מודל רגישות-דחק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מודל הרגישות-דחק (אנגלית: Vulnerability-Stress Model) הוא מודל בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה העוסק בחקר הגורמים להפרעות נפשיות.

מודל זה מציע דרך לשלב בין גישות שונות להבנתן של הפרעות נפשיות - גישת המודל הרפואי (המתמקדת בגורמים גנטיים וביולוגיים כגורם המרכזי להפרעה) וגישה המתמקדת בהשפעת הסביבה (דחק שגורם להפרעה): לפי המודל המשולב, קיימת סבירות גבוהה יותר להתפתחות הפרעה נפשית אצל אנשים שאצלם קיימת רגישות מולדת להתפתחות ההפרעה, בעיקר גנטיים וכן הם חשופים לגורמי דחק שונים אשר יביא למימוש הפוטנציאל להפרעה.

דוגמאות ליישומים של המודל על הפרעות נפשיות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • במחקרים נמצא כי אחוז מאוד גבוה מהמאובחנים מהפרעת אישיות גבולית חוו התעללות כלשהי בילדותם או התבגרותם. כמו כן, במוחם של הסובלים מההפרעה בדרך כלל קיימות רמות חריגות של המוליך העצבי סרוטונין. לפי המודל של רגישות-דחק, ייתכן כי פוטנציאל מולד לבעיה ברמות הסרוטונין בשילוב גורמי הדחק (התעללות) מביאים להתפתחות המחלה.
  • הפרעת פאניקה ואגורפוביה: אצל אנשים מסוימים קיימת נטייה מולדת לפעילות-יתר של תגובת הילחם-או-ברח (רגישות ביולוגית) בשילוב עם נטייה מולדת קוגניטיבית לחשיבה קטסטרופאלית. השילוב של שני הגורמים מביא לכך שפעילות מוגזמת של תגובת הילחם-או-ברח מופעלת בקלות רבה מדי, שתוביל להתקפי פאניקה שכיחים. שכיחותם של התקפי הפאניקה גורמת לכך שהאדם נמנע ממקומות שמקושרים לדעתו עם הפאניקה (משום שחווה בהם התקף). הימנעות זו מפחיתה את החרדה מפני ההתקף. ההפחתה בחרדה מהווה גמול חיובי להימנעות, ולכן לפי תאוריות הלמידה, ההימנעות ממקומות כאלה מתחזקת. לרוב אגורפובים לא חווים התקפי פאניקה בביתם, והדבר מהווה חיזוק נוסף להישארות בבית וסופו של דבר לאגורפוביה.