אברהם קאהאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אברהם כהאן)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אברהם קאהאן בשנת 1913

אברהם (אייב) קאהאןיידיש: אב. קאַהאַן; באנגלית: Abraham "Abe" Cahan;‏ 7 ביולי 186031 באוגוסט 1951) היה עיתונאי, סופר ומנהיג פועלים יהודי אמריקאי ממוצא ליטאי. ידוע בעיקר כעורך ומייסד של העיתון האמריקני ביידיש "פֿאָרווערטס", שתפוצתו ב-1924 הגיעה לכרבע מיליון קוראים, ובכך היה לעיתון המצליח ביותר בארצות הברית בשפה שאינה אנגלית, ולעיתון היידי המוביל בעולם כולו.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאהאן נולד בשנת 1860 בעיירה פּוֹדְברזה (ביידיש: פּאָדבערעזע)[1] שבפלך וילנה של האימפריה הרוסית (כיום בליטא), כ-30 ק"מ מצפון לווילנה, בן למשפחה מסורתית וענייה. סבו יעקב היה רב בוִוידז, ויטבסק, ואביו היה מלמד. אמו לימדה בנות קרוא וכתוב. כילד למד קאהאן ב'חדר', בישיבה ובבית ספר עממי רוסי-יהודי. משפחתו האדוקה עקרה בשנת 1866 לווילנה, ובאוטוביוגרפיה שכתב, "דפים מחיי", הוא מתאר כיצד בגיל 3 ראה לראשונה בעלי אדמות פולנים שהוצאו להורג בתלייה לאחר מרד ינואר ואת הפחד מחיילי הצאר אלכסנדר השני כשצעדו בעיירה. את המעבר לווילנה הוא מתאר בעצב ובגעגוע לעיירה הקטנה שהשאירו מאחור. בווילנה, העיר הגדולה, התקיימה המשפחה בדוחק, וקאהאן מתאר היטב את חיי הקהילה היהודית במקום: ערבי שבת, חגים יהודיים, זמירות, בני משפחה וחברים. הוא מתאר בפרוטרוט סעודת שבת, שבה אביו דיבר בהתרגשות על החשיבות בתרומה לטובת הקהילה, עשיר כעני, וכותב, כי בשנים מאוחרות יותר, כשהפך לסוציאליסט, מילותיו של אביו הדהדו במוחו אף שהוא כותב בהומור כי "אבי היה רחוק מסוציאליזם כפי שהיה רחוק מאלגברה".[2]

בזיכרונותיו הוא מתאר את לימודיו ואת מוריו, שלרוב היו קרובי משפחתו ואת העובדה שלמרות עוניה של משפחתו וחיי הדחק בעיר, לא ויתרו על השכלתו. קאהאן החל לראות את וילנה כמרכז ההשכלה האירופית, שהייתה מרכז פוליטי, חינוכי, כלכלי ותרבותי של ליטא. בנוסף, וילנה הייתה מרכז ספרות ועיתונות ביידיש ועברית, כולל ספרות חרדית ביידיש. בין הכותבים בעיתוני העיר היו הוגה הדעות הלל צייטלין והסופרים יצחק דב ברקוביץ ודוד פרישמן.[3] קאהאן נפעם מהשפה העברית ומהיידיש, והחל בנוסף ללמוד בעצמו בחשאי את השפה הרוסית. לבסוף, בשנת 1878 שכנע את הוריו לשולחו לסמינר למורים הממשלתי של וילנה, בו שפת ההוראה הייתה רוסית ושנועד להכשיר אנשי חינוך שיפיצו אותה ואת תרבות המדינה בקרב המוני היהודים דוברי-היידיש והמסוגרים בהווייתם הנפרדת. שם סיים את לימודיו ב-1881. באותה שנה מונה למורה בבית-ספר יהודי ממשלתי בעיירה השכנה וֶלִיז' (Велиж); הוא פרסם את מאמרו הראשון ברוסית בשבועון היהודי בשפה הרוסית "רוסקי ייבריי" (Русский Еврей; היהודי הרוסי) שעסק בצורך בבית ספר טכני בווליז' – ידיעה לא חשובה, אך היא גרמה לשמועות וחשדנות בעיר על "המורה היהודי קאהאן, שכותב עבור עיתונים רוסיים".[4]

פרסום מאמרו של קאהאן גרם לו לרצות לעסוק בכתיבה ולפרסם יותר ויותר מאמרים, וירד רצונו לעבוד כמורה. תסכולו המקצועי הלך וגבר ולכך נוספו געגועיו לווילנה ולמשפחה שהותיר שם, והוא החליט לעזוב את וליז' ולשוב לווילנה. מכתב מוזר שקיבל מאמו לפני פורים עורר את חשדו. במכתב הזהירה אותו אמו שאחד מחבריו לתא היהודי-קומוניסטי בווילנה נעצר על ידי המשטרה המקומית. לאחר מספר ימים הגיעה הודעה נוספת על מעצרו של חבר נוסף, כולם נלקחו לכלא לאסירים פוליטיים בווילנה. הוא הספיק למסור במהירות את חומרי התעמולה לחברה לפני שנציגי המשטרה המקומית הגיעו לביתו. הם חיפשו בדירתו את חומרי התעמולה וערכו לו חקירה מקיפה, אך הוא הצליח להערים עליהם, לפחות כך חשב. לאחר שקיבל אזהרה מפורשת מאחד השוטרים, ולאחר שערכו חיפוש נוסף בדירתו, הפעם במשך שלוש שעות, הודיעו לו עם שחרורו שאסור לו לעזוב את העיר ושהוא נתון למעקב. קאהאן החל לחשוב על דרך מילוט. באותה העת, יותר ויותר אינטלקטואלים יהודים הבינו, כי רוסיה לא יכולה להיות עוד ביתו של העם היהודי ונוצרו שתי קבוצות: האחת דוגלת בהגירה לארץ ישראל, ביתו ההיסטורי של העם היהודי (ביל"ו), והשנייה, קבוצה בשם "עם עולם" דגלה בהתחלה חדשה והקמת מושבות חקלאיות בארצות הברית. הוא החליט להגר לארצות הברית. רכש דרכון מזויף ועלה על הספינה Marusia בדרכו לארצות הברית[5]

הגירתו לארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאהאן הגיע לניו יורק ביוני 1882 כחבר באחת מקבוצות 'עם עולם', שהייתה תנועת הגירה יהודית אידאולוגית לארצות הברית בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19, במסגרתה התארגנה הגירתם של כמה מאות יהודים, רבים מהם בני האינטליגנציה היהודית-רוסית. התנועה דגלה בהפיכת היהודים לחקלאים העומדים בזכות עצמם, וראתה בהגירה לאמריקה ובהתיישבות בספר כאידאל ולא רק כפתרון זמני למשבר. יוצאי "עם עולם" הקימו מספר מושבות חקלאיות בארצות הברית שלא האריכו ימים. בהמשך התפרקה התנועה, אולם שמה נותר חקוק בזיכרון ההיסטורי של יהדות ארצות הברית, בעיקר בזכות אישים בעלי שם שלקחו בה חלק כקאהאן, אלכסנדר הרכבידוד אדלשטט ועוד.[6] קאהאן השתקע בניו-יורק, שם עבד לפרנסתו בייצור סיגריות ומוצרי פח. כסוציאליסט נלהב עוד מחייו ברוסיה, הקדיש כל דקה פנויה מעבודתו ומלימודיו להפצת רעיונותיו בקרב הפועלים היהודים בעיר, וכך נעשה לחלוץ מנהיגי הפועלים הסוציאליסטיים בקרב הקהילה והיה לראשון שנשא נאומים סוציאליסטיים ביידיש בארצות הברית.

קאהאן ייסד, ערך או השתתף כמעט בכל העיתונים הסוציאליסטיים שהתפרסמו באמריקה ביידיש. כשנה לאחר בואו כבר שלט בשפה האנגלית ואף לימד מהגרים אנגלית בקורסי ערב. בשנת 1886 ניסה לראשונה, ללא הצלחה, להוציא עיתון סוציאליסטי ביידיש. ב-1890 השתתף בעריכת 'ארבייטער צייטונג', היומון הסוציאליסטי הסדיר הראשון שראה אור בניו-יורק, וב-1891 היה נציגם של הסוציאליסטים האמריקנים בקונגרס של האינטרנציונל הסוציאליסטי שהתכנס בבריסל.[7] בהמשך, בשנים 1893–1897 ערך את 'צוקונפט', הירחון המדעי-ספרותי של הסוציאליסטים היהודים בניו-יורק.

עם הקמת העיתון 'פארווערטס' באפריל 1897, נבחר להיות העורך הראשי, אך פרש מתפקידו לאחר ארבעה חודשים, ובחמש השנים הבאות כתב בעיתונים שונים בשפה האנגלית כעיתון ה-Sun של ניו יורק (אנ'), ובהמשך הועסק למספר שנים בעיתון Commercial Advertiser (אנ'), עיתון ניו-יורקי א-מפלגתי ושמרני יחסית, שעסק רבות בסדרי המנהל הלא תקינים שאפיינו את העיר באותה תקופה. ב-1903, לאחר שקיבל משותפיו ל'איגוד הפארווערטס'[8] את הלגיטימציה להיות העורך הראשי והכוחני של העיתון, וכפי שתיאר זאת בזיכרונותיו,[9] 'absolute full power', הסכים לשוב ל'פארווערטס'. מאז ועד סמוך למותו היה הדמות הדומיננטית בחיי העיתון בפרט ובחיי הציבור היהודי בכלל, במשך קרוב לחצי מאה. תפוצתו של עיתון הפאָרווערטס בשנת ב-1924 הגיעה לכרבע מיליון קוראים, ובכך היה לעיתון שכתוב בשפה שאינה אנגלית המצליח ביותר בארצות הברית, ולעיתון היידי המוביל בעולם כולו.

עבודתו בעיתון "פארווערטס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם קאהאן ב-1910

גיליונו הראשון של "פֿאָרווערטס" (קדימה), ראה אור בניו יורק ב-22 באפריל 1897.[10] בשבע שנותיו הראשונות תפוצתו הייתה נמוכה ­ועמדה על כמה אלפי עותקים ליום ­והוא עמד בסכנת התמוטטות פיננסית. לאחר שובו של קאהאן למערכת העיתון ב­שנת 1903,[11] ממנה נעדר כחמש שנים, ועם התגברותה של ההגירה, החלה תפוצת העיתון לגדול בצעדי ענק. העיתון הכיל מדורים של דיווחים חדשותיים, לצד מאמרי דעה, פרסומי שירה וספרות, מדור סאטירי, מוסף תצלומים שבועי ומסות בנושאים מגוונים מאוד: מחשבת ישראל, ספרות, היסטוריה יהודית, סוציולוגיה, כלכלה ועוד. בין הכותבים המרכזיים והחשובים שפרסמו בעיתון ניתן למנות את יצחק בשביס-זינגר (שפרסם רבות מיצירותיו על גבי העיתון בהמשכים), י.י. זינגר, אברהם ליסין, אברהם רייזן, זלמן שניאור, אלתר קציזנה ועוד.[12] 

בשנת ­1906 נמכר 'פארווערטס' ביותר מ-­70 אלף עותקים ליום, וב-1915 נמכר בכ-200,000 עותקים ליום.[13] בהתבסס על ההנחה שעל כל קונה היו לפחות שלושה קוראים, ניתן להסיק שבין 1906 ל-­1917 עמדו תחת השפעה ישירה של 'פארווערטס' בין 200,000 ל-­600,000 יהודים בניו יורק ומחוצה לה.[14]

עם העלייה בתפוצת העיתון כך גדלה עוצמתו הכלכלית והשפעתו על קוראיו. מקרה בוחן לעוצמתו של העיתון והאנשים שעומדים מאחוריו, ובראשם אייב קאהאן, ניתן לראות במקרה הבא, כשקאהאן ותומכיו ב'איגוד הפארווערטס' ­החליטו להקים לרגל חגיגות יובל ה-­10 לעיתון במרכז הלואר איסט סייד, שהיה מרכז החיים הציבוריים של המהגרים היהודיים,­ בניין מערכת בן 10 קומות. חברים אחרים ב'איגוד' הביעו התנגדות למיזם, בטענה שבניין צנוע בן 3 קומות יספק את צרכיו של העיתון. קאהאן ראה את הדברים אחרת. 10 קומות לא היו לצרכים פונקציונליים בלבד, אלא מסר בפני עצמו: ה'פארווערטס' כאן, וכאן יישאר. בשנת 1912 הושלמה מלאכת הבנייה והעיתון עבר למשכנו הקבוע.

ההגבלות שהטילו האמריקאים על המשך ההגירה, והתערותם של המהגרים שעברו לצרוך תקשורת באנגלית, הובילו לירידה בתפוצת העיתון למן שנות ה-40 ואילך. אך גם בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה המשיך פארווערטס להיות עיתון חשוב ומשפיע, והיווה את אחת הבמות המרכזיות של הקהילה היהודית בארצות הברית. בשנות ה-80 העיתון הפך מיומון לשבועון, והוא ממשיך לצאת עד היום, במהדורה באנגלית לצד מהדורה ביידיש.

פעילותו הציבורית של קאהאן והסוציאליזם כ"דת סנטימנטלית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם קאהאן בוחן כתבות המיועדות לדפוס בדסק החדשות של "פארווערטס" / World Telegram & Sun photo, 1937

הקונפליקט בין קאהאן לחברי האיגוד המקצועי, כפי שהשתקף בפער בהשקפתם לגבי בניית הבניין, החל כבר בשנותיו הראשונות של העיתון, בהן התנהל מאבק במערכת העיתון על דרכו הרצויה, כאשר חברים רבים ראו בפארווערטס עיתון סוציאליסטי רציני והיו מוכנים להשיג יעד זה גם במחיר ירידה בתפוצתו, אך קאהאן חלק עליהם. את מדיניותו המועדפת תיאר בזיכרונותיו באמצעות מטפורה פדגוגית: הוא טען ש"כדי להרים את הילד", כלומר הציבור, אל עבר הסוציאליזם, יש "להתכופף אליו".[15] כלומר לנקוט בצעדים מגבירי תפוצה, כגון עיסוק בכרוניקה יומית מעט רכילותית, הצגת סנסציות, סיפורים בהמשכים, איורים, קריקטורות, בדיחות, סאטירה, והצגת תחושת הזדהות אמיתית וכנה עם חיי המהגרים והתמודדויותיהם המורכבות בארץ החדשה אליה הגיעו והבעיות מבית, כפי שהתבטא במדור הייעוץ הפופולרי 'א בינטל בריעף', (צרור מכתבים) שהחל להופיע בעיתון בשנת 1906 ובמסגרתו התפרסמו פניות של קוראים בענייני יומיום אופייניים[16] וזכה לפרסום רב. כך, למשל, פועלת בסדנת יזע התייעצה כיצד לנהוג ב"בוס" המטריד שלה, ואייב קאהאן יעץ לה להפיץ ברבים את הדבר ולבייש את האיש. צעיר אחר שאל אם לעזוב את לימודיו כדי לסייע בפרנסת המשפחה; העיתון יעץ לו שלא לוותר על לימודים והתקדמות בארץ החדשה. אישה אחרת שאלה אם להתגרש מבעלה שנישאה לו בשידוך בעולם הישן, והעיתון השיב שאין לפרק משפחה יהודית. "פארווערטס", ככל עיתוני יידיש, היה עיתון לכל בני המשפחה, והדגיש את חשיבות המשפחה. הוא גינה גברים שנטשו את נשותיהם ונעלמו, ואף הגדיל לעשות ופרסם את תמונותיהם במדור קבוע.[17] עניין יחסו של קאהאן לחשיבות התפוצה עלה בקנה אחד עם תפיסת הסוציאליזם שלו, כלומר הצורך "לגבש" את נשמתו של הפועל. במונחיו של אירווינג האו, קהאהן רצה שפארווערטס ישנה את הסוציאליזם מ"פוליטיקה לסנטימנט".[18]

עם הגידול בתפוצתו היה פארווערטס לגורם מרכזי בחיי המהגרים בכלל ובקרב תנועת הפועלים היהודית בפרט. בניין המערכת שימש מטה פעיל ומעורב לשביתות וקופת העיתון נתנה להן גב פיננסי, בחדריו התנהלו משאים ומתנים בין הפועלים ומעסיקיהם, והעיתון תמך במועמדי המפלגה הסוציאליסטית אמריקנית.[7] בנוסף, העיתון השפיע רבות על דעת הקהל בנושאים יהודיים וכלליים, שכן המאמרים שהתפרסמו בו היו מגוונים ועסקו בנושאים רבים כמדע, ספרות, תיאטרון וקולנוע, שילוב בין "העולם הישן" של המהגרים בשפה שבה פורסם, בתרבות, ואף שיתוף בעיותיהם האישיות של המהגרים ובין העולם החדש אליו הגיעו, מעין תחליף חדש-ישן לדת ולאתוס שהשאירו המהגרים הרחק מאחור בבית הישן.

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"היסטאריע פון די פעראייניגטע שטאאטען"', 1910 ניו יורק. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 7

בעוד שיצירתו של קאהאן ביידיש הוגבלה בעיקר לתחום התעמולה, יצירתו הספרותית באנגלית הייתה תיאורית בעיקרה; ספק אם היה מי שהשתווה לו בארצות הברית בתיאור ה"גטו" היהודי הניו־יורקי שבו חי ופעל במשך למעלה מעשרים שנה. כבר ב-1884 פרסם "ניו יורק סאן" את סיפורו הראשון. סיפור קצר נוסף פרי עטו, A Providential Match[19] שיצא לאור בספר Short Stories ב-1895.[20] וב-1896 יצא לאור הרומן הראשון שלו, Yekl: A Tale of the New York Ghetto, (וכשמונים שנה מאוחר יותר, ב-1975, יצא לאקרנים כסרט בשם "Hester Street" (אנ')). התיאור הגרפי של המהגר היהודי-רוסי ש"עובר תהליך אמריקניזציה" משך אליו תשומת-לב רבה, וזכה לביקורות אוהדות הן בתקשורת האמריקנית והן בזו הבריטית. ויליאם דין הוולס (W.D. Howells) השווה (בעיתון New York World, ‏ 26 ביולי 1896) את יצירתו של קאהאן לזו של סטיבן קריין (Stephen Crane), וחזה לו עתיד ספרותי מזהיר. ספרו הבא של קאהאן, "The Imported Bridegroom, and Other Stories" שיצא לאור ב-1898, זכה גם הוא לביקורת טובה בקרב מבקרי הספרות בעיתונים השונים. מבין פרסומיו הקצרים יותר, בולטת הכתבה אודות המהגרים היהודים-הרוסיים בארצות הברית, שפורסמה בעיתון "The Atlantic Monthly" בחודש יולי 1898. הרומן החשוב ביותר פרי עטו באנגלית: The Rise Of David Levinsky (עלייתו של דיויד לוינסקי), יצא לאור ב-1917.[21] רומן זה היווה את שיא הקריירה הספרותית שלו. יצירתו המשמעותית האחרונה הייתה האוטוביוגרפיה שלו, שמתוך מודעות לסיומה הדרמטי של "ההגירה הגדולה" ועמה תחילת הקץ של השלב היידי בתולדות יהודי אמריקה, החליט לפרסמה דווקא בשפת המהגרים, בחמישה כרכים, שכותרתה "בלעטער פון מיין לעבן" (יידיש: "דפים מחיי"). שלושת הכרכים הראשונים תורגמו לאנגלית תחת הכותרת "The Education of Abraham Cahan."[22]

ביקורו בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק יציב, ברל כצנלסון, אייב קאהאן, דוד בן-גוריון, זלמן רובשוב ואברהם הרצפלד, בביקורו של קאהאן בארץ ב-1925

עד 1917 היה יחסו של פארווערטס לציונות שלילי. טענתו העיקרית של הפארווערטס נגד הציונות הייתה שתנועה זו, שסיכויי הגשמתה אפסיים מסיבות שונות, מסיטה את תשומת הלב משאלת יהודי אירופה, שהיא היא הבעיה האמיתית. את התמורה ביחס של פארווערטס לציונות ניתן לראות כתהליך הדרגתי שנבע מצירופם של מספר גורמים: סיומה של מלחמת העולם הראשונה, תחילתן של שיחות השלום בוורסאי, והמשכו בהתפתחויות שחלו ברוסיה, בתנועה הציונית, בארץ ישראל ובסוציאליזם היהודי. להבדיל מהתקופה הקודמת, שנמשכה מאז הקמת פארווערטס בשנת 1897 ועד 1917, הפעם עקב פארווערטס אחר ההתפתחויות הקשורות בציונות בארץ ישראל באופן ענייני וחיובי יותר, כאשר רגע היסטורי חשוב במיוחד היה המסע של קאהאן לארץ ישראל בשנת 1925, מסע שנמשך כמה חודשים, ולווה בפעילות ענפה ויחסי ציבור נרחבים בפארווערטס ומחוצה לו שנמשכו כארבעה שבועות שלמים. במסגרת מסע יחסי הציבור פורסמו ידיעות על דבר המסע במשך כחודש ימים בעיתונים החשובים בניו יורק כניו יורק טיימס ולוס-אנג'לס הראלד, חולקו אלפי עלוני הסברה, בנוסף התפרסם המסע בקרב מועדונים וארגונים של יהודים פרוגרסיבים, חלוקת 100,000 קופסאות גפרורים ועליהן פרסומות בערים הגדולות, פרסום קבוע בטיימס סקוור משך כל זמן הביקור, ועוד. וכך, גיליון יום א' של 8 בדצמבר 1925 שבר 'שיאים של כל הזמנים' בתולדות פארווערטס, והופץ ב–220,000 עותקים.[23]

ביקורו של קאהאן בארץ ישראל נמשך כעשרה שבועות, שבמהלכם כתב כתבות רבות, שלוּו בצילומים שצילם הצלם היהודי-פולני אלתר קציזנה, שהתלווה אליו לביקור. את השלב האחרון של ביקורו בארץ ייחד קאהאן למפגש עם מנהיג תנועת העבודה והעיתון שלה "דבר", שנוסד שלושה חודשים לפני כן, ונפגש גם עם דוד בן-גוריון. בשנת 1929 הגיע קאהאן לביקור נוסף בארץ ישראל, ובדומה לביקורו בשנת 1925, גם בביקור זה ראה קאהאן במפגש עם ראשי תנועת הפועלים חשיבות רבה. קאהאן שוב סייר בארץ לאורכה ולרוחבה, ויחד עם מאמציו להבין את הסכסוך היהודי-ערבי ייחד תשומת לב מרובה לעשייה החלוצית, ונפגש שוב עם מנהיגי היישוב כדוד בן-גוריון, ברל כצנלסון ואחרים. את דוד בן-גוריון תיאר כ"מנהיג פועלים אמיתי ... אדם בעל אופי חזק". במהלך ביקורו התפעל מהישגיהם של החלוצים החקלאים, וכשביקר בכותל המערבי ביום הכיפורים, התרגש עד דמעות.[24] אם בשנת 1920 הוא עדיין טען ש'שאלת פלשתינה תאפיל על השאלה היהודית', ביקורו בה תרם לגיבוש סופי של נוסחה חדשה: 'הציונות היא שאלה יהודית ואילו הסוציאליזם הוא שאלה עולמית ולכן אין ניגוד ביניהם'. ובהמשך ישיר לפולמוס שניהל ארבע שנים לפני כן, הצהיר קאהאן: 'פלשתינה היא חלק מלבי'. הצהרות ונוסחאות אלה חוללו פולמוס שנמשך מספר חודשים, פולמוס שזכה לתיאור היסטוריוגרפי פרי עטו של יעקב גולדשטיין, המציג תמונה מלאה של העימות האידאולוגי, כפי שזה בא לידי ביטוי בפולמוס שהתעורר בקרב הסוציאליסטים היהודים בארצות–הברית תוך כדי מסעו של קאהאן לארץ–ישראל ואחריו.[25] לביקוריו בארץ ישראל, כמו גם דיווח בגוף ראשון ממסעותיו הייתה השפעה רבה בקרב הציבור היהודי באמריקה ובעיצובה וניסוחה של השאלה היהודית בפני ציבור המהגרים.[26]

אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946, בגיל 86, לקה קאהאן בשבץ, ונמנע ממנו להוסיף ולתפקד כעורך הראשי של העיתון. הוא נפטר ב-31 באוגוסט 1951, בגיל 91 כתוצאה מכשל לבבי, ללא צאצאים. בצוואתו לא הורה במפורש להקצות סכום כלשהו מהונו, (89 אלף דולר), לטובת מטרה או ארגון סוציאליסטי כלשהו בארצות–הברית. באופן מפתיע למדי הסכימו אחייניותיו, בהמלצת שותפיו לדרך, לתרום כשליש מן הסכום הזה להסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל.[27]

מכּתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביוגרפיה שכתב סת' ליפסקי על אברהם קאהאן: Lipsky, Seth, The Rise of Abraham Cahan, Schocken, 2013
  • יעקב גולדשטיין, פולמוס קהן (1925–1926): הציונות וארץ-ישראל בהגותם של הסוציאליסטים היהודים בארצות-הברית, ירושלים: מרכז דינור, 1999.
  • אהוד מנור, עיתון למען האנושות – הפארווערטס: מהגרים, סוציאליזם ופוליטיקה יהודית בניו יורק 1890–1917, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.
  • יונתן פרנקל, נבואה ופוליטיקה-סוציאליזם, לאומיות ויהודי רוסיה, 1917-1862, תל אביב 1989, עמ' 519–520.
  • גור אלרואי, המהפכה השקטה, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2008.
  • חסיה טורטל, תנועת "עם עולם", העבר, חוברת י', הוצאת אלתירא, 1963
  • Cahan, Abraham. Yekl and The imported bridegroom, and other stories of the New York ghetto. Courier Corporation, 1970.
  • Irving Howe, World of Our Fathers: The Journey of the East European Jews to America and the Life They Found and Made, New York 1976, p. 359
  • Melech Epstein Profiles of Eleven, Detroit, MI 1965, pp. 83-109
  • Moses Rischin, ’The Promised Land in 1925: America, Palestine, and Abraham Cahan’, YIVO Annual, 22 (1995), p. 102
  • The Education of Abraham Cahan." Translation of Bleter Fun Mein Leben, Volumes I and II by Leon Stein, Abraham Conan, and Lynn Davison. Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1969.
  • The Rise of David Levinsky. Harper Torch Books (1917; 1945; 1960).
  • Blumenthal, Helen E. "New Odessa Colony of Oregon, 1882-1886." Western States Jewish Historical Quarterly 14 (July 1982): 321-22.

 קישורים חיצוניים [עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אברהם קאהאן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו גם Paberže, באתר Jewish Gen (באנגלית).
  2. ^ The Education of Abraham Cahan", Translation of Bleter Fun Mein Leben, Volumes I and II by Leon Stein, Abraham Conan and Lynn Davison. Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1969, p. 15-27
  3. ^ ירושלים דליטא- סיפורה של הקהילה היהודית בליטא באתר יד ושם
  4. ^ The Education of Abraham Cahan", Translation of Bleter Fun Mein Leben, Volumes I and II by Leon Stein, Abraham Conan, and Lynn Davison. Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1969, p. 169-171.
  5. ^ The Education of Abraham Cahan, P. 171-189.
  6. ^ Am Olam באתר The Oregon Encyclopedia
  7. ^ 7.0 7.1 אהוד מנור, סוציאליזם שמרני? - פארווערטס והקואליציה הפלוטוקרטית-רדיקלית, ניו-יורק 1897-1917, עיונים בתקומת ישראל 12, 2002, עמ' 427–463.
  8. ^ הגוף שבבעלותו היה העיתון ושהורכב מחברי איגודים מקצועיים וחברי המפלגה הסוציאליסטית
  9. ^ בבלעטער פון מיין לעבען, ד, ניו–יורק, 1930 בתרגומו של ד"ר אהוד מנור בספרו "עיתון למען האנושות – הפארווערטס: מהגרים, סוציאליזם ופוליטיקה יהודית בניו יורק 1890–1917", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.
  10. ^ יונתן פרנקל, נבואה ופוליטיקה-סוציאליזם, לאומיות ויהודי רוסיה, 1917-1862, תל אביב 1989, עמ' 520-519.
  11. ^ 1903 נחשבת כשנת מפנה בחייו של אייב קהאהן. בשנה זו שב למערכת העיתון משום הזעזוע שעוררו בו מאורעות קישינב, על כך כתב גם בזיכרונותיו בבלעטערפון מיין לעבען, ד, ניו–יורק,1930.
  12. ^ הפארווערטס ואברהם קאהאן באתר עיתונות יהודית היסטורית
  13. ^ אהוד מנור, ‏אייב קאהאן כ"מתקן עולם": עיון בדרכו הפוליטית והעיתונאית של עורך ה'פארווערטס', קשר 32, (2002), עמ' 65–74 .
  14. ^ אהוד מנור, עיתון למען האנושות – הפארווערטס: מהגרים, סוציאליזם ופוליטיקה יהודית בניו יורק 1890–1917, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.
  15. ^ בבלעטערפון מיין לעבען, ד, ניו–יורק 1930, בתרגומו של ד"ר אהוד מנור בספרו "עיתון למען האנושות – הפארווערטס: מהגרים, סוציאליזם ופוליטיקה יהודית בניו יורק 1890–1917", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.
  16. ^ גדעון שפיגל, ‏דאגה בלב איש - ישיחנה : הלכי רוח והווי חיים יהודי באמריקה של ראשית המאה על פי "א-בינטל בריוו", מדור הייעוץ של ה"פארווערטס", 1906-1966, קשר 19, מאי 1996, עמ' 81-64 .
  17. ^ רחל רוז'נסקי, אורות השוויון על גשר מנהטן, באתר הארץ, 27 ביולי 2007.
  18. ^ Irving Howe, World of Our Fathers: The Journey of the East European Jews to America and the Life They Found and Made, New York 1976, p. 359
  19. ^ Abraham Cahan, A Providential Match
  20. ^ The Imported Bridegroom and Other Stories Boston: Houghton, Mifflin and Company,1898
  21. ^ The Rise Of David Levinsky, Harper Torch Books (1917; 1945; 1960)
  22. ^ The Education of Abraham Cahan", Translation of Bleter Fun Mein Leben, Volumes I and II by Leon Stein, Abraham Conan, and Lynn Davison. Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1969.
  23. ^ Moses Rischin, ’The Promised Land in 1925: America, Palestine, and Abraham Cahan’, YIVO Annual, 22 (1995), p. 102
  24. ^ Lipsky, Seth, The Rise of Abraham Cahan, Schocken, 2013
  25. ^ יעקב גולדשטיין, פולמוס קהן (1925–1926): הציונות וארץ-ישראל בהגותם של הסוציאליסטים היהודים בארצות-הברית, ירושלים: מרכז דינור, 1999.
  26. ^ אהוד מנור, 'הם כמו הבונד' - כיצד ומדוע הפך בשנות העשרים הפארווערטס לאוהד הציונות, עיונים בתקומת ישראל 16, 2006, עמ' 499–535.
  27. ^ Melech Epstein Profiles of Eleven, Detroit, MI 1965, pp. 83-109