נשק תרמובארי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניסוי ימי בפצצת דלק-אוויר

נשק תרמובארי הוא נשק שמנצל חמצן מהאוויר שמסביב לו כדי ליצור פיצוץ עז בטמפרטורה גבוהה, ולמעשה גל ההדף שנשק כזה מייצר הוא מתמשך בזמן מאשר בחומר נפץ קונבנציונלי. נשק זה מיועד ליצור מספר רב של נפגעים על ידי יצירת גל אש, חום ולחץ באמצעות גל הדף מתמשך. משפחת כלי הנשק כוללת בין השאר פצצות דלק אוויר, רקטות נ"ט, טילי נ"ט ועוד.

מינוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג הוא הלחם של המילים תרמו (חום) בארי (לחץ), ומקורו ביוונית עתיקה (thermobarikos (θερμοβαρικός, אם כי הוא נהפך לחלק אינטגרלי מהאנגלית של ימינו. הן חימוש תרמובארי והן חימוש דלק-אויר שייכים לאותה משפחה, שההגדרה הטכנית היא "נשק נפחי" מאחר ואנרגיית הפיצוץ מכסה נפח רב, יחסית לחומרי נפץ אחרים. הגדרה נוספת לכלי נשק אלו היא נשק תרמובארי בעל פעימה גבוהה, HITs, נשק חום ולחץ, פצצת ואקום או פצצת דלק אוויר.

עיקרון פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פצצה תרמוברית אמריקאית מסוג BLU-118B בהכנות למשלוח לאפגניסטן, 5 במרץ 2002

עיקרון הפעולה של נשק זה מיישם את הפיצוצים המקריים של ענן אדים נפיץ, כפי שאירעו בטחנות קמח ומיכלי האחסון שלהם, ולאחר מכן במכרות פחם. ראש קרב תרמובארי מורכב, מחומר דמוי ג'לי שמוקף בשבבים של מגנזיום, אלומיניום או מדלק, שפועל באמצעות פיצוץ כפול. פיצוץ ראשוני של מטען קטן נועד ליצור עננה של חומר נפץ או דלק מעורב באוויר, והפיצוץ השני הגדול יותר (שפועל באופן שונה בפצצה תרמובארית לעומת פצצת דלק-אוויר), יוצר גל אש, חום בטמפרטורות גבוהות, לחץ והדף שמתפזר ברחבי החלל, ואף לחללים אחרים ומבנים שאינם אטומים. בשל האנרגטיות הגבוהה של הנשק (שרובו ככולו חומר אנרגטי ולא חמצן למשל), יש לו אפקט גדול מאוד.

לנשק תרמובארי אין אפקט משמעותי של רסס, כמו בפיצוץ של חומר נפץ מרסק, אך הלחץ של גל ההדף עשוי להגיע לקרוב ל-30 אטמוספרות, ולטמפרטורה של עד 3,000 מעלות צלזיוס, בנוסף משך הפיצוץ ארוך יותר ודועך לאט יותר ולכן התחום שהוא מתפשט עליו רחב יותר, והאפקט שלו קשה יותר. נשק זה שימושי לרוב ביישומים צבאיים המצדיקים מספר רב של נפגעים ויצירת נזק מרובה למבנים.[1]

הפיצוץ התרמובארי אשר עליו מסתמך הנשק זקוק לחמצן בסביבתו על מנת לפעול, וזאת בניגוד לפצצות רגילות אשר ברובן מסתמכות על חומר מחמצן פנימי. הפיצוץ התרמובארי של העננה או הנוזל הדליק באוויר, או שנגרם באופן ספונטני (פיצוץ תרמובארי), או באמצעות דטונציה על ידי מטען נוסף (פיצוץ דלק אוויר). החמצן שבאוויר שמסביב מגיב עם תוצרי הניפוץ, רק אחרי גל הניפוץ, ובכך תורם יותר למשך גל ההדף ולהגדלת הטמפרטורה. הפיצוץ התרמובארי הראשי מתאפיין תחילה בגל ואקום היוצר אפקט של שאיבה ולאחריו בגל הדף, ששואף להכנס למקום של הוואקום.

אם משווים פצצות קונבנציונליות בגודל זהה לפצצות מסוג זה, הפיצוץ התרמובארי יהיה מרוכז יותר, אך יכול להתרחש רק על פני הקרקע, באטמוספירה שאינה דלילה ובמזג אוויר מתאים, ולא מתחת למים למשל. במקומות עם אוויר דחוס כגון בונקרים, מנהרות ומערות, הנשק עובד באופן אפקטיבי מאוד.

תוצאות שימוש בנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי דו"ח מחקר של ה-CIA שעסק בשימוש בפצצות דלק-אוויר ברוסיה, מנגנון ההרג של נשק זה מבוסס על גל ההדף והוואקום אשר קורע את הריאות. אם הדלק של הפצצה נשרף אבל לא מתפוצץ, הקורבנות יסבלו מכוויות חמורות וכן ינשמו את אדי הדלק השרוף. כיוון שהדלק המשמש ברוב הפצצות הוא רעיל במיוחד, גם פצצות אשר לא התפוצצו עדיין הן קטלניות ביותר ליצורים חיים.

בשטחים סגורים לנשק זה יש גם תוצאות הרסניות אפילו יותר. במקרה של אנשים בחללים סגורים שלא נפגעו מפיצוץ יש סיכוי גדול שימותו בשל חנק, כיוון שהפצצה משתמשת בחמצן שנמצא באוויר. הקורבנות אשר נמצאים ליד נקודת ההצתה מושמדים, ואלו שבשוליים סובלים לרוב מפגיעות פנימיות בלתי נראות אשר כוללות בין השאר, קריעות עור התוף, זעזועי מוח חמורים, ריאות קרועות, קרעים באיברים פנימיים ואף עיוורון[2].

מכיוון שיש לנשק זה אפקט מרחבי, השפעות הנשק יחדרו כל בונקר שאינו אטום הרמטית, ויפגעו באנשים שבו.

שימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקטת RPG 29 תרמובארית (מדגם TBG-7V). רקטות כאלו נתפסו על ידי צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

הרוסים פיתחו מספר רב של נשקים תרמובאריים. גרסאות של ראש קרב תרמובארי מצוי במגוון טילים ורקטות רוסיים, בהם ה-RPG-7 (רקטה מדגם TBG-7V), טיל הקורנט (9M133F-1), ומטיס ועוד. כמו כן מצויד צבא רוסיה בארטילריה רקטית עם רש"ק תרמובארי ופצצות דלק-אוויר.

צבא רוסיה השתמש בנשק תרמובארי במלחמת אפגניסטן ובמלחמת צ'צ'ניה השנייה (גם כנגד אזרחים).

צבא ארה"ב השתמש בפצצות דלק-אוויר CBU-55 וCBU-72 במלחמת וויטנאם. ארה"ב פיתחה את הפצצה התרמובארית "מפצח המערות" BLU-118 בו השתמשה במלחמה באפגניסטן ב-2001, כנגד התבצרות בתוך מערות. גרסה תרמובארית של טיל ההלפייר, ואת פצצת מטול XM1060 40mm שהיא הנשק התרמובארי האמריקני הקטן ביותר. בנשק נעשה שימוש בעיראק מאז 2003.

במערב ישנו חשש שארגוני טרור ינסו לפתח או לקנות מוצרי מדף תרמובאריים, שפגיעתם קטלנית מאוד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסויים ראשונים לשימוש בפצצה בוצעו בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה. על הניסויים פיקד Mario Zippermayr. בפצצות הגרמניות השתמשו באבקת פחם בתור דלק. הפצצות נבחנו בצורה אינטנסיבית ב-1943 ו-1944 אבל לא הגיעו לשלב ההפקה ההמונית עד תום המלחמה. בהמשך האמריקאים עשו ניסויים בחימוש כזה עוד בשנות ה-70 אך המערכת שלהם (CATFAE) לא הגיע לכלל מבצוע בגלל סרבול יתר. השימוש הנפוץ הראשון בנשק זה היה ע"י צבא רוסיה בעת מלחמת אפגניסטן, כאשר הדור הראשון של מטל"ר TOS-1 בוראטינו הופעל בשנות ה-80 המוקדמות ובהמשך הופעלו גם פצצות דלק-אויר במימדים שונים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]