לאון פוליאקוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לאון פוליאקוב, 1952

לאון פוליאקוב (רוסית: Поляков Леон; צרפתית; Léon Poliakov;‏ 25 בנובמבר 1910, סנקט פטרבורג8 בדצמבר 1997, אורסיי) היה היסטוריון יהודי צרפתי. מחקריו הענפים, שהתמקדו בעיקר בגזענות, אנטישמיות, היסטוריה יהודית והשואה, העמידו אותו כאחד מחשובי ההיסטוריונים במאה ה-20. שימש כדוקטור לפילוסופיה בסורבון עד לפרישתו, וכן כמנהל המחקר בבית "המרכז הלאומי של המחקר המדעי" (CNRS) בפריז.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוליאקוב הוא בנו של מו"ל יהודי בסנקט פטרבורג. קרוי על שם לב טולסטוי, שמת כמה ימים לפני הולדתו. בשנת 1920 נמלטה משפחתו מן הבולשביקים לצרפת, שם ייסד אביו חברת הוצאה לאור מצליחה. הוא חי זמן מה באיטליה ובגרמניה, שם ראה כנער את עליית הנאציזם, ולאחר מכן עבר להתגורר בצרפת דרך קבע. בפריז למד משפטים והיסטוריה. לאחר מכן עבד כעיתונאי בעיתונו של אביו "יומון פריז" (Pariser Tageblatt), ופנה למחקר היסטורי. בתחילת מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הצרפתי. ב-13 ביוני 1940 הגיע ל-סאן-ואלרי-אן-קוקס ונפל עם הגדוד שלו בשבי הגרמנים. כעבור שלושה חודשים נמלט ממחנה השבויים Doullens על הגבול הבלגי, וחי בדרום צרפת תחת השם רובר פול. פוליאקוב הצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית, שם סייע בארגון התנגדות יהודית משמעותית.

בשנת 1942 יצר עמו קשר הרב שניאור זלמן שניאורסון מ"התאחדות יהודים שומרי מצוות"‏[1], וביקש ממנו לשמש כמזכירו. יחד עם בן דודו של זלמן, יצחק שניאורסון, הוא ייסד את "המרכז לתיעוד יהודי בן זמננו" (CDJC), שעסק באיסוף מסמכים ועדויות על רדיפת היהודים בצרפת. ראיות אלו סייעו רבות לאחר ניצחון בעלות הברית, כאשר פוליאקוב שימש במשפטי נירנברג כמשקיף משפטי ומתורגמן לצד אדגר פור, ראש המשלחת הצרפתית.

בשנת 1981 פרסם את זיכרונותיו תחת השם "L'Auberge des Musiciens", שחלק גדול ממנו מוקדש לתולדות ההתנגדות ולקורותיו בתקופת הכיבוש הנאצי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ובסוף חייו גם לרוסית, לשמחתו הגדולה. את הזמן הרב שהקדיש למחקר על שרשי החורבן הסביר בפשטות: "רציתי לדעת למה רצו להרוג אותי יחד עם מיליוני בני אדם אחרים".

היה נשוי למוזיקולוגית ז'רמן פוליאקוב, שלאחר מותו אספה והוציאה לאור כתבים שהשאיר. בשנת 1989 קיבל את אות לגיון הכבוד. פוליאקוב הלך לעולמו ב-8 בדצמבר 1997 בגיל 87 באורסיי, צרפת.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבע שנים לאחר שקיבל אזרחות צרפתית בשנת 1947, ולאחר חמש שנות נבירה בארכיונים גרמניים ואיסוף אינספור עדויות, פרסם פוליאקוב את מחקרו הגדול הראשון תחת הכותרת "קציר השנאה". הספר עסק באנטישמיות ובשרשים ההיסטוריים והאינטלקטואליים שהניעו את השמדת היהודים בשואה. היה זה התיאור המקיף הראשון שהופיע על השואה.‏[2] בספר הופיעה הקדמה של הסופר פרנסואה מוריאק, בו נכתב בין היתר:

Cquote2.svg

ייתכן שהדחף הראשון שלכם יהיה לסגור את 'קציר השנאה' הזה בחרדה: למה האדם מסוגל, עד היכן הוא יכול להגיע בבהמיותו. אולם אל לכם לגדף את החיות: הן הורגות רק כדי לאכול. הדור שלנו היה עד לטבח העצום, המאורגן והמחושב ביותר: טבח אדמיניסטרטיבי, מדעי, מודע, מהסוג שגרמנים יכולים לבצע.

Cquote3.svg

חנה ארנדט ציינה עם צאת הספר לאור כי "כל מי שרוצה לדעת 'מה באמת קרה' ו'איך', לא יוכל להימנע מלקרוא ספר זה, ואולי עדיף שיתחיל ממנו". כמו כן עיצבו הפילוסופים ז'אק מאריטן ורמון ארון מושגים רבים בהגותם, על סמך עיון קפדני בחיבורו של פוליאקוב, שעדכן את המהדורות הבאות באופן שוטף עד שנת 1993. כבר בשלב הראשון של מחקרו טען פוליאקוב, בין היתר, כי מעבר לצעדות, הרטוריקה ומכונת התעמולה, הנאציזם "פעל בראש ובראשונה כדת". כמו כן הוא היה ההיסטוריון הראשון שמתח ביקורת על שתיקת הוותיקן והאפיפיור פיוס השנים עשר מול פשעי הנאצים בתקופת השואה.

חמש הכרכים שפרסם על ההיסטוריה של האנטישמיות, מהעת העתיקה עד המאה ה-20, הקנו לו את פרסומו הרב, והם נחשבים כיום כספר יסוד במחקר האנטישמיות.

בספרו "המיתוס הארי", בוחן המחבר את מיתוס עליונות הגזע הארי שנוצר בהדרגה מאז ימי קדם, ותוך סקירת היבטים מהאנתרופולוגיה, הפסיכואנליזה, הדת והבלשנות, מראה כיצד הפך לבסוף במאות ה-19 ו-20 להיות חלק בלתי נפרד מהמחשבה המערבית. כן הוא עוסק בספר בחיבור הזוועתי בין גזענות למדע, ומוכיח שלעיסוק הכפייתי של הנאצים ב"טוהר הגזע" קדמה ספרות שלמה, בהם בין השאר מאמרו של ארתור דה גובינו "על אי השוויון בין גזעי האדם".

בספרו "הטלאי הצהוב", שאותו כתב כמנהל המחקר ב-CNRS בפריז, פוליאקוב ערך מחקרים על מקורות הגזענות ורדיפת מיעוטים, והצורות שהם יכולים לקבל. בנוסף חקר בו את המניעים הערכיים והתרבותיים של חסידי אומות העולם הצרפתים שנשאו על עצמם את הטלאי הצהוב כאות הזדהות. בספרו "הסיבתיות השטנית" מצביע פוליאקוב על כך שבכל שלב מהותי בהתפתחותו העולם המערבי נטה לבצע דמוניזציה למיעוטים (בעיקר יהודים), ולהפכם לשעירים לעזאזל לכשלונותיו.

בספרו "התנועות הטוטליטריות במאה העשרים" הוא סוקר את אופי משטריהם הטוטאליטריים של היטלר, סטלין, ופול פוט. בין היתר מתברר בו הקשר בין פורנוגרפיה חסרת מעצורים לתעמולה הנאצית, וכן בין הכוחניות הגברית שבאידאולוגיה הנאצית לבין נטיותיו החד-מיניות של היטלר. על בסיס מחקרים אלו, פרסם ההיסטוריון הגרמני לותאר מכטאן את "פניו הנסתרות של היטלר", 2001.

מבחר מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאנטיציונות לאנטישמיות, בתרגום של עדנה שריר, ‬תל אביב, ספרית פועלים, 1970

בצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קציר השנאה, הרייך השלישי והיהודים (Le Bréviaire de la haine. Le IIIe Reich et les Juifs - הקדמה מאת פרנסואה מוריאק, פריז, קלמן לוי, 1951)
  • ההיסטוריה של אנטישמיות (Histoire de l’antisémitisme) חמישה כרכים:
1. מישו עד יהודי החצר (Du Christ aux Juifs de Cour - הוצאת Calmann-Lévy, פריז 1955)
2. ממוחמד ועד האנוסים (De Mahomet aux Marranes - הוצאת Calmann-Lévy, פריז 1961)
3. מוולטר ועד וואגנר (De Voltaire à Wagner - הוצאת Calmann-Lévy, פריז 1961)
4. אירופה המתאבדת (1870-1933 L'Europe suicidaire - הוצאת Calmann-Lévy, פריז 1977)
5. 1945–1993 (1994, הוצאת Le Seuil)
  • המיתוס הארי, מסה על מקורות הגזענות והלאומנות (Le Mythe aryen. Essai sur les sources du racisme et des nationalismes - פריז, הוצאת קלמן לוי, 1971)
  • הסיבתיות השטנית (La Causalité diabolique, הוצאת Calmann-Lévy, פריז 1980)
  • פונדק המוזיקאים; אוטוביוגרפיה (Léon Poliakov: L'Auberge des Musiciens, 1981)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Association des Israélites pratiquants
  2. ^ דן מכמן, ‫נושא אחד, קולות, באתר יד ושם