יון גאורגה מאורר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יון גאורגה מאורר

יון גאוֹרגה מאורררומנית: Ion Gheorghe Maurer‏; 23 בספטמבר 1902 - 8 בפברואר 2000) היה פוליטיקאי רומני, עורך דין בהכשרתו.

בין ה-11 בינואר 1958 ועד ל-21 במרץ 1961, כיהן מאורר כיושב ראש הנשיאות ("פרזידיום") של "האסיפה הלאומית הגדולה" של רומניה, תפקיד השקול אז למעמדו של ראש מדינה, בעל סמכויות סמליות וטקסיות. בין השנים 1961-1974 היה ראש ממשלת רומניה (יושב ראש מועצת השרים) בשלהי שלטונו של גאורגיו - דז' ובתחילת שלטונו של צ'אושסקו. באותה תקופה מאורר תמך בקו המדיני הלאומי והעצמאי יותר של ההנהגה הקומוניסטית הרומנית, עד כדי עימותים אידאולוגיים עם הנהגת ברית המועצות.

בהתחלת שנות ה-1970 בשנים שנמנה עדיין עם מקורביו ויועציו של צ'אושסקו חלה ליברליזציה מוגבלת באווירה הפוליטית והתרבותית ברומניה. היה חבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית משנת 1945 ומילא תפקידים במשרדים שונים בממשלות של משטר המעבר ושל המשטר הדיקטטורי הקומוניסטי המוחלט בארצו: סגן מזכיר מדינה במשרד הכלכלה (1946-1947), סגן-שר התעשייה והמסחר (1947-1948) ומאוחר יותר שר החוץ של רומניה בשנים 1957-1958 (בעקבות מותו של גריגורה פראוטיאסה בתאונת מטוס).

לאחר תאונת דרכים קשה בשנת 1970 צימצם את פעילותו, ונאלץ להתפטר מראשות הממשלה בשנת 1974.

רקע משפחתי ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת 1902 בבוקרשט. אביו היה מורה לצרפתית, ממוצא אלזסי. הוא נמנה עם מוריו של הנסיך קרול, לימים קרול השני, מלך רומניה. אימו של מאורר הייתה ממוצא צרפתי ולפי מקורות מסוימים, ממוצא רומני.

מאורר היה בוגר התיכון הצבאי בקראיובה, ולמד משפטים באוניברסיטת בוקרשט. בשנים 1925-1927 מילא תפקיד של שופט בכמה ערים בטרניסלבניה,[דרושה הבהרה]. כעורך דין בעל אהדה לשמאל והחל משנת 1928 היה חבר בלשכת עורכי הדין בבוקרשט. ייצג, בין השאר, פעילים קומוניסטים, שמפלגתם הייתה רוב הזמן בלתי חוקית, והואשמו תכופות בפעילות חתרנית נגד המדינה. לעתים ליווה כסניגור את עורך הדין לוקרציו פטרשקאנו, כמו למשל במשפט בקראיובה של אנה פאוקר, אלכסנדרו דרגיץ' ואלכסנדרו מוגיורוש.

בשנות ה-30 של המאה העשרים הצטרף לפרק זמן קצר למפלגת האיכרים הרדיקלית, שנפרד מהמפלגה הלאומית של האיכרים ובראשו עמד גריגורה יוניאן. כבר באותה תקופה פעל ככל הנראה במחתרת כחבר במפלגה הקומוניסטית, במחלקת התעמולה שלה. רשמית התקבל לשורות המפלגה הקומוניסטית בשנת 1937.

בימי הדיקטטורה של אנטונסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאורר התנגד למשטר הצבאי-פאשיסטי של אנטונסקו, שגרר את רומניה למלחמה נגד ברית המועצות. על כן, השלטונות עצרו אותו בין השנים 1942 ל-1943, כאסיר פוליטי, במחנה מאסר בטרגו ז'יו. בתקופת המאסר התקרב למנהיג גאורגה גאורגיו-דז', והיה לאחד ממקורביו הנאמנים לאורך השנים. בשל המאמץ המלחמתי, יזמו השלטונות תוכנית שחרור לאסירים, אשר יתגייסו אל הכוחות הלוחמים בקו הראשון של החזית. מאורר נענה להצעה ונשלח לחזית בראש כיתת נידונים למאסר עולם במסגרת חטיבה של הגנרל ק' ואסיליו-רשקאנו; ועם הזמן, זכה למעמד מועדף במפקדה של הגנרל. כאשר חזר לרומניה, נמנה עם אותם פעילים הקומוניסטים שמילאו תפקיד משנה באירועים שהביאו להדחת המרשל אנטונסקו, ולהצטרפות רומניה לקואליציה האנטי-נאצית לצידו של האויב מקודם, ברית המועצות. במאבקים הפנימיים בתוך המפלגה הקומוניסטית, מאורר תמך בגרעין המפלגה "מבפנים" (או פלג "בית הסוהר") שבהנהגת גאורגה גאורגיו-דז', נגד פלג הפעילים מבחוץ שבהנהגת אנה פאוקר, ואסילה לוקה והמזכיר הכללי של המפלגה, שטפאן פוריש.‏[1].

דיפלומט ושר בשנים הראשונות של הדיקטטורה הקומוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום מלחמת העולם השנייה והשתלטות ברית המועצות על רומניה באמצעות כוחות צבאיים, עלתה בהדרגה מעורבות המפלגה הקומוניסטית בכל תחומי החיים במדינה. מאורר נבחר לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית שהפכה החל משנת 1948 ל"מפלגת הפועלים הרומנית".

בממשלה הראשונה בראשות פטרו גרוזה בה היה רוב לקומוניסטים ולסיעניהם, מאורר התמנה לתת-מזכיר של משרד התקשורת והעבודות הציבוריות עליו הופקד גיורגיו-דז'. בשנים 1946-1947 היה חבר במשלחת הרומנית לוועידת השלום בפריז, בראשות גאורגה טטרסקו. במשך מספר שנים מילא את תפקיד שר הכלכלה ושר התעשייה והמסחר, ואף כיהן כיושב ראש הוועד האולימפי הרומני (1947-1951). בהמשך הועסק מאורר על ידי אנה פאוקר במשרד החוץ; אך סולק משם בגלל מה שנדמה כ"רמה אידאולוגית חלשה" מדי.[דרושה הבהרה] בתחילת שנות ה-50 מאורר הורחק מאור הזרקורים ועבד בתפקיד צנוע במכון למחקרים משפטיים.

שר חוץ וראש מדינה יצוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי התחלת הדסטליניזציה בברית המועצות גאורגה גאורגיו-דז' התחיל להכין תפנית בכיוון לאומי ועצמאי יותר של המדיניות הקומוניסטית הרומנית ומצא במאורר תומך נלהב בקו חדש זה. אחרי מותו של גריגורה פראוטיאסה בתאונת מטוס בשנת 1957 מאורר התבקש למלא את מקום המנוח כשר החוץ במשך חצי שנה (יולי 1957-ינואר 1958). בתוקף תפקיד זה, בשנת 1958 ניהל שיחות ארוכות עם ניקיטה חרושצ'וב, בין היתר, בהזדמנות מפגשי ציד משותפים של מנהיגי שתי המדינות, ושיחק תפקיד פעיל בהשגת הסכמת ברית המועצות לנסיגת הצבא הסובייטי מרומניה. בו זמנית השתתף במאמצים הדיפלומטיים להידוק קשריה של רומניה עם סין העממית שבאותן השנים התחילה למרוד בהגמוניה של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית (ביקר שם ב 1964 כראש ממשלה). לקח חלק גם בשיפור יחסי רומניה עם צרפת בשנת (1959), עם גרמניה המערבית ועם ארצות הברית. אחרי מותו של יושב ראש האסיפה הלאומית הגדולה פטרו גרוזה ותקופת מעבר שבה תפקיד מ"מ היו"ר הופקד בידי הסופר מיכאיל סדוביאנו, מאורר נבחר בעצמו לתפקיד רם זה והיה בין ינואר 1958- מרץ 1961 ראש המדינה, אם כי בעל סמכויות בעיקר סמליות וטקסיות.

ראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1960 החליף את קונסטנטין פרבולסקו בפוליטביורו של המפלגה ובשנת 1961 גאורגה גאורגיו דז' העלה אותו לתפקיד של ראש הממשלה במקום קיבו סטויקה. אחרי שנת 1960 מאורר תמך בקו שהובל על ידי גאורגיו-דז' בנוגע לדחיית התוכניות הסובייטיות ("תוכנית ואלב") שביקשו להגביל את הסוברניות של רומניה בתחום הכלכלי, ולהעיד לה תפקיד של ספק מוצרים חלקאים במסגרת ה"שוק המשותף" המזרח אירופי - ה"קומקון". מאורר נמנה עם יוזמי "הההצרה" המפורסמת של ההנהגה הקומוניסטית הרומנית מאפריל 1964 ביטאה את התנגדות רומניה להגמוניה של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית.

אחרי מותו של גאורגיו-דז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מותו של גאורגיו דז' בשנת 1965, היה מאורר, יחד עם אמיל בודנראש, בראש המהלך שהתנגד לשאיפות של גאורגה אפוסטול הפרו-סובייטי, לרשת את ראשות המפלגה. מאורר עזר, למעשה, לעלייתו לשלטון של ניקולאיה צ'אושסקו, בעל הנטיות הלאומניות.[דרושה הבהרה] הוא השתלב בהנהגה החדשה שמסביב צ'אושסקו והיה מעורב בהמשך מאמציה לפיתוח קשרים כלכליים ופוליטיים על מדינות המערב העולם השלישי. בין היתר השתתף בניסיונות רומניה לתווך בסכסוך במזרח התיכון, ובשנת 1972 ארח בבוקרשט את ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר.

בשנת 1970 נפגע מאורר קשות בתאונת דרכים בעת מסע ציד. צ'אושסקו התחיל לרכז יותר ויותר את המנהיגות בידיו שלו, של אשתו ושל בני משפחתו ומקורביו, ומאורר התחיל לאבד ממשקל מעמדו. בהדרגה הורחק ממושכות השלטון,‏[2] ונאלץ להתפטר בשנת 1974 על מנת לפנות מקום לאחד מאנשי שלומו של צ'אושסקו, מאניה מנסקו.

שנות חייו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם לאחר יציאתו לגמלאות המשיך מאורר לזכות לכבוד בטקסי המפלגה. במהלך השנים צבר הון, היה לאמיד באופן יחסי ונודע בסגנון חייו הנהנתני. ב1989 שנת סיום השלטון הקומוניסטי ברומניה, מאורר הקשיש חשש מניסיונות ההתנגדות לרודנות של צ'אושסקו ועל ידי כך הרתיע חברים אחרים להצטרף לתומכי מכתב המחאה "של הששה" (אפוסטול, ברלדיאנו, פרבולסקו, ברוקאן, גריגורה רצ'אנו וקורנליו מנסקו)

יון גאורגה מאורר נפטר בבוקרשט בגיל 97, בשנת 2000, עשור אחרי ניצחון המהפכה הרומנית מ 1989 שהפילה את הזוג צ'אושסקו ואת השלטון הקומוניסטי. מאורר היה נשוי פעמיים. מנישואיו הראשונים נולדה לו בת. אשתו השנייה במשך עשרות שנים, הייתה אלנה, לבית סטנסקו (נפטרה בשנת 1999). לזוג היה בן בשם ז'אן' שהתיישב בגרמניה.‏[3] למאורר הייתה גם בת מנישואים קודמים החל משנת 1955 נבחר לחבר באקדמיה הרומנית, אז האקדמיה של הרפובליקה העממית הרומנית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Adrian Cioroianu, Pe umerii lui Marx, editura Curtea Veche, 2006.
  • Lavinia Betea, Maurer şi lumea de ieri, Fundaţia culturală Ion Slavici, Arad, 1995.
  • Vladimir Tismăneanu, Stalinism pentru eternitate. O istorie politică a communismului românesc, Polirom, Iaşi, 2005 ISBN 973-681-899-3.
  • Şerban Orescu, Ceauşismul. România între anii 1965 şi 1989, Editura Albatros, Bucureşti 2006, ISBN 973-87959-0-7.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Eric Pace Ion Gheorghe Maurer, 97, Romanian Premier From 1961 to 1974 NYT, February 11, 2000
Elis Neagoe-Pleşa - Camarila lui Gheorghiu-Dej, Annales Universitatis Apulensis 10/I, 2006 p.154-155

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פוריש נרצח בסופו של דבר על ידי אנשיו של גאורגיו-דז' ואמיל בודנראש
  2. ^ במקביל לחבר ותיק אחר של הפוליטביורו, אלכסנדרו ברלדיאנו
  3. ^ עם ז'אן מאורר בעיתון ליברטאטיה