התרגיל המסריח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התרגיל המסריח הוא כינוי שטבע יצחק רבין לניסיונו של שמעון פרס להקים ממשלת שמאל-חרדים צרה בראשותו בשנת 1990 במקום ממשלת האחדות הלאומית השנייה בראשות יצחק שמיר.

הרקע למהלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1990 הציע ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה של ארצות הברית, כי ישראל תישא ותיתן עם משלחת פלסטינית שתהיה מבוססת על תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה, ושבה ישתתפו גם נציגי הפלסטינים במזרח ירושלים וגם פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה שומרון ועזה, אך שגורשו על ידי ישראל בתקופה שמאז 1967. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, אולם שמיר סירב.

הפלת ממשלת שמיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס רקח בעזרתם של חיים רמון ויוסי ביילין הסכם סודי עם אריה דרעי וסיעת ש"ס לתמיכה בהפלת הממשלה. כשהושג ההסכם הציעה סיעת המערך אי אמון בממשלה על רקע הצעות בייקר. כשנודע לשמיר על כך הוא פיטר את פרס מהממשלה. בעקבות כך התפטרו שאר שרי המערך, וב-15 במרץ נפלה ממשלת שמיר בהצבעה על הצעת אי אמון בכנסת, שעברה ברוב של 60 מול 55 ח"כים. אגודת ישראל תמכה בהפלת הממשלה, וחברי הכנסת של ש"ס (להוציא את השר יצחק פרץ שבניגוד לדרעי כיהן גם כח"כ ותמך בהצבעה בממשלה) נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות ישראל בה נפלה ממשלה בשל הצבעת אי אמון.

כישלון המהלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנפלה ממשלת שמיר הטיל הנשיא חיים הרצוג על פרס להרכיב ממשלה חדשה ב- 20 במרץ. אולם המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: הרב שך, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, התנגד בחריפות להצטרפות מפלגת ש"ס לממשלת השמאל, ובכינוס שארגן בהיכל הספורט ביד אליהו נימק זאת בחשבון ההיסטורי עם השמאל, ועם אנשי הקיבוצים "אוכלי השפנים", כדבריו (בזכות ביטוי זה נודע הנאום כ"נאום השפנים"). בעקבות התנגדותו התקיפה של הרב שך, סירב הרב עובדיה יוסף לאשר למפלגתו, ש"ס, להצטרף לממשלת פרס, ובכך טרף את הקלפים. המפלגה החרדית היחידה שהצטרפה למהלך הייתה אגודת ישראל, אך ביחד איתה עדיין היו לפרס ולמערך רק 60 ח"כים (מערך 39, מרצ (העתידית) 10, אגודת ישראל 5, חד"ש 4, ערביות 2), ח"כ אחד פחות מן הדרוש כדי לאשר בכנסת את הממשלה החדשה. הח"כ החסר שבא לעזרתם היה חה"כ אברהם שריר, שנבחר לכנסת כאיש המפלגה הליברלית שהייתה חלק מן הליכוד. שריר נמנה עם קבוצה של חמישה ח"כים מן התנועה הליברלית, שבפברואר 1990 התפצלה מן הליכוד וייסדה מפלגה בשם "המפלגה לקידום הרעיון הציוני", בראשותו של יצחק מודעי. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עמה, סרבה המפלגה להצטרף לממשלה בראשותו של פרס, אך שריר הסכים לפרוש ממנה לבדו, ובכך להעניק לפרס את הרוב הדרוש.

בליל 11 באפריל הציג פרס את ממשלתו החדשה, ולמחרת הייתה הכנסת אמורה לאשר אותה. אולם בבוקרו של יום זה התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל – אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים מהמשכן. היה זה בעקבות הוראתו של הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון, לחברי הכנסת הסרים למרותו, שלא לתמוך בממשלה הדוגלת במסירת שטחים. בהמשך היום התברר שמזרחי כלל לא נכח במהלך טקס חתימת ההסכם הקואליציוני בין המערך לאגודת ישראל, ואילו ורדיגר אומנם השתתף בטקס, אך במקום לחתום על ההסכם רק עבר עם העט מעל הנייר.

הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה על מנת לנסות בכל זאת להרכיב ממשלה. ב-26 באפריל, כשגם בתום הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כשלונו. הנשיא הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על שמיר, וזה אכן הצליח להרכיב קואליציה שנשענה על מפלגות הימין, המפלגות הדתיות, "המפלגה לקידום הרעיון הציוני", ח"כ אברהם שריר (שחזר לליכוד לאחר קריאתו הדרמטית של שמיר ב-25 באפריל, שנכנסה ללקסיקון הפוליטי הישראלי: "אברשה, חזור הביתה!"), ח"כ יצחק חיים פרץ, שר הקליטה בממשלה היוצאת שפרש מש"ס וח"כ אפרים גור, שפרש מן המערך. שמיר הציג את ממשלתו החדשה בכנסת ב-11 ביוני.

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מי שטבע בדיעבד את השם "התרגיל המסריח" היה יצחק רבין, בראיון בתקשורת בתאריך 12 במאי 1990. רבין נימק את מתן השם במלים: "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בניסיון להרכיב ממשלה צרה, נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלית".

"התרגיל המסריח" גרם לזעזוע חברתי, ובעקבותיו נערכה הפגנה המונית בכיכר מלכי ישראל. עשרות אלפי אזרחים קראו לשנות את סדרי השלטון, והסיסמה הבולטת בהפגנה הייתה "מושחתים נמאסתם!". מפלגת העבודה השכילה להשתמש בתחושת המיאוס מה"אין בושה", והקריאה הפכה לאבן פינה בתעמולת הבחירות של המערך בבחירות 1992.

המיאוס שחש הציבור כלפי המקח והממכר המפלגתי חבר לעמדה המתגבשת של רוב חברי הכנסת, שיש לייצב את המערכת הפוליטית בישראל. כל זה הוביל לשינוי שיטת הבחירות והממשל ולבחירה ישירה של ראש הממשלה. בנוסף, נחקק חוק שמנע מפחות משליש מחברי סיעה בכנסת לפרוש מסיעתם‏[1].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בהמשך תוקן החוק כך ששבעה ח"כים יוכלו לפרוש גם אם הם לא שליש מהסיעה, תיקון שנודע כ"חוק מופז"