ממשלת ישראל העשרים וחמש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשותו של יצחק רבין, הושבעה ב-13 ביולי 1992 (י"ב בתמוז תשנ"ב), והתפזרה ב-22 בנובמבר 1995 (כ"ט בחשוון תשנ"ו), לאחר רצח ראש הממשלה.
הממשלה זכורה בעיקר בשל הסכמי אוסלו, הסכם השלום עם ירדן, הסכם אוסלו ב' ורצח רבין.

סיעות הכנסת השלוש עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסות וממשלות ישראל
מועצת המדינה הזמנית
הממשלה הזמנית

הכנסת הראשונה

הממשלה הראשונה
הממשלה השנייה

הכנסת השנייה

הממשלה השלישית
הממשלה הרביעית
הממשלה החמישית
הממשלה השישית

הכנסת השלישית

הממשלה השביעית
הממשלה השמינית

הכנסת הרביעית

הממשלה התשיעית

הכנסת החמישית

הממשלה העשירית
הממשלה האחת עשרה
הממשלה השתים עשרה

הכנסת השישית

הממשלה השלוש עשרה
הממשלה הארבע עשרה

הכנסת השביעית

הממשלה החמש עשרה

הכנסת השמינית

הממשלה השש עשרה
הממשלה השבע עשרה

הכנסת התשיעית

הממשלה השמונה עשרה

הכנסת העשירית

הממשלה התשע עשרה
הממשלה העשרים

הכנסת האחת עשרה

הממשלה העשרים ואחת
הממשלה העשרים ושתיים

הכנסת השתים עשרה

הממשלה העשרים ושלוש
הממשלה העשרים וארבע

הכנסת השלוש עשרה

הממשלה העשרים וחמש
הממשלה העשרים ושש

הכנסת הארבע עשרה

הממשלה העשרים ושבע

הכנסת החמש עשרה

הממשלה העשרים ושמונה
הממשלה העשרים ותשע

הכנסת השש עשרה

הממשלה השלושים

הכנסת השבע עשרה

הממשלה השלושים ואחת

הכנסת השמונה עשרה

הממשלה השלושים ושתיים

הכנסת התשע עשרה

הממשלה השלושים ושלוש
פורטל - הממשל בישראל

תוצאות הבחירות לכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימה ראש הרשימה מנדטים מספר קולות אחוז מהקולות הערות
העבודה יצחק רבין 44 906,810 34.7%
הליכוד יצחק שמיר 32 651,229 24.9%
מרצ שולמית אלוני 12 250,667 9.6% רשימה משותפת למפלגות רצ, מפ"ם ושינוי
צומת רפאל איתן 8 166,366 6.4%
מפד"ל זבולון המר 6 129,663 5.0%
ש"ס אריה דרעי 6 129,347 4.9%
יהדות התורה 4 86,167 3.3% רשימה משותפת למפלגות אגודת ישראל ודגל התורה
חד"ש 3 62,545 2.4%
מולדת רחבעם זאבי 3 62,269 2.4%
מד"ע עבד אל-והאב דראושה 2 40,788 1.6%

גושים פוליטיים בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום הבחירות לכנסת השלוש עשרה הסתמנו בכנסת הגושים הבאים:

הקמת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בערב הבחירות, היה ברור כי מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין ניצחה ורבין נבחר להרכיב את הממשלה. הוא פנה למרצ, ש"ס וצומת בבקשה שישתתפו בממשלה. כתנאי להצטרפותה לממשלה ביקשה מרצ את תיקי החינוך, המדע וקליטת העלייה. לתפקיד שרת החינוך והתרבות מונתה שולמית אלוני מר"צ. כן הצטרפה לממשלה ש"ס, שדרשה את תיק הפנים עבור אריה דרעי, מנהיג המפלגה, ואילו צומת סירבה להצטרף. חד"ש ומד"ע תמכו בממשלה, כאשר רק לחד"ש היה הסכם פרטי עם הממשלה. בסה"כ תמכו בממשלה 67 ח"כים.

ציוני דרך ומדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלוקות ודיונים בממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר ששותפות הקואליציה הסכימו בנוגע לתהליך השלום, וכן בנושאים כלכליים וחברתיים, המחלוקות היו בעיקר בנושאי דת ומדינה (גיוס חרדים לצה"ל, מימון הישיבות, הזהות היהודית של העולים ועוד). הוויכוחים והסכסוכים בין אלוני לדרעי לא נפסקו, והגיעו לשיאם עם דרישת ש"ס שאלוני תועבר ממשרד החינוך (אלוני הסכימה על מנת שלא לפגוע בתהליך השלום, ובמקומה מונה אמנון רובינשטיין משינוי). מרצ קיבלה פיצוי בתיק איכות הסביבה, שניתן, כמובן, לח"כ מטעם ר"צ- יוסי שריד. לבסוף פרשה ש"ס מהממשלה, ובכך תמו מרבית המחלוקות בנושא זה.

אירועים שאירעו בסמוך לכהונת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ועידת מדריד- ועידה בינלאומית שהתכנסה במדריד, בירת ספרד בין ה-30 באוקטובר 1991 ועד 1 בנובמבר 1991, שהייתה הניסיון הבינלאומי הראשון למשא ומתן בין ישראל למדינות ערב בכלל ולפלסטינים בפרט. הוועידה נסגרה בלא תוצאות משמעותיות, אם כי הן עצם יציאתו של רה"מ דאז יצחק שמיר לוועידה היווה עילה מספקת לשרי צומת, התחייה ומולדת להתפטר מהממשלה וכך הוקדמו הבחירות. הוועידה נחשבת לציון דרך מרכזי בנושא תהליך השלום. כתוצאה מהוועידה הוסקו מסקנות במנהיגות הפלסטינית ובמנהיגות הישראלית, שאף גרמו לשינוי עמדות בציבור הישראלי ובציבור הפלסטיני.
  • פירוק ברית המועצות- ב-16 בדצמבר התפרקה ברית המועצות, אחרי שכמעט כל המדינות פרשו ממנה ואף רוסיה הפכה למדינה עצמאית. בעקבות פירוק ברית המועצות נוצר מצב בו ארצות הברית היא מעצמת העל היחידה בעולם, מה שגרם למצב חדש בסכסוך הישראלי ערבי.

אירועים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת ישראל ה-25 בראשות יצחק רבין בפגישה בחדר ישיבות הממשלה בכנסת ב-11 באפריל 1995

ניהול העניינים המדיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך כל מערכת הבחירות, מצע מפלגת העבודה כלל את קידום תהליכי השלום. ואכן, עם הקמת הממשלה, החל סגן שר החוץ יוסי ביילין, במשא ומתן עם נציגי אש"ף באוסלו, בירת נורבגיה. המשא ומתן הורכב ממספר פגישות והחל בסוף שנת 1992 ותם בקיץ 1993. כל העת עידכן ביילין את הממונה עליו, שר החוץ שמעון פרס ופרס יידע את רה"מ רבין בנושא. רבין הטיל ספק ברצינות הדברים, אם כי בסוף הבין כי מדובר במשא ומתן רציני, והחליף מכתבים עם יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת. במכתבים הכירו השניים בזכות העם הפלסטיני ובזכות העם היהודי במדינות ריבוניות ממערב לירדן. בעקבות המכתבים והפגישות נחתם הסכם אוסלו.

בנוסף למשא ומתן עם הפלסטינים, נוהל משא ומתן עם סוריה וירדן, כאשר המשא ומתן עם ירדן נחל הצלחה ולבסוף נחתם הסכם שלום (שכמעט ולא הייתה לו התנגדות) והמשא ומתן עם סוריה כשל. במהלך השיחות עם סוריה אמר רבין כי ייתכן ותפונה רמת הגולן עבור שלום, ונתקל בהתנגדות בציבור. אך בשל מחלוקות בתחומים שונים לבסוף לא הצליח המשא ומתן עם סוריה.

מדיניות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה הנהיגה מדיניות של טיפוח החינוך, הבריאות והרווחה. כמו כן העלתה הממשלה בצורה משמעותית את השכר בסקטור הציבורי, דבר שאמנם סייע לכלכלה בטווח הקצר אולם היה בין הגורמים העיקריים למיתון שהחל ב-1996. תקציב החינוך גדל בארבע שנים משמונה מיליארד שקלים ל-14 מיליארד, גידול ריאלי של 70%. צמיחה מהירה איפשרה את חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אקדמיזציה של המכללות, בניית מערכת השכלה גבוהה בפריפריה, סלילת כבישים ומחלפים. הצמיחה גם איפשרה את קבלת ההחלטות לסלול את כביש 6 ולהקים את נתב"ג 2000. עוד היא איפשרה להכפיל את תקציב המדען הראשי, להשוות קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי, לחוקק את חוק חיילים משוחררים ולחולל מהפכה בתקצוב הרשויות המקומיות. האבטלה ירדה מ-11.5% ל-6.5%.

ב-1994 התחולל מהפך בהסתדרות כשחיים רמון פרש מסיעת מפלגת העבודה והקים את סיעת חיים חדשים (בהסתדרות) וניצח במרוץ לראשות ההסתדרות. כן נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ב-1995 הוטל מס מיוחד על הבורסה, והכנסת והממשלה דנו בהרחבה על נושא הפרטת חברות ממשלתיות. בשנים 1994-1993 ענף התיירות שגשג מאוד בארץ, וכן האינפלציה ירדה משנת 1992 ואילך.

התנגדות לממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנגדות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנה הראשונה לכהונת הממשלה, שנה שבה התרחשו עיקר השיחות לקראת הסכם אוסלו, החזית המדינית הייתה שקטה יחסית, ולאופוזיציה לא היה מה לטעון כלפי הממשלה בנושאים מדיניים. אך אחרי שנודע בציבור על הסכמי אוסלו ובעיקר אחרי חתימת ההסכמים, ההתנגדות הפוליטית התחזקה מיום ליום לתהליך המדיני, בטענה שהממשלה מוסרת שטחים בלא תמורה אמיתית ומחמשת טרוריסטים אשר ישובו לדרך הטרור. פיגועים (שבוצעו ברובם על ידי החמאס והג'יהאד האיסלאמי) לא הועילו לתהליך המדיני. כנגד הסכמי אוסלו התקיימו הפגנות רבות בהם השתתפו נציגי האופוזיציה בכנסת. בהפגנה אחת מסוימת השתתפו בנימין נתניהו יו"ר הליכוד, רפאל איתן יו"ר צומת, זבולון המר יו"ר המפד"ל, רחבעם זאבי יו"ר מולדת ודוד לוי יו"ר גשר. הפגנה זו נחשבה לשיא שבו הופיעו מנהיגי הימין והציבור הדתי- לאומי על בימה אחת כנגד הסכמי אוסלו.

בתוך הממשלה הייתה התנגדות קלה בלבד להסכמי אוסלו בשלביו המוקדמים. בהצבעה על הסכם אוסלו בממשלה הצביעו כל שרי הממשלה בעד למעט השרים שמעון שטרית ואריה דרעי שנמנעו. עם חתימת הסכמי אוסלו פרשה ש"ס מהממשלה ובכך תמה ההתנגדות לתהליך השלום בתוך הממשלה. כאשר הצטרף אהוד ברק לממשלה, הוא נמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו ב', אולם לאחר שרבין גער בו על כך הוא יישר קו עם התומכים בהסכמים.

התנגדות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לזירה הפוליטית, גם הציבור יצא להפגין נגד הממשלה רק עם הסכמי אוסלו. בעיני חלקים מהציבור ההסכמים נתפסו כסכנה קיומית למדינה וכבגידה בציונות, בארץ ישראל ובעם היהודי. ההתנגדות הגיעה מכל שכבות הציבור וכללה הפגנות מחאה אל מול בתיהם הפרטיים של רבין ופרס, וכן הפגנות ציבוריות גדולות (באחת ההפגנות, הפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים נישאה תמונה של רבין עם כאפיה לראשו ומדי אס אס. הפגנה זו נחשבה להסתה ישירה בעיני חלק מהציבור, ואחד מבכירי הליכוד, דן מרידור, עזב את הכיכר בהפגנתיות). בהתנחלויות הייתה אווירה קשה והרגשה שהממשלה מזניחה אותם (בעקבות התבטאויות של רבין כמו "לי אכפת מ-98% מאזרחי המדינה" ו"הם לא מזיזים לי").

זכורה גם התבטאותו של מי שהיה אז הרמטכ"ל, אהוד ברק, שאמר על הסכם אוסלו "ההסכם הזה מלא חורים כמו גבינה שווייצרית". האמירה, שנחשבה כלא מתאימה לאיש צבא שחל עליו איסור להגיד דברים בעלי אופי פוליטי מדי, שימשה רבות את המתנגדים להסכם אוסלו. עם זאת, אהוד ברק מונה לשר הפנים ביולי 1995 ואחר כך לשר החוץ בממשלת ישראל העשרים ושש וב1999 הוא נבחר לראש ממשלת ישראל, שייצג אותה בסופו של דבר בשיחות קמפ דייוויד, שהיו בעצם המשך להסכמי אוסלו.

רצח רבין[עריכת קוד מקור | עריכה]

האווירה שקדמה לרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחתימת הסכמי אוסלו ועד רצח רבין היו בישראל הפגנות סוערות והושמעה ביקורת חריפה כלפי ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. דובריה הממוסדים של הימין טענו כלפי הממשלה שהיא אינה לגיטימית בגלל הישענותה על קולות הערבים(הייתה ממשלת מיעוט עם 61 מנדטים) והתייחסו אל מעשיה כמעשים בלתי לגיטימיים המביאים להרג אזרחים. היו אף שהשתמשו במילה "בגידה". בהפגנות הימין היה שימוש בקריאות כמו "בוגד" ו"רוצח", ופוסטרים עם תמונות של רבין בכאפיה מתחבק עם ערפאת. רבנים מהימין הטיפו כנגד תהליך המדיני. בכנסת התנהלו ויכוחים ערניים בין חברי הקואליציה לחברי האופוזיציה, והתבטאויות שונות של אישים משמאל ומימין המפה הפוליטית רק החריפו את הקרע שנוצר בעם.

הרצח עצמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח רבין

ב-4 בנובמבר 1995, מוצאי שבת, בשעה 21:40, בתום עצרת המונים לאות תמיכה בשלום, בה השתתף ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (ואישים נוספים מהשמאל), נרצח ראש הממשלה רבין על ידי יגאל עמיר. ביום שני ה-6 בנובמבר 1995 נערכה הלווית ראש הממשלה בנוכחות 80 ראשי מדינות ומנהיגים מחו"ל. יאסר ערפאת, שצפה בהלוויה בטלוויזיה, בא לנחם את משפחת רבין בשבעה. את מקומו של רבין תפס ממלא מקומו שמעון פרס. הממשלה ה-25 המשיכה לתפקד עד ה-22 בנובמבר 1995, אז אישרה הכנסת את ממשלת ישראל העשרים ושש בראשות שמעון פרס.

סיעות הקואליציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיעה מנדטים משרדי השרים משרדי סגני השרים תחילת חברות בממשלה סיום חברות הערות
העבודה 44 משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון,
משרד הבריאות, משרד החינוך והתרבות,
משרד העבודה והרווחה, משרד הפנים,
משרד הדתות, משרד החוץ,
משרד האוצר, משרד הכלכלה והתכנון,
משרד הבינוי והשיכון, משרד התיירות,
משרד התעשייה והמסחר, משרד המשפטים,
המשרד לאיכות הסביבה, משרד החקלאות ופיתוח הכפר,
משרד התחבורה, משרד המשטרה,
משרד התקשורת, משרד האנרגיה והתשתית,
משרד המדע והטכנולוגיה, המשרד לענייני ירושלים
משרד החוץ,
משרד ראש הממשלה,
משרד הבינוי והשיכון,
משרד החינוך והתרבות,
משרד הביטחון,
משרד התעשייה והמסחר,
משרד הבריאות
13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
מרצ 12 משרד החינוך והתרבות, משרד התקשורת,
משרד המדע והטכנולוגיה, משרד המדע והאמנויות,
המשרד לקליטת עלייה, משרד האנרגיה והתשתית,
המשרד לאיכות הסביבה, שרה בלי תיק
משרד החקלאות ופיתוח הכפר,
משרד הבינוי והשיכון
13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995 שולמית אלוני כיהנה תקופה קצרה כשרה בלי תיק לאחר שעזבה את משרד החינוך, התרבות והספורט, ועד שמונתה למשרד התקשורת, ולמשרד המדע והטכנולוגיה
ש"ס 6 משרד הפנים, שר בלי תיק משרד הבינוי והשיכון,
משרד החינוך והתרבות,
משרד האוצר,
משרד הדתות
13 ביולי 1992 14 בספטמבר 1993 אריה דרעי כיהן תקופה קצרה כשר בלי תיק, לפני שחזר לתפקיד שר הפנים
יעוד 3 משרד האנרגיה והתשתית משרד הבינוי והשיכון 2 בינואר 1995 22 בנובמבר 1995
מספר הח"כים החברים בקואליציה

למרות הרוב באופוזציה מספטמבר 1993, לא הוקמה ממשלה חלופית עקב תמיכתן של המפלגות הערביות (5 מנדטים; חד"ש ומד"ע) בממשלה מחוצה לה.

הרכב הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה מנתה 22 שרים, מתוכם 7 כיהנו בעבר בממשלה (רבין, פרס, אלוני, דרעי, צור, רובינשטיין ושחל) ו-15 שרים כיהנו לראשונה בממשלה זו (שוחט, ברק, נמיר, סנה, בן אליעזר, שגב, ליבאי, רמון, צבן, ביילין, שריד, קיסר, חריש, ברעם ושטרית)

שם סיעה משרדים תאריך תחילת כהונה תאריך סיום כהונה הערות
יצחק רבין העבודה משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון,
משרד הבריאות, משרד החינוך והתרבות,
משרד העבודה והרווחה, משרד הפנים,
משרד הדתות, המשרד לענייני ירושלים
13 ביולי 1992 4 בנובמבר 1995
שמעון פרס העבודה משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון 13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
אברהם בייגה שוחט העבודה משרד האוצר 13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
שולמית אלוני מרצ משרד החינוך והתרבות, שרה בלי תיק,
משרד התקשורת, משרד המדע והטכנולוגיה,
משרד המדע והאומניות
13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
יוסי ביילין העבודה משרד הכלכלה והתכנון 18 ביולי 1995 22 בנובמבר 1995
  • כיהן קודם לכן כסגן שר החוץ
בנימין בן אליעזר העבודה משרד הבינוי והשיכון 13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
עוזי ברעם העבודה משרד התיירות, משרד הפנים 13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
אהוד ברק לא היה ח"כ משרד הפנים 18 ביולי 1995 22 בנובמבר 1995
אריה דרעי ש"ס משרד הפנים, שר בלי תיק 13 ביולי 1992 14 בספטמבר 1993
מיכאל חריש העבודה משרד התעשייה והמסחר 13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
דוד ליבאי העבודה משרד המשפטים, משרד הפנים 13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
אורה נמיר העבודה המשרד לאיכות הסביבה, משרד העבודה והרווחה 13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
  • כיהנה כשרה לאיכות הסביבה עד ל-31 בדצמבר 1992, אז מונתה
    לשרת העבודה והרווחה
אפרים סנה העבודה משרד הבריאות 1 ביוני 1994 22 בנובמבר 1995
  • מונה במקום יצחק רבין, שהחליף את השר רמון לאחר שהתפטר מתפקידו
יאיר צבן מרצ המשרד לקליטת עלייה 13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
יעקב צור לא היה ח"כ משרד החקלאות ופיתוח הכפר 13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
ישראל קיסר העבודה משרד התחבורה 13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
אמנון רובינשטיין מרצ משרד המדע והטכנולוגיה, משרד האנרגיה והתשתית,
משרד החינוך, התרבות והספורט
13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
חיים רמון העבודה משרד הבריאות 13 ביולי 1992 8 בפברואר 1994
גונן שגב יעוד משרד האנרגיה והתשתית 9 בינואר 1995 22 בנובמבר 1995
משה שחל העבודה משרד המשטרה, משרד התקשורת,
משרד האנרגיה והתשתית
13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
שמעון שיטרית העבודה משרד הכלכלה והתכנון, משרד המדע והטכנולוגיה,
משרד הדתות
13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
יוסי שריד מרצ המשרד לאיכות הסביבה 31 בדצמבר 1992 22 בנובמבר 1995

סגני השרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם סיעה משרדים תאריך תחילת כהונה תאריך סיום כהונה הערות
יוסי ביילין העבודה משרד החוץ 4 באוגוסט 1992 17 ביולי 1995 התפטר עקב מינויו לשר הכלכלה והתכנון
אלי בן מנחם העבודה משרד ראש הממשלה, משרד הבינוי והשיכון 4 באוגוסט 1992 22 בנובמבר 1995 כיהן במשרד ראש הממשלה עד ל-8 באפריל 1993, עת החל לכהן במשרד הבינוי והשיכון
מיכה גולדמן העבודה משרד החינוך והתרבות 4 באוגוסט 1992 22 בנובמבר 1995
אלכס גולדפרב יעוד משרד הבינוי והשיכון 2 בינואר 1995 22 בנובמבר 1995
מרדכי גור העבודה משרד הביטחון 4 באוגוסט 1992 16 ביולי 1995 התאבד במהלך הכהונה עקב מחלה
אריה גמליאל ש"ס משרד הבינוי והשיכון 29 ביולי 1992 9 בספטמבר 1993 התפטר עקב פרישת הסיעה מהקואליציה
אלי דיין העבודה משרד החוץ 24 ביולי 1995 22 בנובמבר 1995 מונה עם התפטרות יוסי ביילין
ווליד חאג'-יחיא מרצ משרד החקלאות ופיתוח הכפר 4 באוגוסט 1992 22 בנובמבר 1995
רן כהן מרצ משרד הבינוי והשיכון 4 באוגוסט 1992 31 בדצמבר 1992
מאשה לובלסקי העבודה משרד התעשייה והמסחר 4 באוגוסט 1992 22 בנובמבר 1995
משה מאיה ש"ס משרד החינוך והתרבות 29 ביולי 1992 12 בספטמבר 1993 התפטר עקב פרישת הסיעה מהקואליציה
נואף מסאלחה העבודה משרד הבריאות 4 באוגוסט 1992 22 בנובמבר 1995
רפאל פנחסי ש"ס משרד האוצר, משרד הדתות 4 באוגוסט 1992 14 בספטמבר 1993
  • כיהן במשרד האוצר עד ל-31 בדצמבר 1992, עת החל לכהן במשרד הדתות
  • התפטר עקב פרישת הסיעה מהקואליציה

חילופי שרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השר היוצא סיעה משרד עילת סיום התפקיד תאריך סיום התפקיד השר המחליף סיעה תאריך כניסה לתפקיד
יצחק רבין העבודה המשרד לענייני ירושלים ביטול המשרד 31 בדצמבר 1992 לא מונה מחליף
אורה נמיר העבודה המשרד לאיכות הסביבה 31 בדצמבר 1992 יוסי שריד מרצ 31 בדצמבר 1992
אמנון רובינשטיין מרצ משרד המדע והטכנולוגיה 31 בדצמבר 1992 שמעון שטרית העבודה 31 בדצמבר 1992
יצחק רבין העבודה משרד העבודה והרווחה מסירת התיק לשרה במשרה מלאה 31 בדצמבר 1992 אורה נמיר העבודה 31 בדצמבר 1992
שולמית אלוני מרצ משרד החינוך והתרבות החלה לכהן כשרה בלי תיק 11 במאי 1993 יצחק רבין העבודה 11 במאי 1993
אריה דרעי ש"ס משרד הפנים החל לכהן כשר בלי תיק 11 במאי 1993 אריה דרעי (חזר לתפקיד) ש"ס 7 ביוני 1993
שמעון שטרית העבודה משרד המדע והטכנולוגיה 7 ביוני 1993 שולמית אלוני מרצ 7 ביוני 1993
משה שחל העבודה משרד התקשורת החל לכהן במשרד האנרגיה והתשתית 7 ביוני 1993 שולמית אלוני מרצ 7 ביוני 1993
אמנון רובינשטיין מרצ משרד האנרגיה והתשתית החל לכהן במשרד החינוך והתרבות 7 ביוני 1993 משה שחל העבודה 7 ביוני 1993
יצחק רבין העבודה משרד החינוך והתרבות מסירת התיק לשר במשרה מלאה 7 ביוני 1993 אמנון רובינשטיין (כשר החינוך, התרבות והספורט) מרצ 7 ביוני 1993
אריה דרעי ש"ס משרד הפנים פרישת הסיעה מהקואליציה 14 בספטמבר 1993 יצחק רבין העבודה 14 בספטמבר 1993
חיים רמון העבודה משרד הבריאות התפטרות 8 בפברואר 1994 יצחק רבין העבודה 8 בפברואר 1994
יצחק רבין העבודה משרד הבריאות מסירת התיק לשר במשרה מלאה 1 ביוני 1994 אפרים סנה העבודה 1 ביוני 1994
משה שחל העבודה משרד האנרגיה והתשתית 9 בינואר 1995 גונן שגב יעוד 9 בינואר 1995
יצחק רבין העבודה משרד הפנים מסירת התיק לשר במשרה מלאה 27 בפברואר 1995 עוזי ברעם העבודה 27 בפברואר 1995
יצחק רבין העבודה המשרד לענייני דתות מסירת התיק לשר במשרה מלאה 27 בפברואר 1995 שמעון שטרית העבודה 27 בפברואר 1995
עוזי ברעם העבודה משרד הפנים 7 ביוני 1995 דוד ליבאי העבודה 19 ביוני 1995
שמעון שטרית העבודה משרד הכלכלה והתכנון 18 ביולי 1995 יוסי ביילין העבודה 18 ביולי 1995
דוד ליבאי העבודה משרד הפנים 18 ביולי 1995 אהוד ברק לא היה ח"כ 18 ביולי 1995
יצחק רבין העבודה משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון רציחה 4 בנובמבר 1995 שמעון פרס (כראש ממשלה בפועל) העבודה 4 בנובמבר 1995
רפאל פנחסי ש"ס סגן שר במשרד האוצר החל לכהן במשרד הדתות 31 בדצמבר 1992 לא מונה מחליף
רן כהן מרצ סגן שר במשרד הבינוי והשיכון 31 בדצמבר 1992 לא מונה מחליף (כיהן סגן שר נוסף במשרד)
אלי בן מנחם העבודה סגן שר במשרד ראש הממשלה החל לכהן במשרד הבינוי והשיכון 8 באפריל 1993 לא מונה מחליף
אריה גמליאל ש"ס סגן שר במשרד הבינוי והשיכון פרישת הסיעה מהקואליציה 9 בספטמבר 1993 לא מונה מחליף (כיהן סגן שר נוסף במשרד)
משה מאיה ש"ס סגן שר במשרד החינוך והתרבות פרישת הסיעה מהקואליציה 12 בספטמבר 1993 לא מונה מחליף (כיהן סגן שר נוסף במשרד)
רפאל פנחסי ש"ס סגן שר במשרד לענייני דתות פרישת הסיעה מהקואליציה 14 בספטמבר 1993 לא מונה מחליף
מרדכי גור העבודה סגן שר במשרד הביטחון נטל את חייו 16 ביולי 1995 לא מונה מחליף
יוסי ביילין העבודה סגן שר במשרד החוץ מונה לשר הכלכלה והתכנון 17 ביולי 1995 אלי דיין העבודה 24 ביולי 1995

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודם:
ממשלת ישראל העשרים וארבע
1990-1992
ממשלת ישראל העשרים וחמש
13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
הבא:
ממשלת ישראל העשרים ושש
1995-1996