צפירת זיכרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דקת דומייה בעת צפירת יום הזיכרון, תל אביב, 2007

צפירת זיכרון או צפירת דומייה היא קול צופר המושמע לזמן קצוב של דקות אחדות אשר באה לציין אבל ציבורי. במהלך הצפירה נוהגים השומעים לחדול מכל עיסוק (דוגמת עבודה או נסיעה) ולעמוד במקומם.

צפירות זיכרון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפירות זיכרון בישראל נשמעו לראשונה בנובמבר 1949 בזמן קיומן של הלוויות חללי קרבות ביוזמתן של מספר מועצות מקומיות בישראל, על פי הדוגמה שהייתה נהוגה בבריטניה באותה העת. דפוס זה אומץ שנה לאחר מכן במסגרת הטקסים הממלכתיים שנערכו לזכר חללי מלחמת העצמאות, ועם קביעתו של יום הזיכרון ב-ד' באייר שולבה צפירת הזיכרון בטקסי יום הזיכרון. בשנת 1953 הוארכה הצפירה ל-3 דקות ואילו בשנת 1958 קיבלה הממשלה את המלצות ועדה שדנה בדבר וקבעה את הצפירה למשך של שתי דקות.‏[1] בעבר, בנוסף לצפירה המושמעת בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובבוקרו במהלך טקסי הזיכרון, נהוג היה להשמיע צפירה שלישית לציון תום יום הזיכרון ותחילת יום העצמאות. ביקורת קשה על המעבר החד שגרמה צפירה זו בין תוגת היום לחגיגות העצמאות, הביאה לביטול הנוהג בתחילת שנות ה-80. בשנת 1959 נקבעה צפירת זיכרון גם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.

כיום נהוגות צפירות דומייה במועדים קבועים: ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה נשמעת צפירה אחת בת שתי דקות. בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נשמעת צפירה בת דקה אחת, ובבוקר למחרת נשמעת צפירה נוספת בת שתי דקות. הצופרים המשמיעים את צפירת הזיכרון הם צופרי האזעקה הנפוצים בערים בישראל, והמשמשים גם בעתות מלחמה.

חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה‏[2] קובע: "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים". כיום מקובל להשמיע את הצפירה בשעה 10:00 בבוקר ולאחריה מתקיימים אירועי זיכרון במקומות שונים ברחבי הארץ.

חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל קובע: "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים" [1]. הצפירה בליל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מושמעת בשעה 20:00, והיא פותחת את טקסי יום הזיכרון ברחבת הכותל המערבי במעמד נשיא מדינת ישראל, הרמטכ"ל ובני המשפחות השכולות. ביום הזיכרון מושמעת הצפירה בשעה 11:00 בבוקר, בפתיחת טקסי האזכרה הממלכתיים בבתי הקברות הצבאיים.

בישראל היו מספר אירועים שבעקבותיהם הוכרז אבל לאומי חד-פעמי, אבל שכלל גם השמעת צפירת דומייה. שלושה אירועים כאלו היו; ביום הלוויתו של דוד בן-גוריון ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל בנובמבר 1973, אסון צור הראשון בנובמבר 1982, וביום הלווייתו של ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995. כיום נהוג להשמיע צפירות דומייה מעט ככל האפשר, והשמעתן מחוץ למועדים הקבועים נדירה.

בעניין עתירה לבג"ץ שביקשה לתחום את השמעת הצפירה רק למרחב בו מתקיימים טקסי זיכרון, כתב השופט צבי זילברטל:

Cquote2.svg

הצפירה בימי הזכרון מבטאת ומסמלת את הסולידריות של כלל חלקי העם, על מגזריו השונים, עם זכרון הנופלים והנספים, ומושמעת בהשראתה של הוראת חוק העולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אמת, אין מדובר ב"דומיה" גרידא, עליה הורה המחוקק, אלא דווקא בצפירה המלווה את דומיית הציבור, מכריזה עליה ומדגישה אותה. הנה כי כן דומה, כי מדובר ב"דומיה זועקת" – ביטוי חי לתחושת הכאב הקולקטיבית על המתים... כאב שאינו תחום, ואינו צריך להיות תחום, ל"מקומו הטבעי" – טקסי הזכרון בלבד"... אלא דווקא "מקומו הטבעי" הוא המקום בו יש לבטא את הכאב הקולקטיבי – המרחב הציבורי... מדינות דמוקרטיות שונות, מלבד ישראל, בוחרות לציין ימים מיוחדים בחייה של אומה דווקא במרחב הציבורי - אם באמצעות צפירות או מאפיינים ווקאליים אחרים... הצפירה אינה "פולשת" אל המרחב הציבורי, אלא מבטאת אותו רגע אחד בו האומה מתאחדת ומתייחדת במרחב הציבורי עם זכרון בנותיה ובניה שנפלו במערכות ישראל ובפיגועי הטרור, ושנרצחו בשואה. בכך לא נפגעת כל זכות של מי שאינו מעוניין להיות שותף לאותו רגע קשה ומאחד, אף שהדומיה הקבועה בחוק מתבקשת ומחייבת.

Cquote3.svg
בג"ץ 2156/13, אלחנן אסתרוביץ נ. מדינת ישראל

צפירת הזיכרון בציבור הדתי, החרדי והערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בציבור הדתי במדינת ישראל ישנן שתי גישות מרכזיות כלפי צפירת הזיכרון. בציבור הדתי-לאומי רואים ברגעים אלו, ובייחוד ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ערך חשוב של זיכרון הנופלים ואף של קדושה, רגעים בהם כלל ישראל כולו מתייחד עם זכרם של אלו שנהרגו על קידוש השם. עמדה זאת הרואה בזיכרון הנופלים ערך של קדושה מתבטאת בדבריו של הרב צבי יהודה קוק כי "העמידה בצפירה לחללי צה"ל, יש בה מצווה קדושה של זיכרון כבוד הקדושים". בעקבות כך בציבור הדתי עומדים בשעת הצפירה ומפסיקים כל פעילות, בדומה למקובל בציבור החילוני, לרבות סדר הלימוד בישיבות.

לעומת גישה זו, בציבור החרדי נפוצה התפיסה הרואה בצפירת הזיכרון מעשה חסר משמעות מבחינה יהודית‏[3], ומנהג שמקורו ב"חוקות הגויים". משום כך הם מתנגדים לקיומו, ויש הסוברים שאף יש בו איסור הלכתי‏[4]. סירובם של חלק מהחרדים לחדול ממלאכה או מנסיעה בעת הצפירה עורר חיכוכים בין הציבור החרדי לציבור החילוני בהזדמנויות שונות. רבים מהציבור החרדי נוהגים לעמוד בצפירה רק כאשר הם נמצאים במקום ציבורי, כדי שלא לפגוע ברגשות הזולת, ויש מהם שמקפידים לומר פרקי תהילים בזמן זה על מנת לצקת תוכן יהודי, לדעתם, לעמידה. יש שמשתדלים להימנע משהייה במקומות ציבוריים על מנת להימנע מדילמה זאת. ישנם מוסדות חינוך חרדיים אשר בבוקרו של יום הלימודים מכריזים כי לימוד התורה הוא לעילוי נשמת הנרצחים, אך ללא עמידה בשעת הצפירה. בכיכר השבת שבירושלים מקיימים נטורי קרתא צעדה בעת הצפירה, בה הם הולכים וסובבים את הכיכר, בהכרזה שהקמת המדינה היא מרידה בקב"ה.‏[5]

גם בקרב הציבור הערבי במדינת ישראל יש המתנגדים לצפירה‏[6][7].

צפירות זיכרון בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף כי ציון דקת דומייה הוא נוהג מקובל בעולם, בפרט בארצות המערב, הנוהג ללוות את דקת הדומייה בצפירה נעשה נדיר בשנים האחרונות. בארצות בעלות מסורת נוצרית יש נטייה להחליף את צפירת הזיכרון בצלצול פעמוני הכנסיות, שהוא נוהג נוצרי ותיק לציון אירוע בעל אופי ציבורי, בפרט אבֶ‏ל ציבורי. ביפן נהוג להכות מכות קצובות בגונג בעת דקת דומייה, בהתאם למסורת המקומית.

חבר העמים הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות חבר העמים הבריטי, וכן בארצות הברית ובצרפת, נהוג יום זיכרון ב-11 בנובמבר לזכר חללי מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה ומלחמות אחרות. יום זה נהוג מאז ה-11 בנובמבר 1919, ומלכתחילה הונהג לזכר קורבנות מלחמת העולם הראשונה. ביום זה נהוגה דקת דומייה או שתי דקות דומייה ב-11 לפני הצהריים, שהיא השעה שבה נכנסה הפסקת האש לתוקפה עם תום מלחמת העולם הראשונה (לפי שעון בריטניה). בעבר צוינה דקת הדומייה בצפירה, אולם כיום נמשך נוהג זה במלטה בלבד. לא בכל המדינות האלה מצוין ה-11 בנובמבר כיום זיכרון רשמי - מדינות אחדות מעדיפות לרכז את טקסי הזיכרון הרשמיים בימים אחרים. לפיכך, דקות הדומייה מורגשות בעיקר בכנסיות, שבהן הטקס משתלב בטקסי התפילה היומיים, או בבנייני משרדים, שבהם מתבקשים העובדים והלקוחות להפסיק את עבודתם למשך דקה או שתי דקות.

הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהולנד נהוג יום זיכרון ב-4 במאי, יום השנה לפלישת גרמניה להולנד ב-1940, ויום חג לאומי ב-5 במאי, יום השחרור מהכיבוש הגרמני ב-1945. בשעה שמונה בערב ה-4 במאי נהוגות שתי דקות דומייה רצופות. בעבר היו מלווים זאת בצפירה, אולם כיום מסתפקים בצלצול פעמוני הכנסיות ברחבי הולנד. בנוסף מקובל לצלצל בפעמוני הכנסיות בשעת חצות שבין ה-4 ל-5 במאי כדי לציין את המעבר מיום האבל ליום החג.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מ' עזריהו, פולחני מדינה: חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים, שדה בוקר, 1995, עמ' 154 - 155.
  2. ^ חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט - 1959 באתר הכנסת
  3. ^ אליעזר היון, למה לא נעמוד בצפירה, באתר ynet‏, 26 באפריל 2009
  4. ^ ראו דיון הלכתי בעניין באתר פורטל הדף היומי ובאתר כיפה
  5. ^ חדשות 24, צעדת נטורי קרתא בצפירת יום הזיכרון
  6. ^ אמל זיאדה, מה עושה ערבי בצפירה, באתר nrg‏, 30 באפריל 2006
  7. ^ יונת אטלס, צפירה בלשכת האוכלוסין: בדואים צחקו ואכלו, באתר ynet‏, 7 במאי 2008