חילונים – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
←‏תפיסת העולם החילונית: אגב, גם לזה יש רוב של מתנגדים בדף שיחה - בדקתי. להחלפה של אווה אילוז וארנה בן נפתלי אני גם לא בטוח שיש רוב, אבל בינתיים לא היה לי כוח לקרוא.
רוב בדיון הנוכחי, רוב בדיון הקודם; וסאפיינס הכריז שהוא עובד על טיוטה. יהיה אפשר לדון/לערוך הצבעה גם עליה, אם תושלם. כל ניסיון שחזור יענה בפנייה למפעילים. על פרט הסיווג ("זיקתם לדת") ניתן להמשיך לדון.
שורה 1: שורה 1:
{{אין לבלבל עם|חילוניות|חוסר דת|חילוניות יהודית|יהדות חילונית-הומניסטית}}
{{פירוש נוסף|נוכחי=[[קבוצה חברתית]] בישראל|אחר=תהליך של צמצום תפקיד הדת בחיים|ראו=[[חילון]]}}
'''חילונים''' הם מגזר [[סוציולוג]]י ב[[ישראל|מדינת ישראל]] המתייחס לאלו בציבור היהודי שזיקתם לדת נמוכה או לא קיימת. כ-44% מיהודי ישראל הבוגרים 'חילונים' או 'לא דתיים'.{{הערה|שם=למ"ס}} ההגדרה איננה נשענת על השקפה או אידאולוגיה אחידה ולא על מאפייני התנהגות חד-משמעיים, והיא נובעת בעיקר מתפיסה עצמית. בתקופת [[העלייה השנייה]] ואחריה נעשה שימוש במונח "חופשיים" כדי לציין את אותו עניין, תוך הבנה כי מדובר בלקיחת חופש מכבלי הדת המגבילה, אך במהלך השנים תפס המונח "חילונים" את מקומו בהוויה הישראלית. החלוקה של הציבור היהודי בישראל על פי מפתח של אמונה וזיקה למסורת מכילה גם את המגזרים ה[[מסורתיים|מסורתי]], ה[[דתי לאומי|דתי]] וה[[חרדי]].
[[קובץ:Yom Kippur on Highway 20 Tel-Aviv.jpg|שמאל|ממוזער|250px|רוכבי אופניים נוסעים ב[[נתיבי איילון]] ב[[תל אביב]] ב[[יום הכיפורים]], 2004]]
[[קובץ:Yom Kippur on Highway 20 Tel-Aviv.jpg|שמאל|ממוזער|250px|רוכבי אופניים נוסעים ב[[נתיבי איילון]] ב[[תל אביב]] ב[[יום הכיפורים]], 2004]]
'''חילונים''' (בעבר '''חופשיים''') הם [[סוציולוגיה|קטגוריה חברתית]] במדינת ישראל, המתייחסת לחלק בציבור היהודי שזיקתו ל[[יהדות אורתודוקסית|דת]] היא הנמוכה ביותר. הקטגוריה מכסה מגוון רחב של תפישות דתיות, ונשענת בעיקר על הגדרה עצמית. ב-2018, 43.2% מיהודי ישראל הבוגרים דיווחו על עצמם כ"חילונים" או "לא דתיים". החלוקה של הציבור היהודי בישראל על פי מפתח של אמונה וזיקה למסורת מכילה גם את המגזרים ה[[מסורתיים|מסורתי]], ה[[דתי לאומי|דתי]] וה[[חרדי]].


==הגדרה==
==היסטוריה==
המושג "חילונים" בישראל מתייחס ליהודים שאינם מקיימים פרקטיקות דתיות ברמה המזוהה עם פרטים מקבוצות אדוקות יותר;{{הערה|ליבמן, ידגר, Condition, עמ' 2.}}{{הערה|שם=זאקס|Natan Sachs, Brian Reeves.{{כ}} [https://www.brookings.edu/wp-content/uploads/2017/03/cmep_20170331_tribes-of-israel.pdf Tribes, Identity, and Individual Freedom in Israel]. [[מכון ברוקינגס]], 2016. עמ' 9 (להלן '''זאקס''').}}{{הערה|1=פישר, Concepts, עמ' 112.}} כל מי שאיננו דבק באורח חיים הלכתי יכול להיות מוגדר כחילוני.{{הערה|ליבמן, Reconceptualizing, עמ' 178-179; מאיר יפה ועוזי ארד, "המקום, התרומה והתפקיד של ארגוני המגזר השלישי בתחום החינוך ליהדות כתרבות במערכת החינוך הממלכתית-כללית בישראל ובמרחב הקהילתי שלה", יחידת התיאום לקידום החילוניות היהודית בישראל, 2003. עמ' 18.}} מספר חוקרים סברו שהתווית "חילונים" בעייתית או מטעה, לפחות במשמעות הלועזית של המושג,{{הערה|ידגר, Crisis עמ' 71; אילן טרואן, '''[https://go.gale.com/ps/anonymous?id=GALE%7CA447747276 Secular Judaism in Israel]'''.{{כ}} Society, כרך 53,{{כ}} גליון 2, עמ' 2; בנוסף, פלד ושיע/ואלד בהער"ש הבאות. ראו גם: [http://jppi.org.il/en/article/aa2018/part2/identity/israeljudaism70/note/#.Xv8rVCj7TIV Annual Assessment 2018], [[המכון למדיניות העם היהודי]].}} ו[[יואב פלד]] טען ש"אינם שומרי מצוות" תהיה הגדרה מדויקת יותר.{{הערה|שם=פלד1|1=non-observant; פלד, עמ' 14-15 ולאורך הספר.}}{{הערה|לקביעה דומה, ראו גם [[אהוד לוז]] בתוך: יהודה ריינהרץ (עורך), '''Zionism and Religion'''.{{כ}} University Press of New England, 1998. עמ' 53.}} קנט ואלד וסמואל שיע כתבו:
{{ערך מורחב|ערכים=[[חילוניות יהודית]]}}
תפיסות אידאולוגיות יהודיות-חילוניות קמו לראשונה ב[[מזרח אירופה]] בשלהי [[המאה ה-19]], ומנסחיהן, דוגמת [[אחד העם]], השפיעו רבות על הזהות הלאומית הישראלית שקמה בהשראת הציונות החילונית. דור מייסדי המדינה היה חדור בהשקפה שראתה את ה[[יהדות כתרבות]], ואת המסורת הדתית כפרי רוחו של העם היהודי ואחת היצירות שיצר, ושניתן היה לשנות או לעזוב במידת הצורך; לא כתולדה של [[התגלות]] אלוהית המגדירה ומכוננת את עם ישראל כבהשקפה המסורתית. רעיונות חילוניים עקרוניים היו דומיננטיים בישראל העצמאית בימי הקמתה וגם בעשורים שלאחר מכן, אך נחלשו למן שנות ה-70.{{הערה|1=[[יואב פלד]], הורית הרמן פלד. The Religionization of Israeli Society. Routledge, 2018. עמ' 17, 94 וכו'.}} המגזר החילוני בישראל שואב חלק ממאפייניו מתפישות אלו, אך רק חלק מהמגדירים עצמם 'חילונים' על פי המפתח הסוציולוגי במדינה אוחז בהשקפה חילונית-יהודית עקרונית.


{{ציטוטון|חיוני להזכיר ש[[סקולאריות|ההוויה החילונית]] בישראל מוגדרת על ידי התנגדות לדרישות הנוקשות מאוד של היהדות האורתודוקסית, ואיננה בהכרח כוללת שלילה מודעת של זהות דתית-יהודית, ואף לא אדישות כלפיה. למרות שרמת קיום הפרקטיקה שלהם נמוכה לפי התקן האורתודוקסי, רבים מהחילונים-לכאורה מציגים מגוון של התנהגויות דתיות שהיו מסמנים אותם כדתיים למדי בהקשר אמריקני. אף על פי שהמונח מטעה, "חילוני" הוא התווית השגורה לזיהוי אנשים שאינם מקיימים בעקביות את ציוויי היהדות האורתודוקסית.}}{{הערה|שם=גאלן|1=לוק גאלן (עורך) ,{{כ}} '''The Nonreligious: Understanding Secular People and Societies'''. [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 2016. עמ' 50 והער"ש 104-106 שם. מצוטט מתוך: שמואל שיע, קנת ואלד.{{כ}} [https://link.springer.com/article/10.1007/BF01541646 Interreligious Conflict in Israel: The Group Basis of Conflicting Visions].{{כ}} Political Behavior. כרך 16, 1994. עמ' 164.}}
==הגדרה ואטימולוגיה==
המושג "חילונים" בישראל מתייחס ליהודים שאינם מקיימים פרקטיקות דתיות ברמה המזוהה עם פרטים מקבוצות אדוקות יותר.{{הערה|שם=דאלסהיים|1=Joyce Dalsheim,{{כ}} Israel Has a Jewish Problem: Self-Determination As Self-Elimination. [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 2019. עמ' XIV (להלן '''דאלסהיים''')}}{{הערה|[[ישעיהו ליבמן]], [[יעקב ידגר]]. Secular-Jewish Identity and the Condition of Secular Judaism in Israel (בקישורים החיצוניים). עמ' 2. (להלן '''ליבמן וידגר''').}}{{הערה|שם=זאקס|Natan Sachs, Brian Reeves.{{כ}} [https://www.brookings.edu/wp-content/uploads/2017/03/cmep_20170331_tribes-of-israel.pdf Tribes, Identity, and Individual Freedom in Israel]. [[מכון ברוקינגס]], 2016. עמ' 9 (להלן '''זאקס''').}} [[יואב פלד]] סבר שהתווית "חילונים" מטעה, וש"אינם שומרי מצוות" תהיה הגדרה מדויקת יותר.{{הערה|שם=פלד1|1=non-observant; ראו: יואב פלד, הורית הרמן-פלד. '''The Religionization of Israeli Society'''.{{כ}} Routledge, 2018. עמ' 15 ולאורך הספר. להלן '''פלד ופלד'''.}} החוקרים קנט ואלד וסמואל שיע כתבו:


אחוזי החילונים באוכלוסייה נמדדים על פי הגדרה עצמית במענה לסקרים, אך הגבולות בין הקטגוריות "[[מסורתיים|מסורתי]]" (הבאים במדרג לפי מידת דתיות) ו"חילוני" מטושטשים ביותר. הזדהות עמן איננה נשענת על תבחינים אובייקטיביים כלשהם של התנהגות או אמונה, אם כי יש לה מתאם חזק עם [[השסע העדתי בישראל|החלוקה הסוציו-אתנית]]: [[העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90|פוסט-סובייטים]] או [[אשכנזים (ישראל)|אשכנזים]], גם אלו המקיימים טווח רחב של פרקטיקה דתית או מחזיקים באמונות דתיות, יקפידו יותר להגדיר את עצמם כ"חילונים", בעוד ש[[מזרחים]] ייטו יותר לראות עצמם כ"מסורתיים", ללא קשר לאורח חייהם. מזרחים השואפים לחקות אשכנזים, מאמצים אף הם את התווית "חילוני" יותר.{{הערה|שוהם, עמ' 50.}}{{הערה|1=ליבמן, ידגר. '''תרבות פופולרית'''. עמ' 163-164.}}{{הערה|1=ראו גם קימרלינג, עמ' 353.}} בחלוקה בינרית של החברה היהודית בישראל ל"דתיים" ו"חילונים" בלבד, המסורתיים (שגם הם אינם מקיימים אורח חיים הלכתי) נספרים לעתים יחד עם האחרונים,{{הערה|1=שוהם, עמ' 45}} ושיעור החילונים מגיע אז לכ-80%.{{הערה|1=למשל, טרואן עמ' 1.}} בסקרים רבים מציעים לנשאלים את האפשרות להזדהות כ"מסורתיים נוטים לחילוניות", או "מסורתיים לא כל כך דתיים": בין 2002 ל-2018 בחרו בקטגוריה הזו בין 21.4% ל-28.4% (22.1% ב-2018) מהמשיבים לסקרי הלמ"ס.{{הערה|שם=למס1}}
{{ציטוטון|חיוני להזכיר ש[[סקולאריות|ההוויה החילונית]] בישראל מוגדרת על ידי התנגדות לדרישות הנוקשות מאוד של היהדות האורתודוקסית, ואיננה בהכרח כוללת שלילה מודעת של זהות דתית-יהודית, ואף לא אדישות כלפיה. למרות שרמת שמירת המצוות שלהם נמוכה לפי התקן האורתודוקסי, רבים מהחילונים-לכאורה מציגים מגוון של התנהגויות דתיות שהיו מסמנים אותם כדתיים למדי בהקשר אמריקני. אף על פי שהמונח מטעה, "חילוני" הוא התווית השגורה לזיהוי אנשים שאינם מקיימים בעקביות את ציוויי היהדות האורתודוקסית.}}{{הערה|שם=גאלן|1=Luke Galen (עורך),{{כ}} The Nonreligious: Understanding Secular People and Societies. [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 2016. עמ' 50 והער"ש 104–106 שם. מצוטט מתוך:{{כ}} Kenneth D. Wald, Samuel Shye{{כ}}, [https://link.springer.com/article/10.1007/BF01541646 Interreligious Conflict in Israel: The Group Basis of Conflicting Visions].{{כ}} Political Behavior. כרך 16, 1994. עמ' 164.}}


מנגד, ישנן גישות מצמצמות. כותבים ישראלים ליברלים נוטים להתלונן שרבים מהמזדהים כחילונים הם דתיים מכדי להיחשב "חילונים אמיתיים", בעוד ששיעור ה"חילונים האמיתיים" להערכתם נמוך משמעותית.{{הערה|ליבמן, Reconceptualizing, עמ' 177-178. שהם, עמ' 43.}} רם פרומן, לדוגמא, סבר שלא ניתן להחיל את השם על המתנגדים לביטול החוקים הדתיים המגבילים את האזרח, ולכן קבע שרבע עד שליש מן החילונים הם מסורתיים למעשה.{{הערה|1=פרומן, הדרך החילונית, עמ' 122.}} מאחר ש[[המכון למחקר חברתי שימושי|מכון גוטמן]] בודק כמה "לא שומרים מסורת כלל", הבלבול בין ההגדרות גרם לכך, שבמקורות רבים דווח ששיעור החילונים בישראל הוא רק כ-20%, כשיעור ה"לא שומרים כלל" בשנות ה-90.{{הערה|1=דינור, עמ' 31, הער"ש 8. נתון זה מופיע רבות בספרות בשפה האנגלית.}}
הסופר והמחנך, [[ס. יזהר]], טען שלהיות חילוני משמעו לקחת ריבונות על החיים, הגורל והאמונות. וכך הוא כותב במאמרו: "עוז להיות חילוני" על תפיסתו את החילוניות :{{הערה|[[ס. יזהר]], "עוז להיות חילוני" בספרו: '''קריאה לחינוך''', [[ספריית פועלים]], 1984, עמ' 128 - 129}}<blockquote>"להיות חילוני זה מעבר להיות לא דתי. ומעבר להיות בלתי מאמין באמונת הדתי [...] חילוני אינו חילוני מחמת ש'נתרוקן לו', מחמת ש'אמונתו נתייבשה', אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו, בלתי מודה באמונת הדתי, ובלתי נדון לחיי אמונה אחת, כל כוללת, שלמה מאופק עד אופק, אמונת 'כיפת הסלע'. להיות חילוני, זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו. בלתי מחויב מראש למצוות או לחיובים שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית, לרבות קבלת חולשתו, שגיאותיו ומחיר השגיאות, על ראשו."</blockquote>


==חלוקה פנימית==
חילונים יכולים להיות [[תאיזם|תאיסטים]], [[אגנוסטיות|אגנוסטיקנים]], [[אתאיזם|אתאיסטים]], [[דאיזם|דאיסטים]] ובני כל השקפה אחרת. קו הגבול אינו חד וברור - רבים מאלה הרואים עצמם חילונים בישראל, ואורח חייהם היומיומי אכן אינו כולל קיום מצוות היהדות באופן שגרתי, מקיימים טקסים מסוימים כמנהג, כגון [[צום]] ב[[יום הכיפורים]], שמירת [[כשרות]], אי אכילת [[חמץ]] ב[[פסח]] ומנהגים נוספים שמקורם בדת היהודית, כגון השתתפות בתפילה או בטקסים אחרים בבתי כנסת. ההגדרות "חילוני" ו"מסורתי", אינן מוחלטות, וישנה אף חפיפה מסוימת ביניהן. לדוגמה, אדם שנוסע בשבת אך מקפיד לאכול כשר יכול להגדיר את עצמו חילוני, מסורתי או "חילוני מסורתי".
על פי סקרים מן העשור השני של המאה ה-21 שעסקו בחלוקה לפי מידת דתיות, החילונים הם המגזר הגדול ב[[יהדות ישראל]] ובמדינת ישראל בכלל. לפי סקרי ה[[הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה|למ״ס]] בין 2002 ל-2018, בקרב ישראלים יהודים בני 20 ומעלה, שיעור המזדהים כ"חילונים"/"לא דתיים" נע בין שפל של 41.4% ב-2009 לשיא של 45% ב-2005. ב-2018 הוא עמד על 43.2%.{{הערה|שם=למס1|[https://www.cbs.gov.il/he/publications/DocLib/2020/seker_hevrati18_1788/h_print.pdf] הסקר החברתי של הלמ"ס ל-2018, עמ' 76.}}. בסקר מרכז גוטמן ב-[[2009]], 46% מהאוכלוסייה היהודית בישראל הגדירו עצמם כחילונים (43% "לא-דתיים" ו-3% "[[אנטי-דת]]יים").{{הערה|1=[https://www.idi.org.il/media/5033/%D7%93%D7%95%D7%97_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A8.pdf יהודים ישראלים - דיוקן, 2009]. קרן אבי חי. עמ' 11.}} בסקר של [[מרכז המחקר פיו]] מ-2014, 49% מהיהודים הגדירו עצמם כחילונים.{{הערה|שם=סקרפיו|[https://www.pewresearch.org/wp-content/uploads/sites/7/2016/03/israel_survey_overview.hebrew_final.pdf החלוקה הדתית בחברה הישראלית], מרכז המחקר פיו, 2014}}


בתוך הכלל החילוני, חוקרים שונים הציעו סיווגים לתת-קבוצות. ליבמן וידגר חילקו, לשיטתם, בין שלוש כאלו.{{הערה|שם=קבוצות|1=ליבמן וידגר, Condition, עמ' 13-22.}} הרוב הגדול הוא של "חילונים-ממילא", שהיותם כאלו נובעים מנסיבות חברתיות, והם חסרים השקפה ברורה ומתאפיינים בפסיביות.{{הערה|ראו גם: ידגר, Crisis, עמ' 25.}} [[שלמה דשן]] סבר שממצאי סקר מרכז גוטמן מ-1991 (לפיו יותר מהחילונים הסכימו עם הקביעה שמחסור בחינוך הוא הסיבה לאורח חייהם, מאשר אלו שנקבו בהסברים הומניסטיים) מעידים על שכיחות הקטגוריה.{{הערה|שם=ממילא}}{{הערה|1=ראו גם: פרס, בן-רפאל, עמ' 109.}} לעומת ה"חילונים-ממילא", ישנן שתי קבוצות-מיעוט בעלות צביון אידאולוגי ברור: דוגלים ביהדות חילונית ו"חילונים אוניברסליסטים."{{הערה|שם=קבוצות}}
בסקרי דעת קהל כמו אלו שעורכים בישראל [[הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה]] ומכוני מחקר שונים, זהות חילונים נקבעת על-פי בחירתם העצמית של המשיבים בין מספר קטגוריות של קשר לדת, אשר בציבור היהודי כוללות בדרך-כלל "חילונים", "מסורתיים", "דתיים", "חרדים" ולעיתים גם קטגוריות ביניים נוספות.
המונח "חילונים" (שמקורו ב[[לשון חז"ל]] כחִילוֹנַי, כלומר זר, שאיננו [[כהן]]; הופיע ב[[תחיית השפה העברית|עברית מודרנית]] בסוף המאה ה-19, גם במשמעות המקורית של הדיוט וגם כמונח אחר ל[[מטריאליזם|מטריאליסט]]) כשם לאוכלוסייה היהודית שאינה שומרת מצוות החל להופיע בשנות ה-60. הלשונאי [[משה גושן-גוטשטיין]] עמד על כך ב-1965. הוא החליף את הכינויים הקודמים, "חופשיים" או "לא-דתיים". גוטשטיין הביע אי-נוחות מאימוצו – הוא כתב כי משמעותו היא "משולל קדושה", לא "ניצב מניגוד לדת"; בעוד שעצמים, עיסוקים וכדומה יכולים להיות "חילוניים", קשה לכתוב זאת על אנשים. גם כיום, רבים מעדיפים את התואר הישן "חופשיים" ומוצאים את הכינוי בלתי-הולם, אך "חילונים" הוא המונח המוכר והנפוץ.{{הערה|1=יוכי פישר, [https://brill.com/view/book/edcoll/9789004251335/B9789004251335_007.xml The Concepts of ‘Religion’ and ‘Secularism’ in the Hebrew Language and Their Manifestations in Israel’s Socio-Political Dynamics]. עמ' 110-117.}}
==תפיסת העולם החילונית==
{{ערך מורחב|ערכים=[[חילוניות]]}}
הוגי דעות חילונים שונים הציגו מהי תפיסת העולם החילונית בעיניהם. [[יעקב מלכין]] כותב{{הערה|1=יעקב מלכין, "[http://www.hofesh.org.il/articles/jew/death.html אמונה אתאיסטית של יהודים חילונים]", יצא לאור בצרפתית בספטמבר 2002 והתפרסם בביטאון "יהדות חופשית", גיליון 26–27, 2003}}:
:"האמונה החילונית בבלעדיות החיים ובבלעדיות העולם הזה היא הבסיס לאמונה כי רק בקרב בני אדם ניתן להעניק משמעות לחיים. בני אדם חילונים מייחסים משמעות לחייהם כאשר הם פועלים באופן מועיל לאחרים ולעצמם, חותרים לצדק חברתי אשר חייב להתממש כאן ועכשיו, כאמונת נביאי ישראל, כיוון שאין עולם אחר בו ניתן לתגמל את המקופחים והמדוכאים."


אנשי היהדות החילונית הם בעלי זיקה חזקה לזהות היהודית, ועומדים על כך שמדובר במורשת חשובה. קבוצה זו קשורה תכופות לחוגי [[התחדשות יהודית (ישראל)|ההתחדשות היהודית]],{{הערה|שם=לידגר2}} הפועלים לביסוס יהדות לא-אורתודוקסית כאלטרנטיבה לממסד, על ידי ניכוס מחדש של פרקטיקות מסורתיות. בתוך ההתחדשות קיימים חוגים הרואים את ה[[יהדות כתרבות]] צרופה, ללא מימד דתי, לצד בעלי זיקה חזקה למושגים רוחניים ועל-טבעיים;{{הערה|1=ישעיהו ליבמן, שרה ליבמן (עורכים). '''דת ופוליטיקה: היבטים אחדים, קובץ מאמרים, כרך 2'''. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1991. עמ' 456; רחל ורצברגר, '''[https://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/DocLib8/Werczberger.pdf רוחניות של חיפוש ויהדות של בחירה: נרטיב הזהות של אנשי ההתחדשות הרוחנית היהודית בישראל]'''. עיונים בתקומת ישראל, תשע"ד. עמ' 560.}} כמה ממנהיגי התנועה מסייגים את הזדהותם כחילונים: [[בית תפילה ישראלי|רני יגר]] אמר ב-2011 שהוא חילוני "בהקשר הסוציולוגי" אך מבחינת תחושתו הפנימית, הוא דתי.{{הערה|1=פישר, חילון וחילוניות עמ' 324, 331-332.}}
הסוציולוגית [[אווה אילוז]] כתבה{{הערה|אווה אילוז, [http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2340449 והנה התורה שלנו: ששת הדיברות לחילוני הגאה], הארץ, 5 ביוני 2014.}}:
:"ניתן להגדיר חברה חילונית כחברה שבה החלטות כלכליות, פוליטות ותרבותיות מתקבלות על סמך האמונה כי עליהן להיות מונחות על בסיס ידע ותבונה, ולא התגלות או הנחיות אלוהיות... אך בניסיון להעמיק מעבר להגדרה כללית זו ולהיות יותר ספציפיים, אנו נתקלים במכשול בלתי עביר כמעט: שלא כמו הדת, לחילוניות אין אסופת כתבים ייחודית, אין דיברות מפורשים... מכיוון שהחילוניות מעודדת רבגוניות, קשה להבין מה מאחורי המגוון הזה הוא העמדה המגדירה את ההשקפה החילונית... תוכנה של החילוניות מצוי בדיוק באותו ריבוי של צורות חיים... כמובן, לא כל החילונים עונים על תיאור החילוניות שהובא כאן. אך גם רוב הדתיים אינם חיים לאור הסטנדרטים שמציבות המצוות שלהם, מבלי שהדבר ישלול את תוקפה של הדת כשלעצמה."


"חילונים אוניברסליסטים", מנגד, דוגלים בערכים כלל-אנושיים, ממעטים לייחס חשיבות לזהות היהודית, ואף רואים בה נטל ומכשול. הם מזוהים עם העמדות הקוראות למינימליזציה של היבטים יהודיים במדינת ישראל, ובכלל זה [[פוסט-ציונות]].{{הערה|שם=לידגר2}} האוניברסליסטים נוטים למחנה המבקש להפוך את המדינה לדמוקרטיה ליברלית אזרחית, שייכים לקוטב הליברלי ביותר במפה הפוליטית, ומאמצים את [[תרבות המערב|התרבות והאתוס המערביים]].{{הערה|שם=אונ|1=ישעיהו ליבמן, ברוך זיסר. '''Choosing Survival: Strategies for a Jewish Future'''. [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 1999. עמ' 125-129.}} ברוך זיסר וליבמן זיהו ב-1995 בערך 10% מהאוכלוסייה היהודית כ"חילונים רדיקלים", המחזיקים בעמדות המתכתבות עם תפישות כאלו; למרות שיעורם הקטן יחסית, קבוצה זו מיוצגת מאוד באליטה הישראלית, והשפעתה נרחבת.{{הערה|1=ליבמן וזיסר, Judaism and Jewishness, עמ' 20 ויתר המאמר.}} [[שמואל רוזנר]] ו[[קמיל פוקס]] סיווגו כ-13% מהמדגם שלהם כ"אוניברסליסטים". רוזנר ופוקס הציעו גם קטגוריה נוספת משלהם, "ישראלים", שכמעט כל חבריה מזדהים כחילונים. הם מנו 15% מכלל הנסקרים, ומשלבים לאומיות חזקה וקרבה ל[[ממלכתיות|דת האזרחית הישראלית]] יחד עם זיקה מועטה למסורת, ברוח השמאל הישראלי הישן.{{הערה|רוזנר ופוקס, עמ' 44, 212-213.}}
פרופ' [[ארנה בן-נפתלי]] כתבה על תפיסת העולם של החילונים בישראל:{{הערה|1=[https://law.tau.ac.il/sites/law.tau.ac.il/files/media_server/law_heb/Law_Review/Volume36/Issue1%2B2/Iyunei36BenNaftali.pdf על הקופסה השחורה של הליברליזם הישראלי], [[עיוני משפט]] לו, 2013, עמ' 87-89.}}
"התודעה הלאומית של הדתיים ושל החילונים אינה תודעה ישראלית. התודעה הלאומית אינה אזרחית; היא תודעה דתית. תודעה זו היא בסיס ההשתייכות למדינת ישראל. גם אלה המגדירים עצמם כחילונים סוברים, בניסוחו של אמנון רז־קרקוצקין, ש"אין אלהים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ". המחלוקת ביניהם אינה מתקיימת במונחי מרחב פוליטי דמוקרטי־ליברלי מול מרחב של תאולוגיה פוליטית־לאומנית. נהפוך הוא: כולם סבורים שיש לשמר את הרוב היהודי בארץ, והמחלוקת מצומצמת לאופן שבו רצוי וראוי לעשות כן. אחדות העם היא בבסיסה אחדות הדת. היא המנפיקה את כרטיס הכניסה למועדון הישראליות. היא המסמנת את קו הגבול של הדמיון האזרחי. המבקש לחצותו הוא בבחינת כופר בעיקר... זה הוא הבסיס לאתוס של המדינה, לסמליה, לאי הפרדתה מן הדת, וממילא למסגרת המשפטית שלה. במרחב הבית היהודי הזה, הן החילוניות והן הליברליזם אינם רק שקר לבן. הם משקפים תודעה כוזבת ובונים על בסיסה יחס מדומיין לתנאי החיים האמיתיים."


חלוקה אחרת של הציבור החילוני, תחת שמות שונים, היא בין חילונים האדישים כליל או עוינים לדת לבין חילונים המגלים כלפיה יחס חיובי במידת מה. סקרים שונים הבדילו בין קבוצות אלו, תחת השמות "חילונים גמורים" ואף "חילונים אנטי-דתיים", לעומת "חילוני קרוב למסורתי" וכדומה.{{הערה|שם=לידגר2|1=ליבמן וידגר, Condition, עמ' 3, 7-8. ראו גם סקרים אחרים.}} ב-2016, [[המכון למדיניות העם היהודי]] הציע לנסקריו לסווג את עצמם כ"חילונים לחלוטין" או כ"חילונים קצת מסורתיים." 30.4% מהמשיבים בחרו בקטגוריה הראשונה, ו-20.8% בקטגוריה השנייה. רוזנר ופוקס תיארו את שתי הקבוצות כנבדלות זו מזו במדדים רבים. "הקצת מסורתיים" הם שמרנים יחסית ובעלי יחס חיובי למסורת, בעוד שה"חילונים לחלוטין" ליברלים יותר ונוטים לחשוש מהתחזקות הדת בישראל. בקרב ה"חילונים לחלוטין" יש כ-29% אתאיסטים, בעוד שאצל ה"קצת מסורתיים" הללו מהווים רק 5%.{{הערה|שם=רוזנר}}
[[צבי ינאי]] מציג את הבחירה העומדת בפני אדם צעיר במסלול הרציונלי-חילוני-הומניסטי{{הערה|1=צבי ינאי, "[http://www.hofesh.org.il/articles/logic/where.html בין ידיעה לאמונה]"}}:
:"במסלול רציונלי-חילוני-הומניסטי זה, המדע משמש מכשיר בלעדי להבנת תופעות ואירועים במציאות החומרית, וגם אזמל מנתחים לסילוק אמונות טפלות ותורות פסאודו-רציונליות. עם זאת, היטב ידוע לו שגם המכשיר המופלא הזה אינו מושלם; שהוא לוקה כרונית בידיעה חלקית על העולם - אותה לא ניתן להשלים ולא לאמת באופן מלא וסופי; לפי שהתאוריות המדעיות, שרק באמצעותן ניתן לפרש עובדות, תופעות ואירועים במציאות החומרית, הן נכונות על תנאי, נכונות עד שהן מופרכות, על כן ארעיות כמו תושבים זמניים, עד שמגיעה שעתן להיות מוחלפות... אדם חילוני-רציונלי אינו יכול אפילו לומר בוודאות על המציאות שמחוץ לתודעתו שהיא אכן רציונלית כפי שהיא נראית, שכן אפשר שהוא נוטה לגלות ולסמן בה רק תופעות ואירועים רציונליים - משום שרק איתם ובאמצעותם הוא יכול להבין את המציאות הסובבת אותו."


גם המזדהים עם הזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסיים נוטים להימנות על המגזר: רוב ה[[רפורמי]]ם וחלק גדול מה[[קונסרבטיבי]]ם בישראל מדווחים על עצמם כחילונים.{{הערה|1=זאקס, עמ' 14.}}{{הערה|1=[[שמואל רוזנר]], [https://blogs.timesofisrael.com/jppi-does-not-leave-out-reform-and-conservative-half-of-israeli-jews-prefer-mixed-seating-synagogues/ JPPI does not leave out Reform and Conservative].{{כ}} [[The Times of Israel]],{{כ}} 23 באפריל 2017.}}
ההיסטוריון [[יובל נח הררי]] כותב{{הערה|{{ידיעות אחרונות|[[יובל נח הררי]]|האמת החילונית|5010322|31 באוגוסט 2017}}}}: "יש אנשים הסבורים בטעות שהחילונות היא [[משל העגלה המלאה והעגלה הריקה#משמעות המשל|עגלה ריקה]], שמוגדרת על ידי מה שאין בה ולא על ידי מה שיש בה: חילונים הם אנשים שלא מאמינים באלוהים, שלא שומרים שבת, שלא אוכלים כשר. זוהי טעות גמורה. החילוניות היא תפיסת עולם חיובית ופעלתנית, שאמנם נותנת לאדם חופש בחירה רחב מאוד, אבל עדיין דורשת מחויבות לקוד ערכי מסוים. זהו קוד הכולל את ערכי האמת, החמלה, השוויון, החופש, האומץ והאחריות. החילונים מחנכים את ילדיהם על ברכי הקוד הערכי הזה".


==יחס לדת==
הפילוסוף וחוקר הספרות [[מנחם ברינקר]] כתב{{הערה|[[מנחם ברינקר]], ייחודו של החילוני היהודי, מתוך מחשבות ישראליות, כרמל, ירושלים, 2006}}: "איני בז לנוסטלגיה לאורח החיים המוצק של יהדות העבר על אורותיו וצלליו, אבל אדם חילוני חי על מחשבתו יותר מאשר על אינסטינקט ההשתייכות שלו. הוא משלים עם גזרת המודרניות של היעדר אורח חיים אחד לכל הבריות. ממקורותיו המחשבתיים והנפשיים הוא תובע ובעצם מקבל על עצמו את החירות לקבוע מה אורות ומה צללים במסורת עמו, כמו בכל מסורת אנושית אחרת, ועל המחסור בזהות בלתי אמצעית נתונה מראש ובלתי ניתנת לערעור, המחברת אותו לקולקטיב גדול, בעל היסטוריה שהיא ארוכה יותר מאורך הגלות, הוא מפצה בנכונותו לעמוד בכל טלטולי החיים האישיים והקולקטיביים, כשהוא מודרך על ידי מחשבתו המתחדשת חדשות-לבקרים, כחיים עצמם, אתגריהם, צרותיהם וכל מלואם".
סקרים שונים העלו שכ-60% מהחילונים בהגדרתם העצמית מאמינים באלוהים,{{הערה|שם=פלד1}} בעוד שכ-20% מהם הם [[אתאיסט]]ים.{{הערה|שם=רוזנר|רוזנר ופוקס, עמ' 119-120. להלן '''רוזנר ופוקס'''. ראו גם:[https://www.maariv.co.il/journalists/Article-727017 מי שמאמין: המספרים שמאחורי האמונה בחברה הישראלית]. [[מעריב]], 2 בנובמבר 2019.}} אחוזים ניכרים (בין 20% ל-36%) מבין החילונים שנסקרו מאמינים ש[[בחירת עם ישראל|היהודים הם עם נבחר]], ב[[הישארות הנפש|קיומה של נשמה השורדת את המוות]], בכך ש[[תורה מן השמים|התורה היא תוצר של התגלות אלוהית]] ובכך שכח עליון מנחה את ההיסטוריה היהודית.{{הערה|1=ליבמן וידגר, Condition, עמ' 10-11}}{{הערה|שוהם, עמ' 40.}} בתוך כלל החברה היהודית קיימים הבדלים משמעותיים רק לגבי שני נושאים: מציאות [[העולם הבא]] (כולל [[ימות המשיח]]) ו[[שכר ועונש]]. יתר האמונות הוחזקו בקרב האוכלוסייה ללא הפרשים מובהקים בין הקבוצות.{{הערה| קימרלינג, עמ' 191.}}


מבחינת אורח החיים, רוב גדול מכלל החילונים עורך פרקטיקות מסורתיות שונות באופן סלקטיבי, בייחוד [[ברית מילה]], הדלקת [[נרות חנוכה]], חגיגת [[סדר פסח]], קביעת [[מזוזה]], הימנעות מאכילת [[חזיר]], ציון החגים ו[[מנהגי אבלות]] באופן מסוים, וכדומה.{{הערה|שם=שרוט|שרוט, עמ' 232-234.}} עקב הדגש על התנהגות, ולא אמונה, במדידת דתיות בקרב יהודי ישראל, מכון גוטמן משתמש בקטגוריה של "לא שומרים מסורת כלל" כדי לסווג את האוכלוסייה הבלתי-דתית לחלוטין. קבוצה זו מנתה 16% מהמדגם ב-2009,{{הערה|שם=פלד1}}{{הערה|1=על בעיות המדידה: ראו דינור, עמ' 31, שהם עמ' 39.}} ואף ביניהם הרוב מדווח על קיום פרקטיקות שונות בהיקף משמעותי. בסקר גוטמן 99', בעוד ש-21% מהמדגם הזדהו כ"לא שומרים כלל", רק 7% אכן לא קיימו אף אחת מהפרקטיקות שנבדקו.{{הערה|שם=ממילא|ליבמן, Jewishness of Israelis, עמ' 66; שלמה דשן, עמ' 130-131 בנספח שם.}} חלק מההתנהגויות הללו הוטמעו בתוך אורח החיים היהודי-ישראלי הכללי ואינן נושאות שום משמעות דתית, לפחות בעיני חלק מהאוכלוסייה; עם זאת, הסבך בין זהות קולקטיבית, דת ולאומיות מקשה על אבחון המניעים לעריכתן.{{הערה|1=ליבמן וידגר, Condition עמ' 11-12.}}{{הערה|יונה, גודמן. עמ' 368; ליבמן, זיסר, Judaism and Jewishness עמ' 16.}} תיוגן כנייטרליות מאפשר לאנשים להזדהות כ"לא שומרים כלל", למרות שהם מקיימים אותן.{{הערה|שם=ריבוני}} מאידך, ליבמן וידגר העריכו ב-1999 שבערך רבע מן החילונים עורכים פרקטיקות מסורתיות במידה נרחבת מאוד, ברמה הקרובה לזו של בני הקבוצות הדתיות.{{הערה|1=ליבמן וידגר, עמ' 10, 30.}}
==תרבות חילונית בישראל==


אחד ההיבטים הנוכחים ביותר של המסורת היהודית בקרב חילונים הוא החגים. עריכת הסעודות והיבטים משפחתיים אחרים של המועדים רווחים מאוד. בעבר, נערך ניסיון להלאים את החגים ולעצב את מרכיביהם, כחלק מ[[דת אזרחית]] ישראלית ברוח ה[[ציונות]]; פירות מאמץ זה, שהתבטא באופן רדיקלי ב[[קיבוץ|קיבוצים]] (שם הותקנו הגדות אתאיסטיות לפסח){{הערה|1=פרומן, מה עושים בחגים, עמ' 209. "הדוגמה הטובה ביותר היא הגדת פסח הקיבוצית, שבמקרים רבים מיגרה כל זכר לאל גם בטקסטים שהועתקו אליה מההגדה המסורתית".}} ובאופן מתון יותר בחברה העירונית, נמוגו כמעט לגמרי. מתכונת החגים בציבור החילוני מתאפיינת בהיצמדות לסדרי הטקס המסורתיים, אם כי המניע לשימורם הוא בעיקר משפחתי-הווייתי, ובריקון התכנים, בין אם האמוניים הישנים או הציונים-לאומיים מימי ראשית המדינה. באופן ספונטני, התפתחו גם התנהגויות ייחודיות לחילונים בחגים, בעיקר ב[[יום כיפור]]. השבתת התחבורה ביום זה גורמת לכך שילדים ונוער מרבים לנסוע באופניים, במעין טקס חניכה. [[פורים]] ו[[ל"ג בעומר]] זוכים לפופולריות כחגיגות אטרקטיביות עבור ילדים ונוער.{{הערה|פרומן, מה עושים בחגים?, בייחוד עמ' 220-222, 232-233).}}
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[תרבות יהודית חילונית]], [[תרבות ישראלית]]}}


ברמת הזהות הקולקטיבית, חילונים הם הקבוצה היהודית היחידה בחברה הישראלית שמזדהה כ"ישראלית" יותר מאשר "יהודית"; עזרא קופלוביץ וליאור רוזנברג הצביעו על כך שזהותם היהודית של רבים מהם כרוכה בישראליותם ללא הפרד, עד כדי בלבול מוחלט, אי-הבחנה בין שתי ההגדרות וחוסר יכולת לדמיין את עצמם חיים כיהודים מחוץ למדינה. בהשלכה מכך, פרקטיקות יהודיות כמו [[כשרות]] נתפשו אצל המשיבים כשייכות לתחום הציבורי, ואף כחיוניות שם, אך בתחום הפרטי אין להן חשיבות יתרה.{{הערה|סטיבן מ. כהן (עורך), '''Dynamic Belonging: Contemporary Jewish Collective Identities'''.{{כ}} Berghahn Books, 2011. עמ' 146-150, 167-168.}} זהות יהודית "מדינתית", הכוללת מרכיבים דתיים גלויים ומובלעים, מוחלת על החילונים מתוקף אופייה של ישראל. היא מבדלת אותם מן האזרחים הלא-יהודים ומייחסת אותם אל הרוב השליט, ולפיכך יש לה חשיבות רבה. פן זה מתבטא גם בעת היעדרו: מהגרים מישראל "שאינם שומרי מסורת כלל", נוטים במקרים רבים להצטרף לבתי-כנסת בארצות מגוריהם החדשות.{{הערה|שם=ריבוני}}
עיצוב התרבות היהודית-חילונית בארץ ישראל החל בתקופת [[העלייה השנייה]]. העולים, שחלק קטן מהם השתייכו למשפחות שהתנתקו מהמסורת, חסרו מצד אחד תרבות דתית, ומצד שני עזבו את התרבות של ארץ המקור, אליה שאפו משפחותיהם להשתייך. כתגובה, החל מהלך של הענקת משמעויות חדשות לאלמנטים תרבותיים יהודיים. תוכן חדש זה התבסס על ה[[אידאולוגיה]] של העולים, ובעיקר על [[יציאה בשאלה|נטישת הדת]] וחזרה לעבודת האדמה, שבה לעיתים ראו דת חלופית. תרבות חילונית התפתחה במיוחד ב[[קיבוץ|תנועה הקיבוצית]], בה התגבשו טקסים חילוניים לחגי ישראל, ובערים הגדולות [[תל אביב]], [[חיפה]] ו[[ירושלים]], בהן הוקמו תיאטראות, תזמורות ומוזיאונים, מוסדות שלא היו קיימים לפני כן בתרבות היהודית.


יחסם של החילונים לתפקיד הדת במרחב הציבורי הוא אמביוולנטי. מחד, הם נוטים להתנגד באופן משמעותי יותר מהקבוצות האחרות, למה שנתפש כמעורבות יתרה של [[הרבנות הראשית לישראל]] וגורמים דתיים בכלל,{{הערה|שם=שרוט}} תופעה הידועה כ[[כפייה דתית בישראל|כפייה דתית]].{{הערה|1=על "הכפייה הדתית", ראו: ידגר, Crisis, עמ' 38, 43.}} כך, לדוגמא, סקרים מעלים שרובם ואף רובם המוחלט של החילונים תומכים בעמדות הליברליות בסוגיות כמו התרת נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית ושירותים אחרים בשבת, ועוד. חלק ניכר גם תומכים ב"[[הפרדת הדת מהמדינה]]", אם כי סטיבן שרוט התריע שמשמעותו של הביטוי הזה היא לא נייטרליות בענייני דת, אלא ביטול חקיקה דתית המגבילה חירות אישית. ישנה גם התנגדות ספציפית יותר להתפשטות ה[[חרדים]] ולהשלטת הנורמות שלהם. מאידך, אחוזים גדולים מהחילונים מביעים גם תמיכה בנוכחות של הדת במרחב הציבורי ובכך שהמסורת צריכה להוות גורם משמעותי בעיצובו.{{הערה|שם=שרוט}} שאלות דתיות, כמו [[גיור]], הן נושא חשוב בסדר היום התקשורתי והפוליטי של הציבור החילוני.{{הערה|1=ידגר, Crisis, עמ' 3, 17.}} האורתודוקסיה ממלאת תפקיד מרכזי במדינה, הן בהיבט פוזיטיבי של הבניית הזהות הלאומית – היא מהווה "דת שילוּחית" (שאינה מקוימת באופן אישי אך נתפשת כחשובה), עבור ישראל בכלל ועבור רבים מהחילונים באופן אישי{{הערה|פלד, עמ' 22. ראו גם: בית-הלחמי' Impossible Dream.}} – והן בכך שהסתמכות על הממסד הרבני מאפשרת לה לקיים את אופיה הציוני, מבלי להידרש לחקיקה גזענית גלויה.{{הערה|1=[[אורי רם]], [https://www.jstor.org/stable/40206157 Why Secularism Fails? Secular Nationalism and Religious Revivalism in Israel].{{כ}} International Journal of Politics, Culture, and Society, 2008. עמ' 61.}} בשל כך, ההתנגדות לחקיקה הדתית העניפה התבטאה רק מעט בקריאה להפריד את הדת מהמדינה וברטוריקה של שוויון אזרחי. תחת זאת, היא נשאה אופי של עקיפת ההגבלות באמצעות מסלולים אלטרנטיביים ולא של התנגשות. [[חילוניות בישראל]], במובן המקובל של המילה "[[חילוניות]]" בעולם, היא נדירה למדי{{הערה|שם=ריבוני|1=יעקב ידגר, Sovereign Jews. עמ' 183, 187-192 (חילוניות נדירה: עמ' 189).}} ונחלתו של מיעוט קטן.{{הערה|1=בן-פורת, עמ' 37. [https://7minim.wordpress.com/2016/04/24/bpb/ למקור נגיש, ראו גם כאן]}}
* '''טקסים חילוניים:''' בין המאפיינים הטקסיים של תרבות זו ניתן לציין את חג ה[[חנוכה]], שבו מודגשות עצמאות מדינית וגבורה, את [[הגדה קיבוצית לפסח|סדר הפסח הקיבוצי]] שבו מודגשת [[יציאת מצרים]] כסמל של יציאה מעבדות לחירות, תקומת העם ועלייה לארץ-ישראל, ואת חג ה[[שבועות]], שבו מודגשים אלמנטים חקלאיים ([[ביכורים]]) במקום האלמנטים הדתיים של [[מתן תורה]]). כטקסים חילוניים מובהקים נוספים בישראל ניתן לציין את חלוקת [[פרס ישראל]] וטקס הדלקת המשואות. טקסים אלה הם חלק מ[[דת אזרחית|הדת האזרחית]] בישראל, שנשענת גם על המסורת היהודית-דתית. טקסי [[יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל|יום הזיכרון]] ו[[יום השואה]] משלבים בין תרבות חילונית לבין תרבות דתית: ימי זיכרון אלה הוכרזו כמועדים יהודיים על ידי [[הרבנות הראשית]] של [[ישראל]] ובטקסים אלה נושא הרב הראשי של צה"ל תפילת [[יזכור]] לזכר הנספים, החללים והנרצחים. למרות זאת, נושאים טקסים אלה הרבה גינונים שמקורם בתרבות החילונית, הבולטים שבהם הם צפירות הדומיה והמסדרים הצבאיים.
* '''שפה חילונית:''' [[תחיית הלשון העברית|החייאת השפה העברית]] כשפת דיבור יומיומית, הפכה אותה מ"[[לשון הקודש]]" - נכס תרבות יהודי-דתי, לנדבך עיקרי בתרבות החילונית. מפעל זה החל במאה ה-19 על ידי אנשי [[תנועת ההשכלה]] כמסד לתרבות חילונית ופתוחה כנגד ההסתגרות של מרבית הקהילות היהודיות, והמשיך אצל הציונים בארץ ישראל ב[[מלחמת השפות]] שאיפשרה חינוך כללי וטכנולוגי בעברית, והפכה אותה לשפה הרשמית עוד לפני קום מדינת ישראל. חילון העברית בולט במילות קודש רבות שכיום יש להן שימוש חילוני נפוץ: "לכהן", "להקדיש", "קורבן", "תורה", "כנסת", "משכן", "חשמל". החייאת השפה אִפשרה יצירת נכסי תרבות כתובים רבים: ספרים, מחזות, פעילות אקדמאית ועוד.{{הערה|רפאל ניר ורוביק רוזנטל, דילמות יסוד של העברית החדשה -מבוא, זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני, כרך שני: העברית ולשונות היהודים; וראו גם [[מיכל אפרת (בלשנית)|מיכל אפרת]], [https://hebrew-academy.org.il/wp-content/uploads/maatak.pdf "מעתק החילון" מנקודת מבט בלשנית], [[לשוננו]], ע"ג (תשע"א) עמ' 209–247 באתר [[האקדמיה ללשון העברית]]}}


==מגזריות==
* '''אמנות:''' [[אמנות חזותית בישראל]] היא בעיקר חילונית, אף שהיא מרבה לעסוק גם בנושאים יהודים. מבקר האמנות [[גדעון עפרת]] ציין כי היא "נולדה במחצית המאה ה-19 מתוך רחם ההשכלה היהודית" והמשיכה להתפתח במאה ה-20 ב[[אופקים חדשים]] "גוף אמנותי המזוהה כענן האמנות החילונית שלפני המחנה".{{הערה|[[גדעון עפרת]],[https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=8672 האמנות הישראלית והמסורת היהודית], אתר הספרייה הווירטואלית של מטח}} אמנים חילונים גם דומיננטים בתחומי [[ריקוד]], [[מוזיקה]], [[תיאטרון]], ו[[קולנוע]]. חוקר התיאטרון [[שמעון לוי (פרופסור)|שמעון לוי]] כתב: "אם בראשית דרכו סטה התיאטרון העברי מדרך ההלכה, שאחרת לא יכול היה להתפתח כלל, כיום הוא נחשב לבית הכנסת של החילונים".{{הערה|[[שמעון לוי (פרופסור)|שמעון לוי]], תיאטרון עברי וישראלי, זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני. כרך שלישי: ספרויות ואמנויות, הוצאת כתר, 2007}}. להוציא [[חזנות]] ו[[פיוט]], רוב המוזיקה בישראל יכולה להחשב כהבט של תרבות חילונית{{הערה|Waterman, S. (2010). The israeli music scene: An essay in secular culture. '''Contemporary Jewry''', 30(1), 105-118.}}.
בעוד שלהזדהות כחילוני יש קשר חלקי בלבד למידת הדתיות של היחיד – לבד מן הטשטוש ביחס למסורתיים, אפילו התוויות "דתי" ו"חילוני" משמשות, לדברי חזקי שהם, {{ציטוטון|אמצעי הזדהות יותר מאשר תוכן חיובי של זהות}} – יש לה מתאם גבוה יחסית עם פרטים כמו השקפה פוליטית, אזור מגורים ושאר מאפיינים של הציבור החילוני כסקטור בחברה הישראלית.{{הערה|שוהם, 45-46}}{{הערה|נוימן, עמ' 104.}} 89% מהנשאלים החילונים במחקר אחד השיבו ש"כמעט כל חבריהם" חילונים אף הם.{{הערה|פרס ובן-רפאל, עמ' 114.}} למעשה, במובנו הרחב, המגזר החילוני הוא קטגוריה שִיוּרית המכילה את כל מי שאיננו [[ערביי ישראל|ערבי]], [[חרדי]] או [[דתי לאומי]] – שלוש הקבוצות המובחנות האחרות בחברה, שיש להן אוטונומיה חינוכית ומוסדות נבדלים, ולעתים קרובות גם שטחי מגורים נפרדים. מערכת החינוך של המגזר היא [[חינוך ממלכתי|בתי-הספר הממלכתיים הכלליים]]. מבחינה זו, הסקטור כולל בתוכו גם את מרבית המסורתיים, השולחים את ילדיהם תכופות לחינוך הממלכתי, ומקיימים את חייהם במרחב שלו.{{הערה|זאקס, עמ' 9-10.}}


בשאלת מדיניות החוץ והסכסוך עם הפלסטינים, החילונים לגמרי (בניגוד ל"חילונים מסורתיים במקצת" וכדומה) הם הקבוצה היהודית היחידה, שעולה מסקרים שיש בה רוב מובהק למרכז ולשמאל. מפלגות ותנועות הדוגלות בסיום הכיבוש בגדה המערבית מזוהות כמעט ללא יוצא מן הכלל עם ציבור זה.{{הערה|נוימן, עמ' 16-17, 85, 91, 102.}} באופן כללי, החילונים המובהקים יותר (בין אם "החילונים הרדיקלים", אלו "שאינם שומרים מסורת כלל" או "החילונים לחלוטין") נוטים להיות חריגים בעמדותיהם ומבודדים חברתית ביחס לשאר הציבור היהודי במדינה. הם ליברלים ופרוגרסיביים יותר, וחשים תכופות אי-נוחות ופסימיות בקשר להתנהלותה ועתידה של ישראל.{{הערה|שם=רוזנר}}{{הערה|ליבמן וזיסר, עמ' 20 וכו'; ליבמן, Jewishness. עמ' 86.}}
* '''[[פנאי|תרבות פנאי]]''' עשירה התפתחה בציבור החילוני בשבתות ובחגי ישראל, שהם ימי השבתון הרשמיים במדינה. ימי שבת וחג מנוצלים למפגשים חברתיים, טיולים, בידור, ספורט, תרבות ואמנות. בערים רבות נערכים בשבתות אירועי תרבות תחת הכותרת '''[[שבתרבות]]''', אשר פתוחים לקהל הרחב ובהם מתארחים ומתראיינים אמנים ואנשי תקשורת, צבא ואקדמיה חילונים. מנהג ייחודי שהתפתח אצל חילונים בישראל הוא הימנעות מנהיגה במכוניות ב[[יום כיפור]], וניצול הכבישים הריקים לרכיבה המונית על אופניים.
* ב'''[[ספורט בישראל]]''' עוסקים באופן תחרותי בעיקר ספורטאים חילונים{{מקור}}. רבים מהמשחקים בליגות הבכירות של ענפי הספורט הפופולריים, כדורגל וכדורסל, נערכים ב[[שבת]], וגם התחרויות ברוב ענפי הספורט המקצועיים האחרים נערכות לרוב בשבת. נוהג זה מקל על חילונים להתפנות להשתתפות באירועי הספורט,{{הערה|לפי [[חוק שעות עבודה ומנוחה]] יום המנוחה השבועי של עובדים יהודים הוא בשבת.}} ובמקביל הופך זאת לבלתי אפשרי עבור [[שמירת שבת|שומרי השבת]].{{הערה|{{בשבע|חגית רוטנברג|מסורת חיה ובועטת|7671|21/08/08}} (ריאיונות עם [[אברהם זוכמן]] ו[[אלי סהר]])}}


תת-הקבוצה המזוהה ביותר עם החילונים, היא המעמד הבינוני הוותיק, ה[[אשכנזים (ישראל)|אשכנזי]] רובו ככולו, שהיווה את שכבת האליטה בישראל במשך רוב שנותיה ואת הנשא של תרבותה ההגמונית. קבוצה זו איישה את עמדות המפתח השונות במנהל ובשירות הציבורי, ונהנית מייצוג-יתר בולט בחיי הכלכלה, באקדמיה, בתרבות, בתקשורת ועוד.{{הערה|שם=קמ1}} אף מבחינת הייצוג בתקשורת ההמונים, הדמויות ה"נורמליות" בקולנוע ובטלוויזיה היו חילוניות באופן מובהק.{{הערה|1=ליבמן וידגר, תרבות פופולרית, עמ' 167-170.}} למרות שעודנו דומיננטי, מעמד זה מצוי בשקיעה מזה עשורים.{{הערה|שם=קמ1|קימרלינג, עמ' 13-14, 357.}} גם [[העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90|המהגרים מברית-המועצות לשעבר]] מזוהים במובהק עם החילונים.{{הערה|אפרים יערי, מגמות בחברה הישראלית, כרך 2. האוניברסיטה הפתוחה, 2001. עמ' 1182.}} הפוסט-סובייטים, בעת הגעתם בשנות ה-90, היו מנוכרים למסורת הדתית, וסבלו קשיים מן הממסד הרבני בשל האחוז הגבוה של לא-יהודים בקרבם –{{הערה|שם=פורת|בן-פורת, עמ' 221-223}} אלו האחרונים, הרשומים במדינה כ"[[חסר דת (ישראל)|חסרי דת]]" עברו [[חיברות]] ניכר, אך לא שלם, במגזר החילוני; רוב החילונים מצפים מהם לעבור המרת דת פורמלית ליהדות, לפחות כתנאי לנישואין.{{הערה|1=נתנאל פישר, [https://www.academia.edu/28639535 אתגר הגיור בישראל: ניתוח מדיניות והמלצות], [[המכון הישראלי לדמוקרטיה]], 2015. עמ' 129-131.}} המהגרים עברו הדתה בשל הצורך להתערות בחברה הישראלית, וברית נציגיהם הפוליטיים עם הימין ניכרה אותם מן המעמד האשכנזי הוותיק.{{הערה|שם=פורת}}{{הערה|ראו גם: [[תומר פרסיקו]], [https://tomerpersico.com/2014/11/11/viki_interview/ הדתה ומסורתיות בקרב הציבור ה"רוסי" – ראיון עם ויקי אידזינסקי].}}
במחקר של [[הבדלים בין תרבותיים]] ב[[פסיכולוגיה בין תרבותית]], שנערך ב-1,384 מורות ומורים בישראל ב-54 בתי-ספר, והשווה בין מורים בבתי-ספר חילוניים, אורתודוקסים, קיבוציים, ערבים ודרוזים, ההבדלים הגדולים וה[[מובהקות סטטיסטית|מובהקים]] ביותר נמצאו ב[[הבדלים בין-תרבותיים#סיווג תרבויות על פי "ממדי התרבות" של הופסטדה|ממדי התרבות]] של [[נשיות]]-מול-[[גבריות]], [[מרחק עוצמה]], [[אינדיבידואליזם]]-לעומת-[[קולקטיביזם]], ו[[מצפוניות]]. בממדים אלו, מורים בבתי הספר החילוניים והקיבוציים היו הנשיים ביותר, האינדיבידואליסטים ביותר, בעלי ציון מרחק עוצמה הנמוך ביותר, והמצפוניים ביותר. בטרמינולוגיה של הפסיכולוג החברתי הישראלי [[שלום שוורץ (פסיכולוג)|שלום שוורץ]], הבדלים אלו צפויים לתרבויות יותר [[שוויון|שוויוניות]] ופחות [[קהילתיות]]{{הערה|Cohen, A. (2007). An examination of the relationship between commitments and culture among five cultural groups of Israeli teachers. '''Journal of Cross-Cultural Psychology''', 38(1), 34-49.‏}}{{הערה|Cohen, A. (2007). One nation, many cultures: A cross-cultural study of the relationship between personal cultural values and commitment in the workplace to in-role performance and organizational citizenship behavior. '''Cross-cultural research''', 41(3), 273-300.}}


ב-2019, 41% מהילדים הישראלים שנכנסו לבתי-הספר היסודיים, למדו במערכת הממלכתית.{{הערה|[https://www.themarker.com/news/education/.premium-1.7844272 איום על הכלכלה הישראלית? רק 41% מתלמידי כיתה א' בחינוך חילוני]. [[TheMarker]],{{כ}} 16 בספטמבר 2019.}} נשים חילוניות ילדו בממוצע, נכון ל-2016, כ-2.2 ילדים; שיעור הילודה שלהן עלה עם רמת ההשכלה וההכנסה, בניגוד למצב הרווח בעולם.{{הערה|[https://www.themarker.com/allnews/.premium-1.6846247 נס הילודה הישראלי: החילוניות המשכילות והמבוססות יולדות יותר]. [[TheMarker]],{{כ}} 16 בספטמבר 2019.}} החילונים הם הקבוצה האמידה ביותר בציבור היהודי: ב-2016, ההכנסה הממוצעת למשק בית חילוני הייתה כ-22,000 ש"ח, שהייתה גבוהה בהתאמה ב-15% מזו של מסורתיים וב-60% משל חרדים.{{הערה|למ"ס, סקר הכנסות משק בית, 2016.}}
==שיעור החילונים באוכלוסיית ישראל הבוגרת==


==היסטוריה==
על פי סקרים מן העשור השני של המאה ה-21 שעסקו בחלוקה לפי מידת דתיות, החילונים הם המגזר הגדול ב[[יהדות ישראל]] ובמדינת ישראל בכלל. לפי סקרים של ה[[הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה|למ״ס]] שנערכו בשנת [[2016]], בקרב ישראלים בני 20 ומעלה המגדירים עצמם כיהודים, בין 44% ל-47.6%,הגדירו את עצמם כלא דתיים או כחילונים. בקרב האוכלוסייה הערבית בין 8.5% ל-15.5% הגדירו עצמם כחילונים או לא דתיים.{{הערה|שם=למ"ס|הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "[https://www.cbs.gov.il/he/publications/doclib/2018/rep_10/app_h.pdf פני החברה בישראל מס' 10 ׀ דת והגדרה עצמית של מידת דתיות]", עמ' 363-369}} בשנת 2009 היה שיעור החילונים מבין היהודים בסקר החברתי של הלמ"ס 42%,{{הערה|[https://old.cbs.gov.il/publications11/seker_hevrati09/pdf/h_print.pdf הסקר החברתי לשנת 2009, עמוד 19]}} ובשנת 2007 44%.{{הערה|[https://old.cbs.gov.il/publications11/seker_hevrati09/pdf/h_print.pdf הסקר החברתי לשנת 2009, עמוד 19], מתוך אתר [[הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה]]}}
בשלהי המאה ה-19, כשהחלו להופיע במזרח אירופה יהודים לא-מסורתיים במספרים גדולים, נכנסו לשימוש מונחים כמו "חופשי", במובן של פטור מעול מצוות, "פרייער" ב[[יידיש]], לתיאורם. כינוי יידי נפוץ אחר היה "ועלטליך" (במקורב: איש העולם הזה; על משקל weltlich הגרמני), תרגום ישיר של המשמעות הלועזית ל"חילוני" במובן של סקולארי. ה"חופשי" ודומיו, כפי שציינה יוכי פישר, כיוונו למשמעות שונה משל ה[[אפיקורס]] והחוטא בחברה הקדם-מודרנית, או ה"[[תנועת ההשכלה היהודית|משכיל]]". הכינויים הישנים התייחסו לחריגים בחברה שלדת היה בה מעמד נורמטיבי, בעוד שהמונחים החדשים סימנו את התגבשותה ההדרגתית של חברה חדשה, מרוחקת מן המסורת – תהליך שהושלם בשנות ה-1950 בישראל. המילה העברית '''חִלּוֹנִי''' נגזרה מהמילה '''חִילוֹנַי''' ב[[לשון חז"ל]], שמשמעותה היא "זר, שאיננו [[כהן]]". היא החלה להופיע בספרות העברית בסוף המאה ה-19, הן במובן המקורי של [[הדיוט]] והן כתרגום ל[[מטריאליזם|מטריאליסט]]. בשנות ה-50 וה-60 היא נעשתה יותר ויותר פופולרית לתיאור הציבור במדינת ישראל, שכונה עד אז בעברית "חופשי", "כללי" או "לא-דתי." ב-1965, בטור ב"[[הארץ]]", עמד הלשונאי [[משה גושן-גוטשטיין]] על תפוצתו הנרחבת של המונח החדש, תוך שהוא מביע אי-נחת מאימוצו. גוטשטיין כתב כי בעוד שחפצים, עיסוקים וכדומה יכולים להיות חילוניים (סקולאריים, משוללי קדושה), קשה להשתמש בו לתיאור בני אדם. גם כיום, רבים מעדיפים את התואר הישן "חופשיים" ומסתייגים מ"חילונים", אך זהו הכינוי המוכר והנפוץ.{{הערה|1=יוכי פישר, Concepts, עמ' 112-116, 120; ליבמן וידגר, Condition, עמ' 5-6.}}


ביישוב הציוני, מהגרי העליות השנייה והשלישית היו חופשיים בהשקפתם ברובם המכריע, והביאו עמם אידאולוגיות מפותחות של [[חילוניות יהודית]] ממזרח אירופה. ב-1920 ניתן תוקף מוסדי חשוב לחלוקה בין חופשיים לאדוקים בארץ ישראל, והוקמו [[שיטת הזרמים בחינוך|שתי מערכות חינוך נפרדות]], כללית ודתית. ב-1923 הצטרף אליהן גם [[זרם העובדים]] הציוני-סוציאליסטי, שלימד ברוח חילונית חד-משמעית. ב-1948, ערב הפסקת השלטון הבריטי, רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית השתייך לציבור ה"חופשי" – 78% מהילדים התחנכו בזרם הכללי או בזרם העובדים,{{הערה|1=[https://www.archives.gov.il/chapter/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%AA-%D7%94%D7%96%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%95%D7%95%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%91%D7%99%D7%91%D7%94/ שיטת הזרמים בחינוך – מקורותיה ומאפייניה] - ארכיון המדינה.; גם: זמן יהודי חדש, [https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=69569485#294.4968.4.default מערכת החינוך והמתח הדתי-חילוני].}} שבוטלו ב-1953 והפכו לחינוך הממלכתי-כללי (לשם השוואה, פחות מ-15% מהאוכלוסייה נמנו על [[הציונות הדתית]],{{הערה|ישעיהו ליבמן, '''Religion, Democracy and Israeli Society'''.{{כ}} Taylor & Francis, 1997. עמ' 40-41.}} והחרדים היוו מיעוט בטל).
בסקר של [[מרכז המחקר פיו]] בכלל החברה הישראלית בשנת 2014, 40% הגדירו את זהותם הדתית כיהודים חילונים (שהיו 49% מכלל המגדירים עצמם כיהודים), 23% הגדירו את עצמם כיהודים מסורתיים, 10% כיהודים דתיים, 8% כיהודים חרדים, 14% כמוסלמים, 2% כנוצרים, ו-1% אחרים או חסרי דת. סקר זה התבסס על ראיונות עם 5,601 ישראלים בין אוקטובר 2014 למאי 2015.{{הערה|Cooperman, Alan, Neha Sahgal, and Anna Schiller. "[https://www.iataskforce.org/sites/default/files/resource/resource-1454.pdf Israel’s religiously divided society.]" Pew Research Center (2016).|שמאל=כן}}{{הערה|שם=סקרפיו|[https://www.pewresearch.org/wp-content/uploads/sites/7/2016/03/israel_survey_overview.hebrew_final.pdf החלוקה הדתית בחברה הישראלית], מרכז המחקר פיו, 2014}}


בעשורים הראשונים לקיום המדינה, אותה קבוצה אשכנזית-ותיקה-חילונית הייתה מזוהה בעיקרה עם האידאולוגיה והאתוס של ה[[ממלכתיות]], שהכוחות השליטים בראשות מפלגת [[מפא"י]] שאפו לעצב לאורם את החברה הישראלית, שהכפילה את גודלה והתגוונה מאוד עקב גל ההגירה של שנות ה-50. מקרב שורות המגזר גויסו בעלי-התפקידים השונים, שהופקדו על הטמעת המהגרים ונועדו לשמש להם דוגמא, והוא היה הבסיס העיקרי למעמד הבינוני הישראלי. עד שנות ה-80, קבוצה זו תפקדה כהגמוניה, לא רק מבחינה פוליטית וכלכלית, אלא גם מבחינה תרבותית וערכית. העדפותיה והוויתה נתפשו (גם בעיני יתר הציבורים במדינה) כ"ישראליוּת" הנורמטיבית.{{הערה|שם=קמר}} היותה חילונית הייתה רק אחד ממאפייניה, בעוד שהממלכתיות הגדירה אותה.{{הערה|1=ראה גם ידגר, Crisis, עמ' 147.}}
בסקר שערכה בשנת [[2014]] עמותת [[חדו"ש – לחופש דת ושוויון]] באמצעות [[מכון סמית למחקר]] 49% מהנשאלים הגדירו את עצמם כחילונים, 17% מסורתיים לא כל כך דתיים, 13% מסורתיים דתיים, 12% דתיים ו-9% חרדים.{{הערה|[https://dl.dropboxusercontent.com/u/20828728/pdf/דוח%20מדד%20הדת%20והמדינה%202014%20דף%20לוגו.pdf מדד הדת והמדינה - דו"ח מס' 6, ספטמבר 2014] באתר של [[חדו"ש – לחופש דת ושוויון]].}}


עם עלייתם של יתר המגזרים בחברה הישראלית, לאחר הדחת מפא"י ב-1977, איבד ציבור זה את ההגמוניה בהדרגה, ומאפייניו הפכו מנורמטיביים לסממנים של עוד מגזר בחברה מפוצלת.{{הערה|שם=קמר}} התפרקות הממלכתיות גם הביאה לקצו של הסוציאליזם המגויס בקרבם: יותר ויותר חילונים החלו לאמץ, ולו באופן חלקי, את ערכי האינדיבידואליזם והליברליזם המערביים, ולהטיל ספק באתוס הלאומי הנוקשה.{{הערה|1=[[אורי רם]], '''Israeli Nationalism: Social Conflicts and the Politics of Knowledge'''. {{כ}}Routledge, 2010. עמ' 56-58.}} ההיחלשות התבטאה גם בהופעת ניצני תודעה מגזרית, ובצורך אובייקטיבי בהתארגנוית שייאבקו למען האינטרסים הקבוצתיים. הסוציולוג [[ברוך קימרלינג]] הבדיל בין שתי המפלגות שהופיעו בתגובה לכך (רוב החילונים הוסיפו להצביע למפלגות הגדולות), "[[מפלגת שינוי|שינוי]]" ו"[[מרצ]]", וראה בהן כמבטאות שתי מגמות מנוגדות בתוך ציבורן. "שינוי" ייצגה מודעות סקטוריאלית, הפנמה של השינויים החברתיים והכנה לקראת ניהול מלחמת תרבות עם המגזרים האחרים. "מרצ", לעומתה, הוסיפה להאמין בכך שהיא מייצגת את הכלל-"ישראליוּת" ולעמוד על דימוי זה, והדבר פגע באפקטיביות הפוליטית שלה.{{הערה|שם=קמר|1=קימרלינג, עמ' 12-14, 148-149, 353-356.}}
על פי מחקר עומק מקיף שנערך על ידי [[מרכז גוטמן]] ב-[[1999]], על אף ש-48% מהאוכלוסייה היהודית בישראל מגדירים עצמם כ"לא-דתיים" או "[[אנטי-דת]]יים", רק 21% מהאוכלוסייה היהודית מעידה על עצמה שהיא "לא שומרת על המסורת כלל". גם בקרב אותם 21% יש המקיימים מנהגים בעלי זיקה מסורתית, כמו קביעת [[מזוזה]] בפתח הבית, [[ברית מילה]], השתתפות ב[[סדר פסח]] מסוג כלשהו, צום ב[[יום כיפור]] ועוד, על אף שלעיתים קרובות פעולות אלו מונעות על ידי היבטים תרבותיים ולאו דווקא של אמונה.


לאחר [[רצח יצחק רבין]], צברה תנופה בקרב הציבור החילוני תנועת [[התחדשות יהודית (ישראל)|ההתחדשות היהודית]], שצצה עוד בשנות ה-60. ההתחדשות ביקשה לחדש עצמאית את הדיאלוג עם המסורת היהודית ולנכסה-מחדש, מתוך מגוון תפישות שלה (מרוחנית-מיסטית עד תרבותית), ללא תלות בתיווך הממסד האורתודוקסי.{{הערה|1=פלד, עמ' 89-94.}} תופעה נוספת הייתה הפופולריות העולה של ההזדהות כ"[[מסורתיים]]", שקושרה קודם עם השכבות המזרחיות העניות ונחשבה פחותת סטטוס. חלקים גדלים בציבור האשכנזי הוותיק החלו להשתתף בטקסים של דת עממית.{{הערה|1= נסים לאון, [https://www.academia.edu/30579644 המסורתיות המזרחית במבט פוסט-אורתודוקסי: מדתיות שבורה לחילוניות שנקטעה]. [[פעמים]] 122-123, תשס"ט, עמ' 110.}} כמו כן, חלקים אחרים חשו ניכור לחברה הישראלית ואימצו זהות אוניברסלית, תוך הפגנת אדישות או סלידה כלפי היהדות והציונות גם יחד.{{הערה|שם=אונ}}{{הערה|שם=פלד3}}
== ראו גם ==

* [[חילוניות]]
בשנות ה-2010, גברה ההכרה בהיחלשות החילונים, באופי המגזרי של החברה הישראלית,{{הערה|שם=פורום|1=למשל: ידגר, Crisis, עמ' 124-127.}} ובהחלפת שיירי הממלכתיות ב[[דת אזרחית|אתוס חדש]], בעל מרכיבים דתיים-מסורתיים גלויים וחזקים הרבה יותר{{הערה|שם=פלד3|1=פלד, עמ' 17.}} (ב2018 העריכו [[שמואל רוזנר]] ו[[קמיל פוקס]] שכ-40% מהחילונים שותפים ל"יהדות ישראלית", יחד עם המסורתיים ורוב הדתיים-הלאומיים){{הערה|1=רוזנר ופוקס, עמ' 43-44. ראו גם את [https://ij.jppi.org.il/english/summary החלוקות כאן].}} – התהליך האחרון קודם אקטיבית על ידי [[הציונות הדתית]], ששאפה להפוך להגמונית, וזכה לכינוי "[[הדתה]]".{{הערה|שם=פלד3}} חלק מסוים בציבור החילוני, בדרך כלל זה המקורב להתחדשות היהודית, פעל למען ההדתה ואף נכנס לברית פוליטית עם הדתיים-הלאומיים.{{הערה|פלד, עמ' 81, 94, 215.}} חלק נוסף, שיוצג על ידי "[[הפורום החילוני]]", דחה אותה בתוקף. קבוצה זו קוראת לפיתוח תודעת מיעוט חילונית-ליברלית ולהקמת אוטונומיה לציבור המזדהה עם ערכים אלו, כולל מערכת חינוך עצמאית, שתאפשר לו לגבש את זהותו כ"שבט" נוסף בחברה הישראלית.{{הערה|שם=פורום}}
* [[דת בישראל]]
* [[יציאה בשאלה]]
* [[חילוניות בישראל]]


==לקריאה נוספת==
==לקריאה נוספת==
* גיא בן-פורת, '''Between State and Synagogue: The Secularization of Contemporary Israel'''. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2013.
* יעקב מלכין (עורך), '''תרבות היהדות החילונית: הגות חדשה בישראל''', הוצאת [[כתר ספרים|כתר]], 2006.
* יעקב ידגר, '''Sovereign Jews: Israel, Zionism, and Judaism'''.{{כ}} State University of New York Press, 2017.
*יעקב מלכין,'''יהדות ללא אל - יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות''', הוצאת כתר 2004
* [[יעקב ידגר]], '''Israel's Jewish Identity Crisis: State and Politics in the Middle East'''. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', מרץ 2020.
*יעקב מלכין, '''במה מאמינים יהודים חילונים?''' הוצאת [[ספרית פועלים]], 2000
* יוסי יונה, יהודה גודמן. '''מערבולת הזהויות : דיון ביקורתי בדתיות ובחילוניות בישראל'''. מכון ון ליר, 2004.
* [[דדי צוקר]] (עורך), '''אנו היהודים החילונים: מהי זהות יהודית חילונית?''', [[הוצאת ידיעות אחרונות]] וחמד, 1999.
* ישעיהו ליבמן, ברוך זיסר. '''Judaism and Jewishness in the Jewish State'''.{{כ}} The Annals of the American Academy of Political and Social Science, ינואר 1998.
* [[ירמיהו יובל]] (עורך), '''[[זמן יהודי חדש]]: תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי''', [[כתר הוצאה לאור]], [[2007]]
* ישעיהו ליבמן (עורך), '''The Jewishness of Israelis: Responses to the Guttman Report'''.{{כ}} State University of New York Press, 1997
* [[ידידיה יצחקי]], '''בראש גלוי: עיקרים של חילוניות יהודית''', [[הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה]], תש"ס.
* קלמן נוימן, '''הוויכוח על גבולות המדינה: סוגיה של דת ומדינה?'''. [[המכון הישראלי לדמוקרטיה]], 2013.
* [[אליעזר שביד]], '''ביקורת התרבות החילונית''', [[הוצאת מאגנס]], 2007.
* יוכי פישר, '''חילון וחילוניות: עיונים בין־תחומיים'''. הקיבוץ המאוחד, 2015
* [[אביעד קליינברג]], '''מדריך לחילוני: איך לא להאמין בלי להתנצל''', 2019.
* יואב פלד, הורית הרמן-פלד. '''The Religionization of Israeli Society'''.{{כ}} Routledge, 2018.
* [[ס. יזהר]], "עוז להיות חילוני", בתוך ספרו: '''קריאה לחינוך''', [[ספריית פועלים]], 1984, עמ' 125 - 139
* רם פרומן, '''מה עושים בחגים? החילונים והחגים היהודיים'''. בתוך: [[אביעד קליינברג]], '''לא להאמין: מבט אחר על דתיות וחילוניות'''. אוניברסיטת תל-אביב, 2004.
* [[רם פרומן]], '''הדרך החילונית''', [[ידיעות ספרים]], 2019.
* רם פרומן, '''הדרך החילונית''', ידיעות ספרים, 2019.
* [[שמואל רוזנר]], [[קמיל פוקס]], '''#יהדותישראלית - דיוקן של מהפכה תרבותית''', [[הוצאת דביר]] ו[[המכון למדיניות העם היהודי]], 2018, הפרק "מיהו חילוני" עמ' 121–135.
* יוחנן פרס, אליעזר בן־רפאל. '''קירבה ומריבה: שסעים בחברה הישראלית'''. עם עובד, 2006.
<div class="mw-content-ltr">
* [[ברוך קימרלינג]], '''מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות'''. הוצאת עם עובד, 2004.
* Eliezer Ben-Rafael, Stephen Sharo, '''Ethnicity, Religion and Class in Israeli Society''', [[Cambridge University Press]], 1991.
* [[שמואל רוזנר]], [[קמיל פוקס]].{{כ}} '''IsraeliJudaism: Portrait of a Cultural Revolution'''.{{כ}} The Jewish People Policy Institute, 2019.
* Shelomo A. Deshen, Charles Seymour Liebman, '''Israeli Judaism: The Sociology of Religion in Israel''', New Brunswick, 1995.
* סטיבן שרוט,{{כ}} '''Comparative Perspectives on Judaisms and Jewish Identities'''.{{כ}} Wayne State University Press, 2011.
</div>

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}


==קישורים חיצוניים==
==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקימילון=חלוני|שם ויקימילון=חילוני}}
{{מיזמים|ויקימילון=חלוני|שם ויקימילון=חילוני}}
* [[ישעיהו ליבמן]], יעקב ידגר, [https://www.bjpa.org/search-results/publication/11950 Secular-Jewish Identity and the Condition of Secular Judaism in Israel].
* [[בנימין בית הלחמי]],{{כ}} '''?[https://www.scribd.com/document/17374746/The-Secular-Israeli-Jewish-Identity-An-Impossible-Dream The Secular Israeli (Jewish) Identity: An Impossible Dream]'''{{כ}} Institute for the Study of Secularism in Society and Culture, 2007.
* אבנר דינור, [https://bmj.org.il/wp-content/uploads/2019/12/30.5.Dinur_.pdf לקראת חילוניות מאמינה], [[אקדמות]] ל', שבט תשע"ה.
* דניאל ג'יי. אלעזר, [http://www.jcpa.org/dje/articles2/relinisr-consensus.htm Religion in Israel: A Consensus for Jewish Tradition].
* [[ישעיהו ליבמן]], יעקב ידגר. '''[https://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/13/8.pdf מסורתיות יהודית ותרבות פופולרית בישראל]'''. [[עיונים בתקומת ישראל]], כרך 13, 2003.
* [http://www.e-mago.co.il/Editor/actual-170.htm מהי יהדות חילונית? יובל דוניו גדעון]
* ישעיהו ליבמן, יעקב ידגר, '''[https://www.bjpa.org/search-results/publication/11950 Secular-Jewish Identity and the Condition of Secular Judaism in Israel]'''. {{כ}}Rutgers University Press,{{כ}} 2009.
* [http://www.notes.co.il/uripaz/13124.asp אין תרבות חילונית בארץ הזאת], [[דליה רביקוביץ]]
* ישעיהו ליבמן, '''[https://www.bjpa.org/content/upload/bjpa/lieb/Liebman-IsraelStudies2.pdf Reconceptualizing the Culture Conflict among Israeli Jews]'''.{{כ}} Israel Studies, הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, סתיו 1997.
* [http://www.hofesh.org.il אתר חופש]
* יוכי פישר '''[https://brill.com/view/book/edcoll/9789004251335/B9789004251335_007.xml The Concepts of ‘Religion’ and ‘Secularism’ in the Hebrew Language and Their Manifestations in Israel’s Socio-Political Dynamics]'''. [[הוצאת בריל]], 2013.
* [http://tal.wolfson.co.il/lelseder.htm דוגמה לליל סדר שנחגג ונוצר על ידי חילונים]
* חיזקי שוהם, '''[http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/24/Hizky-Shoham.pdf 'דת', 'חילוניות' ו'מסורת' במחשבה הציבורית בישראל]'''. [[עיונים]], 2014.
* שניאור עינם, [http://www.posenfoundation.co.il/wp-content/uploads/2013/10/3magalim.pdf שלושה מעגלי זהות: מקורותיה של המחשבה היהודית החילונית במאה ה-20].
*[[יעקב ידגר]], גדעון כ"ץ ושלום רצבי (עורכים), '''[http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/Pages/Beyond-Halacha.aspx מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל]''' (קובץ מחקרים), 2014, '''[http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/Pages/default.aspx עיונים]''': סדרת 'נושא', [http://bgri-press.bgu.ac.il/cgi-webaxy/item?index הוצאת מכון בן-גוריון], אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}


{{זרמים ביהדות}}
[[קטגוריה:קבוצות בחברה הישראלית]]
[[קטגוריה:קבוצות בחברה הישראלית]]
[[קטגוריה:ישראל: יחסי דת ומדינה]]
[[קטגוריה:ישראל: יחסי דת ומדינה]]

גרסה מ־18:04, 17 באוגוסט 2020

אין לבלבל עם אין לבלבל ערך זה עם הערך "חילוניות", ‏"חוסר דת", ‏"חילוניות יהודית" או "יהדות חילונית-הומניסטית".
רוכבי אופניים נוסעים בנתיבי איילון בתל אביב ביום הכיפורים, 2004

חילונים (בעבר חופשיים) הם קטגוריה חברתית במדינת ישראל, המתייחסת לחלק בציבור היהודי שזיקתו לדת היא הנמוכה ביותר. הקטגוריה מכסה מגוון רחב של תפישות דתיות, ונשענת בעיקר על הגדרה עצמית. ב-2018, 43.2% מיהודי ישראל הבוגרים דיווחו על עצמם כ"חילונים" או "לא דתיים". החלוקה של הציבור היהודי בישראל על פי מפתח של אמונה וזיקה למסורת מכילה גם את המגזרים המסורתי, הדתי והחרדי.

הגדרה

המושג "חילונים" בישראל מתייחס ליהודים שאינם מקיימים פרקטיקות דתיות ברמה המזוהה עם פרטים מקבוצות אדוקות יותר;[1][2][3] כל מי שאיננו דבק באורח חיים הלכתי יכול להיות מוגדר כחילוני.[4] מספר חוקרים סברו שהתווית "חילונים" בעייתית או מטעה, לפחות במשמעות הלועזית של המושג,[5] ויואב פלד טען ש"אינם שומרי מצוות" תהיה הגדרה מדויקת יותר.[6][7] קנט ואלד וסמואל שיע כתבו:

”חיוני להזכיר שההוויה החילונית בישראל מוגדרת על ידי התנגדות לדרישות הנוקשות מאוד של היהדות האורתודוקסית, ואיננה בהכרח כוללת שלילה מודעת של זהות דתית-יהודית, ואף לא אדישות כלפיה. למרות שרמת קיום הפרקטיקה שלהם נמוכה לפי התקן האורתודוקסי, רבים מהחילונים-לכאורה מציגים מגוון של התנהגויות דתיות שהיו מסמנים אותם כדתיים למדי בהקשר אמריקני. אף על פי שהמונח מטעה, "חילוני" הוא התווית השגורה לזיהוי אנשים שאינם מקיימים בעקביות את ציוויי היהדות האורתודוקסית.”[8]

אחוזי החילונים באוכלוסייה נמדדים על פי הגדרה עצמית במענה לסקרים, אך הגבולות בין הקטגוריות "מסורתי" (הבאים במדרג לפי מידת דתיות) ו"חילוני" מטושטשים ביותר. הזדהות עמן איננה נשענת על תבחינים אובייקטיביים כלשהם של התנהגות או אמונה, אם כי יש לה מתאם חזק עם החלוקה הסוציו-אתנית: פוסט-סובייטים או אשכנזים, גם אלו המקיימים טווח רחב של פרקטיקה דתית או מחזיקים באמונות דתיות, יקפידו יותר להגדיר את עצמם כ"חילונים", בעוד שמזרחים ייטו יותר לראות עצמם כ"מסורתיים", ללא קשר לאורח חייהם. מזרחים השואפים לחקות אשכנזים, מאמצים אף הם את התווית "חילוני" יותר.[9][10][11] בחלוקה בינרית של החברה היהודית בישראל ל"דתיים" ו"חילונים" בלבד, המסורתיים (שגם הם אינם מקיימים אורח חיים הלכתי) נספרים לעתים יחד עם האחרונים,[12] ושיעור החילונים מגיע אז לכ-80%.[13] בסקרים רבים מציעים לנשאלים את האפשרות להזדהות כ"מסורתיים נוטים לחילוניות", או "מסורתיים לא כל כך דתיים": בין 2002 ל-2018 בחרו בקטגוריה הזו בין 21.4% ל-28.4% (22.1% ב-2018) מהמשיבים לסקרי הלמ"ס.[14]

מנגד, ישנן גישות מצמצמות. כותבים ישראלים ליברלים נוטים להתלונן שרבים מהמזדהים כחילונים הם דתיים מכדי להיחשב "חילונים אמיתיים", בעוד ששיעור ה"חילונים האמיתיים" להערכתם נמוך משמעותית.[15] רם פרומן, לדוגמא, סבר שלא ניתן להחיל את השם על המתנגדים לביטול החוקים הדתיים המגבילים את האזרח, ולכן קבע שרבע עד שליש מן החילונים הם מסורתיים למעשה.[16] מאחר שמכון גוטמן בודק כמה "לא שומרים מסורת כלל", הבלבול בין ההגדרות גרם לכך, שבמקורות רבים דווח ששיעור החילונים בישראל הוא רק כ-20%, כשיעור ה"לא שומרים כלל" בשנות ה-90.[17]

חלוקה פנימית

על פי סקרים מן העשור השני של המאה ה-21 שעסקו בחלוקה לפי מידת דתיות, החילונים הם המגזר הגדול ביהדות ישראל ובמדינת ישראל בכלל. לפי סקרי הלמ״ס בין 2002 ל-2018, בקרב ישראלים יהודים בני 20 ומעלה, שיעור המזדהים כ"חילונים"/"לא דתיים" נע בין שפל של 41.4% ב-2009 לשיא של 45% ב-2005. ב-2018 הוא עמד על 43.2%.[14]. בסקר מרכז גוטמן ב-2009, 46% מהאוכלוסייה היהודית בישראל הגדירו עצמם כחילונים (43% "לא-דתיים" ו-3% "אנטי-דתיים").[18] בסקר של מרכז המחקר פיו מ-2014, 49% מהיהודים הגדירו עצמם כחילונים.[19]

בתוך הכלל החילוני, חוקרים שונים הציעו סיווגים לתת-קבוצות. ליבמן וידגר חילקו, לשיטתם, בין שלוש כאלו.[20] הרוב הגדול הוא של "חילונים-ממילא", שהיותם כאלו נובעים מנסיבות חברתיות, והם חסרים השקפה ברורה ומתאפיינים בפסיביות.[21] שלמה דשן סבר שממצאי סקר מרכז גוטמן מ-1991 (לפיו יותר מהחילונים הסכימו עם הקביעה שמחסור בחינוך הוא הסיבה לאורח חייהם, מאשר אלו שנקבו בהסברים הומניסטיים) מעידים על שכיחות הקטגוריה.[22][23] לעומת ה"חילונים-ממילא", ישנן שתי קבוצות-מיעוט בעלות צביון אידאולוגי ברור: דוגלים ביהדות חילונית ו"חילונים אוניברסליסטים."[20]

אנשי היהדות החילונית הם בעלי זיקה חזקה לזהות היהודית, ועומדים על כך שמדובר במורשת חשובה. קבוצה זו קשורה תכופות לחוגי ההתחדשות היהודית,[24] הפועלים לביסוס יהדות לא-אורתודוקסית כאלטרנטיבה לממסד, על ידי ניכוס מחדש של פרקטיקות מסורתיות. בתוך ההתחדשות קיימים חוגים הרואים את היהדות כתרבות צרופה, ללא מימד דתי, לצד בעלי זיקה חזקה למושגים רוחניים ועל-טבעיים;[25] כמה ממנהיגי התנועה מסייגים את הזדהותם כחילונים: רני יגר אמר ב-2011 שהוא חילוני "בהקשר הסוציולוגי" אך מבחינת תחושתו הפנימית, הוא דתי.[26]

"חילונים אוניברסליסטים", מנגד, דוגלים בערכים כלל-אנושיים, ממעטים לייחס חשיבות לזהות היהודית, ואף רואים בה נטל ומכשול. הם מזוהים עם העמדות הקוראות למינימליזציה של היבטים יהודיים במדינת ישראל, ובכלל זה פוסט-ציונות.[24] האוניברסליסטים נוטים למחנה המבקש להפוך את המדינה לדמוקרטיה ליברלית אזרחית, שייכים לקוטב הליברלי ביותר במפה הפוליטית, ומאמצים את התרבות והאתוס המערביים.[27] ברוך זיסר וליבמן זיהו ב-1995 בערך 10% מהאוכלוסייה היהודית כ"חילונים רדיקלים", המחזיקים בעמדות המתכתבות עם תפישות כאלו; למרות שיעורם הקטן יחסית, קבוצה זו מיוצגת מאוד באליטה הישראלית, והשפעתה נרחבת.[28] שמואל רוזנר וקמיל פוקס סיווגו כ-13% מהמדגם שלהם כ"אוניברסליסטים". רוזנר ופוקס הציעו גם קטגוריה נוספת משלהם, "ישראלים", שכמעט כל חבריה מזדהים כחילונים. הם מנו 15% מכלל הנסקרים, ומשלבים לאומיות חזקה וקרבה לדת האזרחית הישראלית יחד עם זיקה מועטה למסורת, ברוח השמאל הישראלי הישן.[29]

חלוקה אחרת של הציבור החילוני, תחת שמות שונים, היא בין חילונים האדישים כליל או עוינים לדת לבין חילונים המגלים כלפיה יחס חיובי במידת מה. סקרים שונים הבדילו בין קבוצות אלו, תחת השמות "חילונים גמורים" ואף "חילונים אנטי-דתיים", לעומת "חילוני קרוב למסורתי" וכדומה.[24] ב-2016, המכון למדיניות העם היהודי הציע לנסקריו לסווג את עצמם כ"חילונים לחלוטין" או כ"חילונים קצת מסורתיים." 30.4% מהמשיבים בחרו בקטגוריה הראשונה, ו-20.8% בקטגוריה השנייה. רוזנר ופוקס תיארו את שתי הקבוצות כנבדלות זו מזו במדדים רבים. "הקצת מסורתיים" הם שמרנים יחסית ובעלי יחס חיובי למסורת, בעוד שה"חילונים לחלוטין" ליברלים יותר ונוטים לחשוש מהתחזקות הדת בישראל. בקרב ה"חילונים לחלוטין" יש כ-29% אתאיסטים, בעוד שאצל ה"קצת מסורתיים" הללו מהווים רק 5%.[30]

גם המזדהים עם הזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסיים נוטים להימנות על המגזר: רוב הרפורמים וחלק גדול מהקונסרבטיבים בישראל מדווחים על עצמם כחילונים.[31][32]

יחס לדת

סקרים שונים העלו שכ-60% מהחילונים בהגדרתם העצמית מאמינים באלוהים,[6] בעוד שכ-20% מהם הם אתאיסטים.[30] אחוזים ניכרים (בין 20% ל-36%) מבין החילונים שנסקרו מאמינים שהיהודים הם עם נבחר, בקיומה של נשמה השורדת את המוות, בכך שהתורה היא תוצר של התגלות אלוהית ובכך שכח עליון מנחה את ההיסטוריה היהודית.[33][34] בתוך כלל החברה היהודית קיימים הבדלים משמעותיים רק לגבי שני נושאים: מציאות העולם הבא (כולל ימות המשיח) ושכר ועונש. יתר האמונות הוחזקו בקרב האוכלוסייה ללא הפרשים מובהקים בין הקבוצות.[35]

מבחינת אורח החיים, רוב גדול מכלל החילונים עורך פרקטיקות מסורתיות שונות באופן סלקטיבי, בייחוד ברית מילה, הדלקת נרות חנוכה, חגיגת סדר פסח, קביעת מזוזה, הימנעות מאכילת חזיר, ציון החגים ומנהגי אבלות באופן מסוים, וכדומה.[36] עקב הדגש על התנהגות, ולא אמונה, במדידת דתיות בקרב יהודי ישראל, מכון גוטמן משתמש בקטגוריה של "לא שומרים מסורת כלל" כדי לסווג את האוכלוסייה הבלתי-דתית לחלוטין. קבוצה זו מנתה 16% מהמדגם ב-2009,[6][37] ואף ביניהם הרוב מדווח על קיום פרקטיקות שונות בהיקף משמעותי. בסקר גוטמן 99', בעוד ש-21% מהמדגם הזדהו כ"לא שומרים כלל", רק 7% אכן לא קיימו אף אחת מהפרקטיקות שנבדקו.[22] חלק מההתנהגויות הללו הוטמעו בתוך אורח החיים היהודי-ישראלי הכללי ואינן נושאות שום משמעות דתית, לפחות בעיני חלק מהאוכלוסייה; עם זאת, הסבך בין זהות קולקטיבית, דת ולאומיות מקשה על אבחון המניעים לעריכתן.[38][39] תיוגן כנייטרליות מאפשר לאנשים להזדהות כ"לא שומרים כלל", למרות שהם מקיימים אותן.[40] מאידך, ליבמן וידגר העריכו ב-1999 שבערך רבע מן החילונים עורכים פרקטיקות מסורתיות במידה נרחבת מאוד, ברמה הקרובה לזו של בני הקבוצות הדתיות.[41]

אחד ההיבטים הנוכחים ביותר של המסורת היהודית בקרב חילונים הוא החגים. עריכת הסעודות והיבטים משפחתיים אחרים של המועדים רווחים מאוד. בעבר, נערך ניסיון להלאים את החגים ולעצב את מרכיביהם, כחלק מדת אזרחית ישראלית ברוח הציונות; פירות מאמץ זה, שהתבטא באופן רדיקלי בקיבוצים (שם הותקנו הגדות אתאיסטיות לפסח)[42] ובאופן מתון יותר בחברה העירונית, נמוגו כמעט לגמרי. מתכונת החגים בציבור החילוני מתאפיינת בהיצמדות לסדרי הטקס המסורתיים, אם כי המניע לשימורם הוא בעיקר משפחתי-הווייתי, ובריקון התכנים, בין אם האמוניים הישנים או הציונים-לאומיים מימי ראשית המדינה. באופן ספונטני, התפתחו גם התנהגויות ייחודיות לחילונים בחגים, בעיקר ביום כיפור. השבתת התחבורה ביום זה גורמת לכך שילדים ונוער מרבים לנסוע באופניים, במעין טקס חניכה. פורים ול"ג בעומר זוכים לפופולריות כחגיגות אטרקטיביות עבור ילדים ונוער.[43]

ברמת הזהות הקולקטיבית, חילונים הם הקבוצה היהודית היחידה בחברה הישראלית שמזדהה כ"ישראלית" יותר מאשר "יהודית"; עזרא קופלוביץ וליאור רוזנברג הצביעו על כך שזהותם היהודית של רבים מהם כרוכה בישראליותם ללא הפרד, עד כדי בלבול מוחלט, אי-הבחנה בין שתי ההגדרות וחוסר יכולת לדמיין את עצמם חיים כיהודים מחוץ למדינה. בהשלכה מכך, פרקטיקות יהודיות כמו כשרות נתפשו אצל המשיבים כשייכות לתחום הציבורי, ואף כחיוניות שם, אך בתחום הפרטי אין להן חשיבות יתרה.[44] זהות יהודית "מדינתית", הכוללת מרכיבים דתיים גלויים ומובלעים, מוחלת על החילונים מתוקף אופייה של ישראל. היא מבדלת אותם מן האזרחים הלא-יהודים ומייחסת אותם אל הרוב השליט, ולפיכך יש לה חשיבות רבה. פן זה מתבטא גם בעת היעדרו: מהגרים מישראל "שאינם שומרי מסורת כלל", נוטים במקרים רבים להצטרף לבתי-כנסת בארצות מגוריהם החדשות.[40]

יחסם של החילונים לתפקיד הדת במרחב הציבורי הוא אמביוולנטי. מחד, הם נוטים להתנגד באופן משמעותי יותר מהקבוצות האחרות, למה שנתפש כמעורבות יתרה של הרבנות הראשית לישראל וגורמים דתיים בכלל,[36] תופעה הידועה ככפייה דתית.[45] כך, לדוגמא, סקרים מעלים שרובם ואף רובם המוחלט של החילונים תומכים בעמדות הליברליות בסוגיות כמו התרת נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית ושירותים אחרים בשבת, ועוד. חלק ניכר גם תומכים ב"הפרדת הדת מהמדינה", אם כי סטיבן שרוט התריע שמשמעותו של הביטוי הזה היא לא נייטרליות בענייני דת, אלא ביטול חקיקה דתית המגבילה חירות אישית. ישנה גם התנגדות ספציפית יותר להתפשטות החרדים ולהשלטת הנורמות שלהם. מאידך, אחוזים גדולים מהחילונים מביעים גם תמיכה בנוכחות של הדת במרחב הציבורי ובכך שהמסורת צריכה להוות גורם משמעותי בעיצובו.[36] שאלות דתיות, כמו גיור, הן נושא חשוב בסדר היום התקשורתי והפוליטי של הציבור החילוני.[46] האורתודוקסיה ממלאת תפקיד מרכזי במדינה, הן בהיבט פוזיטיבי של הבניית הזהות הלאומית – היא מהווה "דת שילוּחית" (שאינה מקוימת באופן אישי אך נתפשת כחשובה), עבור ישראל בכלל ועבור רבים מהחילונים באופן אישי[47] – והן בכך שהסתמכות על הממסד הרבני מאפשרת לה לקיים את אופיה הציוני, מבלי להידרש לחקיקה גזענית גלויה.[48] בשל כך, ההתנגדות לחקיקה הדתית העניפה התבטאה רק מעט בקריאה להפריד את הדת מהמדינה וברטוריקה של שוויון אזרחי. תחת זאת, היא נשאה אופי של עקיפת ההגבלות באמצעות מסלולים אלטרנטיביים ולא של התנגשות. חילוניות בישראל, במובן המקובל של המילה "חילוניות" בעולם, היא נדירה למדי[40] ונחלתו של מיעוט קטן.[49]

מגזריות

בעוד שלהזדהות כחילוני יש קשר חלקי בלבד למידת הדתיות של היחיד – לבד מן הטשטוש ביחס למסורתיים, אפילו התוויות "דתי" ו"חילוני" משמשות, לדברי חזקי שהם, ”אמצעי הזדהות יותר מאשר תוכן חיובי של זהות” – יש לה מתאם גבוה יחסית עם פרטים כמו השקפה פוליטית, אזור מגורים ושאר מאפיינים של הציבור החילוני כסקטור בחברה הישראלית.[50][51] 89% מהנשאלים החילונים במחקר אחד השיבו ש"כמעט כל חבריהם" חילונים אף הם.[52] למעשה, במובנו הרחב, המגזר החילוני הוא קטגוריה שִיוּרית המכילה את כל מי שאיננו ערבי, חרדי או דתי לאומי – שלוש הקבוצות המובחנות האחרות בחברה, שיש להן אוטונומיה חינוכית ומוסדות נבדלים, ולעתים קרובות גם שטחי מגורים נפרדים. מערכת החינוך של המגזר היא בתי-הספר הממלכתיים הכלליים. מבחינה זו, הסקטור כולל בתוכו גם את מרבית המסורתיים, השולחים את ילדיהם תכופות לחינוך הממלכתי, ומקיימים את חייהם במרחב שלו.[53]

בשאלת מדיניות החוץ והסכסוך עם הפלסטינים, החילונים לגמרי (בניגוד ל"חילונים מסורתיים במקצת" וכדומה) הם הקבוצה היהודית היחידה, שעולה מסקרים שיש בה רוב מובהק למרכז ולשמאל. מפלגות ותנועות הדוגלות בסיום הכיבוש בגדה המערבית מזוהות כמעט ללא יוצא מן הכלל עם ציבור זה.[54] באופן כללי, החילונים המובהקים יותר (בין אם "החילונים הרדיקלים", אלו "שאינם שומרים מסורת כלל" או "החילונים לחלוטין") נוטים להיות חריגים בעמדותיהם ומבודדים חברתית ביחס לשאר הציבור היהודי במדינה. הם ליברלים ופרוגרסיביים יותר, וחשים תכופות אי-נוחות ופסימיות בקשר להתנהלותה ועתידה של ישראל.[30][55]

תת-הקבוצה המזוהה ביותר עם החילונים, היא המעמד הבינוני הוותיק, האשכנזי רובו ככולו, שהיווה את שכבת האליטה בישראל במשך רוב שנותיה ואת הנשא של תרבותה ההגמונית. קבוצה זו איישה את עמדות המפתח השונות במנהל ובשירות הציבורי, ונהנית מייצוג-יתר בולט בחיי הכלכלה, באקדמיה, בתרבות, בתקשורת ועוד.[56] אף מבחינת הייצוג בתקשורת ההמונים, הדמויות ה"נורמליות" בקולנוע ובטלוויזיה היו חילוניות באופן מובהק.[57] למרות שעודנו דומיננטי, מעמד זה מצוי בשקיעה מזה עשורים.[56] גם המהגרים מברית-המועצות לשעבר מזוהים במובהק עם החילונים.[58] הפוסט-סובייטים, בעת הגעתם בשנות ה-90, היו מנוכרים למסורת הדתית, וסבלו קשיים מן הממסד הרבני בשל האחוז הגבוה של לא-יהודים בקרבם –[59] אלו האחרונים, הרשומים במדינה כ"חסרי דת" עברו חיברות ניכר, אך לא שלם, במגזר החילוני; רוב החילונים מצפים מהם לעבור המרת דת פורמלית ליהדות, לפחות כתנאי לנישואין.[60] המהגרים עברו הדתה בשל הצורך להתערות בחברה הישראלית, וברית נציגיהם הפוליטיים עם הימין ניכרה אותם מן המעמד האשכנזי הוותיק.[59][61]

ב-2019, 41% מהילדים הישראלים שנכנסו לבתי-הספר היסודיים, למדו במערכת הממלכתית.[62] נשים חילוניות ילדו בממוצע, נכון ל-2016, כ-2.2 ילדים; שיעור הילודה שלהן עלה עם רמת ההשכלה וההכנסה, בניגוד למצב הרווח בעולם.[63] החילונים הם הקבוצה האמידה ביותר בציבור היהודי: ב-2016, ההכנסה הממוצעת למשק בית חילוני הייתה כ-22,000 ש"ח, שהייתה גבוהה בהתאמה ב-15% מזו של מסורתיים וב-60% משל חרדים.[64]

היסטוריה

בשלהי המאה ה-19, כשהחלו להופיע במזרח אירופה יהודים לא-מסורתיים במספרים גדולים, נכנסו לשימוש מונחים כמו "חופשי", במובן של פטור מעול מצוות, "פרייער" ביידיש, לתיאורם. כינוי יידי נפוץ אחר היה "ועלטליך" (במקורב: איש העולם הזה; על משקל weltlich הגרמני), תרגום ישיר של המשמעות הלועזית ל"חילוני" במובן של סקולארי. ה"חופשי" ודומיו, כפי שציינה יוכי פישר, כיוונו למשמעות שונה משל האפיקורס והחוטא בחברה הקדם-מודרנית, או ה"משכיל". הכינויים הישנים התייחסו לחריגים בחברה שלדת היה בה מעמד נורמטיבי, בעוד שהמונחים החדשים סימנו את התגבשותה ההדרגתית של חברה חדשה, מרוחקת מן המסורת – תהליך שהושלם בשנות ה-1950 בישראל. המילה העברית חִלּוֹנִי נגזרה מהמילה חִילוֹנַי בלשון חז"ל, שמשמעותה היא "זר, שאיננו כהן". היא החלה להופיע בספרות העברית בסוף המאה ה-19, הן במובן המקורי של הדיוט והן כתרגום למטריאליסט. בשנות ה-50 וה-60 היא נעשתה יותר ויותר פופולרית לתיאור הציבור במדינת ישראל, שכונה עד אז בעברית "חופשי", "כללי" או "לא-דתי." ב-1965, בטור ב"הארץ", עמד הלשונאי משה גושן-גוטשטיין על תפוצתו הנרחבת של המונח החדש, תוך שהוא מביע אי-נחת מאימוצו. גוטשטיין כתב כי בעוד שחפצים, עיסוקים וכדומה יכולים להיות חילוניים (סקולאריים, משוללי קדושה), קשה להשתמש בו לתיאור בני אדם. גם כיום, רבים מעדיפים את התואר הישן "חופשיים" ומסתייגים מ"חילונים", אך זהו הכינוי המוכר והנפוץ.[65]

ביישוב הציוני, מהגרי העליות השנייה והשלישית היו חופשיים בהשקפתם ברובם המכריע, והביאו עמם אידאולוגיות מפותחות של חילוניות יהודית ממזרח אירופה. ב-1920 ניתן תוקף מוסדי חשוב לחלוקה בין חופשיים לאדוקים בארץ ישראל, והוקמו שתי מערכות חינוך נפרדות, כללית ודתית. ב-1923 הצטרף אליהן גם זרם העובדים הציוני-סוציאליסטי, שלימד ברוח חילונית חד-משמעית. ב-1948, ערב הפסקת השלטון הבריטי, רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית השתייך לציבור ה"חופשי" – 78% מהילדים התחנכו בזרם הכללי או בזרם העובדים,[66] שבוטלו ב-1953 והפכו לחינוך הממלכתי-כללי (לשם השוואה, פחות מ-15% מהאוכלוסייה נמנו על הציונות הדתית,[67] והחרדים היוו מיעוט בטל).

בעשורים הראשונים לקיום המדינה, אותה קבוצה אשכנזית-ותיקה-חילונית הייתה מזוהה בעיקרה עם האידאולוגיה והאתוס של הממלכתיות, שהכוחות השליטים בראשות מפלגת מפא"י שאפו לעצב לאורם את החברה הישראלית, שהכפילה את גודלה והתגוונה מאוד עקב גל ההגירה של שנות ה-50. מקרב שורות המגזר גויסו בעלי-התפקידים השונים, שהופקדו על הטמעת המהגרים ונועדו לשמש להם דוגמא, והוא היה הבסיס העיקרי למעמד הבינוני הישראלי. עד שנות ה-80, קבוצה זו תפקדה כהגמוניה, לא רק מבחינה פוליטית וכלכלית, אלא גם מבחינה תרבותית וערכית. העדפותיה והוויתה נתפשו (גם בעיני יתר הציבורים במדינה) כ"ישראליוּת" הנורמטיבית.[68] היותה חילונית הייתה רק אחד ממאפייניה, בעוד שהממלכתיות הגדירה אותה.[69]

עם עלייתם של יתר המגזרים בחברה הישראלית, לאחר הדחת מפא"י ב-1977, איבד ציבור זה את ההגמוניה בהדרגה, ומאפייניו הפכו מנורמטיביים לסממנים של עוד מגזר בחברה מפוצלת.[68] התפרקות הממלכתיות גם הביאה לקצו של הסוציאליזם המגויס בקרבם: יותר ויותר חילונים החלו לאמץ, ולו באופן חלקי, את ערכי האינדיבידואליזם והליברליזם המערביים, ולהטיל ספק באתוס הלאומי הנוקשה.[70] ההיחלשות התבטאה גם בהופעת ניצני תודעה מגזרית, ובצורך אובייקטיבי בהתארגנוית שייאבקו למען האינטרסים הקבוצתיים. הסוציולוג ברוך קימרלינג הבדיל בין שתי המפלגות שהופיעו בתגובה לכך (רוב החילונים הוסיפו להצביע למפלגות הגדולות), "שינוי" ו"מרצ", וראה בהן כמבטאות שתי מגמות מנוגדות בתוך ציבורן. "שינוי" ייצגה מודעות סקטוריאלית, הפנמה של השינויים החברתיים והכנה לקראת ניהול מלחמת תרבות עם המגזרים האחרים. "מרצ", לעומתה, הוסיפה להאמין בכך שהיא מייצגת את הכלל-"ישראליוּת" ולעמוד על דימוי זה, והדבר פגע באפקטיביות הפוליטית שלה.[68]

לאחר רצח יצחק רבין, צברה תנופה בקרב הציבור החילוני תנועת ההתחדשות היהודית, שצצה עוד בשנות ה-60. ההתחדשות ביקשה לחדש עצמאית את הדיאלוג עם המסורת היהודית ולנכסה-מחדש, מתוך מגוון תפישות שלה (מרוחנית-מיסטית עד תרבותית), ללא תלות בתיווך הממסד האורתודוקסי.[71] תופעה נוספת הייתה הפופולריות העולה של ההזדהות כ"מסורתיים", שקושרה קודם עם השכבות המזרחיות העניות ונחשבה פחותת סטטוס. חלקים גדלים בציבור האשכנזי הוותיק החלו להשתתף בטקסים של דת עממית.[72] כמו כן, חלקים אחרים חשו ניכור לחברה הישראלית ואימצו זהות אוניברסלית, תוך הפגנת אדישות או סלידה כלפי היהדות והציונות גם יחד.[27][73]

בשנות ה-2010, גברה ההכרה בהיחלשות החילונים, באופי המגזרי של החברה הישראלית,[74] ובהחלפת שיירי הממלכתיות באתוס חדש, בעל מרכיבים דתיים-מסורתיים גלויים וחזקים הרבה יותר[73] (ב2018 העריכו שמואל רוזנר וקמיל פוקס שכ-40% מהחילונים שותפים ל"יהדות ישראלית", יחד עם המסורתיים ורוב הדתיים-הלאומיים)[75] – התהליך האחרון קודם אקטיבית על ידי הציונות הדתית, ששאפה להפוך להגמונית, וזכה לכינוי "הדתה".[73] חלק מסוים בציבור החילוני, בדרך כלל זה המקורב להתחדשות היהודית, פעל למען ההדתה ואף נכנס לברית פוליטית עם הדתיים-הלאומיים.[76] חלק נוסף, שיוצג על ידי "הפורום החילוני", דחה אותה בתוקף. קבוצה זו קוראת לפיתוח תודעת מיעוט חילונית-ליברלית ולהקמת אוטונומיה לציבור המזדהה עם ערכים אלו, כולל מערכת חינוך עצמאית, שתאפשר לו לגבש את זהותו כ"שבט" נוסף בחברה הישראלית.[74]

לקריאה נוספת

  • גיא בן-פורת, Between State and Synagogue: The Secularization of Contemporary Israel. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2013.
  • יעקב ידגר, Sovereign Jews: Israel, Zionism, and Judaism.‏ State University of New York Press, 2017.
  • יעקב ידגר, Israel's Jewish Identity Crisis: State and Politics in the Middle East. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', מרץ 2020.
  • יוסי יונה, יהודה גודמן. מערבולת הזהויות : דיון ביקורתי בדתיות ובחילוניות בישראל. מכון ון ליר, 2004.
  • ישעיהו ליבמן, ברוך זיסר. Judaism and Jewishness in the Jewish State.‏ The Annals of the American Academy of Political and Social Science, ינואר 1998.
  • ישעיהו ליבמן (עורך), The Jewishness of Israelis: Responses to the Guttman Report.‏ State University of New York Press, 1997
  • קלמן נוימן, הוויכוח על גבולות המדינה: סוגיה של דת ומדינה?. המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013.
  • יוכי פישר, חילון וחילוניות: עיונים בין־תחומיים. הקיבוץ המאוחד, 2015
  • יואב פלד, הורית הרמן-פלד. The Religionization of Israeli Society.‏ Routledge, 2018.
  • רם פרומן, מה עושים בחגים? החילונים והחגים היהודיים. בתוך: אביעד קליינברג, לא להאמין: מבט אחר על דתיות וחילוניות. אוניברסיטת תל-אביב, 2004.
  • רם פרומן, הדרך החילונית, ידיעות ספרים, 2019.
  • יוחנן פרס, אליעזר בן־רפאל. קירבה ומריבה: שסעים בחברה הישראלית. עם עובד, 2006.
  • ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות. הוצאת עם עובד, 2004.
  • שמואל רוזנר, קמיל פוקס.‏ IsraeliJudaism: Portrait of a Cultural Revolution.‏ The Jewish People Policy Institute, 2019.
  • סטיבן שרוט,‏ Comparative Perspectives on Judaisms and Jewish Identities.‏ Wayne State University Press, 2011.

הערות שוליים

  1. ^ ליבמן, ידגר, Condition, עמ' 2.
  2. ^ Natan Sachs, Brian Reeves.‏ Tribes, Identity, and Individual Freedom in Israel. מכון ברוקינגס, 2016. עמ' 9 (להלן זאקס).
  3. ^ פישר, Concepts, עמ' 112.
  4. ^ ליבמן, Reconceptualizing, עמ' 178-179; מאיר יפה ועוזי ארד, "המקום, התרומה והתפקיד של ארגוני המגזר השלישי בתחום החינוך ליהדות כתרבות במערכת החינוך הממלכתית-כללית בישראל ובמרחב הקהילתי שלה", יחידת התיאום לקידום החילוניות היהודית בישראל, 2003. עמ' 18.
  5. ^ ידגר, Crisis עמ' 71; אילן טרואן, Secular Judaism in Israel.‏ Society, כרך 53,‏ גליון 2, עמ' 2; בנוסף, פלד ושיע/ואלד בהער"ש הבאות. ראו גם: Annual Assessment 2018, המכון למדיניות העם היהודי.
  6. ^ 1 2 3 non-observant; פלד, עמ' 14-15 ולאורך הספר.
  7. ^ לקביעה דומה, ראו גם אהוד לוז בתוך: יהודה ריינהרץ (עורך), Zionism and Religion.‏ University Press of New England, 1998. עמ' 53.
  8. ^ לוק גאלן (עורך) ,‏ The Nonreligious: Understanding Secular People and Societies. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2016. עמ' 50 והער"ש 104-106 שם. מצוטט מתוך: שמואל שיע, קנת ואלד.‏ Interreligious Conflict in Israel: The Group Basis of Conflicting Visions.‏ Political Behavior. כרך 16, 1994. עמ' 164.
  9. ^ שוהם, עמ' 50.
  10. ^ ליבמן, ידגר. תרבות פופולרית. עמ' 163-164.
  11. ^ ראו גם קימרלינג, עמ' 353.
  12. ^ שוהם, עמ' 45
  13. ^ למשל, טרואן עמ' 1.
  14. ^ 1 2 [1] הסקר החברתי של הלמ"ס ל-2018, עמ' 76.
  15. ^ ליבמן, Reconceptualizing, עמ' 177-178. שהם, עמ' 43.
  16. ^ פרומן, הדרך החילונית, עמ' 122.
  17. ^ דינור, עמ' 31, הער"ש 8. נתון זה מופיע רבות בספרות בשפה האנגלית.
  18. ^ יהודים ישראלים - דיוקן, 2009. קרן אבי חי. עמ' 11.
  19. ^ החלוקה הדתית בחברה הישראלית, מרכז המחקר פיו, 2014
  20. ^ 1 2 ליבמן וידגר, Condition, עמ' 13-22.
  21. ^ ראו גם: ידגר, Crisis, עמ' 25.
  22. ^ 1 2 ליבמן, Jewishness of Israelis, עמ' 66; שלמה דשן, עמ' 130-131 בנספח שם.
  23. ^ ראו גם: פרס, בן-רפאל, עמ' 109.
  24. ^ 1 2 3 ליבמן וידגר, Condition, עמ' 3, 7-8. ראו גם סקרים אחרים.
  25. ^ ישעיהו ליבמן, שרה ליבמן (עורכים). דת ופוליטיקה: היבטים אחדים, קובץ מאמרים, כרך 2. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1991. עמ' 456; רחל ורצברגר, רוחניות של חיפוש ויהדות של בחירה: נרטיב הזהות של אנשי ההתחדשות הרוחנית היהודית בישראל. עיונים בתקומת ישראל, תשע"ד. עמ' 560.
  26. ^ פישר, חילון וחילוניות עמ' 324, 331-332.
  27. ^ 1 2 ישעיהו ליבמן, ברוך זיסר. Choosing Survival: Strategies for a Jewish Future. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1999. עמ' 125-129.
  28. ^ ליבמן וזיסר, Judaism and Jewishness, עמ' 20 ויתר המאמר.
  29. ^ רוזנר ופוקס, עמ' 44, 212-213.
  30. ^ 1 2 3 רוזנר ופוקס, עמ' 119-120. להלן רוזנר ופוקס. ראו גם:מי שמאמין: המספרים שמאחורי האמונה בחברה הישראלית. מעריב, 2 בנובמבר 2019.
  31. ^ זאקס, עמ' 14.
  32. ^ שמואל רוזנר, JPPI does not leave out Reform and Conservative.‏ The Times of Israel,‏ 23 באפריל 2017.
  33. ^ ליבמן וידגר, Condition, עמ' 10-11
  34. ^ שוהם, עמ' 40.
  35. ^ קימרלינג, עמ' 191.
  36. ^ 1 2 3 שרוט, עמ' 232-234.
  37. ^ על בעיות המדידה: ראו דינור, עמ' 31, שהם עמ' 39.
  38. ^ ליבמן וידגר, Condition עמ' 11-12.
  39. ^ יונה, גודמן. עמ' 368; ליבמן, זיסר, Judaism and Jewishness עמ' 16.
  40. ^ 1 2 3 יעקב ידגר, Sovereign Jews. עמ' 183, 187-192 (חילוניות נדירה: עמ' 189).
  41. ^ ליבמן וידגר, עמ' 10, 30.
  42. ^ פרומן, מה עושים בחגים, עמ' 209. "הדוגמה הטובה ביותר היא הגדת פסח הקיבוצית, שבמקרים רבים מיגרה כל זכר לאל גם בטקסטים שהועתקו אליה מההגדה המסורתית".
  43. ^ פרומן, מה עושים בחגים?, בייחוד עמ' 220-222, 232-233).
  44. ^ סטיבן מ. כהן (עורך), Dynamic Belonging: Contemporary Jewish Collective Identities.‏ Berghahn Books, 2011. עמ' 146-150, 167-168.
  45. ^ על "הכפייה הדתית", ראו: ידגר, Crisis, עמ' 38, 43.
  46. ^ ידגר, Crisis, עמ' 3, 17.
  47. ^ פלד, עמ' 22. ראו גם: בית-הלחמי' Impossible Dream.
  48. ^ אורי רם, Why Secularism Fails? Secular Nationalism and Religious Revivalism in Israel.‏ International Journal of Politics, Culture, and Society, 2008. עמ' 61.
  49. ^ בן-פורת, עמ' 37. למקור נגיש, ראו גם כאן
  50. ^ שוהם, 45-46
  51. ^ נוימן, עמ' 104.
  52. ^ פרס ובן-רפאל, עמ' 114.
  53. ^ זאקס, עמ' 9-10.
  54. ^ נוימן, עמ' 16-17, 85, 91, 102.
  55. ^ ליבמן וזיסר, עמ' 20 וכו'; ליבמן, Jewishness. עמ' 86.
  56. ^ 1 2 קימרלינג, עמ' 13-14, 357.
  57. ^ ליבמן וידגר, תרבות פופולרית, עמ' 167-170.
  58. ^ אפרים יערי, מגמות בחברה הישראלית, כרך 2. האוניברסיטה הפתוחה, 2001. עמ' 1182.
  59. ^ 1 2 בן-פורת, עמ' 221-223
  60. ^ נתנאל פישר, אתגר הגיור בישראל: ניתוח מדיניות והמלצות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015. עמ' 129-131.
  61. ^ ראו גם: תומר פרסיקו, הדתה ומסורתיות בקרב הציבור ה"רוסי" – ראיון עם ויקי אידזינסקי.
  62. ^ איום על הכלכלה הישראלית? רק 41% מתלמידי כיתה א' בחינוך חילוני. TheMarker,‏ 16 בספטמבר 2019.
  63. ^ נס הילודה הישראלי: החילוניות המשכילות והמבוססות יולדות יותר. TheMarker,‏ 16 בספטמבר 2019.
  64. ^ למ"ס, סקר הכנסות משק בית, 2016.
  65. ^ יוכי פישר, Concepts, עמ' 112-116, 120; ליבמן וידגר, Condition, עמ' 5-6.
  66. ^ שיטת הזרמים בחינוך – מקורותיה ומאפייניה - ארכיון המדינה.; גם: זמן יהודי חדש, מערכת החינוך והמתח הדתי-חילוני.
  67. ^ ישעיהו ליבמן, Religion, Democracy and Israeli Society.‏ Taylor & Francis, 1997. עמ' 40-41.
  68. ^ 1 2 3 קימרלינג, עמ' 12-14, 148-149, 353-356.
  69. ^ ראה גם ידגר, Crisis, עמ' 147.
  70. ^ אורי רם, Israeli Nationalism: Social Conflicts and the Politics of Knowledge. ‏Routledge, 2010. עמ' 56-58.
  71. ^ פלד, עמ' 89-94.
  72. ^ נסים לאון, המסורתיות המזרחית במבט פוסט-אורתודוקסי: מדתיות שבורה לחילוניות שנקטעה. פעמים 122-123, תשס"ט, עמ' 110.
  73. ^ 1 2 3 פלד, עמ' 17.
  74. ^ 1 2 למשל: ידגר, Crisis, עמ' 124-127.
  75. ^ רוזנר ופוקס, עמ' 43-44. ראו גם את החלוקות כאן.
  76. ^ פלד, עמ' 81, 94, 215.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: חילוני
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: חילונים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חילונים&oldid=28961145"