גזירות אנטיוכוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חייל רומאי בוזז את מנורת בית המקדש והפרוכת. צלחת חרוטה בתנ"ך מקלין
חנה ושבעת בניה, מתים על קידוש ה'

גזירות אנטיוכוס, הידועות גם כגזירות השמד, היו גזירות דת שהוטלו על היהודים על ידי אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס" בשנת 167 לפנה"ס. גזירות אלו היו אירוע יוצא דופן בהיסטוריה של הדתות במערב, עד אז. גזירות השמד היו המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. במובן עמוק יותר, הייתה זו התנגשות בין דת מונותיאיסטית לבין דת פוליתאיסטית.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב הפוליטי העולמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיוכוס הרביעי, שעמד בראש הממלכה הסלאוקית, היה אחד מהמלכים החזקים ביותר במזרח. אנטיוכוס הרביעי המשיך את המהלך שהחל בו אביו - הניסיון להכניע את מצרים התלמיית. אנטיוכוס השלישי נכשל בניסיונו לכבוש את מצרים, והובס על ידי תלמי הרביעי בקרב רפיח (13 ביוני 217 לפנה"ס) במלחמה הקואלה-סורית הרביעית. ואולם, למרות הכישלון במלחמה זו הצליח אנטיוכוס לנצל מצב פוליטי קשה במצרים ופתח במלחמה הקואלה-סורית החמישית, בה הצליח לכבוש את ארץ ישראל, בשנת 198 לפנה"ס.

המלחמה הקואלה-סורית השישית בין הממלכה הסלאוקית לבין הממלכה התלמית החלה בשנת 170 לפנה"ס. אנטיוכוס הרביעי הצליח לכבוש למעשה את כל מצרים, למעט אלכסנדריה, בה התבצרו אחיו ואחותו של המלך. אנטיוכוס הגיע להסכם עם המלך התלמי, תלמי השישי "פילומטור", לפיו תלמי הוא מלך מצרים, ואנטיוכוס הוא המגן על האינטרסים של תלמי. לפי הסכם זה, הפכו אחיו ואחותו של המלך למורדים, ותלמי החל להילחם נגדם. אנטיוכוס חזר לביתו, דרך ארץ ישראל, כמנצח: הוא הגשים, לכאורה, חלום ישן של הממלכה הסלאוקית - לאחד את הממלכות ההלניסיטיות במזרח התיכון לממלכה אדירה אחת; עם ניצחון זה, הגיעה הממלכה הסלאוקית לשיא כוחה.

ואולם, תוך זמן קצר התפוררו הישגיו של אנטיוכוס. תלמי כרת ברית מחדש עם אחיו ואחותו, ומעמדו של אנטיוכוס כ"מגינו" של תלמי התבטל. אנטיוכוס חזר למצרים בשנת 168 לפנה"ס כדי למנוע את השמטותה מידיו, וגם הפעם הצליח לכבוש למעשה את כולה.

ואולם, הפעם מצאה הממלכה הסלאוקית את עצמה מול אויב חדש. רומא, שסיימה בניצחון מכריע את מאבקה בקרתגו, הפנתה את כוחה ואת משאביה לחלקו המזרחי של הים התיכון. הרומאים הביסו את מוקדון, ועתה היו פנויים למנוע מהממלכה הסלאוקית להתחזק יתר על המידה; הרומאים הציבו לאנטיוכוס אולטימטום, ובו דרשו ממנו לוותר מיד על כל כיבושיו במצרים, ולא - ייאלץ להתמודד מול הרומאים (סופרי התקופה מתארים שהאולטימטום הוגש לאנטיוכוס בדרך משפילה ומבזה, ללא הגינונים הרגילים, והוא נדרש להשיב עליו מיד וללא כל אפשרות להתחמק ממנו).

עוצמתה של רומא הייתה מוכרת עוד מימיו של אנטיוכוס השלישי, שהובס בידי רומא בקרב מגנסיה ונאלץ לחתום חוזה אפמיאה בשנת 188 לפנה"ס עם תנאים קשים נגדו. בשל כך, לא הייתה לאנטיוכוס הרביעי ברירה אלא ללכת בדרכי אביו, והוא קיבל את התנאים הרומיים. אנטיוכוס חזר לביתו דרך ארץ ישראל, לאחר שויתר על כל הישגיו במצרים. הוא היה עדיין אחד מהמלכים החזקים ביותר במזרח התיכון, אך הושפל לעיני כל בידי הרומים.

המצב ביהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 168 לפנה"ס הייתה גם שנת שיא במאבקים הפנימיים בתוך יהודה, בין שני הכהנים שנאבקו ביניהם על משרת הכהן הגדול: יאסון ומנלאוס. יאסון הדיח את אחיו חוניו השלישי ממשרת הכהונה הגדולה בשנת 176 לפנה"ס, וזכה לאישורו של אנטיוכוס להחלפה, תמורת סכום כסף גדול שהבטיח לו יאסון.

יאסון החל בתהליך שנועד להפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית. מהלך זה היה מאפשר ליאסון לשלוט, ככהן גדול, על כל יהודה, הכפופה לפוליס זו, ועל בית המקדש עצמו, על האוצרות האדירים שנצברו בו עם השנים. אנטיוכוס הרוויח ממהלך זה כסף רב (שלו היה זקוק מאד, כדי לשלם לרומא את הפיצויים הכבדים שהתחייב להם), שליטה ביהודה (במקום חוניו, שנטה כנראה לטובת בית תלמי), והפצת התרבות ההלניסטית. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הודח כהן גדול בעת כהונתו, אם כי מחליפו היה גם הוא ממשפחת הכהנים הגדולים. היה זה תקדים מסוכן. הפיכת הכהונה הגדולה למשרה המועברת תמורת כסף הייתה תקדים מסוכן נוסף; ותקדים מסוכן שלישי היה מתן דריסת רגל לשלטון הזר במינויים הפנימיים היהודיים.

יאסון ייסד בירושלים גימנסיון ואפביון (מוסד ההמשך של הגימנסיון) - מוסדות שאפיינו ערים הלניסטיות, ושבהם התחנכה האליטה בדרך הלניסטית, על חשבון הדרך היהודית. ספר מקבים ב' מתאר כיצד הכהנים היו עוזבים את עבודת בית המקדש כדי להשתף בתחרויות בגימנסיון.
יאסון ביקש לרשום את תושבי ירושלים כאנטיוכים, ולאפיין את ירושלים כ"אנטיוכיה שבירושלים". חוקי האבות, החוקה שנהגה עד אז בירושלים, שהייתה מבוססת על חוקי התורה ואושרה על ידי השלטונות, בוטלה, ובמקומה הוכנסה חוקה הלניסטית חדשה. הפעילות בבית המקדש המשיכה כסדרה, אך לצידו התנהל פולחן אלילי בגימנסיון ובאפביון. תושבי ירושלים נרשמו כאנטיוכים, כאמור, ומסתבר שמי שזכה בתואר זה השתלב בפעילות ההלניסטית כתנאי לכך; הדבר יצר הבדלי מעמדות ברורים בין אותם תושבים לבין תושבים מחוץ לירושלים.

יאסון היה הכהן הגדול בשנים 175 לפנה"ס עד 172 לפנה"ס. באותה שנה שלח יאסון אל אנטיוכוס את מנלאוס, אחד מן הכהנים המיוחסים שהיה כנראה מקורב ליאסון. ואולם, מנלאוס בגד ביאסון והציע למלך סכום כסף גדול בהרבה מזה שהבטיח יאסון, תמורת מינויו לכהן גדול. אנטיוכוס קיבל את ההצעה, גם בשל סכום הכסף הגדול וגם בשל העובדה שמנלאוס היה מתייוון קיצוני עוד יותר מיאסון. יאסון ניסה להפוך את ירושלים לפוליס, אך בעיקר בשל רצון להפיק מכך תועלת אישית; למנלאוס היו שאיפות קיצוניות יותר. תקדים מסוכן נוסף נקבע: נתמנה כהן גדול שלא ממשפחת הכהנים הגדולים.

יאסון אמנם התמנה לתפקידו תמורת בצע כסף, אך מסתבר שזכה לאהדה מסוימת, שכן מנלאוס נזקק לסיוע צבאי כדי לתפוס את השלטון. יאסון נמלט למדבר, ומנלאוס השתלט על העיר. ואולם, בתוך זמן קצר הסתבר למנלאוס שהוא אינו עומד בהתחייבויות הכספיות שלו לאנטיוכוס. הוא יצא לאנטיוכיה כדי לעמוד בפני המלך. כדי שיוכל לעמוד בהתחייבויותיו, לקח עמו כמה מכלי המקדש ומכר אותם בצור. חוניו השלישי, הכהן הגדול שהודח בידי יאסון והסתתר עד אז באנטיוכיה, חשף את המעשה והעביר את המידע לירושלים. גילוי המעשה הביא לסערת רוחות גדולה מאוד בעיר, ולבסוף עלה לחוניו בחייו; מנלאוס הביא להוצאתו להורג בידי אנדרוניקוס, שמילא את מקומו של אנטיוכוס ששהה באותה עת בחזית המלחמה באסיה הקטנה.

מנלאוס השאיר בירושלים את אחיו, ליסימכוס, וזה המשיך את שוד המקדש כדי לסייע לאחיו בהתחייבותיו הכספיות. הדבר גרם להמשך הסערה הציבורית, ולהתנגשות בין תומכי מנלאוס למתנגדיו. בהתנגשויות נהרג ליסימכוס. המלך זימן אליו נציגים של מתנגדי מנלאוס ואת מנלאוס עצמו כדי לברר את התקרית. מנלאוס שיחד את אחד הפקידים הבכירים בחצרו של אנטיוכוס, וזה שכנע את המלך לתמוך במנלאוס. מתנגדיו של מנלאוס הוצאו להורג, ומנלאוס הוסיף להיות בעל בריתו של אנטיוכוס.

התנגשויות בין אנטיוכוס ותומכיו ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנגשות הראשונה אירעה, כאמור, כאשר מתנגדי מנלאוס התנגשו עם אחיו, ליסימכוס, בעת שניסה לשדוד את המקדש, בשנת 170 לפנה"ס. עם שובו של אנטיוכוס ממסעו הראשון למצרים, בשנת 169 לפני הספירה, הוא פשט על בית המקדש ושדד את הכלים שבו. התנהגות זו לא הייתה מקובלת בעולם העתיק, אך לא יוצאת דופן אצל אנטיוכוס עצמו, ששדד גם מקדשים במצרים. מכל מקום, שוד זה התקבל בסערה גדולה אצל היהודים, גם בין אותם שתמכו בהתקרבות לתרבות ההלניסטית; מנלאוס ואנשיו, בעלי בריתו של אנטיוכוס, נותרו מבודדים עוד יותר ממה שהיו בעבר. לאחר השפלתו של אנטיוכוס במסע השני למצרים, פשטה בארץ ישראל שמועה שאנטיוכוס נהרג בקרב. יאסון ניצל את המצב, ובראש כוח צבאי תקף את ירושלים ודחק את אנשי מנלאוס מכל העיר אל המצודה שבהר הבית.

לרוע המזל, השמועה לא הייתה נכונה. אנטיוכוס היה חי וקיים, מריר ומושפל, ועימו צבא שלם שלא נפגע בקרב. אנטיוכוס פשט על העיר כדי לדכא את המרידה (לא הייתה זו העיר היחידה שמרדה במלך לאחר השפלתו). יאסון נמלט מן העיר לפני שהמלך הגיע, וכנראה שהמרד המשיך להתנהל בראשותם של גורמים אחרים; תושבי העיר נטבחו על ידי צבא המלך. זמן קצר לאחר מכן (בסוף שנת 168 לפנה"ס או בתחילת 167 לפנה"ס) נשלח צבא נוסף, בראשותו של אפולוניוס, מושל השומרון (שנהרג מאוחר יותר בקרב בית חורון מול יהודה המכבי). אפולוניוס הפתיע את תושבי ירושלים וטבח בהם. בעיר הוקמה המצודה, החקרא, שבה התבצרו מנלאוס ותומכיו יחד עם חיל מצב סורי ועם מתיישבים יווניים, שהתערבו במתייוונים הקיצונים. החקרא שלטה למעשה על בית המקדש ועל הנעשה בעיר, והחיילים הסוריים החלו לקיים פולחן עבודה זרה בבית המקדש עצמו. על היהודים הוטלו מסים כבדים, וחלק נכבד מאדמותיהם הוחרם לטובת המתיישבים היווניים. בעקבות הטבח, הגזרות הכלכליות וחילול בית המקדש נטשו רבים מן היהודים את העיר.

הגזירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הבא בשרשרת צעדי העונשים נגד היהודים היה הגזירות. בתחילת חורף שנת 167 לפנה"ס פרסם אנטיוכוס שורה ארוכה של גזרות, שכוונו נגד הדת היהודית. הגזרות נועדו למנוע את קיום המצוות, ולהכריח את היהודים לעבוד עבודה זרה. ספר מקבים א' מתאר בכלליות כמה מן הגזרות:

  • הפסקת העלאת הקרבנות והזבחים וניסוך הנסך בבית המקדש.
  • דרישה לחלל שבתות וחגים.
  • לטמא את בית המקדש על ידי בניית מזבחות עבודה זרה במקדש והקרבת חיות טמאות.
  • איסור קיומה של ברית המילה.
  • דרישה מהיהודים לאכול מאכלים לא כשרים.
  • החלפת חוקי התורה בחוקת המלך ואיום בעונש מוות למי שייתפס מפר את הוראות המלך.

ספר מקבים ב' מוסיף, שהמלך דרש לטמא את המקדש ולקרוא אותו על שם זאוס האולימפי. היהודים הוכרחו להשתתף בתהלוכות של האל דיוניסוס ובימי ההולדת של המלך. כך מתאר מחבר הספר את הגזרות בשיאן:

Cquote2.svg

קשה היה לכולם וכבד פרץ הרשעה: כי המקדש היה מלא על ידי הגויים ניאוף והוללות בהתעלסם עם זונות ובחצרות הקודש היו קרבים אל נשים ומביאים שמה דברים אשר לא יובאו: והמזבח היה מלא דברים האסורים מן התורה: ואי אפשר היה לשבות ולא לשמור את חגי האבות ולא להיקרא בשם יהודי בכלל: ויהיו סוחבים אותם אנוסים במרירות ביום הולדת המלך בכל חודש אל אכילת הזבחים ובהיות חג דיוניסוס היו נאנסים להלך בתהלוכת דיוניסוס והם מעוטרים עטרות קיסוס:

Cquote3.svg
– מכבים ב', ו', א' - ח'

ישנם חוקרים הטוענים, כי אין המדובר בפולחן זאוס האולימפי אלא בפולחן בעל הסורי, וכי אין המדובר בדיוניסוס אלא באל מקומי. מכל מקום, מבחינת היהודים לא שינה הדבר; דת מונותאיסטית אינה יכולה לקבל כלל אל אחר.

בתלמודים ובמדרשים מתוארת גזרה קשה במיוחד:

השאלה המחקרית: מדוע הוטלו הגזרות?[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ברור מדוע ביקש אנטיוכוס להטיל את הגזרות האלה. הדת ההלניסטית הפוליתאיסטית היא סבלנית מטבעה ולא ידועים מקרים אחרים של כפיה דתית מצד שליטים הלניסטיים על נתיניהם. חוקרים רבים‏‏‏[2] ניסו לתת תשובות שיכולות להסביר את התופעה המשונה.

רבים קושרים את הגזירות עם דמותו של המלך. עוד בעת העתיקה רבים‏‏‏[3] תיארו את אנטיוכוס הרביעי בצורה שלילית ועמדו על אופיו האכזר. יחד עם זאת, לא כל התיאורים הם לרעת אנטיוכוס. הוא ניסה לשקם את הממלכה הסלאוקית אחרי התבוסה הקשה שהנחילה לה הרפובליקה הרומית והצליח לשמור על הממלכה בזמן שלטונו. יתרה מכך, חלק מהגזרות, דוגמת הפולחן האלילי בירושלים לאו דווקא נבע מרוע. הענקת זכויות של פוליס לעיר שאוכלוסייתה אינה יוונית הייתה פרס יקר ערך בממלכה הסלאוקית וייתכן שאנטיוכוס רצה דווקא להיטיב עם העיר, ופגע בדת היהודית לא בכוונה.

חוקרים אחרים, שלא מקבלים את הטענה שכל האשמה תלויה באישיותו של אנטיוכוס טוענים שהאשמה היא בדבקותו הרבה של אנטיוכוס בהלניזם. לדבריהם, ניסה אנטיוכוס להפיץ את התרבות ההלנית ה"נעלה" לעומת התרבות הברברית ה"נחותה". יש אחיזה במקורות גם לטענה זו. פוליביוס מספר על הסעד שהגיש ליוונים וגם מקורות אחרים נותנים תמונה של מלך התומך ברעיונות ההלניזם. היות שהיהודים דבקו במנהגיהם הישנים, החליט אנטיוכוס, לפי אותם חוקרים, לכפות עליהם את ההלניזם בכוח‏‏‏[4].

למרות שעל פניו גישה זו נראית טובה, היא סובלת מקושי רב היות שההלניזציה הייתה פוליטית ולא תרבותית. בשום מקום אחר בממלכתו לא כפה אנטיוכוס את ההלניזם בכוח ולא "בדק בציציותיהם" של התושבים. יתרה מכך, הפצת ההלניזם והגשת הסעד ליוונים לא נעשו לשם שמיים. היו למעשים אלה מטרות פוליטיות מובהקות ולא ברור כיצד המרדת פרובינציה שלמה על ידי גזירות קשות משרתת את האינטרסים האלה.

על פי חוקרים אחרים הסיבה העיקרית לגזירות היא השאיפה של המלך לאחד את ממלכתו שסבלה מפיצול רב של עמים ושבטים שהרכיבו אותה. גם לגישה זו יש אחיזה במקורות העתיקים. נראה שצעדיו של אנטיוכוס היו מתונים בהתחלה. הוא בחר בזאוס, אל שהיה קל לזהותו עם אלים מקומיים רבים. חיזוק נוסף לטענה זו מצוי בעובדה שהלניזציה הייתה רק אחד המרכיבים ברפורמות פוליטיות מקיפות שקידם אנטיוכוס, שמטרתן הייתה שיקום מדינתו אחרי החורבן שהמיתו עליה הרומים.

בניגוד לאלה התולים את האשמה באנטיוכוס ובשאיפותיו, יש כאלה שלדבריהם הסיבה לגזרות הייתה פרי יוזמתם של המתיוונים ששאפו להגדיל את השפעתם בקהילה. יחד עם זאת, גרסה זו לא מוצאת תמיכה מפורשת במקורות העתיקים.

כמו כן, ייתכן שהייתה סיבה אחרת לגזרות שלא קשורה לדת ולתרבות ואותה מביע אביגדור צ'ריקובר. ייתכן שהגזירות באו כעונש על מהומות יהודיות שפרצו ביהודה. בשנים 169 ו168 פתח אנטיוכוס במלחמה הקואלה-סורית השישית שבה כבש את מצרים, אך נאלץ להתפנות ממנה בגלל לחץ רומי.

בדרכו חזרה (168 לפנה"ס) שלח ידו באוצרות בית המקדש והחרים רכוש רב. מעשה זה היו הסיבה למהומות חמורות בכל רחבי יהודה ורק קומץ אריסטוקרטים מתייוונים, בעיקר בני משפחת טוביה נותרו נאמנים לאנטיוכוס. בזיזת אוצרות בית המקדש לא היו הסיבה היחידה למהומות. גם הרפורמות ההלניסטיות, אף שבתחילה לא לבשו אופי דתי לא היו מקובלות על שכבות רחבות של העם והאלה רק חיכו להזדמנות להתמרד. בזיזת אוצרות המקדש על ידי אנטיוכוס ועל ידי מנילאוס היו העילה למרידות אלה, אך לא הסיבה היחידה.

אנטיוכוס ניסה לדכא את המהומות בכוח הזרוע, אך אירועים חשובים במקומות אחרים בממלכתו רחבת הידיים דרשו את נוכחותו. כתוצאה מכך, לא הספיק לוודא שהמהומות הודברו סופית והעביר את התפקיד לאפולוניוס, מפקד שכירי חרב פריגים. הנ"ל יסד בירושלים קאטויקיה – מושבת חיילים. הפירוש המעשי של הדבר הזה הוא החרמת רכוש תושבי העיר וגירושם.

כדרכו של כל מרד, הקנאים תפסו את המושכות. בגלל הצביון הדתי שהיה למעשהו של אפולוניוס עם חילול בית המקדש, עמדו בראש הקנאים קבוצות בעלות רגשות דתיים עזים. ייתכן שאנטיוכוס ראה בגישות הדתיות של הקנאים היהודים משום סכנה למשטרו ולמעמדו וביקש להשמיד את הדת היהודית‏[5]. ייתכן שהגזירות של אנטיוכוס שפורסמו רק שנה לאחר פרוץ מהמהומות היו דרכו להעניש את המורדים ולהשמיד את הסיבה לקיומם ולא רק לכפות עליהם את הדת ההלניסטית.‏‏‏[6]

נגד עמדה זו של צ'ריקובר שמקורה בשנות ה-50, קם מחקר חדש יותר המטיל ספק בעצם כינון קאטויקיה בירושלים. לדבריהם, היות שירושלים נהנתה כבר ממעמד של פוליס בשנת 175 לפנה"ס לא הייתה סיבה מיוחדת לכונן בה מושבת חיילים שרק תחריף את הבעיות. כמו כן, כל המהלך נראה לא סביר לאור פירוש המקורות.‏‏‏[7]

התגובות לגזירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין ספק שהיו יהודים רבים שנכנעו לגזירות. ואולם, המקורות מתארים גל של התנגדות מצד היהודים, התנגדות שזכתה לצעדי ענישה ונקמה אכזריים מצד השלטון הסלאוקי. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות תרבות המערב שבה הופיעו תופעות רחבות היקף של מרטיריות, שלאחר מכן זכו לכינוי קידוש השם ביהדות. יחד עם תופעות אלו, של נכונות למות ולא להיכנע לגזירות, החלה גם התנגדות מזוינת שהלכה והתרחבה, עד שהפכה למרד החשמונאים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רומן וילק, ולא זרקו אבן עליהם ( חשמונאים א',ב',לו) סיני קג, תשמ"ט עמ' רלה-רלח

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בירושלמי נכתב: "בראשונה גזרו שמד ביהודה, שכן מסורת להם מאבותם, שיהודה הרג את עשו דכתיב (בראשית מט) "ידך בעורף אויביך", והיו הולכין ומשעבדין בהן ואונסין את בנותיהן, וגזרו שיהא איסטרטיוס בועל תחילה." (ירושלמי, כתובות דף ה, ב' פרק א הלכה ה') דבר דומה צוין בתלמוד הבבלי: "דאמרי בתולה הנשאת ביום הרביעי - תיבעל להגמון תחלה." (בבלי, כתובות ג' ב') "תנו רבנן, בימי מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל...ועוד גזרו שכל מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה ואחר כך תחזור לבעלה. ונהגו בדבר הזה שלש שנים ושמונה חדשים עד שנשאת בתו של יוחנן כהן גדול." (מדרש לחנוכה, בית המדרש חדר א' צד קל"ב מכ"י לפסיא, מובא בי"ד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמוד קפה) וכן מובא בקיצור שולחן ערוך, הלכות חנוכה - סימן קלט סעיף ג'.
  2. ^ ‏דיון מקיף אודות החוקרים השונים ודעותיהם ניתן למצוא במאמרו של ‏אביגדור צ'ריקובר שפורסם בכתב העת "אשכולות" ובספרים אחדים דוגמת "היהודים בעולם היווני והרומי" מאת צ'ריקובר ואסופת מאמרים בשם "התקופה הסלאוקית בארץ ישראל"
  3. ^ ‏פוליביוס כ"ו 10, ליוויוס מא 19-20 ואחרים‏
  4. ^ ‏התקופה הסלאוקית בארץ ישראל עמוד 111‏
  5. ^ יש דוגמאות רבות למעשים אלה בעולם הקלאסי כשהשלטון חש שהדת מאיימת עליו. כך למשל רדפו הרומאים את הדרואידים משנוכחו לדעת שאלה מציתים את המרידות הקלטיות.
  6. ^ ‏התקופה הסלאוקית בארץ ישראל עמ' 116 - 125‏
  7. ^ לדיון והשוואת מקורות ראו ‏בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, 1980, ע"מ-325 - 331‏