנגשות הראשונה בין ארצות הברית לבריטניה הייתה במלחמת העצמאות של ארצות הברית, שהסתיימה ב-1783 בהסכם פריז. שתי המדינות החליפו ביניהן שגרירים, אולם היחסים נותרו מתוחים. כאשר הכריזה בריטניה מלחמה על צרפת ב-1793, כמעט שפרצה מלחמה גם בין ארצות הברית לבריטניה. ב-25 במרץ 1802 חתמו בריטניה וצרפת על הסכם אמיין, שהביא לתקופת שלום קצרה, אך כבר ב-1803, לאחר שנה אחת בלבד, הסתיימה תקופת השלום והמלחמה החלה מחדש.

הפסקת המסחר עם אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 באוקטובר 1805 הביס הצי המלכותי הבריטי את הצי המשולב של ספרד וצרפת בקרב טרפלגר, ובריטניה הפכה לשליטה הבלתי מעורערת בים. תוכניותיו של נפוליאון לפלוש לבריטניה הפכו בלתי מעשיות. ואולם, חודש וחצי לאחר מכן, ב-2 בדצמבר 1805, בקרב אוסטרליץ, זכו הצרפתים לניצחון מוחץ על צבאות הקואליציה שעמדו מולם. למעשה, בריטניה נותרה היריבה המשמעותית היחידה של צרפת. כדי לפעול נגדה יצר נפוליאון את השיטה הקונטיננטלית - חרם כלכלי שלו היו שותפות בעל כורחן גם פרוסיה, אוסטריה ורוסיה; השיטה הקונטיננטלית הייתה מבוססת על כך שיבשת אירופה תספק את צרכי עצמה, ותחרים סחורה המגיעה מבריטניה. זו האחרונה גמלה בהטלת מצור ימי על אירופה.

המצור פגע קשות במסחר האמריקאי, שחלק נכבד ממנו היה תלוי ביבשת הישנה. ארצות הברית ראתה בכך הפרה בוטה של זכויותיה כמדינה נייטרלית, אך הבריטים סברו שעדיף לפגוע בזכויות אלו מאשר לאפשר לארצות הברית לסחור עם האימפריה הצרפתית. מעבר לשיקולים האסטרטגיים, חששו הבריטים גם מהגידול המהיר בנפח המסחר הימי של ארצות הברית: בין השנים 1802 ל-1810 גדל צי הסוחר של ארצות הברית כמעט פי שניים, והפך לצי הסוחר הנייטרלי הגדול ביותר בעולם. עיקר הסחר האמריקאי היה מופנה לבריטניה: כ-80% מהכותנה שגדלה בארצות הברית שווקה בבריטניה, וכ-50% משאר הייצוא שלה נועד לשווקים בבריטניה. הבריטים החלו לחשוש מהתחרות המסחרית ההולכת וגדלה, ואילו ארצות הברית ראתה בהגבלות המסחר פגיעה בחוק הבינלאומי.

גיוס בכפייה והתנגשות בים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה מ-1780 המתארת גיוס בכפייה לצי הבריטי. שיטות דומות הונהגו כלפי מלחים על ספינות אמריקאיות

במהלך המלחמות הנפוליאוניות גדל מאוד הצי המלכותי הבריטי, והיה לצי המלחמתי הגדול בעולם: הצי הבריטי כלל 175 אוניות קו וכ-600 אוניות מלחמה אחרות. כדי להפעיל את הצי הגדול היו הבריטים זקוקים לכ-140,000 מלחים. בימי שלום, כאשר הצי היה קטן בהרבה, היו מלחי הצי בעיקר מתנדבים, ואולם בעת מלחמה היה צורך במספר רב בהרבה של מלחים. כדי למלא את מצבת כח האדם היה צורך בהעברת מלחים מצי הסוחר הבריטי לצי המלכותי, אך לעתים רחוקות הסכימו מלחי צי הסוחר לעבור מרצונם; השירות בצי המלכותי היה קשה בהרבה ומתגמל הרבה פחות. בשל כך, הופעלה בעתות כאלה שיטה של גיוס בכפייה (Impressment) של מלחים מצי הסוחר הבריטי: מלחים של הצי המלכותי היו חוטפים מן החוף מלחים מצי הסוחר, ואף מורידים אותם בכוח מאוניות במהלך הפלגה.

מלחים בריטים רבים עברו לשרת גם על אוניות סוחר אמריקאיות. ההערכה היא שעל אוניות כאלה שירתו כ-11,000 מלחים בעלי אזרחות של ארצות הברית, מהם כ-9,000 איש שהיו בריטים במקור. הבריטים ראו במלחים אלה עריקים, ולפיכך היוו אנשים אלה מאגר חשוב של כוח אדם מנוסה עבור הצי. כחלק מהמצור על אירופה, הופעלו חוקים שנקראו "פקודות המועצה" (Orders of the Council), ועל פיהם החל הצי הבריטי לחפש עריקים על ספינות סוחר אמריקאיות. במהלך החיפושים גויסו בכפייה כ-6,000 מלחים אמריקאים; מה שהחמיר עוד יותר את המצב היה השימוש בתעודות מזויפות, שהקשה עוד יותר על הבריטים. מצב זה הביא לכך שלעתים גויסו בכפייה גם מלחים אמריקאים לכל דבר. שיטות אלה העלו את חמתה של דעת הקהל בארצות הברית, והעובדה שספינות מלחמה בריטיות ארבו מעבר לקו המים הטריטוריאליים של ארצות הברית כדי ללכוד עריקים ולהחרים סחורה המיועדת לאירופה רק ליבתה עוד יותר את המתיחות. הסיסמה "מלחמה למען סחר חופשי ולמען זכויות המלחים" הייתה אחת הסיסמאות הבולטות של ארצות הברית במהלך המלחמה.

איור מ-1896 המתאר את "תקרית צ'ספיק"

אחת התקריות הבולטות הייתה תקרית צ'ספיק (Chesapeake Affair). ב-22 ביוני 1807 עצרה אוניית המלחמה הבריטית "לאופרד" את הפריגטה האמריקאית "צ'ספיק" ודרשה לבצע על סיפונה חיפוש אחר עריקים. הספינה האמריקאית סירבה לחיפוש, ואז פתחה "לאופרד" באש. האונייה האמריקאית לא הייתה מוכנה לקרב, ו-21 אמריקאים נהרגו; קברניט "צ'ספיק" הציע להיכנע, אך המפקד הבריטי התעלם וביצע את החיפוש, שבו נלכדו ארבעה עריקים. הממשל ודעת הקהל בארצות הברית רתחו על הפרת הריבונות, ונשמעו בארצות הברית קולות רבים שדרשו צעדים צבאיים. הנשיא תומאס ג'פרסון העדיף לפנות לצעדים כלכליים ופוליטיים, מכיוון שהעריך שלארצות הברית אין אופציה צבאית. כתגובה על האירוע הוטל איסור על סחר על בריטניה, אך האיסור פגע בארצות הברית יותר מאשר בבריטניה ובוטל ב-1809 על ידי הקונגרס. יתרה מכך, במשך כל תקופת החרם התחזקו ההברחות מארצות הברית לבריטניה דרך קנדה הבריטית, שהפכה למרכז מסחר חשוב כלכלית. תושבי צפון ארצות הברית החלו מתקנאים בעמיתיהם הקנדים והרצון לפגוע במסחר הקנדי דרך אגן הנהר סנט לורנס התחזק.

התפשטות מערבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקומסה

ארצות הברית הייתה בעיצומו של מהלך התפשטות מערבה. אחד משיאיו התרחש בתחילת המאה, מהלך שנקרא "רכישת לואיזיאנה": נפוליאון קיבל את טריטוריית לואיזיאנה מספרד, לאחר שזו זכתה בה במלחמת שבע השנים, חמישים שנה קודם לכן. כישלונה של צרפת בקרבות הימיים מול בריטניה שיכנע את צרפת שלא תוכל לשלוט בטריטוריה החדשה, וב-30 באפריל 1803 נמכרה הטריטוריה לארצות הברית תמורת 15 מיליון דולר, במה שנודע כרכישת לואיזיאנה. היה זה שטח עצום, כמעט שליש משטחה של ארצות הברית כיום (ובו נכללות כיום המדינות איווה, מיזורי, ארקנסו, דרום דקוטה, נברסקה, קנזס ואוקלהומה, וחלקים ניכרים ממינסוטה, לואיזיאנה מונטנה, ויומינג וקולורדו), מהלך שכמעט הכפיל את שטחה של ארצות הברית דאז.

בהסכם פריז שסיים את מלחמת העצמאות של ארצות הברית, מסרה בריטניה לארצות הברית שטח נרחב שנקרא "הטריטוריה הצפון מערבית" (Northwest Territory, כיום שטחיהן של המדינות אוהיו, אינדיאנה, אילינוי, מישיגן וויסקונסין). כאן הייתה נקודת החיכוך השנייה בין ארצות הברית לבריטניה, שהייתה סכסוך אלים וחריף יותר מן ההתמודדות הימית במזרח. הסכסוך היה בין תושבי הספר האמריקאי לבין בריטניה, סכסוך חזיתי שנבע מניגוד אינטרסים מוחלט.

סכסוך זה היה מתוח עוד יותר בשל העובדה שהיה שותף לו גורם שלישי, הילידים האמריקאים. אלה ניצבו גם הם נגד האמריקאים הלבנים, שהתיישבותם בטריטוריות אלה הביאה לנישול אינדיאנים משטחי המחיה שלהם, תוך עימות אלים, רווי סחטנות והונאה. הבריטים ראו בילידים האמריקאים מחסום בפני התפשטותה של ארצות הברית על פני היבשת הצפונית וכן היה להם אינטרס מסחרי בהבטחת קיומם ושלומם של הילידים האמריקאים, כספקי פרוות של חיות בר. הבריטים חתמו מפעם לפעם על בריתות צבאיות עם הילידים האמריקאים וסיפקו להם נשק וציוד. התושבים הלבנים של הספר האמריקאי רחשו שנאה עמוקה לבריטים והאשימו אותם בהתססת הילידים האמריקאים נגד ההתיישבות הלבנה והטילו עליהם את האחריות לטבח גברים, נשים וילדים. המתיישבים תבעו לסלק אחת ולתמיד את הנוכחות וההשפעה הבריטית מיבשת אמריקה הצפונית.

קרב טיפקנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב טיפקנו
איור של קרב טיפקנו, 1811

בתחילת המאה ה-19 הגו טקומסה (Tecumseh), מנהיג שבט השוני (Shawnee) ואחיו, טנסקאווטאווה (Tenskwatawa), שנודע כנביא של אומת השוני, רעיון להקמת קונפדרציית שבטים של צפון אמריקה, שתהיה חזקה מספיק לעמוד מול ארצות הברית. רבים מן הילידים האמריקאים הצטרפו אליהם, למחנה שנודע בשם פרופטסטאון (Prophetstown)‏‏[1]. לאחר שנודע לממשל האמריקאי על התגבשות הקונפדרציה, נשלח המושל הצבאי של אינדיאנה, ויליאם הריסון, בראש כוח של כ -1,000 חיילים למקום. הריסון הגיע סמוך לפרופטסטאון ב-6 בנובמבר 1811, שם נפגש עם נציג של טנסקאווטאווה (הצ'יף טקומסה עצמו נעדר מהאזור) שהציע שביתת נשק זמנית עד למשא ומתן שיתקיים למחרת. הריסון הסכים, וחנה בסמוך.

ב-7 בנובמבר, בשעה ארבע לפנות בוקר, תקפו האינדיאנים את מחנהו של הריסון. בקרב שניטש לפנות בוקר ספגו שני הצדדים אבדות, אך האינדיאנים נסוגו ונטשו גם את העיירה פרופטסטאון. האמריקאים הרסו את העיירה ובכך פגעו קשות באפשרותם של הילידים האמריקאים להתבסס באזור, וכך למעשה חוסל גם ניסיונם להתאחד לקונפדרציה. ארצות הברית האשימה את בריטניה (ובצדק) שהיא זו שסיפקה נשק ותחמושת לאנשיו של טקומסה, וכך גבר עוד יותר המתח. בעקבות התבוסה, שנודעה לימים בשם קרב טיפקאנו, הצטרף טקומסה לכוחות הבריטיים בקנדה, שחנו מעבר לגבול, בצד המזרחי של נהר דטרויט. טקומסה נהרג במלחמה, בשנת 1813.

היסטוריונים חלוקים בשאלת כוונותיה של ארצות הברית לגבי קנדה. הדעה שהייתה רווחת במחקר עד אמצע המאה ה-20 הייתה שאכן הייתה כוונה להשתלט על חלק כזה או אחר של המושבות בקנדה. זאת, במטרה לספח אותן לארצות הברית. דעה זו נשמעת גם כיום, אך הדעה הרווחת כיום היא שארצות הברית לא התכוונה לסיפוח או להשתלטות אלא למניעת התמיכה הבריטית בילידים האמריקאים, וכן כדי ליצור אמצעי לחץ על בריטניה - לפגוע בבסיס הכלכלי שתמך במושבות הבריטיות בים הקריבי או להשתלט על קלף מיקוח במשא המתן העתידי עם האימפריה הבריטית. בארצות הברית נשמעו קולות שראו בגירוש הבריטים מקנדה המשך של מלחמת העצמאות, וצבא ארצות הברית ציפה להתקבל כצבא משחרר במושבות בקנדה, וקיווה להתעוררות מרידות נגד הבריטים עם התקדמותם. כל זה לא התרחש בפועל; חלק גדול מהתושבים במושבות היו תושבי ארצות הברית לשעבר, שתמכו בבריטניה בעת מלחמת העצמאות ונאלצו לנטוש את מקומות מגוריהם בשל תוצאות המלחמה, ואלו היו עוינים לארצות הברית. אחרים היו פשוט אדישים. צבא ארצות הברית נאלץ לסגת מכיבושים שונים בקנדה עקב חוסר שיתוף פעולה מצד המקומיים.

ניצי מלחמה בקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס מדיסון

ב-1809 הסתיימה כהונתו של הנשיא תומאס ג'פרסון, ובמקומו נבחר ג'יימס מדיסון. בבחירות לקונגרס שנערכו ב-1810 נבחרו רבים שתמכו בגלוי באופציה צבאית נגד בריטניה. צירים אלה נקראו "ניצי מלחמה" (War Hawks). האווירה הפרו-מלחמתית בקרב צירים אלה נבעה מן המתח הרב ששרר בין שתי המדינות, כאמור לעיל, והתסכול על אוזלת ידה של ארצות הברית נגד הבריטים הגביר את הרצון לנקמה. רבים מ"ניצי המלחמה" ראו במהפכה האמריקאית תחילתה של מהפכה עולמית; שחרור קנדה הבריטית היה הצעד ההגיוני הבא. מניע נוסף של "ניצי המלחמה" היה תמיכתם של רבים מהם בנפוליאון במלחמתו נגד בריטניה; הם ראו קירבה אידאולוגית לצרפת המהפכנית. "ניצי המלחמה" העריכו שניתן יהיה בקלות לכבוש שטחים בקנדה, שכן על כל אזור בקנדה עילית (אזור אונטריו של היום) הגנו פחות מ-2,000 חיילים בריטים ולבריטניה היו כ-10,000 חיילים ומלחים בכל שטחה העצום של קנדה. לעומת זאת, לארצות הברית היו 12,000 איש בצבאה הסדיר, ובהמשך המלחמה נעשו מאמצים להגדיל את הצבא ל-35,000 איש, ובנוסף ניתן היה לגייס עוד קרוב לחצי מיליון אנשי מיליציה. ההערכה הייתה שבריטניה לא תוכל לגייס כוחות גדולים כאלה. לקראת 1812 דעכה הפופולריות של מדיסון בעיקר בקרב אנשי מפלגתו, ובהם רבים מניצי המלחמה; לא היה ברור אם יזכה בתמיכתם למועמדות לקדנציה נוספת. הוא נשען על עצותיהם יותר ויותר.

בנובמבר 1810 הכריז נפוליאון כי יבטל את הגבלות הסחר על ארצות הברית אם גם בריטניה תעשה כן, או אם ארצות הברית תכריז על ניתוק יחסים עם בריטניה. הבריטים לא ביטלו את מגבלות הסחר והחל משא ומתן בין בריטניה לארצות הברית. הבריטים התעקשו בתחילה וטענו נגד מדיסון שהוא משחק לידי נפוליאון, אך עם הזמן היו מוכנים להתפשר ולבטל את החלטות המועצה. אולם מדיסון, כאמור, פחד להצטייר כחלש מדי ולהתפשר עם הבריטים, והקצין את עמדותיו.

תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט בנקס ג'נקינסון, לורד ליברפול

הכרזת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 ביוני 1812 העביר הנשיא מדיסון לקונגרס הודעה, שבה פירט את תלונותיה של ארצות הברית נגד בריטניה. מדיסון לא ביקש מהקונגרס במפורש להכריז מלחמה, אך בית הנבחרים מיהר להצביע בעד מלחמה, ברוב של 79 חברים מול 49 מתנגדים; הסנאט אישר את ההחלטה ברוב של 19 תומכים נגד 13 מתנגדים. ב-18 ביוני אישר הנשיא מדיסון את ההחלטה וחתם עליה; זהו התאריך הרשמי של תחילת המלחמה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הכריזה ארצות הברית מלחמה על מדינה אחרת, ובמבט לאחור מסתבר שזו הייתה ההצבעה הצמודה ביותר על הכרזת מלחמה בתולדות ארצות הברית. כל 39 חברי הקונגרס מן המפלגה הפדרליסטית התנגדו או לא הצביעו בעד המלחמה; מתנגדי המלחמה החלו לקרוא לה "המלחמה של מר מדיסון".

במקביל, נרצח ב-11 במאי בלונדון ראש ממשלת בריטניה ספנסר פרסיבל. במקומו עלה לשלטון רוברט ג'נקינסון, לורד ליברפול. הוא שאף להגיע למערכת יחסים טובה יותר עם ארצות הברית, ולפיכך הורה ב-16 ביוני על ביטול החלטות המועצה. ואולם, דבר ההחלטה הגיע לארצות הברית רק כמה שבועות לאחר מכן; כאמור, ב-18 ביוני כבר הוכרזה המלחמה.

ההיערכות למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שקדמו למלחמה שנים של יחסים דיפלומטיים מתוחים, אף אחת מהמדינות לא הייתה מוכנה למלחמה. בריטניה הייתה שקועה כל כולה במלחמות הנפוליאוניות: רוב הצבא הבריטי היה בחצי האי האיברי, כשהוא לוחם בצבא הצרפתי, מלחמה שעתידה הייתה להימשך עד נפילתו של נפוליאון ב-1814. הצי המלכותי הבריטי היה עסוק רובו ככולו באכיפת ההסגר הימי על האימפריה הצרפתית. מספר החיילים הבריטים בצפון אמריקה היה, כאמור, קטן מאוד: ביולי 1812 היו בקנדה כולה 6,034 חיילים סדירים, לא כולל המיליציה. במשך השנתיים הראשונות למלחמה לא היו הבריטים יכולים להפנות תגבורות מאירופה לסיוע בצפון אמריקה, ומזכיר המלחמה והמושבות הבריטי, הרוזן מבאת'הרסט, דחק במושל קנדה לנקוט מדיניות הגנתית; המושל, לויטננט גנרל סר ג'ורג' פרבוסט, שהיה גם כך אדם זהיר, אימץ מדיניות זו. הוא ריכז את צבאו בקנדה תחתית על חשבון קנדה עילית, שהייתה פגיעה יותר למתקפות אמריקאיות, ונקט מעט יוזמות התקפיות בשנתיים הראשונות. ההנהגה הבריטית האמינה כי לא ניתן להגן כלל על קנדה עילית, והמושל העביר הוראה למושל קנדה עילית להגן על קנדה עילית רק אם ניתן, ואם לא כן להטיל את משימת ההגנה על אנשי המיליציה הקנדים ולהעביר החיילים הסדירים אל מונטריאול. מצבו של הכוח הבריטי בקנדה היה עגום: מעט החיילים היו מפוזרים על פני שטחים עצומים, ומבצרים רבים היו מאוישים בדלילות. מורל החיילים היה נמוך, העריקות מרובות, ולא הייתה כל אפשרות לסיוע בכוח אדם או בציוד מבריטניה.

מושל קנדה עילית בפועל, מייג'ור גנרל אייזק ברוק, לא השלים עם המצב שאליו נקלע. הוא הבין שאם הכוחות האמריקאים לא ייעצרו באזור האגמים, אין כוח בריטי שיוכל לחסום אותם עד קוויבק, ורוב השטח הבריטי יאבד. כבר מ-1807 החל ברוק בהכנת תוכנית להגנת קנדה. הוא יצר קשרים עם טקומסה, שעם הזמן הפכו לברית רשמית. ברית זו הבטיחה כי בריטניה תפעל להקמת קונפדרציית שבטים אינדיאנים בצפון מערב ארצות הברית, תמורת תמיכת השבטים של טקומסה בכוחות הבריטים. בריטניה גם תספק נשק ומזון לשבטי האינדיאנים. לא היה די בברית הזו להבטיח את קנדה, ברוק הבין שחשוב להקדים ולהכות את האמריקאים, לשטות בהם ולהביא אותם לחשוב שכוחה של קנדה גדול משחשבו. לכן הפעיל לוחמים אינדיאנים ואנשי מיליציה נגד מבצר מקינאק.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם ארצות הברית לא הייתה מוכנה למלחמה. הנשיא מדיסון הניח שניתן יהיה להשתלט על קנדה בעזרת המיליציות המקומיות, ובכך להביא לסיום המלחמה ולמשא ומתן. הנושא החשוב ביותר מבחינת ארצות הברית היה ניתוק הקשר בין הבריטים בקנדה לשבטי הילידים האמריקאים. בשל כך, תכננו האמריקאים לפעול מאזור האגמים הגדולים ומשם לנוע צפון מזרח על בסיס אגן נהר סנט לורנס לתוך קנדה תחתית, חבל קוויבק. האמריקאים לא האמינו כי תושבי קוויבק הצרפתים יתנגדו לכוחות האמריקאים; אפילו הגורמים הריאליסטים והפרגמטיים ביותר בקרב הממשל האמריקאי, כולל הנשיא בעצמו, האמינו כי קנדה עילית, לכל הפחות, תיפול בידי ארצות הברית.

צבאה הסדיר של ארצות הברית מנה פחות מ-12,000 איש ב-1812. הקונגרס אישר את הגדלת הצבא הסדיר ל-35,000 איש, אך ההרחבה נתקלה בקשיים: השירות הצבאי היה התנדבותי ולא פופולרי, השכר היה נמוך וקציני הצבא, בתחילת המלחמה, חסרו ניסיון ואימון. חלק מן המיליציות סירבו להילחם מחוץ למדינותיהן, ואנשיהן סירבו לקבל עליהם את עולה של המשמעת הצבאית. מהלך המלחמה הוכיח שהמיליציות נלחמו היטב כאשר אנשיהן היו על אדמתם, אך כאשר נלחמו באזורים אחרים היה תפקודם הקרבי גרוע. רבים מאזרחי ארצות הברית התנגדו למלחמה, דבר שהכביד על ניהולה; במיוחד התנגדו לה תושבי ניו אינגלנד, שהביעו מחאה קולנית ולא היססו לתקוף, מילולית ואף פיזית, חברי קונגרס ואישי ציבור אחרים. בארצות הברית לא היה בנק מרכזי, שכן זה נסגר ב-1811 משתם ההיתר לפעילותו מטעם הקונגרס (הבנק המרכזי הקיים כיום, הבנק הפדרלי, נוסד רק ב-1913, ולפניו פעלו כמה בנקים מרכזיים, אך רק משנת 1862). הממשל נאלץ לפנות לבנקאים פרטיים, אך הבנקאים של האזור הצפון מערבי התנגדו למלחמה וסירבו לסייע לממשל, דבר שיצר קושי רב במימון המלחמה. ניו אינגלנד סירבה גם לספק מיליציות, ואף איימה לפרוש מן האיחוד. הבריטים ניצלו היטב את הפיצול, והטילו הסגר ימי רק על נמלי המדינות הדרומיות יותר. מאידך, עודדו הבריטים הברחות לניו אינגלנד.

המלחמה התנהלה בשלוש זירות:

  1. האגמים הגדולים וגבול קנדה; זירה משנית בזירה זו הייתה הזירה המערבית;
  2. האוקיינוס האטלנטי;
  3. דרום ארצות הברית.

זירת האגמים הגדולים וגבול קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זירת האגמים הגדולים וגבול קנדה

כאמור, מנהיגי ארצות הברית האמינו כי פלישה לקנדה תהיה קלה; הנשיא לשעבר ג'פרסון התבטא, כי כיבוש קנדה הוא פשוט עניין של צעדה אל תוכה. רבים מתושבי קנדה היו לויאליסטים (loyalists), שתמכו בבריטניה בעת מלחמת העצמאות של ארצות הברית. הם היגרו לקנדה עילית לאחר תבוסתה של בריטניה, והאמריקאים האמינו כי יצדדו בארצות הברית במלחמה זו. אמונה זו התבדתה. בקנדה תחתית, שהייתה מאוכלסת יותר, זכה השלטון הבריטי לתמיכה איתנה של האליטה האנגלית שהייתה נאמנה לאימפריה, ומהאליטה הצרפתית, שחששה שפלישה אמריקאית תפגע באורח חייהם, ותחדיר פרוטסטנטיות, דמוקרטיה וקפיטליזם, בצד פגיעה בכנסייה הקתולית. התושבים הצרפתיים גם חששו מסיפוח אדמותיהם על ידי מהגרים אמריקאים שעלולים היו להגיע אם תנצח ארצות הברית.

הפלישות לקנדה עילית וקנדה תחתית, 1812[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנתה הראשונה של המלחמה נהנו הבריטים מהיתרון שהקנה להם ניסיונם הצבאי, לעומת המפקדים האמריקאים שהיו חסרי ניסיון קרבי ופיקודי. האמריקאים היו יכולים לתקוף באזור מונטריאול וקוויבק, לאורך נהר סנט לורנס; מתקפה באזור זה הייתה שוללת מן הבריטים את הבסיס העיקרי שלהם בצפון אמריקה. ואולם, האמריקאים העדיפו לתקוף בגזרה מערבית יותר, סביב ימת אירי וימת אונטריו, וליד אגם צ'מפליין. באזור זה הייתה התמיכה הרבה ביותר במלחמה, עקב הקשר בין הבריטים לשבטי הילידים האמריקאים שחיו באזור זה.

הצבא הבריטי זכה לניצחון ראשון מיד בתחילת המלחמה: יחידה בריטית שבסיסה היה באי סנט ג'וזף, בימת יורון, הצליחה להשתלט כמעט ללא קרב על מבצר מקינאק‏[2], במישיגן. הכוח הבריטי שמע על הכרזת המלחמה לפני שהכוח האמריקאי קיבל על כך ידיעה. הבריטים נחתו על האי שבו היה המבצר ב-17 ביוני 1812, הציבו תותח בעמדה שולטת וירו ירייה אחת; האמריקאים המופתעים נכנעו ללא קרב. ניצחון זה עודד מאוד את הילידים האמריקאים, והם נהרו בהמוניהם לאמהרטסברג‏[3] כדי להצטרף לבריטים.

מדיסון פקד על גנרל וילאם האל, מושל מישיגן, לפלוש לקנדה דרך נהר דטרויט. האל הגיע לפורט דטרויט (כיום בשטח העיר דטרויט) ב-5 ביולי 1812, כשאתו 3,000 חיילים סדירים ו-1,500 חיילי מיליציה מאוהיו; אף שהכוח היה גדול יחסית, רובו היה מורכב מחיילים לא מאומנים, ממיליציה חסרת משמעת, ללא ארטילריה, עם אספקה מועטה וקווי אספקה גרועים. שבוע לאחר מכן חצו האמריקאים את הנהר, והאל קרא לכל הבריטים להיכנע; הוא איים שיוציא להורג כל שבוי בריטי שיימצא לוחם בצד ילידים. ההצהרה לא הועילה, ורק עוררה התנגדות נוספת לפלישה האמריקאית.

קרב קווינסטון הייטס

מולו, בפורט מאלדן‏[4], ניצב כוח בריטי קטן בהרבה, בפיקוד גנרל אייזק ברוק: הכוח הבריטי מנה 150 חיילים סדירים, 300 אנשי מיליציה קנדים ו-250 ילידים אמריקאים, מאומות הילידים של טקומסה. הכוח הבריטי היה במרחק 32 ק"מ בלבד מהכוח האמריקאי הפולש, אך האל, שכבר חצה את הנהר, היסס ולא תקף. ברוק הבין שרק ניצחון בריטי ניכר כבר בתחילת המלחמה ימנע את קריסת קנדה עילית ולכן בחר לפלוש לארצות הברית. הוא נע במהירות לאמהרטסברג, בקצהו המערבי של אגם אירי, מדרום לדטרויט. האל חשש שלברוק כוחות עדיפים, וכן חשש מהילידים שהצטרפו לברוק, שיבצעו מעשי טבח. הוא גם חשש שהתמקמותו של ברוק באמהרטסברג תנתק אותו מאוהיו. האל נסוג מערבה וחזר לנמל דטרויט, שם הופגז על ידי ארטילריה של ברוק. גנרל האל נכנע לברוק ללא קרב, אף שכוחותיו היו גדולים פי שניים מאלה של ברוק. אנשי המיליציה שלו שוחררו תמורת הפקדת ערבות והוא וחייליו נאסרו והועברו למונטריאול. מאוחר יותר נחון האל והוחזר לארצות הברית, שם עמד בפני משפט צבאי, נידון למוות ונחון מיד אחר כך. לפני כניעתו הורה האל לתושבים במצודת דירבורן (שיקגו של היום) להתפנות לפורט ויין, מחשש למתקפות בריטיות. למרות שהבריטים הסכימו לאפשר מעבר בטוח, הותקפו התושבים (אזרחים וחיילים) על ידי ילידים משבט הפוטוואטומי, בקרב שנקרא אחר כך קרב מצודת דירבורן. המבצר נשרף לאחר מכן.

ברוק הזדרז להעביר את כוחותיו לקצה המזרחי של ימת אירי, שם תוכננה פלישה שנייה על ידי הגנרל האמריקאי סטפן ואן רנסלר. הפסקת אש זמנית (שאורגנה על ידי פרבוסט, מושל קנדה עילית, כדי להביא לידיעת ארצות הברית ביטול הוראות המועצה בבריטניה) עיכבה את תוכניותיו של ברוק לפלוש לטריטוריות אמריקאיות נוספות. כאשר הסתיימה הפסקת האש פתחו האמריקאים במתקפה לאורך נהר ניאגרה, אך ספגו תבוסה מוחצת בקרב בקווינסטון הייטס‏[5]. הבריטים זכו אמנם בניצחון מוחץ מול כוח אמריקאי שהיה גדול פי ארבעה מכוחם שלהם, אך הגנרל ברוק נהרג במהלך הקרב. ניסיון אחרון לפלוש לקנדה בשנת 1812 מצפון לאגם צ'מפליין על ידי הגנרל האמריקאי הנרי דירבון, נכשל כאשר אנשי המיליציה שבפיקודו סירבו להתקדם מעבר לטריטוריה האמריקאית. הצבא האמריקאי השתפר במשך המלחמה, אך חסרונו של ברוק הביא לפגיעה קשה ביכולותיו של הפיקוד הבריטי. לעומת המיליציה האמריקאית, המיליציה הקנדית לחמה היטב.

החזית הצפון מערבית, 1813[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של טקומסה בקרב על התמז

לאחר כניעתו של האל הועבר הפיקוד על הארמייה של צפון המערב לידי גנרל ויליאם הנרי הריסון, אשר פתח בהכנות לכיבוש מחדש של דטרויט, שהייתה כעת בשליטת הכוחות המשותפים של קולונל הנרי פרוקטר הבריטי וטקומסה, מנהיג הילידים. פלוגה מצבאו של הריסון נחלה תבוסה בפרנצ'טאון, בסמוך לנהר ראיזין (River Raisin) ב-22 בינואר 1813. פרוקטר הותיר את השבויים האמריקאים שנפלו לידיו תחת שמירה שלא הייתה מספקת. השומרים הבריטים לא הצליחו למנוע מהילידים בעלי בריתם לתקוף את השבויים ולהרוג כ-60 מהם, רובם אנשי מיליציה מקנטקי. אירוע זה כונה "טבח נהר ראיזין", והתבוסה בקרב זה הביאה למעשה לסיומה של המתקפה של הריסון על דטרויט. בארצות הברית הפכה הקריאה "זכרו את נהר ראיזין!" לסיסמה משלהבת לנקמה.

במאי 1813 הטילו פרוקטר וטקומסה מצור על מצודת מייגס, בצפון אוהיו. התגבורות האמריקאיות שהוזעקו לאזור נחלו תבוסה מידי האינדיאנים אולם המבצר החזיק מעמד. האינדיאנים החלו בסופו של דבר להתפזר, ופרוקטר וטקומסה נאלצו להפסיק את המצור ולשוב לקנדה. ביולי הותקפה שוב מצודת מייגס, אך גם מתקפה זו נכשלה. פרוקטר וטקומסה ביקשו להשיג הישג צבאי כדי להעלות את מורל האינדיאנים, וניסו לכבוש את מבצר סטפנסון. המתקפה נהדפה באבדות כבדות לתוקפים, והמערכה על אוהיו הגיעה לסיומה.

הקרב על ימת אירי

ב-10 בספטמבר 1813 התחולל הקרב על ימת אירי. שייטת אמריקאית בפיקוד קומנדר (דרגה המקבילה בערך לסרן) אוליבר האזארד פרי הביסה צי בריטי; הניצחון החד-משמעי הבטיח את השליטה האמריקאית בימה, שיפר את המורל האמריקאי לאחר שורה של הפסדים, ואילץ את הכוחות הבריטים לסגת מדטרויט. בעקבות הניצחון פתח הריסון בפלישה נוספת לקנדה עילית, שהסתיימה בניצחון אמריקאי בקרב על התמז ב-5 באוקטובר 1813, שבמהלכו נהרג טקומסה. מותו של המנהיג האינדיאני הביא למעשה לסיומה של הברית בין האינדיאנים הצפון האמריקאים לבריטים באזור דטרויט. השליטה האמריקאית בימת אירי ניתקה את נתיבי האספקה שדרכם הזרימו הבריטים ציוד ותחמושת לבעלי בריתם, הילידים האמריקאים, ובכך הסתיימה למעשה מעורבותם של האחרונים במלחמה. ארצות הברית שלטה על כל האזור עד תום המלחמה.

חזית ניאגרה, 1813[עריכת קוד מקור | עריכה]

השליטה על הנתיבים הימיים בחזית הצפונית - הימות הגדולות ונהר סנט לורנס - הייתה חיונית לשני הצדדים, מכיוון שעיקר התעבורה הימית, המסחרית והצבאית, התנהלה בהם. בתחילת המלחמה הייתה לבריטים שייטת קטנה של אוניות מלחמה בימת אונטריו, דבר שהקנה להם יתרון ראשוני. כדי לתת מענה ליתרון הבריטי הקימו האמריקאים מספנה משלהם בסאקטס הארבור בצפון מערב ניו יורק. קומודור אייזק קאונסי הביא מן העיר ניו יורק מספר רב של מלחים ובוני אוניות, ואלה החלו בבנייה אינטנסיבית של צי אמריקאי. בשיאה העסיקה המספנה למעלה מ-3,000 איש, שבנו אחת עשרה אוניות מלחמה וספינות קטנות רבות אחרות, למלחמה ולתובלה.

בעקבות הבנייה המזורזת השיגו האמריקאים יתרון בזירה הימית, שנוצל לפתיחה במתקפה על העיר יורק (כיום טורונטו), בירת קנדה עילית ב-27 באפריל 1813. המתקפה הייתה ניצחון אמריקאי שלווה במעשי ביזה והשחתה, ובשריפה של בנייני הפרלמנט והספרייה. עם זאת חשיבותו של ניצחון זה הייתה משנית מאחר שהבריטים הוסיפו להחזיק בעיר קינגסטון שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית גדולה יותר, וללא שליטה בעיר זו לא יכול היה הצי האמריקאי להשיג שליטה אפקטיבית בימת אונטריו או לפגוע בקווי האספקה הבריטיים מקנדה תחתית.

ב-27 במאי 1813 תקפו האמריקאים את מבצר ג'ורג', בקצהו הצפוני של נהר ניאגרה, במקום שבו הנהר נשפך מדרום לימת אונטריו. המתקפה שילבה הפגזה מן הים ונחיתת כוחות רגליים, והסתיימה בהשתלטות מוצלחת של הכוחות האמריקאיים על המבצר ללא אבדות מרובות. הבריטים נסוגו מערבה, לאורך חופה הדרומי של ימת אונטריו, מבלי שהאמריקאים ירדפו אחריהם במרץ רב. דבר זה איפשר לבריטים להיערך מחדש ולצאת במתקפת נגד: ב-5 ביוני תקפו הבריטים מחנה של הכוחות האמריקאיים שהתקדמו בעקבותיהם. בקרב לילה מבולבל הצליחו הבריטים לשבות שניים מן המפקדים הבכירים של הצבא האמריקאי; אלה האחרונים חששו שהכוח הבריטי גדול בהרבה ממה שהיה במציאות, ונסוגו. קרב זה נקרא קרב סטוני קריק, ותבוסת צבא ארצות הברית הייתה תחילת בלימת הפלישה האמריקאית לקנדה עילית. מתקפה אמריקאית נוספת ב-24 ביוני על כוח בריטי שחנה בסכר ביוור (Beaver Dams) נכשלה אף היא: תוכניות המתקפה נודעו ללויאליסטית לורה סקורד, והמידע איפשר לבריטים להציב מארב ולאלץ את הכוח האמריקאי להיכנע, אף שהכוח הבריטי היה קטן בהרבה. במקביל תקפה השייטת הבריטית בימת אונטריו את נמל סאקט האמריקאי, ולמרות שההתקפה נכשלה נגרם לאמריקאים נזק כבד שעיכב את המשך בניית האוניות במקום.

לקראת סיומה של שנת 1813 נטשו האמריקאים את השטח הקנדי שכבשו באזור מבצר ג'ורג', וב-15 בדצמבר העלו באש את הכפר ניוארק (הנקרא כיום ניאגרה על האגם, Niagara on the Lake), דבר שעורר את חמתם של הבריטים והקנדים. רבים מתושבי המקום נותרו ללא קורת גג, וחלקם קפאו למוות בשל הקור העז. שריפת הכפר הניעה את הבריטים לפעולת תגמול שבמהלכה נכבש מבצר ניאגרה ב-18 בדצמבר 1813, למחרת בבוקר תקפו הבריטים ובעלי בריתם הילידים האמריקאים את העירייה לואיסטן הסמוכה, שרפו בתים והרגו כתריסר אזרחים. טבח נוסף נמנע בזכותם של בני אומת הילידים טאסקארורה (Tuscarora), שמנעו מן הבריטים והילידים להמשיך במרדף אחרי האזרחים הנמלטים. ב-30 בדצמבר תקפו הבריטים את העיר באפלו במדינת ניו יורק, כבשו ושרפו אותה.

במקביל ללוחמה היבשתית, המשיכה התחרות בין שני הצדדים גם בזירה הימית. שני קרבות ימיים הסתיימו ללא הכרעה, ושני הצדדים המשיכו במירוץ לבניית צי גדול וחזק יותר. לקראת סוף 1814 בנו הבריטים את אוניית הקו אה"מ סנט לורנס, אוניית קו מן הדרג הראשון בעלת 112 תותחים. אונייה זו הביאה לעליונות בריטית בשליטה על הימה, אך למרות זאת התוצאה הכוללת של המערכה הימית הייתה תיקו בין שני הצדדים היריבים.

נהר סנט לורנס וקנדה תחתית, 1813[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזירה הפגיעה ביותר מבחינת הבריטים הייתה לאורך נהר סנט לורנס, בקטע שבו מהווה הנהר את הגבול בין ניו יורק לקנדה תחתית. בחורף 1812 - 1813 פשטו כוחות של ארצות הברית שבסיסם באוגדנסברג על קווי האספקה הבריטיים. פשיטות אלה הסתיימו כאשר הבריטים תקפו את אוגדנסברג ב-21 בפברואר 1813, והאמריקאים נאלצו לסגת. לאחר הקרב לא נותרו חיילים סדירים של ארצות הברית בחזית זו, והוסר האיום על קווי האספקה הבריטיים.

לקראת סוף 1813, ולאחר ויכוחים רבים, החליטו האמריקאים על מתקפה בשני ראשים נגד מונטריאול. כוח אחד, בפיקוד מייג'ור גנרל ווייד האמפטון היה אמור להתקדם צפונה מאגם צ'מפליין, ולחבור לכוח נוסף בפיקוד גנרל ג'יימס וילקינסון, שיגיע בסירות מסאקטס הארבור, דרך ימת אונטריו, ובמעלה נהר סנט לורנס. האמפטון התעכב בשל דרכים גרועות ובעיות אספקה, וגם משום שסלד מווילקינסון. ב-25 באוקטובר הובס האמפטון ליד נהר שאטוגיאייאי בידי כוח קנדי-צרפתי וכוח של ילידים אמריקאים, שהיה קטן מן הכוח האמריקאי. הכוח של וילקינסון יצא לדרכו ב-17 באוקטובר, אך גם כוח זה התעכב, בשל מזג אוויר גרוע. וילקינסון שמע בדרך על תבוסתו של האמפטון, ונודע לו שכוח בריטי רודף אחריו. הוא נאלץ להנחית את אנשיו ליד מוריסברג, כ-150 ק"מ ממונטריאול. ב-11 בנובמבר התנגש חלק מכוחו של וילקינסון עם הכוח הבריטי הרודף, ונהדף באבדות כבדות. וילקינסון נסוג חזרה לשטח ארצות הברית והתארגן לשהות במחנה בעת החורף.

נהר ניאגרה ומערכת פלטסברג, 1814[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב דרך לנדי, 25 ביולי 1814. הקצין במרכז התמונה הוא מייג'ור גנרל ג'ייקוב בראון, המעודד את חייליו מצבא ארצות הברית להתקדם

בהנהגתם של הגנרלים וינפילד סקוט, ג'ייקוב בראון ומפקדים אחרים, השתפרה מאוד רמתו של צבא ארצות הברית. עד אמצע 1814 עלתה מאוד הרמה המקצועית והמשמעת בצבא. בזכות יכולות אלה הצליחו האמריקאים להשתלט על מבצר אירי ב-3 ביולי 1814. יומיים לאחר מכן הביס וינפילד סקוט כוח בריטי קטן יותר, בקרב צ'יפאווה. ניסיון אמריקאי נוסף להתקדם אל תוך קנדה עילית נבלם בקרב דרך לנדי (Lundy's Lane). הקרב הסתיים ללא הכרעה טקטית, באבדות כבדות לשני הצדדים.

האבדות הכבדות שספגו האמריקאים בקרב (כ-850 הרוגים, פצועים ונעדרים, מתוך כ-2,500 איש) הכריחו אותם לסגת חזרה למבצר אירי, והבריטים הטילו עליהם מצור ממושך. ניסיונות הבריטים לפרוץ למבצר נכשלו באבדות כבדות, ובשל חוסר באספקה ותנאי סביבה קשים נאלצו בסופו של דבר לסגת. האמריקאים לא ניהלו מרדף משמעותי, ולבסוף נאלצו גם הם לסגת לשטח ארצות הברית, בשל מחסור באספקה. לפני נסיגתם הרסו את המבצר.

ב-11 באפריל 1814 ויתר נפוליאון על שלטונו, והמלחמות הנפוליאוניות הגיעו לקצן. סיום המלחמה איפשר לבריטים להפנות את עיקר צבאם למלחמה בצפון אמריקה, ו-15,000 חיילים נשלחו מאירופה לקנדה. מושל קנדה, פרבוסט, נצטווה לשרוף את סאקטס הארבור ולהשיג עליונות ימית בימות אירי ואונטריו, ולהמשיך במגננה על קנדה תחתית. הוא הצליח במשימה האחרונה בלבד.

פרבוסט החליט לפלוש למדינת ניו יורק. באזור פלטסברג, על גדת ימת צ'מפלין. לפרבוסט הייתה עדיפות בכוח אדם על פני המגינים האמריקאים, אך הוא סבר שעליו להשיג גם עליונות ימית בימת צ'מפלין, שם היה שוויון בין הכוחות הימיים של שני הצדדים.

קרב פלטסברג

פרבוסט הגיע לפלטסברג אך עיכב את המתקפה עד להגעת הכוח הימי. לבריטים הייתה בימה פריגטה בת 36 תותחים, שנבנתה בחופזה, והשייטת כולה לא הייתה מוכנה לקרב. למרות זאת דחק פרבוסט במפקד הכוח הימי לפתוח בפעולה. בקרב הימי שהתחולל ב-11 בספטמבר 1814 הובסו הבריטים, גם בשל העובדה שהמהלכים היבשתיים שתכנן פרבוסט במקביל לפעולה הימית לא התבצעו. פרבוסט החליט שלא לתקוף ונסוג לקנדה, למורת רוחם של המפקדים הכפופים לו. בשל הכישלון הוחזר פרבוסט ללונדון כדי לעמוד למשפט צבאי כאשם בתבוסה; אשמתו הייתה, על פי התביעה, בכך שדחק בכוח הימי להתחיל בפעולה מבלי שהשייטת הייתה מוכנה לכך, ולאחר מכן לא תמך בה בפעולות מן היבשה. פרבוסט מת זמן קצר לפני משפטו; הוא נחשב במשך זמן רב לכישלון, במיוחד בהשוואה למפקד הבריטי הבכיר שפעל במקביל אליו במלחמה באירופה, פילדמרשל ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון. היסטוריונים מודרניים עידנו תפיסה זו, וכיום מדגישים את הישגיו של פרבוסט שהגן במרץ רב, ביעילות וביסודיות על קנדה מפני פלישה, ומנע בהצלחה כיבוש חלקים ממנה אף שעמדו לרשותו כוחות קטנים בהרבה מאלו שעמדו לרשות יריביו.

הזירה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזירה המערבית במלחמת 1812‏: 1 - מבצר בלפונטיין, המפקדה האזורית; 2 - מבצר אוסייג', ננטש ב-1813; 3 - מבצר מדיסון, ננטש ב-1813; 4 - מבצר שלבי, נכבש ב-1814; 6 - מבצר ג'ונסון, ננטש ב-1814; 7 - אתרי קרבות באזור

הסְפַר המערבי של ארצות הברית ב-1812 היה בנהר המיסיסיפי. בשטח שנוסף לארצות הברית ברכישת לואיזיאנה ב-1813, ממערב למיסיסיפי, כמעט שלא היו יישובים אמריקאיים, למעט סנט לואיס וכמה מבצרים ותחנות מסחר. מבצר בלפונטיין, ליד סנט לואיס, שימש מפקדה אזורית; מבצר אוסייג' (Osage), שנבנה ב-1808 היה העמדה המערבית ביותר של ארצות הברית, וננטש בתחילת המלחמה. מבצר נוסף היה מבצר מדיסון, שנבנה גם הוא ב-1808, סבל מהתקפות בלתי פוסקות של שבטי ילידים אמריקאים; בספטמבר 1813 ננטש המבצר לאחר שילידים אמריקאים, בסיוע בריטי, הטילו מצור על המבצר. זה היה אחד מהקרבות הבודדים שהתנהלו ממערב למיסיסיפי.

בתחילת המלחמה השתלטו הבריטים על מבצר מקינאק, בקצה הצפון המזרחי של ימת יורון. מעט התרחש בימה ב-1813, אך הניצחון האמריקאי בימת אירי וכיבושה מחדש של דטרויט ניתקו את קווי האספקה הימיים לכוחות הבריטיים בימה. במהלך החורף הצליחו הקנדים ליצור קו אספקה חדש, מיורק דרך מפרץ ג'ורג'יאן, ובנו מחנה על גדת הימה כדי לתספק ממנו את מבצר מקינאק. האמריקאים עשו ניסיון לכבוש מחדש את מבצר מקינאק: הם נחתו על האי ב-4 באוגוסט בחמש ספינות, אך לא הפתיעו את המגינים; ילידים אמריקאים תקפו את הכוחות הנוחתים והכריחו אותם לשוב לספינות. השייטת האמריקאית המשיכה בימת יורון וגילתה את הבסיס שהקימו הקנדים כחלק מקו האספקה החדש. ב-14 באוגוסט הרסו האמריקאים את המחנה שהוקם במקום, השאירו שתי ספינות תותחים כדי שיטילו הסגר ימי על מבצר מקינאק. ב-4 בספטמבר הפתיעו הבריטים את ספינות התותחים והשתלטו עליהן, ומנעו את נפילת המבצר לידי האמריקאים עד תום המלחמה.

הכוח הקנדי שהגיע למבצר מקינאק עם אספקה שלח יחידה שתקפה את פריירי דו שיין, הטילה עליה מצור וכבש אותה ב-20 ביולי 1814. ניסיון אמריקאי לכבוש מחדש את המקום, בפיקוד מייג'ור זאכרי טיילור, נכשל. הבריטים שמרו על עליונות בזירה המערבית עד תום המלחמה, לא מעט בזכות בריתות עם אומות הילידים באזור. הקרבות בין צבא ארצות הברית ואומות הילידים האמריקאים באזור המשיכו גם לאחר המלחמה, עד 1817.

זירת האוקיינוס האטלנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב בין "קונסטיטושן" לאה"מ "גרייר". 2 באוגוסט 1812

ב-1812 היה הצי המלכותי הבריטי צי המלחמה הגדול ביותר בעולם, ובו קרוב ל-700 אוניות מלחמה, מהן כ-130 אוניות קו, כ-130 פריגטות, וכ-420 אוניות קטנות יותר‏[6]. רובו של הצי היה מועסק במערכה מול האימפריה הצרפתית, הצי הבריטי הקצה כ-85 אוניות מלחמה לזירת המלחמה מול ארצות הברית. מנגד, לצי ארצות הברית היו רק 8 פריגטות, 14 אוניות קטנות יותר (מסוג סלופ ובריג); בצי האמריקאי לא היו כלל אוניות קו.

למרות העדיפות העצומה של הבריטים, היו לצי ארצות הברית כמה יתרונות. הפריגטות האמריקאיות היו גדולות בהרבה ממקבילותיהן הבריטיות: פריגטה בריטית סטנדרטית נשאה 38 תותחי 18 ליטראות, בעוד הפריגטות האמריקאיות - קונסטיטושן וחברותיה - נשאו 52 תותחים, של 24 ו-32 ליטראות. הצוותים הבריטיים היו מאומנים מאוד ובעלי ותק וניסיון רב, אך היו ברובם צוותים שגויסו בעל כורחם; הצוותים האמריקאיים היו מתנדבים וברמה גבוהה מאוד. בעוד הצוותים הבריטיים הדגישו את חשיבות קצב הירי, האמריקאים הדגישו גם ירי מדויק, מיומנות שהבריטים לא התמחו בה. בקרבות מול ציי צרפת וספרד הוכיחו הבריטים את יתרונם; מול צי ארצות הברית הסתבר כי לא היה די ביתרון זה. מעבר לכך, לבריטים מעולם לא היו די אנשים כדי לאייש במלואן את ספינותיהם, ולכן לעתים קרובות פעלו אוניות הצי המלכותי בתקן חסר. האוניות האמריקאיות, לעומת זאת, היו בעלות תקן מלא ומעבר לכך, ובשל כך פעלו ביעילות רבה יותר.

הבריטים התמקדו בהגנת אוניות המסחר שלהם, בקווי המסחר להליפקס, איי הודו המערבית וחזרה לבריטניה. בנוסף, הטילו הסגר ימי על הנמלים העיקריים של ארצות הברית כדי לפגוע במסחרה. צי ארצות הברית הנחות במספרו שאף לפגוע במסחר הבריטי בפשיטות בסגנון "פגע וברח", ובכניסה לקרב רק כאשר התנאים יהיו לטובתו. בשלב זה של תחילת המלחמה עדיין היו אוניות סוחר רבות של ארצות הברית בדרכן חזרה לנמלי הבית שלהן. הצי הבריטי התכוון להטיל הסגר על מספר רב ככל האפשר של נמלים, כדי ללכוד אוניות אלה, וכדי למנוע זאת רוכזו שתי השייטות ליחידה אחת גדולה. הבריטים נאלצו לרכז כוחות גדולים מול היחידה האמריקאית, וכך הקלו את ההסגר ורבות מספינות הסוחר הצליחו לעבור דרכו בשלום. זו הייתה הפעם היחידה במהלך המלחמה שבה ריכזו האמריקאים יותר משתיים או שלוש אוניות מלחמה ליחידה אחת במהלך המלחמה.

ב-12 ביולי 1812 הפליגה הפריגטה "קונסטיטושן" ממפרץ צ'ספיק וחמקה בהצלחה משייטת בריטית שרדפה אחריה. ב-19 באוגוסט לכדה הפריגטה האמריקאית את הפריגטה הבריטית (הקטנה ממנה) אה"מ "גֵריֵיר" (Guerriere) לאחר קרב שנמשך 35 דקות. ב-25 באוקטובר לכדה הפריגטה האמריקאית "יונייטד סטייטס" את הפריגטה הבריטית אה"מ "מקדוניין", וב-29 בדצמבר השיגה "קונסטיטושן" הישג נוסף כאשר לכדה ושרפה את הפריגטה הבריטית אה"מ "ג'אווה" מול חופי סן סלבדור. "קונסטיטושן" נפגעה קלות בלבד בקרב, וזכתה לכינוי "אולד איירונסיידס" (Old Ironsides, מילולית: הקשישה בעלת דפנות הברזל).

הקרב בין "יונייטד סטייטס" לאה"מ "מקדוניין", 25 באוקטובר 1812

הבריטים הגיבו לרצף הניצחונות האמריקאי בהשקת חמש פריגטות גדולות, בעלות 40 תותחי 24 ליטראות, ושתי פריגטות גדולות עוד יותר, בעלות 60 תותחים. כמו כן, כמה אוניות קו ישנות הוסבו לשרת כפריגטות - חלק מסיפוני התותחים בוטל, והן נשאו תותחים המתאימים לפריגטות. הבריטים הבינו שהיתרון האמריקאי היה נעוץ גם בהבדלים באיכות כוח האדם, מספרו בכל אונייה והכשרתו. בשל כך נפרסו אוניות מלחמה בריטיות נוספות לאורך חופי ארצות הברית וההסגר הימי חוזק. ב-1 ביוני לכדה הפריגטה הבריטית אה"מ "שאנון" את הפריגטה האמריקאית "צ'ספיק"; שתי הפריגטות היו בגודל זהה וצוותה של הפריגטה האמריקאית היה חדש ולא מאומן, אך למרות זאת הקרב היה עקוב מדם ושני הצדדים ספגו אבדות כבדות: אבדות הבריטים היו גדולות מאלה שספגה אוניית הדגל אה"מ ויקטורי בקרב טרפלגר, כאשר נלחמה מול שתי אוניות קו במשך ארבע שעות. האדמירליות הבריטית הורתה לפריגטות של הצי המלכותי שלא להיכנס לקרב עם הפריגטות האמריקאיות, אלא אם כן הן בשייטת בת כמה אוניות. בדרך זו לכדה שייטת בריטית ובה ארבע פריגטות את הפריגטה האמריקאית "פריזדנט" בינואר 1815. צעדים אלה הובילו לירידה בהישגיו של צי ארצות הברית; "קונסטיטושן", לדוגמה, הייתה בנמל במשך רוב 1813 ו-1814, בשל ההסגר הבריטי. יחד עם זאת, האוניות האמריקאיות צברו בכל זאת ניצחונות נוספים: "קונסטיטושן", למשל, הצליחה ללכוד שתי אוניות מלחמה בריטיות ב-20 בפברואר 1815.

האוקיינוס השקט היה זירת לחימה נוספת, אם כי שולית יותר. בזירה זו לכדו פריבטירים בריטיות אוניות אמריקאיות שעסקו בציד לוויתנים וכמעט חיסלו את הענף. הפריגטה האמריקאית "אסקס" חדרה לאוקיינוס השקט בינואר 1813 והצליחה לפגוע בכמה וכמה ספינות בריטיות, עד שנלכדה בידי פריגטה וסלופ בריטיות ליד ולפראיסו, בצ'ילה, ב-28 במרץ 1814.

הסגר ימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבריטים היה ניסיון רב בהפעלת הסגר ימי, ועליונותם הימית אפשרה להן שימוש באסטרטגיה זו. עם זאת, ההסגר לא הוטל בתחילה על כל החוף האטלנטי, אלא הורחב עם הזמן. תחילה, ב-26 בדצמבר 1812, הוטל הסגר על מפרץ צ'ספיק ומפרץ דלאוור, ובנובמבר 1813 הוארך ההסגר עד רוד איילנד. ההסגר הלך והתהדק במהלך המלחמה, ומרבית אוניות הסוחר והמלחמה האמריקאיות מצאו עצמן לכודות בנמלים. אוניות סוחר אחרות התבססו באירופה ובאסיה ומשם המשיכו את פעילותן. הבריטים הכירו את התנגדותם של תושבי מדינות ניו אינגלנד למלחמה, וכדי להעמיק את הפער בינן לבין שאר המדינות העניקו רישיונות לסוחרים ממדינות אלה להמשיך בפעילותם; כך יכול היה הצבא הבריטי בספרד, בפיקודו של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, להמשיך במערכה נגד הצבא הצרפתי, כשהוא נשען על אספקה שהגיעה מניו אינגלנד. בסופו של דבר, הורחב ההסגר לכל אורך חופי ארצות הברית, ב-31 במאי 1814. היקף הסחר של ארצות הברית ירד בשל ההסגר מ-130 מיליון דולר ב-1807 ל-7 מיליון דולר בלבד ב-1814.

נגד ההסגר הבריטי פעלו האמריקאים באמצעות פרייבטירים. אלה תקפו אוניות סוחר בריטיות, ונחלו הצלחה רבה. הבריטים הנהיגו שיירות כאמצעי נגד, אך אלה לא היוו תשובה מלאה למתקפות האמריקאיות. גם הבריטים הפעילו פרייבטירים, שפעלו בעיקר מהליפקס. העיר פרחה במהלך המלחמה, הודות לפעילותם. הפרייבטירים הבריטים פעלו גם בימות הגדולות ובאיי הודו המערבית. זו הייתה המלחמה האחרונה שבה פעלו פרייבטירים בריטיים: הבריטים חשו שמבחינה פוליטית אמצעי זה אינו יעיל, ושהצי יכול למלא את משימותיו גם ללא סיוע זה.

סוחרים אמריקאים עקפו לעתים קרובות את ההסגר ואת האיסור שהטילה ארצות הברית על סחר עם האויב באמצעים בלתי חוקיים שונים. בין השאר, ספינות סוחר אמריקאיות נפלו כביכול בשבי האויב, במהלך שתואם מראש עם קצינים בריטים, והניפו דגלים נייטרליים מזויפים. ארצות הברית נאלצה לפעול נגד סחר לא חוקי זה, אך הדבר החמיר עוד יותר את מצב המסחר שלה.

בנוסף להסגר, הונחו מפקדי ההסגר הימי הבריטי לעודד עבדים אמריקאים לברוח מאדוניהם תמורת הבטחה לחירות. העבדות נאסרה בבריטניה כבר ב-1807, בעוד שבארצות הברית עדיין הייתה העבדות מותרת (ונאסרה רק במלחמת האזרחים, כ-50 שנים לאחר מכן). אלפי עבדים שחורים ניצלו מהלך זה ונמלטו אל הבריטים עם משפחותיהם. חלקם גויסו כיחידות צבאיות שנלחמו יחד עם הצבא הבריטי במהלך המלחמה. לאחר המלחמה יושבו חלק מן העבדים לשעבר על ידי הבריטים בטרינידד ובנובה סקוטיה, על אדמות שניתנו להם על ידי הכתר.

מפרץ צ'ספיק וכיבוש וושינגטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסות הקפיטול לאחר שנשרף על ידי חיילים בריטיים במהלך כיבוש וושינגטון די. סי..

כאמור, מפרץ צ'ספיק הרחב היה מן האתרים הראשונים שבהם הוטל הסגר. עליונותו הימית של הצי הבריטי אפשרה לו לשלוט בכל המפרץ ולפשוט על נמלים ועיירות בכל רחבי המפרץ. מיקומה של הבירה וושינגטון במעלה המפרץ הפך אותה למטרה נוחה לכוחות הבריטיים. בקיץ 1814 כבר החל משא ומתן על שלום בין הצדדים, אך הבריטים רצו ללחוץ על ארצות הברית כדי להשיג עמדה טובה יותר במשא ומתן. בנוסף, רצו הבריטים לגמול על כיבוש יורק בסוף 1813, כפי שהוזכר לעיל. כוח בריטי ובו אוניית קו אחת, שלוש פריגטות, שלושה סלופים ועוד עשר ספינות מלחמה קטנות יותר, עם 2,500 חיילים, החל לנוע במעלה המפרץ ב-19 באוגוסט 1814. המיליציה האמריקאית הבלתי מנוסה הובסה בידי הבריטים, והדרך לוושינגטון הייתה פתוחה. הנשיא מדיסון נאלץ לנוס לווירג'יניה, והמפקדים הבריטים סעדו בבית הלבן את ארוחת הערב שהוכנה לנשיא. לאחר מכן שרפו הבריטים את הבית הלבן ואתרים נוספים בבירה, בעוד האמריקאים שורפים ביוזמתם מאגרי תחמושת ואת מעגן הצי, כדי למנוע מהם ליפול בידי הבריטים. סופת טורנדו פתאומית גרמה לגשם כבד שכיבה את השריפות, והבריטים עזבו את וושינגטון לאחר שהחזיקו במשך קצת יותר מיממה.

המתקפה על בולטימור ו"הדגל זרוע הכוכבים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפגזה על פורט מקהנרי, 13 בספטמבר 1814

כעת נעו הבריטים לכיוון בולטימור, שהייתה חשובה בשל הנמל הגדול שבה ופעילות הפריבטירים האמריקאיים שהתבססה בנמל. הבריטים נחתו בסמוך לעיר, שם נתקלו בכוחות המיליציה. עם תחילת חילופי האש נהרג מפקד הכוח הבריטי מירי של צלף, והבריטים נסוגו. הבריטים ניסו כעת לשתק את מבצר מקהנרי, שחלש על דרך הים אל העיר. הכוונה הייתה להרוס את המבצר, ואז להנחית התקפה יבשתית. לתותחים הבריטיים היה טווח גדול מזה של האמריקאיים, ולפיכך היו יכולים להפגיז את המבצר ללא תגובה. ההפגזה נמשכה 25 שעות רצופות, אך ללא תוצאות; תיאום המתקפה היבשתית נכשל, והבריטים נסוגו בתום ההפגזה. במהלך הירי הכבד היה האזור חשוך לחלוטין, והאור היחיד היה מהתפוצצויות הפגזים והרקטות מעל המבצר, שהאירו את דגל ארצות הברית שהתנופף מעל המבצר. עורך הדין והמשורר החובב פרנסיס סקוט קי שראה את הדגל ממשיך להתנוסס מעל המבצר בבוקר לאחר ליל הפגזה, התרגש והתלהב מן המחזה, וכתב את השיר "הדגל זרוע הכוכבים" (The Star-Spangled Banner), שהפך להמנון ארצות הברית. לעומת ההתרגשות בארצות הברית, לא החשיבו הבריטים במיוחד התקפות אלה; בניגוד לקרבות אחרים במלחמה, שזיכו את משתתפיהם בעיטורים, לא ניתן ציון מיוחד ללוחמים הבריטים בקרבות אלה.

המערכה בדרום ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת המוסקוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומת המוסקוגי (Muscogee, ידועים גם כ"קריק", Creek) הייתה נתונה במתח פנימי כמה שנים לפני המלחמה. קבוצה באומת המוסקוגי שנודעה כ"מקלות האדומים" (Red Sticks, על שם האלות האדומות שהשתמשו בהן) שאפה לשוב אל המנהגים המסורתיים של האומה, והתנגדה לשיתוף הפעולה של מנהיגי האומה עם האמריקאים. מתח זה הפך למלחמה פנימית בפברואר 1813, מלחמה שאליה נגררה ארצות הברית ב-21 ביולי באותה שנה, כאשר קבוצת חיילים מצבא ארצות הברית התנגשה בקבוצת לוחמים ילידים ששבה מפלורידה הספרדית מצוידת בנשק ותחמושת שקיבלו מן המושל שם.

שיאה של מלחמת המוסקוגי היה במרץ 1814, כאשר אנדרו ג'קסון הוביל כוח מיליציה מטנסי, יחד עם לוחמים מאומות הצ'וקטאו (Choctaw) והצ'רוקי דרומה, במטרה לתקוף את אומת המוסקוגי. הבריטים ראו במוסקוגי בעלי ברית וסייעו להם, אך הסיוע איחר את המועד; ג'קסון הקדים את הבריטים והנחיל לאומת המוסקוגי תבוסה ניצחת: 800 מתוך 1,000 הלוחמים מאומת המוסקוגי נהרגו, במחיר 49 הרוגים בלבד לכוח המשולב של הצ'רוקי וארצות הברית. ג'קסון רדף אחרי הנותרים עד לכניעתם המוחלטת. מלחמה זו נחשבת חלק ממלחמת 1812 בשל התמיכה הבריטית במוסקוגי.

קרב ניו אורלינס[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב ניו אורלינס: אנדרו ג'קסון ניצב על הביצורים ואנשיו הודפים את המתקפה הבריטית. ציור מ-1910

כאמור, לאחר הניצחון על נפוליאון העבירו הבריטים כוחות גדולים מאירופה לארצות הברית. ארמייה אחת נועדה לתקוף את ארצות הברית מדרום: הכוונה הייתה לכבוש את ניו אורלינס ומשם להשתלט על כל השטח שבו זכתה ארצות הברית ברכישת לואיזיאנה. הבריטים נחתו בפנסקולה, בצפון מערב פלורידה באוגוסט 1814, והקימו שם בסיס; משם התכוונו לנוע לכיוון ניו אורלינס, כ-200 ק"מ משם. אנדרו ג'קסון הגיע לעיר בנובמבר עם 4,000 חיילים, שאליהם נוספו שודדי ים שהתבססו בעיר וכוחות חמושים אחרים, וכן עבדים ואזרחים שסייעו בבניית ביצורים לעיר.

הסכם השלום בין הצדדים, הסכם גנט, נחתם ב-24 בדצמבר 1814, אך הידיעה על כך הגיעה לאזור הקרבות רק שבועות ארוכים לאחר מכן, ושני הצדדים לא ידעו על ההסכם. לפיכך, תקפו 8,000 חיילים בריטים את העיר ב-8 בינואר 1815. בקרב שהתחולל, קרב ניו אורלינס, זכה אנדרו ג'קסון בניצחון הגדול ביותר של ארצות הברית במלחמה: הבריטים ספגו כ-2,000 נפגעים (מהם 291 הרוגים) ונאלצו לסגת. לאמריקאים היו 71 נפגעים בלבד, מהם 13 הרוגים. ניצחונו של ג'קסון הפך אותו לגיבור לאומי, וסלל את דרכו לנשיאות ב-1829.

סיום המלחמה ואחריו: מוביל, אלבמה ומיזורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמריקאים כבשו את מוביל מידי הספרדים במרץ 1813, וביצרו אותה. הצבא הבריטי שנסוג מניו אורלינס בינואר 1815 נערך לתקיפת מוביל, וב-12 בפברואר לכדו את מבצר באוייר (Bowyer) הסמוך. ואולם, למחרת הגיעה אל הצדדים הידיעה על חתימת הסכם השלום. הבריטים עזבו את המבצר והפליגו חזרה לבריטניה.

במאי 1815 תקפו ילידים אמריקאים, בעלי ברית של הבריטים, שלא היו מודעים לסיום המלחמה, יחידות של צבא ארצות הברית. לחימה זו נמשכה לסירוגין בטריטוריית מיזורי עד 1817. לא ברור האם הילידים האמריקאים פעלו על דעת עצמם או בהכוונת סוכנים בריטים.

סיום המלחמה והסכם גנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

נציגי הצדדים חותמים על הסכם גנט, 24 בדצמבר 1815

במהלך 1814 הסתבר לשני הצדדים כי המלחמה הגיעה למבוי סתום. הצבא הבריטי התעצם מאוד לאחר סיום המלחמה באירופה, ויכול היה להפנות כעת כוחות ניכרים לחזית זו. ואולם, למרות ריכוז הכוחות הגדול לא הצליחו הבריטים להגיע לניצחון חד-משמעי, ואף נהדפו כמה פעמים. מאידך, ארצות הברית גם היא לא הצליחה להגיע לניצחון מוחץ שיבטיח את ניצחונה.

במקביל, סיום המלחמה באירופה ביטל למעשה את הסיבות העיקריות שהביאו לפרוץ המלחמה. בריטניה וצרפת, כעת תחת שלטונו של לואי השמונה עשר, הפכו להיות בעלות ברית. בריטניה ביטלה את כל ההגבלות על הסחר עם צרפת, וחדלה לחפש אחר עריקים, ובכך שתיים מן הסיבות העיקריות לפרוץ המלחמה בטלו. הצדדים החלו לגשש אחר הסדר שלום, ונציגים נפגשו באוגוסט בעיר גנט, בבלגיה, כדי לנסות ולגבש הסכם שלום.

בריטניה שאפה ליצור לחץ על ארצות הברית במהלך המגעים הללו, כדי לסכם הסכם נוח ככל האפשר. ההסגר הימי הוארך, כאמור, והוטל על כל חופי ארצות הברית, כולל חופי ניו אינגלנד שלא נכללו לפני כן בהסגר. המסחר האמריקאי הופסק כמעט כליל, אך גם המסחר הבריטי נפגע, שכן גם בקנדה וגם באיי הודו המערבית נשענו על המסחר עם מדינות ניו אינגלנד. לחץ נוסף על הממשל הבריטי בא מכיוון בעלי הנכסים בבריטניה שכרעו תחת עומס המסים שנדרשו כדי לממן את המלחמה. מחירי הביטוח הימי עלו מאוד, בשל הצורך להפליג בשיירות, וגם זה היה גורם לחץ לסיום המלחמה: הסוחרים דרשו לסיים את המלחמה ולפתוח מחדש את קשרי המסחר עם ארצות הברית.

בשלב זה של המלחמה שלטה בריטניה על אזורים בלתי מיושבים ליד ימת סופיריור וימת מישיגן, על שתי עיירות במיין. בריטניה דרשה מארצות הברית ויתור על שטחים נרחבים וכן הפיכת אזור המערב התיכון לאזור נייטרלי עבור הילידים האמריקאים. דעת הקהל בארצות הברית זעמה כאשר פרסם הנשיא ג'יימס מדיסון את התנאים, וגם הסיעות שהתנגדו עד אז למלחמה סברו כעת שיש להמשיך בה. הבריטים ניסו להפעיל לחץ צבאי כדי להכריח את ארצות הברית לקבל את התנאים; כוח בריטי אחד השתלט על וושינגטון הבירה ושרף אותה, כמתואר לעיל. כוח שני ניסה לצעוד לכיוון ניו יורק, אך נבלם ליד אגם צ'מפלין ונסוג, כאמור. הכוח השלישי היה בדרכו לניו אורלינס. ואולם, המבצעים הצבאיים לא הביאו את הפירות המקווים, וראש ממשלת בריטניה, הלורד ליברפול, היה נתון ללחץ כבד לסיים את המלחמה. ממשלת בריטניה הבינה שתוכל להרוויח מעט אך להפסיד הרבה אם המלחמה תימשך. ב-24 בדצמבר נחתם הסכם השלום בין הדיפלומטים משני הצדדים. ב-27 בדצמבר אישררה הממשלה הבריטית את ההסכם. המסמך הגיע לוושינגטון בפברואר, שם אושרר במהירות ונכנס לתוקף.

ההסכם קבע שכל השטחים שנכבשו בידי הצדדים יוחזרו, והגבול בין קנדה לארצות הברית יחזור להיות כשהיה לפני המלחמה. ההסכם התעלם מהתלונות ההדדיות שהביאו לפרוץ המלחמה, ומאחר שסיום המלחמה עם צרפת הביא לביטול גיוס המלחים בכפייה והגבלות הסחר, הנושאים לא נידונו.

אבדות ופיצויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים איבדו בשדה הקרב 1,600 הרוגים, ו-3,679 פצועים. 3,321 בריטים נוספים מתו ממחלות. לארצות הברית היו 2,260 הרוגים; מספר המתים ממחלות לא ידוע בוודאות, אך מוערך ב-15,000 איש שמתו מסיבות שונות הקשורות למלחמה. 4,505 איש נפצעו בקרבות השונים. נתונים אלה אינם כוללים אבדות במיליציה הקנדית ובין הילידים האמריקאים.

אין הערכות על מחיר המלחמה לבריטים, אך ידוע שבשל המלחמה גדל החוב הלאומי ב-25 מיליון לירות שטרלינג. עלות המלחמה לארצות הברית הייתה כ-105 מליון דולר, סכום שווה פחות או יותר לעלות הבריטית. החוב הלאומי של ארצות הברית עלה מ-45 מיליון דולר ב-1812 ל-127 מיליון דולר בסוף 1815.

כ-3,000 עבדים נמלטו מבעליהם האמריקאים אל הבריטים הודות להבטחת החירות שניתנה להם. עבדים אחרים נמלטו בשל המהומה שיצרה המלחמה וקנו את חירותם בעצמם. הבריטים יישבו חלק מן העבדים המשוחררים בנובה סקוטיה, ואחרים התיישבו בניו ברנזוויק. הסכם גנט קבע כי על בריטניה להשיב את העבדים לבעליהם, אולם בריטניה נמנעה מלעשות זאת. בסופו של דבר הוכרע הנושא בבוררות, על ידי הצאר אלכסנדר הראשון, שקבע כי על בריטניה לשלם פיצויים תמורת העבדים שנמלטו, בסך 1,204,960 דולר.

זיכרון והיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיכרון לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר מלחמת 1812, בטורונטו, קנדה. דאגלס קופלנד, 2008

דעת הקהל בקנדה וגם בארצות הברית במהלך המאה ה-19 ראתה את המלחמה כניצחון. שתי האומות תפסו את המאבק כחוליה חשובה בתהליך היווצרותן כאומות. בבריטניה, לעומת זאת, הייתה עיקר תשומת הלב נתונה למלחמות הנפוליאוניות באירופה, והמלחמה ביבשת אמריקה נתפסה כזירת משנה בעלת חשיבות שולית יותר ופחותה.

קנדה הפכה לדומיניון ב-1867, 52 שנים לאחר המלחמה, אך זו נחשבה בעיני הלויאליסטים כאבן דרך במהלך לגיבושה כישות עצמאית. בעיניהם, במלחמת 1812 הצליחה קנדה למנוע את כיבושה בידי ארצות הברית. תחושת ניצחון זו הקנתה לאומה הצעירה ביטחון עצמי והתחזקות של הלאומיות הקנדית; תחושות אלה התעצמו עוד יותר הודות למיתוס המיליציה, שעל פיו מי שהדפו את צבא ארצות הברית הם אנשי המיליציה בעיקר, ואילו לצבא הבריטי הסדיר היה חלק זניח יותר בניצחון.

מיתוס המיליציה, אף שהיה מופרך, היה מקובל בדעת הקהל הקנדית לפחות עד מלחמת העולם הראשונה, מאה שנים לאחר מכן. כתוצאה ממיתוס זה, האמין הציבור בקנדה שאין למדינה צורך בצבא מקצועי סדיר. הצבא האמריקאי אכן נלחם באופן גרוע בניסיונותיו לפלוש לקנדה, והמיליציה הקנדית נלחמה לעומתו באומץ, אך הבריטים הטילו ספק ביכולתה של קנדה להדוף מלחמה שלישית, אם אכן תהיה.

גם בארצות הברית ראו במלחמה ניצחון. האמריקאים ראו במלחמה מלחמת עצמאות שנייה, ולאחר המלחמה השתררה בארצות הברית אופוריה ותחושת ביטחון רבה. בזיכרון הלאומי של ארצות הברית נחרתו כמה מאורעות מכוננים, כמו ההגנה המוצלחת על מבצר מקהנרי בספטמבר 1814, שהולידה את המנון ארצות הברית; שריפת הבית הלבן, מעט מוקדם יותר; הניצחון בקרב סנט לואיס; וכן הקרבות הימיים המוצלחים של הפריגטות האמריקאיות, שהולידו שורה של גיבורים לאומיים מבין מפקדי הצי האמריקאי.

כיום (2011), מאתיים שנה לאחר פרוץ מלחמת 1812, אין היא מהווה אירוע משמעותי בזיכרון הלאומי בקנדה, בארצות הברית או בבריטניה.

ראייה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

להיסטוריונים התבוננות מורכבת יותר לגבי מלחמת 1812, וישנן כמה השקפות מנוגדות באשר לתוצאותיה. כל ההיסטוריונים מסכימים שהמפסידים העיקריים במלחמה היו אומות הילידים האמריקאים: הם הפסידו חלקים נכבדים מנחלותיהם, עוצמתם ירדה ובעיקר איבדו כל תקווה לשמור על מעמדם האוטונומי.

רוב ההיסטוריונים סבורים שהמלחמה הסתיימה בתיקו, ושהסכם גנט סיים מלחמה שמבחינה צבאית הסתיימה ללא הכרעה ברורה. כל הצדדים לא רצו להמשיך במלחמה, מכיוון שהסיבות העיקריות שבגללן פרצה נעלמו, ומכיוון שלא היו שטחים משמעותיים שנכבשו על ידי הצד השני. סיום המלחמה ללא ניצחון ברור וללא אובדן שטח לאף צד איפשר לצדדים ליישב בדרכי שלום מחלוקות גבול שונות, ולפתוח עידן של יחסי ידידות ורצון טוב בין קנדה ובריטניה לארצות הברית, שהלכו והתחזקו עם השנים והביאו לברית קרובה בימינו.

נקודה נוספת המוסכמת על ידי ההיסטוריונים היא שניתן היה למנוע את פרוץ המלחמה בעזרת דיפלומטיה טובה יותר. המלחמה החלה ללא תכנון טוב של אף אחד מן הצדדים, והתנהלותה מבחינה צבאית הייתה רוויה כישלונות וטעויות: צבא ארצות הברית לא הצליח בניסיונותיו לפלוש לקנדה, ואילו הצבא הבריטי נכשל בניסיונות לפלוש לארצות הברית.

לעומת היסטוריונים אלה, יש הסוברים כי המלחמה הייתה למעשה ניצחון בריטי וכישלון של ארצות הברית. לטענתם, בריטניה השיגה את יעדיה הצבאיים ב-1812 כאשר הצליחה לבלום את ניסיונות הפלישה האמריקאיים, ומנעה את השתלטות ארצות הברית על קנדה. ארצות הברית לא הצליחה למנוע מהבריטים להמשיך ולגייס בכוח מלחים אמריקאים - הצי המלכותי המשיך בגיוס כזה עד תום המלחמות באירופה, וארצות הברית גם לא הצליחה להתגבר על מגבלות הסחר שהטילו הבריטים.

גישה היסטורית שלישית גורסת כי בריטניה אכן השיגה את מטרותיה הצבאיות, כאמור, ואף הצליחה לממש את מטרת העל שלה - הנחלת תבוסה לנפוליאון. ואולם, גם ארצות הברית השיגה את מטרותיה: המדינה הצעירה הצליחה לשמור על כבודה אל מול ההשפלות הבריטיות והצליחה לעמוד מול אחת האימפריות הגדולות בעולם באותה עת. איום הפשיטות של הילידים האמריקאים והתמיכה הבריטית בהם נעלם, והרעיון הבריטי של יצירת אזור חיץ אוטונומי למחצה של האומות הילידיות לא התממש. בכך נפתח הפתח לשאיפה האמריקאית להתפשטות מערבה, מהלך שהתממש במהלך המשך המאה ה-19.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]