העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה:


עליות על פי ארץ מוצא:

העלייה מברית המועצות לשעבר או חבר המדינות העצמאיות בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלה למעשה עוד בסוף שנות ה-80 עם פתיחת שעריה של ברית המועצות בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. קצב העלייה לא היה אחיד, ורוב העולים הגיעו בתחילת שנות ה-90. במהלך העלייה עלו מאות אלפים לישראל, עד שבתחילת שנת 2000 הגיע העולה המיליון (על אף שבפועל ברית המועצות כבר לא התקיימה)[1].

חוקי הגירה בברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יציאה של כל אזרח מברית המועצות הייתה מותנית באישור הק.ג.ב.. לרבים לא ניתנו אישורים כאלה ואזרחים שניסו לצאת מברית המועצות נקראו בוגדים. על פי הרוב הם פוטרו מעבודתם.

אלה מאזרחי ברית המועצות שקיבלו אישור להגר נאלצו לוותר על אזרחותם הסובייטית, וכן לשלם כסף עבור כך. נכסי דלא-ניידי, כמו דירות שבהן התגוררו, היו שייכים ברוב המקרים למדינה, ולכן נאלצו לוותר על רכוש זה ללא כל תמורה.

אחרי התפרקות ברית המועצות חוקים אלה בוטלו והעולים יכלו לשמור על אזרחות המדינה בה חיו ורכושם.

גורמי העלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לעליות הראשונות ובדומה לעלייה החמישית ולעליות שבאו אחריה,[2] בעלייה זו מניעים ציוניים לא היוו את הסיבה העיקרית לעלייה אצל רוב העולים. הסיבות לעלייה זו היו האנטישמיות בברית המועצות ובמדינות שנותרו לאחר פירוקה, חוסר היציבות הכלכלית והחשש לביטחון האישי, עקב התוהו ובוהו ששרר באזור חבר המדינות לאחר נפילת המעצמה הסובייטית.[דרוש מקור]

אחת הסיבות שיהודים רבים בחרו להגר דווקא לישראל היא העובדה שלבקשתה של ממשלת ישראל, ארצות הברית לא איפשרה יותר כניסה חופשית של מהגרים מברית המועצות בתחילת שנת 1990, בעוד ישראל קיבלה אותם ברצון וללא תנאים. עד לשינוי מדיניות ההגירה האמריקאית היגרו לארצות הברית במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 כ-200 אלף יהודים מברית המועצות.[דרוש מקור] יחד עם זאת, שעריה של גרמניה היו גם הם פתוחים בפני מהגרים יהודים במהלך שנות ה-90. למרות שרמת החיים בגרמניה הייתה גבוהה יותר מזו שבישראל וש"סל הקליטה" שיוצאי ברית המועצות יכלו לקבל בגרמניה לא היה פחות בערכו מסל הקליטה הישראלי, העדיפו רוב יוצאי ברית המועצות לעלות לישראל.

הרכב העלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלייה זו מכונה לעתים קרובות "העלייה הרוסית", למרות שחלק ניכר מהעולים הגיעו מאוקראינה, וחלק זוטר יחסית מאוזבקיסטן, בלארוס ומדינות נוספות שהיו כלולות בברית המועצות לשעבר. הסיבה לזה נעוצה בכך שרוסית הייתה השפה הרשמית בברית המועצות ולכן רוב העולים דוברים שפה זו, ללא קשר לאזור שממנו עלו. סיבה נוספת היא ההקבלה בין ברית המועצות ורוסיה, שהייתה הרפובליקה הדומיננטית בברית.

עדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה אתנית רובם הגדול של העולים היהודים הם אשכנזים ומיעוטם הם גאורגים, יהודים הרריים ("קווקזים") ובוכרים. כמו כן הגיעו במסגרת העלייה כמה מאות בודדות של יהודים קרימצ'קים וקראים. האוכלוסייה הלא יהודית של העולים היא בעיקר ממוצא סלאבי (רוסים, אוקראינים, בלארוסים). נישואי תערובת עם לא-יהודים היו נפוצים כמעט אך ורק בקרב יהודי אשכנז וכמעט ולא היו קיימים בקרב יהודים גאורגים, קווקזים ובוכרים.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת הקשר לדת, "העלייה הרוסית" היא חילונית ברובה הגדול. עקב נישואי תערובת, שהיו נפוצים בברית המועצות, התאפיינה העלייה באחוז גבוה של עולים צאצאי יהודים וזכאֵי חוק השבות, שאינם יהודים על פי ההלכה. על פי נתוני משרד הפנים, כ-30% מקרב העולים בשנות ה-90 לא היו יהודים על פי ההלכה. שיעור זה אף גדל בשנותיה האחרונות של עלייה זו והגיע ל-59% בשנת 2002‏[3][4], אם כי בשנים אלו מספר העולים היה נמוך. העולים שאינם יהודים עלו מתוקף הסעיף בחוק השבות המתיר גם את עלייתם של הלא יהודים על פי ההלכה בתנאי, שאחד מסביהם הוא יהודי ("סעיף הנכד"). סעיף זה הוכנס לחוק השבות ב-1970, בימי משבר מיהו יהודי.[5] לפי נתוני הלמ"ס, מספר העולים הלא יהודים מתוך כלל גל העלייה הינו 26 אחוז (240 אלף).[6][6]

רוב העולים שאינם יהודים על פי ההלכה מוגדרים "אחרים" בדו"חות הדמוגרפיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עקב היותם חסרי דת באופן רשמי שכן אינם מוכרים כיהודים לפי ההלכה האורתודוקסית אך גם לא הוטבלו לנצרות ו/או לא נרשמו במשרד הפנים כנוצרים. לשם השוואה; לפי דו"ח של הלמ"ס לרגל חג המולד בסוף שנת 2011, מתוך 154.5 אלף אזרחים נוצרים בארץ, 80.4% היו ערבים והשאר, כלומר כ-20% (30 אלף), אינם ערבים ומהווים ברובם בני משפחה של עולים מברית המועצות.[7] אותם ה"אחרים" חסרי הדת מהווים בעיקר ילדים לבני זוג מעורבים (ילדיהם של יהודי מבחינת ההלכה האורתודוקסית ובת זוגו הנוצריה או הלא יהודיה לפי ההלכה). יחד עם זאת ישנם זרמים ביהדות שכן מכירים ביהדות של אוכלוסיית ה"אחרים". למשל הזרם הרפורמי העולמי מכיר ביהדותם של ילדיהם של זוג מעורב בו האם אינה יהודיה כל עוד הם מגדלים את ילדיהם כיהודים ובסביבה יהודית.[8] יחד עם זאת הארגון שמייצג את הקהילה הרפורמית בישראל נאלץ לאמץ את ההגדרות ליהדות לפי חוק השבות[9], אשר שונה והוגדר כאמור בשנות ה-70 כך שיותאם להלכה האורתודוקסית לאחר ויכוח בכנסת ולאחר לחץ המפלגות והחכ"ים הדתיים האורתודוקסיים.

מספרם הגבוה של העולים שנחשדים שאינם יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית (רבע משנת 1990 עד 2010), הביא ליחס עוין כלפיהם מצד חוגים מסוימים בחברה הישראלית.[10] אחת הדוגמאות לכך היא סוגיית קבורתם של חיילים לא יהודים, אשר נפלו במסגרת שירותם הצבאי. הממסד הדתי וכן חלקים מסוימים בחברה הישראלית סירב לקבור חיילים אלה בבתי קברות יהודים, בעוד חלקים אחרים בחברה הישראלית טענו כי על אף היותם לא יהודים על פי ההלכה, מדובר בחיילים אשר נפלו למען המדינה ועל כן צריכים להיקבר בבתי קברות יהודים, לצד חבריהם היהודים שנפלו.

ויכוח זה הוכרע בסופו של דבר בעקבות יוזמתו של השר נתן שרנסקי במישור האזרחי והצבאי כאחד על ידי הקצאת חלקות מכובדות[דרוש מקור] בתוך בית העלמין אשר מבחינת חוקי ההלכה אינה נחשבת לחלק מבית הקברות.

קליטת העלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיזור גאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתאומיותו היחסית של גל עלייה זה והיקפו הנרחב הביאו עד מהרה למחסור חמור בדיור בישראל, במיוחד באזור גוש דן ולעלייה דרסטית במחירי הדירות. כתוצאה מכך, הפעיל שר השיכון דאז, אריאל שרון, תוכניות שונות לעידוד הבנייה, שחלקן כללו אפשרויות לוויתור על הליכי תכנון שונים. כאשר אמצעים אלו לא סיפקו מענה לעלייה המתגברת, ועולים רבים נותרו חסרי גג, תוך שנתיים הוקמו כ-430 אתרי קראוונים, אשר הכילו 27,000 קרוואנים ומגורונים. אתר הקרוואנים הגדול ביותר הוקם בבאר שבע, נקרא נחל בקע, הוצבו בו 2,308 יחידות דיור.

לאחר תקופה זו, התפזרו העולים ברחבי הארץ. גם בעלייה זו חזרה על עצמה תופעה שהופיעה בכל גלי העלייה הקודמים - מאמצי המדינה לנייד את העולים לפריפריה הביאו לכך שעולים בעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך אכן פנו לפריפריה, בעוד עולים ממעמד גבוה יותר, שהיו בעלי האמצעים להתנגד למאמצים אלו, עברו להתגורר במקום לפי בחירתם - בדרך כלל בגוש דן. ערים נוספות בהן התיישבו עולים רבים (מרצונם ושלא מרצונם) הן חיפה והקריות, כרמיאל, פתח תקוה, אריאל, בת-ים ואשדוד. בעלייה זו היה לחלוקה בין מרכז לפריפריה היבט אתני מובהק – בעוד מרבית העולים מאזוריו האירופיים של חבר המדינות העצמאיות הגיעו למרכז, רוב העולים שהגיעו לפריפריה היו תושבי מרכז אסיה וקווקז.

מאפייני הקליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקי קליטת העלייה השתנו עם הזמן. הרכבו של סל הקליטה השתנה ללא הרף ועבר קיצוצים רבים מסוף שנות ה־80 לסוף שנות ה־90. רוב העולים הגיעו בהתחלה לפריפריה ולאחר מכן התפזרו לשכונות "רוסיות".[דרוש מקור] ישנן ערים, שבהן שיעור העולים מגיע ל־50% מכלל התושבים.[דרוש מקור]

עולים רבים השתלבו בשוק העבודה הישראלי, אך חלקם נשארו סגורים בתוך קהילתם. השכלתם הקודמת לא הוכרה בחלק מהמקרים בארץ על ידי הרשויות הציבוריות, למרות שכן הוכרה על ידי המוסדות להשכלה גבוהה בישראל. חלקם נאלצו לעבוד במקצועות שלא הולמו את השכלתם.

מבין ארבע אסטרטגיות של הגירהטמיעה, היבדלות, השתלבות ושוליות – חלק מהעולים בחרו באסטרטגיית ההיבדלות. היינו, שמירת תרבות המוצא תוך כדי דחיית התרבות הקולטת. חלקים אחרים מקרב העולים (ההנהגה הפוליטית, צעירים יותר, ובעיקר יהודים) בחרו באסטרטגיית ההשתלבות, היינו מעורבות בתרבות הסובבת תוך כדי שימור תרבות המוצא. בחירות אסטרטגיות אלו היו שונות מאלה של העליות הקודמות (כולל חלק זוטר מהעלייה מברית המועצות בשנות ה-70), אשר האסטרטגיות בהן בחרו היו אסטרטגיית ההיטמעות, היינו דחיית תרבות המוצא וקבלת התרבות הקולטת, וכן אסטרטגיית ההשתלבות.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצון לקבל כוח פוליטי שיענה על צורכיהם הייחודיים של העולים, גרמה לצמיחתן של "מפלגות רוסיות" ובראשן ישראל בעלייה בראשותו של נתן שרנסקי. המפלגה זכתה להצלחה גדולה בבחירות של שנת 1996 וקיבלה 7 מנדטים. בבחירות של שנת 1999 כוחה ירד במנדט ואילו הבחירות של שנת 2003 היא התרסקה לשני מנדטים בלבד והשתלבה בליכוד. יש רואים בהתרסקותה של מפלגת העולים סימן חיובי להשתלבות העולים בחברה ולכך שהם לא זקוקים עוד למפלגה משלהם. מייסד ומנהיג ישראל בעלייה, נתן שרנסקי, אמר אחרי הבחירות כי הסיבה לנפילת מפלגתו היא הצלחתה להשיג את יעדה, השתלבות העולים בחברה. לעומת זאת אחרים רואים בכישלונה תוצאה של חוסר האפקטיביות של נציגיה בממשלה ובכנסת בטיפול בנושאים הנוגעים לעולים.

מנגד, הקים אביגדור ליברמן את מפלגת ישראל ביתנו, כמתחרה של ישראל בעלייה. ישראל ביתנו התמקדה במישור הלאומי והציגה דעות ימניות בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים. מפלגה זו זכתה להצלחה יחסית בבחירות של שנת 1999, בהן זכתה ב-4 מנדטים ולאחר מכן התאחדה עם מפלגות הימין לסיעת האיחוד הלאומי שקבלה 7 מנדטים בכנסות ה-15 וה-16.

בכנסת ה-15 פרשו מישראל בעליה רומן ברונפמן ואלכסנדר צינקר שהקימו סיעה בעלת אוריינטציה שמאלנית בשם "הבחירה הדמוקרטית". בבחירות לכנסת ה-16 התמזגה סיעה זו עם מפלגת מרצ-יחד וברונפמן, שהוצב במקום החמישי כנציג ציבור העולים נבחר לכנסת.

לאורך כל שנות ה-90 של המאה ה-20 אופן ההצבעה של העולים בבחירות היה לעומתי, כלומר, תמיד נגד השלטון הנוכחי. לציבור העולים היה חלק ניכר בנפילותיהן של ממשלות יצחק שמיר, שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק. עם תחילת האינתיפאדה השנייה, חלק גדול מציבור העולים מברית המועצות נטה ימינה בספקטרום הפוליטי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי והחזיק בעמדות נציות בנושא העימות עם הפלסטינים והמלחמה בטרור. למרות שרוב העולים מברית המועצות תומכים במדיניות ליברלית בנושאי דת ומדינה, בשל היותו של ציבור זה חילוני ברובו, הם נמנעו מלתמוך במפלגות שמאל שהציגו מצע דומה בנושא, עקב עמדותיהן הפשרניות לגבי הפלסטינים וזיהוי השמאל עם הקומוניזם הסובייטי. כך למשל תעמולת הבחירות של אהוד ברק התבססה על הפצת ספר ברוסית המתאר אותו כגיבור מלחמה של ישראל. פרשנים פוליטיים טענו לאחר הבחירות, כי לספר זה הייתה השפעה מכרעת בניצחונו של ברק בבחירות. כמו כן, גם אהדתו הגדולה של ציבור העולים לאריאל שרון נעוצה בעברו הצבאי המפואר ובדימויו הכוחני.

את הפער שבין עמדותיו הימניות של רוב ציבור העולים בתחום המדיני לעמדותיו האנטי-דתיות מילאה תקופה מסוימת מפלגת שינוי, מפלגה חילונית ואנטי-חרדית מובהקת, אשר זכתה לתמיכה גדולה בקרב ציבור העולים, שכן למרות נטייתה אף היא שמאלה בתחום המדיני, לא זוהתה עם השמאל.

בבחירות לכנסת ה-17 פרשה מפלגת "ישראל ביתנו" מן האיחוד הלאומי. ההיגיון שעמד מאחורי הנחה זו הוא, שלמרות הקרבה בין ישראל ביתנו לאיחוד הלאומי מבחינת הדעות, הרי ששתי המפלגות פונות לקהל שונה לגמרי: בעוד ישראל ביתנו פונה בעיקר אל ציבור העולים ואל הציבור הימני-חילוני, הרי שהאיחוד הלאומי פונה בעיקר לציבור הדתי-לאומי ולציבור המתנחלים. הנחה זו התבררה כנכונה שכן המפלגה גרפה לבדה 11 מנדטים והפכה למפלגה הימנית השנייה בגודלה לאחר הליכוד, אשר קיבלה רק 12 מנדטים. רוב המנדטים שהיא קיבלה הגיעו מקהל היעד של המפלגה, יוצאי חבר המדינות.

על פי ניתוחי תוצאות הבחירות לכנסת ה-18 נטען שאחוז ההצבעה של עולי חבר המדינות היה נמוך מזו של כלל החברה הישראלית והגיע לסביבות 57%. בעקבות זאת, היו עולי חבר המדינות אחראים לכ-16 מנדטים בכנסת. על פי ההערכות, ישראל ביתנו קבלה בין 9-10 ממנדטים אלו, הליכוד 3-5 מנדטים וקדימה 1-2 מנדטים, כאשר שאר המפלגות קבלו תמיכה קטנה יותר. עם זאת, ישנם הטוענים להתפלגות אחרת, למשל מרינה סולודקין, חברת כנסת מטעם קדימה, הטוענת שקדימה קבלה כ-5 מנדטים מעולי חבר המדינות.[11]

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחלשותה של תפיסת כור ההיתוך הביאה לסובלנות רבה יותר מצד החברה הישראלית לניסיונות העולים לשמור על תרבותם. במקביל, רבים מהעולים ראו את עצמם כנציגי התרבות הרוסית, שלדעתם הייתה נעלה על התרבות הישראלית הלבנטינית.[12] שתי מגמות מקבילות אלו, בשילוב עם מגוריהם של עולים רבים בשכונות נפרדות, הביאו ליצירת תרבות רוסית-ישראלית מובחנת מהתרבות הישראלית הכללית.

תרבות זו מאופיינת, במידה רבה, בשילוב של מאפייני ארץ המקור, ברית המועצות, וארץ היעד, ישראל. תמהיל זה יצר תרבות חילונית דוברת רוסית ועברית במקביל (ואף במעורב), שהשתקפה בתחומי הספרות, המוזיקה, התיאטרון ועוד. דוגמה בהקשר זה היא תיאטרון גשר. יחד עם זאת חלק משחקנים שעלו נקלטו בתיאטרון הישראלי (כמו מיכאיל קוזקוב בתיאטרון הקאמרי ועוד). הסרט התיעודי "רוסית שפה קשה" משקף את הקונפליקטים התרבותיים והבין-דוריים של עולי עלייה זו.

בתחום התקשורת, נוצרה עד מהרה מסגרות שאפשרו לעולים בכך לקבל את צורכי הבידור והמידע שלהם בשפה הרוסית: החל מראשית שנות ה-90 הופיעו עיתונים רבים בשפה הרוסית (ביניהם וסטי, קורייר ועוד). עם התפתחות הטלוויזיה הרב ערוצית בישראל במהלך שנות ה-90, שודרו ערוצים רבים שמקורם ברוסיה. בנובמבר 2002 חלה התפתחות חשובה בתחום זה, כאשר עלה לאוויר ערוץ טלוויזיה ישראלי-רוסי, ישראל פלוס או ערוץ 9.

אופיה החילוני של עלייה זו וניסיונה לשמר גם את הרגלי האכילה שלה הביאו, באמצע שנות ה-90 לפתיחת חנויות רבות לממכר מזון שהיו נפוצות בברית המועצות, בין היתר בשר לא כשר, כגון בשר חזיר. אף על פי שמכירתו של בשר החזיר מותרת בישראל, הכנסתן של חנויות אלו לערים בעלי שיעור גבוה של תושבים דתיים ומסורתיים היוותה הפרה של הסטטוס קוו, וגרמה לעימותים. ברוב המקרים הגיעו הצדדים השונים לפשרה, והחנויות עברו לאזורי התעשייה.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העולים הצליחו להשתלב בהצלחה בכלכלה הישראלית בענפי המשק השונים, והם מאופיינים כבעלי שיעור השתתפות גבוה בכוח העבודה. תחום ההיי-טק עבר מהפכה זוטא עם החדרתן של החממות הטכנולוגיות שבמקורן הוקמו על מנת לספק מקומות תעסוקה דרך יוזמה אישית לאלפי המדענים והמהנדסים. חלק נכבד מענף הבנייה בישראל מאויש על ידי מהנדסים אזרחיים יוצאי חבר המדינות, זאת עקב הדגש הרב ששמה ברית המועצות על הפיתוח התעשייתי והעירוני בשנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20, שהדגיש את הנכבדות שבתחום.

מחקר שנערך ב-1995, שבדק את רמת השכר של העולים המשכילים (16 שנות לימוד ומעלה) ביחס לרמת השכר של הוותיקים בעלי אותה רמת השכלה, הראה שרמת השכר של העולים עולה בהתמדה ביחס לזה של הוותיקים. שכרו של עולה חדש בעל ותק של שנה אחת בארץ עומד על 40% משכרו של ישראלי ותיק, כאשר שכרו של עולה המתגורר 6 שנים מגיע לכ-70% משכרו של ישראלי ותיק. בקבוצת הגילאים 22 - 40, בעלת 16 שנות לימוד ומעלה, הפער בין העולים לוותיקים נסגר, וכעבור 6 שנים אף נרשם פער של כ-6% לטובת העולים.

על פי הלמ"ס לכשליש מהעולים של שנות ה-90 ישנה השכלה המוכרת בישראל כהשכלה גבוהה. אך פחות ממחצית האוכלוסייה המשכילה עובדת בתחום לימודיהם.

תגובת החברה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה יחסה של החברה הישראלית אל העלייה היה חיובי מאוד, וזכורה אף הסיסמה "מעולה לעולה, כוחנו עולה". יחס חיובי זה השתנה עם הזמן עקב חששם של חלקים מהחברה הישראלית מהעלייה ההמונית. שתי סיבות מרכזיות שהוזכרו בהקשר לעלייה זו הם החשש מהאחוז הגבוה של הלא-יהודים על פי ההלכה בקרב העולים (כ-240 אלף[13]), וכן החשש שהעולים החדשים יתפסו את מקומות העבודה במקום אוכלוסיית הוותיקים מן השכבות החלשות.

סיבה נוספת ליחס השלילי, הקשור למאפיין כללי של חברת מהגרים, הוא היחס העוין של קבוצת הוותיקים לאוכלוסיית המהגרים. בהקשר זה נפוצו סטריאוטיפים שליליים אודות העולים החדשים. יחס עוין זה התחזק גם כתוצאה מכך שבניגוד לעליות קודמות, שמרו חלקים רבים מבני עליה זו על תרבותם הייחודית ועל שפתם, מבלי לנסות למזג חלק מהתרבות והמנהגים בישראל בחייהם. כך שחלק מהביקורת שהופנתה אל בני עליה זו, נגעה לאותו בידול תרבותי, שכלל סטריאוטיפים שליליים כלפי החברה הישראלית.[דרוש מקור]

עם זאת, עולים רבים הצליחו להתערות בחברה הישראלית בתחומים שונים, ולתרום לה רבות. קבוצה של עולים אף הקימה בשנת 1991 את תיאטרון גשר ביפו, במטרה להוות מעין גשר בין התרבות הישראלית והרוסית.

למרות הקשיים הרבים של העולים הרבים בעליה זו והיחס העוין כלפיהם מצד חלקים נרחבים באוכלוסיית הוותיקים שחלקו נמשך עד היום תרמו העולים הרבה מאוד למדינת ישראל בתחומים רבים כגון: תרבות, ספורט, רפואה, הנדסה, חינוך, מדע, טכנולוגיה ועוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: מבצע עמוד ענן


Flag of Israel.svg