התרגיל המסריח
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התרגיל המסריח הוא כינוי שטבע יצחק רבין לניסיונו של שמעון פרס להקים ממשלת שמאל-חרדים צרה בראשותו בשנת 1990 במקום ממשלת האחדות הלאומית השנייה בראשות יצחק שמיר.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע למהלך
בתחילת 1990 הציע מזכיר המדינה האמריקני, ג'יימס בייקר, כי ישראל תישא ותיתן עם משלחת פלסטינית שתהיה מבוססת על תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה, ושבה ישתתפו גם נציגי הפלסטינים במזרח ירושלים וגם פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה שומרון ועזה, אך שגורשו עם השנים על ידי ישראל בתקופת שליטתה בשטחים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, אולם שמיר סירב.
[עריכה] הפלת ממשלת שמיר
פרס רקח בעזרתם של חיים רמון ויוסי ביילין הסכם סודי עם אריה דרעי וסיעת ש"ס לתמיכה בהפלת הממשלה. כשהושג ההסכם הציעה סיעת המערך אי אמון בממשלה על רקע הצעות בייקר. כשנודע לשמיר על כך הוא פיטר את פרס מהממשלה. בעקבות כך התפטרו שאר שרי המערך, וב-15 במרץ נפלה ממשלת שמיר בהצבעה על הצעת אי אמון בכנסת, שעברה ברוב של 60 מול 55 ח"כים. אגודת ישראל תמכה בהפלת הממשלה, וחברי הכנסת של ש"ס נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה. זו הייתה הפעם היחידה בתולדות ישראל בה נפלה ממשלה בשל הצבעת אי אמון.
[עריכה] כישלון המהלך
לאחר שנפלה ממשלת שמיר הטיל הנשיא חיים הרצוג על פרס להרכיב ממשלה חדשה. אולם המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: הרב שך, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, התנגד בחריפות להצטרפות מפלגת ש"ס לממשלת השמאל, ובכינוס שארגן בהיכל הספורט ביד אליהו נימק זאת בחשבון ההיסטורי עם השמאל, ועם אנשי הקיבוצים "אוכלי השפנים", כדבריו (בזכות ביטוי זה נודע הנאום כ"נאום השפנים"). בעקבות התנגדותו התקיפה של הרב שך, סירב הרב עובדיה יוסף לאשר למפלגתו, ש"ס, להצטרף לממשלת פרס, ובכך טרף את הקלפים. המפלגה החרדית היחידה שהצטרפה למהלך הייתה אגודת ישראל, אך ביחד איתה עדיין היו לפרס ולמערך רק 60 ח"כים (מערך 39, מר"צ (העתידית) 10, ערביות 6, אגודת ישראל 5), ח"כ אחד פחות מן הדרוש כדי לאשר בכנסת את הממשלה החדשה. הח"כ החסר שבא לעזרתם היה חה"כ אברהם שריר, שנבחר לכנסת כאיש המפלגה הליברלית שהייתה חלק מן הליכוד. שריר נמנה על קבוצה של חמישה ח"כים מן התנועה הליברלית, שבפברואר 1990 התפצלה מן הליכוד ויסדה מפלגה בשם "המפלגה לקידום הרעיון הציוני", בראשותו של יצחק מודעי. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עמה, סרבה המפלגה להצטרף לממשלה בראשותו של פרס, אך שריר הסכים לפרוש ממנה לבדו, ובכך להעניק לפרס את הרוב הדרוש.
הכנסת הייתה אמורה לאשר את ממשלתו החדשה של פרס ב-11 באפריל. אולם בבוקרו של יום זה התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל – אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים מהמשכן. היה זה בעקבות הוראתו של הרבי מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון, לחברי הכנסת הסרים למרותו, שלא לתמוך בממשלת פרס. בהמשך היום התברר שמזרחי כלל לא נוכח במהלך טקס חתימת ההסכם הקואליציוני בין המערך לאגודת ישראל, ואילו ורדיגר אומנם השתתף בטקס, אך במקום לחתום על ההסכם רק עבר עם העט מעל הנייר.
הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה על מנת לנסות בכל זאת להרכיב ממשלה. ב-26 באפריל, כשגם בתום הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כשלונו. הנשיא הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על שמיר, וזה אכן הצליח להרכיב קואליציה שנשענה על מפלגות הימין, המפלגות הדתיות, "המפלגה לקידום הרעיון הציוני", ח"כ אברהם שריר (שחזר לליכוד לאחר קריאתו הדרמטית של שמיר, שנכנסה ללקסיקון הפוליטי הישראלי: "אברשה חזור הביתה!"), וח"כ אפרים גור, שפרש מן המערך. שמיר הציג את ממשלתו החדשה בכנסת ב-11 ביוני.
[עריכה] סוף דבר
מי שטבע בדיעבד את השם "התרגיל המסריח" היה יצחק רבין, בראיון בתקשורת בתאריך 12 במאי 1990. רבין נימק את מתן השם במלים: "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בניסיון להרכיב ממשלה צרה, נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלית".
"התרגיל המסריח", גרם לזעזוע חברתי, ובעקבותיו נערכה הפגנה המונית בכיכר מלכי ישראל. עשרות אלפי אזרחים קראו לשנות את סדרי השלטון, ובין היתר נשמעה בהפגנה הקריאה "מושחתים נמאסתם!" (אותה טבע נתן זהבי). מפלגת העבודה השכילה להשתמש בתחושת המיאוס מה"אין בושה", והקריאה הפכה לאבן פינה בתעמולת הבחירות של המערך בבחירות 1992.
המיאוס שחש הציבור כלפי המקח והממכר המפלגתי וכלפי השפעתם הגדלה של הרבנים הוביל למעבר לבחירה ישירה לראשות הממשלה. בנוסף, נחקק חוק שמונע מפחות משליש מחברי סיעה בכנסת לפרוש מסיעתם.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- פתרון חידה פוליטית מאתר "פוליטיקה עכשיו"
- שמיר מודיע על פיטור שרי המערך מאתר הכנסת
- פרס מנמק את הצעת האי אמון מאתר הכנסת
- פרוטוקול ישיבת הכנסת, 15 במרס 1990, קבלת הצעת אי האמון, מאתר הכנסת
