תסמונת מחנות הריכוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תסמונת מחנות הריכוז (בלעז: KZ syndrome) היא תסמונת שלוקים בה חלקם או רובם של ניצולי השואה. אף שהיא נחשבת להפרעת דחק פוסט-טראומטית, מדובר במקרה פרטי ושונה מכל תסמונת בתר-חבלתית אחרת.

איפיוני הסבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצולי השואה סבלו במהלכה במגוון אופנים:

  • גופנית: חשיפה לרעב וצמא, קור, חבלות, מחלות שונות, ניצול מיני, התעללויות ועינויים.
  • נפשית: השפלה ודה-הומניזציה, רדיפה בידי בני אדם אחרים, חשיפה לפחד וחיים בסכנה מתמדת על גבול המוות. פירוק של משפחות, נוכחות בהמתתם של קרובים ובזוועות שונות, וחוסר ידיעה על מצב קרובים.
  • רוחנית: חוסר הבנה של המצב שנקלעו לתוכו ואי יכולת לתת לו פשר, התמוטטות האמונה באל שזנח את מאמיניו, פעילות הישרדותית שלא לפי אמות המידה המוסריות של הניצולים, כמו למשל נטישת קרובים לגורלם.

ניצולי השואה מתאפיינים בזעזוע רוחני גדול שעברו, בתחושה שהיו ב"פלנטה אחרת" שאין באפשרותם לשתף אחרים בכך, וגם בכך, שלא הצליחו לעבד תהליכי אבלות על יקיריהם שנרצחו, מכיוון שהיו עסוקים באותו זמן בהישרדות, או מכיוון שלא ידעו שקרוביהם נרצחו.

תקופה נוראה זו חרתה באנשים צלקות גופניות, נפשיות ורוחניות גם לאחר סיומה.

סימפטומים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סף חרדה ורגזנות נמוך.
  • נטייה לדיכאון ולפאסיביות.
  • קהות רגשית וקשיי ריכוז.
  • נדודי שינה וסיוטי לילה מתמשכים ורציפים.
  • רגשי אשמה ובושה חזקים.
  • חשדנות וחוסר אמון בבני אדם.
  • תחושת זרות לחברה שלא חוותה והייתה שם.
  • חוסר יכולת להגיע לסיפוק והנאה מהחיים.
  • גישה פסימית ומיואשת לחיים.
  • קידוש הסבל כהנצחת הקרובים שנרצחו. רצון להיות "מצבה חיה".
  • מחלות פסיכוסומטיות.

מספר האנשים הגדול שסבלו מתסמונת זו במדינת ישראל ולא זכו לטיפול פסיכולוגי ולהתייחסות הוא גבוה, ויש לו סיבות רבות.

בין החוקרים המפורסמים שחקרו תסמונת זו היו ברונו בטלהיים, הוגן קוגון ואנה פאוולצ'ינסקה.

בני הדור השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הדור השני לשואה

מקובל היום לחשוב שניצולי הדור הראשון העבירו חלק מהתסמונת לבני הדור השני. בעיקר מקובל לדבר על עומס ציפיות עצום שהועבר לילדים, שישלימו את החסר ויהוו מקור לניחומים, שגורם לילדים להתנות את קיומם בעשיה גדולה ומשמעותית; על חוסר גמישות בחינוך הילדים שלא מאפשר להם לבטא את אישיותם; על דאגנות יתר ופחד מפני כישלון; על חוסר אמון כללי בבני אדם; ועל תלות יתר או ריחוק יתר מההורים הסובלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכה נוימן, פרקים נבחרים בפסיכיאטריה בהוצאת פפירוס, עמ' 267-273
  • דינה ורדי, נושאי החותם

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]