צבי יהודה קוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צבי יהודה קוק
קובץ-RabbiKook2.jpg
הרצי"ה קוק
תאריך לידה ט"ו בניסן ה'תרנ"א
תאריך פטירה י"ד באדר ה'תשמ"ב
השתייכות ציונות דתית
נושאים שבהם עסק אמונה, גאולה, עם ישראל, אגדה, תשובה, ארץ ישראל, תנ"ך
רבותיו אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק
תלמידיו הרבנים שלמה אבינר, יעקב אריאל, חיים דרוקמן, צפניה דרורי, עודד וולנסקי, צבי ישראל טאו, אליקים לבנון, דב ליאור, זלמן ברוך מלמד, דוד חי הכהן, נחום רקובר ורבנים אחרים

הרב צבי יהודה הכהן קוק (מכונה גם הרצי"ה; ט"ו בניסן ה'תרנ"א, 23 באפריל 1891 - י"ד באדר ה'תשמ"ב, 9 במרץ 1982) היה ראש ישיבת מרכז הרב וממנהיגיה הרוחניים של הציונות הדתית. בנו ותלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראי"ה קוק, אבי הרצי"ה

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה זוימל במחוז קובנא שבליטא, שם כיהן אביו ברבנות, לרב אברהם יצחק הכהן קוק ולריזא רבקה, בת אחיו התאום של האדר"ת. אמו הייתה רעייתו השנייה של אביו, והוא היה בנה הראשון. לאביו כבר הייתה בת מאשתו הראשונה. בשנת תרנ"ו 1896 עברה המשפחה לבויסק שליד ריגה, שם נתמנה אביו לרב העיירה. כאשר התמנה הראי"ה קוק לשמש כרבן של יפו והמושבות, עלתה המשפחה לארץ ישראל והגיעה לנמל יפו בכ"ח באייר תרס"ד 13 במאי 1904.

בילדותו למד גמרא אצל הרב ראובן גוטפריד ידידיה, חתנו של הרב יואל משה סלומון, וכן אצל הרב משה זיידל והרב בנימין מנשה לוין, אך עיקר תלמודו בא לו מאביו. בשנת התרס"ו (1906) עבר לירושלים כדי ללמוד בישיבת "תורת חיים" בעיר העתיקה. על אף גילו הצעיר (כבן 15), נמנה הרב צבי יהודה על בני השיעור הגבוה, והתקרב לראש הישיבה הרב זרח אפרים אפשטיין. לאחר תקופה בירושלים שב הרב צבי יהודה ליפו וחזר ללמוד אצל אביו.

בשנות יפו הללו, התיידד עם הרב יעקב משה חרל"פ, וסייע לו בעריכת הספר "צבי לצדיק". היה בין יוזמי הקמת הישיבה בראשותם של אביו והרב שלמה זלמן ש"ך ששכנה בבניין של תלמוד תורה "שערי תורה". בשנים אלו החל גם בעריכת כתביו של אביו ובהוצאתם לאור, הראשון שבהם היה הספר "שבת הארץ" (1910) על שנת השמיטה, שבו נטל חלק בכתיבה. בשיתוף עם ר' ישראל חבס הוציא בשנת התרע"ג (1913) את הקובץ "התרבות הישראלית".

בין אירופה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי יהודה עמד לימינו של אביו בעיסוקיו הציבוריים. כאשר הבחין כי הדבר פוגע בלימודיו נסע לירושלים, שם "הסתתר" בישיבת פורת יוסף ברובע היהודי בעיר העתיקה. אחר שגם שם לא מצא מנוח, שקל את האפשרות להרחיק אף יותר ולנסוע לישיבת טלז, ישיבת סלובודקה או לישיבה בהונגריה.

בסופו של דבר, סמוך למלחמת העולם הראשונה נסע להלברשטט שבגרמניה, בעצתו של ר' בנימין מנשה לוין, שם לימד תנ"ך וגפ"ת (גמרא, פירוש רש"י ותוספות), ובעצמו העמיק בלימוד מסכתות עירובין וחולין עם חלק יורה דעה שבשולחן ערוך. במקביל, למד פילוסופיה באוניברסיטת הלברשטט במשך כשנתיים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאסר כנתין של רוסיה שהייתה מעצמת אויב, אך שוחרר לבסוף. כאשר אביו, שנסע לוועידה העולמית של אגודת ישראל, הוכרח להשאר בשווייץ בשל המלחמה, הצטרף אליו בנו.

בשנת ה'תר"פ (1920) שב הרב צבי יהודה ליפו. הוא לימד בבית הספר "נצח ישראל" בראשות הרב משה אוירבך בפתח תקווה. שנה לאחר מכן חזר לאירופה בשליחות תנועת "דגל ירושלים" שהקים אביו, כדי לעשות נפשות לרעיון תחיית האומה והארץ בקרב גדולי התורה שם. במסגרת זו פגש ויצר קשרי ידידות עם רבנים ואדמו"רים בולטים בפולין, בליטא ובווינה.

בכ"ו בשבט התרפ"ב (24 בפברואר 1922), כשהיה כבן 31, נישא בוורשה לחוה לאה, בתו של הרב יהודה לייב הוטנר, שהיה דיין בוורשה, ובנו של הרב יוסף זונדל הוטנר מאיישישוק. חוה לאה הייתה גם אחותו של הרב יהושע הוטנר. היא הייתה אשה בעלת השכלה תורנית וכללית ופעילה בשדה החינוך היהודי בוורשה. בירושלים הייתה פעילה בהתאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל[דרוש מקור]. לאחר 22 שנות נישואים ללא ילדים, נפטרה חוה לאה ממחלה בז' בשבט התש"ד (1 בפברואר 1944). מאז, לאורך קרוב לארבעים שנה, חי הרב צבי יהודה בגפו.

בישיבת מרכז הרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרפ"ג 1923, הקים הראי"ה קוק את ישיבת מרכז הרב. הרב צבי יהודה מונה לשמש כ"מנהל רוחני" בישיבה, והוא העביר שיעורים בתנ"ך ואמונה. במשך תקופה מסוימת שימש כאחראי גם על הניהול האדמיניסטרטיבי של הישיבה. בין השנים 1933-1929, שנות התבססות המשטר הסובייטי בברית המועצות פעל למען העלאתם לארץ של בחורים מרוסיה וליטא אל ספסל הלימודים בישיבת מרכז הרב.

שנים רבות הקדיש לחקר, עריכה וסידור כתביו של אביו. לאחר פטירת אביו (ג' באלול ה'תרצ"ה, 1 בספטמבר 1935) התמסר לעבודה זו ביתר שאת בצד עבודתו החינוכית בישיבה.

הרב צבי יהודה נטל חלק גם בפעילות ציבורית ובמאבק היישוב להקמת המדינה. בבחירות לכנסת השנייה, ב-1951, הוא הוצב במקום ה-119, הסמלי, ברשימת "הפועל המזרחי".

ישיבת מרכז הרב

בשנת תשי"ב 1952, לאחר פטירת הרב יעקב משה חרל"פ, מחליפו של אביו בראשות הישיבה, קיבל לידיו הרב צבי יהודה את ראשות הישיבה, תפקיד בו כיהן כשלושים שנה, עד לפטירתו. לצידו עמד גיסו הרב שלום נתן רענן ששימש כר"מ וכמנהל הישיבה. בהנהגתו הפכה הישיבה למרכז תוסס, שמשך אליו צעירים רבים, רובם חניכי תנועת הנוער בני עקיבא, וספסלי בית המדרש הלכו ונתרבו. מלבד תלמידיו הישירים (על ידיהם כונה "רבנו"), פקדו את ביתו ברחוב עובדיה בירושלים, אנשים רבים מהארץ ומחוץ לארץ שראו בו את רבם.

הרב צבי יהודה ראה במדינה שלב בגאולה האומה. הוא השתדל מחד לחזק את מושג המדינה על כל מערכותיה ככל יכולתו, ומאידך פעל לתת למדינה צביון יהודי שורשי. כך למשל אמר שחוקים נגד התורה נוגדים את "אושיות המדינה" ודינם כמו חוק לביטול המדינה.[דרוש מקור]

נפטר לאחר מחלה ארוכה בחג הפורים, י"ד באדר ה'תשמ"ב (1982) ונטמן לצד אביו בבית הקברות בהר הזיתים.

משנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שקמה מדינת ישראל נוצר צורך בהתייחסות רחבת היקף כלפיה וכלפי סוגיות נוספות שעלו על הפרק. הרצי"ה התווה משנה רוחנית ומעשית בתחומים אלה. ביום העצמאות הרביעי, בשנת תשי"א 1951, נשא דברים בישיבה מרכזית, תחת הכותרת: "לתוקף קדושת יום עצמאותנו". לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ביום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל, הוא נשא נאום, שלימים כונה מזמור י"ט של מדינת ישראל, ובו פירט את הגותו המדינית ויחסו למדינת ישראל, ובין היתר טען כי מדינת ישראל היא היא המדינה שחזו הנביאים. הוא אף דימה בין תפילין לבין טנקים, בכך שהטנקים משמשים כ"מכשיר מצווה", שעל ידם מקיימים בפועל את מצות כיבוש הארץ, שהיא מצווה מדאוריתא לפי הרמב"ן, וקבע שישראל צריכה לשאוף להרחיב את נחלתה ברחבי ארץ ישראל.

הרב צבי יהודה העריך את הרצל על פועלו בעניין שיבת ציון, ואף תלה תמונתו על הקיר. הוא גרס כי עם ישראל מצוי בעיצומו של תהליך הגאולה, וראה בעליית יהודים, בהתרחבות הלאום על שטחי יש"ע וביישובם, ציון דרך חשוב בתהליך זה. הוא התנגד בחריפות לכל ויתור ונסיגה. ראייתו את מדינת ישראל כשלב מרכזי בגאולה וכתופעה של קידוש השם כלל עולמי, גרמה לו אמנם לנקוט בקו ממלכתי, והביאה אותו להפגין כבוד רב כלפי הממשלה וראשיה גם כאשר דעתו הייתה חלוקה עליהם, אולם הדבר לא מנע ממנו מלבקר את מעשיהם באופן תקיף ביותר כאשר הם פעלו לדעתו בניגוד לציוויי התורה.

הרב צבי יהודה, תמך ברעיונות ובתנועות מודרניות לשחרור ולחופש. כך למשל הכריז כי הוא מתנגד לכפייה דתית, ונתן ביטוי דרמטי לכך כשהצהיר על הצטרפותו ל"ליגה למניעת כפייה דתית". ואולם, לאחר זמן פרש מן התנועה, מכיוון שטען שבפועל תומכת הליגה בכפייה אנטי-דתית (מכיוון שחבריה לא הסכימו לשנות את שמם ל"הליגה למניעת כפייה מצפונית").

בתגובה לטענות שנשמעו כנגדו שמאמר הדור, שכתב אביו, הראי"ה קוק, ובו הוא מדבר על החיוב שביהודים חילוניים, התאים לדור של אביו אך לא לדור הנוכחי, היה עונה לתלמידיו "אתם הייתם באותו דור, או אני?". עוד אמר כי "אדרבה, דורנו הוא עוד יותר נפלא".‏[1]

הרב צבי יהודה ראה בשואה ניתוח הכרחי שעם ישראל נאלץ לעבור ערב גאולתו. הוא היה בוכה בכל פעם שדיבר על כך, אך לטענתו בעם ישראל נדבקה טומאת הגלות - "זפת הגלות", והשואה הייתה טיפול אלוהי, בדרך של ניתוח נורא וריפוי הכרחי.

מעמד האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנושאי מעמד האישה ומגדר נהג הרצי"ה להדגיש את מאמר חז"ל במסכת בבא קמא: "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה".‏[2] לדבריו, הנקודה היסודית בסוגיות אלו היא השוויון; אך השוויון אינו זהות אחידה, ולכל אחד מהמינים יש תפקיד משלו. מתוך גישה זו פירש את דברי חז"ל המבחינים, בין אשה לבין איש, כמתאימים לתכונות הפיזיות, הנפשיות והרוחניות של כל אחד מהם.

הרצי"ה תמך בדעה שנשים תלמדנה חלקים בתורה, בעיקר לימודי תנ"ך, אמונה והלכה למעשה. בביתו התקיימו במשך שנים רבות שיעורים קבועים לנשים, וחלק מהשיעורים לגברים הושמעו ברמקול גם לנשים אשר הסתופפו בדירה סמוכה. הוא נפגש עם נשים שבאו להתייעץ או לדבר עמו, חלקן נשים ידועות, כגון שולמית אלוני וגאולה כהן.

בהקשר של שירות נשים בצה"ל, סבר על פי דברי המשנה והרמב"ם כי באופן עקרוני גם נשים חייבות במלחמת מצווה. עם זאת, הוסיף כי "בשרות צבאי בנות קיימת סכנה של נפילה מוסרית, וחזקה לבת להשאר בתמימות צניעותה".‏[3] לכן לדבריו על הרבנות הראשית להכריע בסוגיה זו (בהתאם למצווה לשמוע "אל השופט אשר יהיה בימים ההם")[דרושה הבהרה]. בפועל, תמך בשירות לאומי לבנות, בהסתמכו על דברי הרדב"ז על השתתפות נשים במלחמת מצווה, אשר מתבטאת למשל באספקת מים ומזון ללוחמים.‏[4]

הוא דרש הקפדה על דיני צניעות והפרדה בין בנים לבנות. בין השאר אמר שצריך להצטער על כך שרבי ישראל מאיר הכהן, מחבר הספר משנה ברורה, התיר שלא לכסות את השוק, אלא רק את הירך.‏[5]

מנהיג ומורה דרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי יהודה דירבן את תלמידיו למעורבות בחיי המעשה במדינת ישראל.

לאחר מלחמת ששת הימים פעל רבות ליישוב הארץ, על פי עקרון ארץ ישראל השלמה. הוא הכריז בעל פה וכן בגילויי דעת ובמכתבים ששלח לראשי המדינה, כי הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אסורה על פי התורה וכי יש להתנחל בכל רחבי ארץ ישראל. וכך הצמיחה ישיבת "מרכז הרב" את מנהיגי תנועת "גוש אמונים", כשהרב צבי יהודה משמש לה מנהיג רוחני. כביטוי לדרכו הייחודית, דחף את תלמידיו להקמת יישובים ביהודה ושומרון, ואף השתתף בעלייה של אחד מהם. כשהוחלט לפנות את גרעין "אלון מורה" שהתיישב בחווארה (ליד שכם), השתתף הרב צבי יהודה בניסיון למנוע את הפינוי. הרב יוסף בדיחי, משמשו של הרב, סיפר שהרב צבי יהודה פתח את מעילו אל מול החיילים וקרא לעברם מספר פעמים "קחו מכונת ירייה ותהרגו אותי", "כמו שלא תוכלו להכריח אותי לאכול חזיר כך לא תפנו אותי מכאן". לאחר שפונו כל שאר האנשים ניגש אלוף הפיקוד יונה אפרת, אחז בידו של הרב צבי יהודה והוא הלך עמו אל האוטובוס.‏[6] עם זאת, הרב צבי יהודה התנגד באופן ברור לעלייה להר הבית.‏[7]

הוא נלחם רבות על מעמדה של הרבנות הראשית לישראל, וראה בה את ה"מרא דאתרא" במדינת ישראל. במסגרת זו פעל הן כנגד הפגנת זלזול מצד הציבור החרדי כלפי הרבנות הראשית לישראל והרב הראשי לישראל (בעיקר הרב שלמה גורן); והן כנגד התערבות של בג"ץ בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים של הרבנות.

הוא עודד את פעילות תנועת שלח את עמי למען עלייה של יהדות רוסיה ותלמידיו היו פעיליה המרכזיים.

תלמידיו הקימו חלק ניכר מן הישיבות הגבוהות הציוניות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות הדתיות.

השפעתו של הרב צבי יהודה גרמה לשינוי ניכר בציבור הדתי לאומי. עד לשנות השישים הייתה המפד"ל ממוקמת במרכז, לצדה של תנועת העבודה. לא מעט בהשפעתו עברה המפלגה לצדה הימני של המפה הפוליטית, תוך עקיפת הליכוד מימין. גוש אמונים, שרבים מפעיליו היו תלמידי הרב צבי יהודה, הקים יישובים רבים מעבר לקו הירוק.

מהלכים אלה תרמו לביטחון העצמי של הציבור הדתי לאומי. בעבר הייתה בציבור זה התחושה של נחיתות כלפי החלוציות החילונית בממד הלאומי, וכלפי החרדיות בממד הדתי. עתה החל ציבור זה להוביל שינוי במפה הפוליטית והמדינית. במקביל, החליפו בהדרגה תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב צבי יהודה את הר"מים החרדים בחלק מהישיבות התיכוניות.

הרב צבי יהודה ערך והוציא לאור רבים מכתביו של אביו. הספר הידוע ביותר שערך הוא "אורות". הוא הדגיש בעריכותיו את הממד הלאומי שבמשנת אביו; זאת לעומת עריכותיו של חברו הפילוסוף הרב דוד כהן ("הנזיר") אשר הדגיש בספר "אורות הקודש" את הממד האוניברסלי שבתורת הרב קוק.

השפעתו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנתו ודמותו של הרב צבי יהודה קוק הייתה ידועה במעגלים רחבים בחברה הישראלית. הוא נחשב למנהיג הרוחני הבולט בציבור הדתי לאומי.

בציבור החרדי היו שהתנגדו לאביו ולו בחריפות, בשל תמיכתם בציונות ובמדינת ישראל. חלק מהם ראו בשיטתם כפירה.

פרופסור ישעיהו ליבוביץ השתמש בדמותו כדי לנגח את הדוגלים בעקרון ארץ ישראל השלמה. ליבוביץ טען כי משנתו המשיחית תגרום למעבר "מן האנושיות דרך הלאומיות אל החייתיות" ולהפיכת "עם ה'" ל"עם הארץ". הוא אף טען כנגדו שקידוש הקרקע הדגל והצבא הוא בבחינת עבודה זרה.[דרוש מקור]

מתנגדים נוספים קמו לו בחוגי השמאל הפוליטי הדתי, שהצמיחו אחר כך את מפלגת מימד ואת "נתיבות שלום".

מתלמידיו הבולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי סדר הא"ב:

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים שנדפסו מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כן נדפסו הערותיו בסוף ספרי אביו משפט כהן, מצוות ראיה, דעת כהן, עזרת כהן ועולת ראיה.

כרוזיו הציבוריים שפורסמו בספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיעורים ושיחות שסוכמו על ידי תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שיחות הרב צבי יהודה בעריכת הרב שלמה אבינר. תחילה יצאו מאות חוברות על פרשיות השבוע ונושאים אחרים. בשנים האחרונות יוצאים כרכים המבוססים בחלקם על החוברות. עד עתה יצאו חמישה כרכים על חמשת החומשים, שני כרכים על המועדים, כמה כרכים על ספר אורות, ועוד.
  • מתוך התורה הגואלת, א-ד, בעריכת הרב חיים אביהו שוורץ
  • קניין תורה - בעריכת הרב נחום רקובר
  • עץ יהודה - בעריכת יהודה חזני
  • פעמים - שיעורים שסיכם אילן תור, בעריכת הרב שלמה אבינר והרב חיים וידל
  • מאורות הרצי"ה, סיכומים של הרב הושע רבינוביץ, הוצאת מכללת אורות, תשע"א 2011 (2 כרכים)‏[8]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב חיים שטיינר והרב איסר קלונסקי (עורכים), קובץ לזכרו, ירושלים תשנ"ה
  • הרב שלמה אבינר, רבנו, עיקרי מידותיו, דרכיו ושיטתו, בית אל תשס"ד
  • הרב שלמה אבינר, צבי קודש (תולדותיו), כרך א', בית אל תשס"ה
  • קריית הישיבה בית אל (מו"ל), תקליטור, תלמידים מספרים על הרצי"ה, בית אל תשס"ה
  • הרב חיים אביהוא שוורץ, בדרך התורה הגואלת, בית אל תשס"ו
  • הילה וולברשטין, הרב שלום קליין ושמחה רז, משמיע ישועה, הוצאת ישיבת אור עציון, מרכז שפירא תש"ע 2009
  • הרב זלמן ברוך מלמד, לנתיבות רבנו, דברים שנאמרו בימי הזיכרון, הוצאת ישיבת בית אל, תשע"ב
  • י. חסקין ונ. לוצקי, צניעות - טבע וחיים, תורתו והנהגותיו של הרצי"ה בנושא צניעות, הוצאת מאמר אסתר, ירושלים תשס"ח
  • הרב יאיר אוריאל (בעריכת יוכבד אריאל), בשיפולי הגלימה : הרב צבי יהודה הכהן קוק : סיפורים מחייו, הדרכותיו והנהגותיו, הוצאת "פניני יאיר", חברון תשע"ב

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב שלמה אבינר, באהבה ובאמונה, פרק עד
  2. ^ בבא קמא, דף ט"ו עמ' א.
  3. ^ לנתיבות ישראל, א', עמ' קכ"ד.
  4. ^ שיחות רבנו, "איש ואשה", סעיפים 44-43.
  5. ^ שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא, עמ' 175.
  6. ^ שמחה רז (עורך ראשי), משמיע ישועה, מרכז שפירא תש"ע, עמ' 371
  7. ^ עדות הרב אברהם שפירא
  8. ^ צופיה הירשפלד, הספר שקיים את צוואת הרב קוק, באתר ynet‏, 21 בפברואר 2011. לסקירת הרב אליעזר מלמד על הספר: שיחות הרצי"ה והדרכותיו, פורסם במדור 'רביבים', בעיתון בשבע, גיליון 436​​
הקודם:
הרב יעקב משה חרל"פ
Mercazharav.jpg
ראשי ישיבת מרכז הרב
הבא:
הרב שאול ישראלי
הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא