אוטו, נסיך הכתר של אוסטריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אוטו פון הבסבורג)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוטו, נסיך הכתר של אוסטריה
Otto von Habsburg
Otto Habsburg 001.jpg
אוטו, נסיך הכתר של אוסטריה
לידה 20 בנובמבר 1912
רייכנאו אן דר רקס, האימפריה האוסטרו-הונגרית האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה 4 ביולי 2011 (בגיל 98)
פקינג, גרמניה גרמניהגרמניה
מדינה אוסטריה
מקום קבורה הקריפטה הקיסרית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
דת נצרות קתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג רגינה, נסיכת סקסוניה-מיינינגן
שושלת בית הבסבורג – לורן
תואר ארכידוכס אוסטריה
אב קרל הראשון, קיסר אוסטריה
אם זיטה, נסיכת בורבון-פארמה
צאצאים ראו בהמשך
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אוטו, ארכידוכס אוסטריה (ובשמו המלא: פרנץ יוזף אוטו רוברט מריה אנטון קרל מקס היינריך סיקסטוס קסווייר פליקס רנאטוס לודוויג גאטן פיוס איגנציוס פון הבסבורג, בגרמנית:Franz Joseph Otto Robert Maria Anton Karl Max Heinrich Sixtus Xavier Felix Renatus Ludwig Gaetan Pius Ignatius von Habsburg20 בנובמבר 19124 ביולי 2011), היה בנו של קרל הראשון, קיסר אוסטריה, וראש בית הבסבורג בין השנים 19222007. בשנות ה-30 חבר אוטו לתנועה פאן-אירופית, שהייתה בעד איחוד אירופה לישות אחת. בשל התנגדותו לנאציזם, נאלץ אוטו לברוח לארצות הברית לאחר האנשלוס של אוסטריה בשנת 1938.

בשנת 1957 מונה אוטו לסגן נשיא האיגוד האירופאי הבינלאומי, ובשנת 1973 מונה לנשיא הארגון. כמו כן כיהן אוטו בין השנים 19791999 כחבר הפרלמנט האירופי. אוטו מילא תפקיד חשוב במהפכות סתיו העמים בשנת 1989, ואף היה ממארגני הפיקניק הפאן-אירופי.

בזמן מותו, היה אוטו אזרח גרמניה, אוסטריה, הונגריה וקרואטיה, ובעל דרכונים של מונקו, מלטה וספרד.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטו עם הוריו בתמונה רשמית לרגל ההכתרה בבודפשט

אוטו נולד ב-20 בנובמבר 1912 ברייכנאו אן דר רקס, לקרל, ארכידוכס אוסטריה ולזיטה, נסיכת בורבון-פארמה, בתם של רוברטו הראשון, דוכס פארמה ומריה אנטוניה, נסיכת פורטוגל.[1]

ב-21 בנובמבר 1916 מת פרנץ יוזף, קיסר אוסטריה, ואביו עלה לשלטון כקרל הראשון, קיסר אוסטריה, ואוטו הוכתר כנסיך הכתר. עם תום מלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1918 ויתר אביו על השלטון, והמשפחה יצאה לגלות במדיירה, פורטוגל. בשנת 1920 חזרה הונגריה להיות ממלכה, כשמיקלוש הורטי משמש כעוצר, אולם קרל לא חזר לכהן כמלך הונגריה.

אוטו דיבר גרמנית, הונגרית, קרואטית, אנגלית, ספרדית, צרפתית ולטינית בצורה שוטפת, בהשפעת אמו שהכריחה אותו ללמוד שפות רבות, משום שהאמינה שיום אחד יחזור לשלוט על אדמות רבות.[2][3]

בגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1919 העביר הפרלמנט האוסטרי חוק שקובע באופן רשמי על סיום השלטון של בית הבסבורג באוסטריה, ועל החרמת נכסי המשפחה לטובת המדינה. בני המשפחה התגוררו בשווייץ ובפורטוגל לסירוגין, ובשנת 1922 מת אביו, ואוטו הפך לראש בית הבסבורג.

בשנת 1922 יסד ריכרד ניקולאוס פון קודנהובה-קלרגי, ביחד עם אוטו, את האיחוד הפאן אירופי, במטרה - בימים שלאחר מהפכת אוקטובר - למנוע הגמוניה עולמית רוסית. קונדהובה-קלרגי עמד בראש אותו ארגון עד מותו בשנת 1972, ולאחר מכן עמד אוטו בראש הארגון. בשנת 1923 פרסם קודנהובה-קלרגי מנשר במספר רב של שפות אירופיות ואחרות, כמו סינית ויפנית, אליו צורף טופס הצטרפות, להקמת 'התנועה הפאן-אירופית'. קודנהובה-קלרגי ותנועתו רכשו את תשומת לבם ואהדתם של אישים בולטים באירופה ובאמריקה. בין אלה היו אנשי רוח, כמו סטפן צווייג, תומאס מאן, היינריך מאן, פול קלודל, ארתור שניצלר, זיגמונד פרויד ואחרים. הרעיון והתנועה רכשו גם את אהדתם של אישים מן התחום הפיננסי, כמו הבנקאי הגרמני מקס ורבורג, אשר סייע כספית לתנועה, אנשי הכספים האמריקנים פאול ורבורג וברנרד ברוך ואחרים.

בשנת 1935 סיים אוטו את לימודיו באוניברסיטת לוון, בלגיה, וקיבל תואר דוקטור במדעי המדינה. אוטו האמין בזכותו החוקית לשמש כקיסר אוסטריה, והאמין שיום יבוא והוא יחזור לכס המלוכה. אוטו נהנה מתמיכה ציבורית ניכרת באוסטריה, ובין השנים 19311938 1,603 עיריות אוסטריות נתנו לאוטו תואר אזרח כבוד. העיתונאי ג'ון גונתר האמין שהעם האוסטרי היה מחזיר את אוטו לשלטון, אילו לא הייתה מתלווה לכך חזרתם של כל בני בית הבסבורג. בנוסף גם עמד לו למכשול התנגדותם של צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה, שחששו כי אזרחיהם ירצו גם הם להצטרף מחדש לשלטון בית הבסבורג.[4]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטו גינה את הנאציזם, וקבע:

אני דוחה לחלוטין את הפאשיזם [הנאצי] לאוסטריה ... התנועה הלא-אוסטרית הזאת מבטיחה הכל לכולם, אך באמת מתכוונת לשעבוד האכזרי ביותר של העם האוסטרי ... תושבי אוסטריה לעולם לא יסכימו כי המולדת היפה שלנו צריכה להיות מנוצלת כמושבה, וכי האוסטרי צריך להיות אדם מהקטגוריה השנייה.

[4]

אוטו התנגד בתוקף לאנשלוס, ובשנת 1938 פנה לקנצלר האוסטרי קורט שושניג וביקש ממנו להתנגד לגרמניה הנאצית. אוטו תמך בהתערבות בינלאומית, והציע לחזור מן הגלות כדי להשתלט על מושכות השלטון על מנת להדוף את הנאצים. לפי ג'רלד וורנר, "היהודים האוסטרים היו בין התומכים החזקים ביותר בהחזרת שלטון בית הבסבורג, שכן הם האמינו שהשושלת תיתן לאומה די נחישות לעמוד מול הרייך השלישי".[5]

לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה, נידון אוטו למוות על ידי המשטר הנאצי; רודולף הס הורה על הוצאתו להורג של אוטו, באופן מיידי כאשר ייתפס.[6][7] בהוראתו של אדולף היטלר, הרכוש האישי של בית הבסבורג הוחרם, וחוק ההבסבורג שבוטל קודם לכן הוחזר על כנו. מנהיגי התנועה הלגיטימית האוסטרית, כלומר המונרכיסטים, נעצרו על ידי הנאצים והוצאו להורג ברובם. הדודנים של אוטו מקס, דוכס הוהנברג וארנסט, נסיך הוהנברג נעצרו בווינה על ידי הגסטאפו, ונשלחו למחנה הריכוז דכאו, שם נשארו בכל תקופת השלטון הנאצי. אוטו סייע ל-15,000 אוסטרים,[8] ובתוכם אלפי יהודים, לברוח מן הארץ בתחילת מלחמת העולם השנייה.[9][10]

לאחר הפלישה הגרמנית לצרפת בשנת 1940, עזבה המשפחה את הבירה הצרפתית ונמלטה לפורטוגל, בסיועו של ארישטידש דה סוזה מנדש, הקונסול הפורטוגלי בבורדו, שהנפיק להם אשרת מעבר.[11] למען ביטחונו האישי, עזב אוטו את אירופה ועבר לארצות-הברית, שם חי בוושינגטון בין השנים 19401944. בשנת 1941 ביטל היטלר באופן אישי את אזרחותם של אוטו, אמו ואחיו, והמשפחה המלכותית מצאו את עצמם חסרי אזרחות.[12]

בתקופת גלותו בארצות הברית, אוטו ואחיו הצעירים היו בקשר ישיר עם הנשיא פרנקלין רוזוולט ועם הממשלה הפדרלית. מאמציו ליצור "גדוד אוסטרי" בצבא ארצות הברית התעכבו, ולא יושמו מעולם. עם זאת, הוא הצליח לשכנע את ארצות הברית לעצור או להגביל את ההפצצות על ערים אוסטריות, ובעיקר על עיר הבירה - וינה,[8] וכתוצאה מכך החלו ההפצצות על וינה רק בשנת 1943. אוטו השתדל לקבוע צעדים סמליים לרצונם של האוסטרים להיות חופשיים, עצמאיים ודמוקרטיים, והביע דאגה שלאחר המלחמה, אוסטריה נמצאת בסכנה להפוך למדינה גרורה סובייטית.

אוטו השיג את תמיכתו של וינסטון צ'רצ'יל להקמת "פדרציית הדנובה", שנועדה למעשה לשקם את אוסטריה-הונגריה, אך יוסיף סטלין שם קץ לתוכניות הללו.[13] אוטו עשה מאמצים רבים למען ההכרה בממשלה אוסטרית בגולה, למען זכויותיהם של תושבי דרום טירול דוברי הגרמנית, נגד גירוש תושבי בוהמיה ומזרח אירופה דוברי הגרמנית, ונגד שלטון ברית המועצות במזרח אירופה.[14][15]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום המלחמה חזר אוטו לאירופה, וחי כמה שנים בצרפת ובספרד.

בשנת 1949 העניק אוטו למספר אנשים, תוארי אצולה אוסטריים, אם כי הם לא הוכרו על ידי הרפובליקה האוסטרית השנייה. מאחר שלא היה ברשותו דרכון והוא היה חסר אזרחות למעשה, הוא קיבל בשנת 1946 דרכון של נסיכות מונקו, בהתערבותו של שארל דה גול. בנוסף כחבר המסדר הסובירני הצבאי של מלטה, היה לו גם דרכון דיפלומטי, ומאוחר יותר, הוא קיבל גם דרכון דיפלומטי ספרדית.[16]

ב-10 במאי 1951 התחתן אוטו בננסי עם רגינה, נסיכת סקסוניה-מיינינגן, בתם של גאורג, נסיך סקסוניה-מיינינגן וקלרה מריה פון קרוף, רוזנת שמיסינג-קרסנברוק, אותה פגש בעת עבודתה מסגרת הארגון הקתולי "קאריטאס" בסיוע לפליטי מלחמה הונגרים. נישואיהם היו מוצלחים, ונולדו להם 7 ילדים.

ב-8 במאי 1956 הוכר אוטו כאזרח אוסטרי על ידי ממשלת אוסטריה תחתית,[17] ומשרד הפנים האוסטרי אישר ב-8 בפברואר 1957 את האזרחות הזאת, בתנאי שיקבל עליו את השם ד"ר אוטו הבסבורג-לותרינגן, והדרכון "תקף בכל מדינה מלבד אוסטריה".[18] ב-21 בפברואר 1958 הגיש אוטו הצהרה בכתב, כי הוא ומשפחתו מתנערים מכל זכויות היתר שהיו זכאים להם בעבר כחברי בית הבסבורג, אך הצהרה זו לא עמדה בדרישות חוק הבסבורג, שקבע כי אוטו ושאר צאצאיו של קרל הראשון, קיסר אוסטריה יוכלו לחזור לאוסטריה רק ​​אם יוותרו על כל טענות המלוכה ויקבלו את מעמדם כאזרחים פרטיים. בשנת 1961 הציע פרנסיסקו פרנקו הספרדי, למנות אותו כמלך ספרד לאחר מותו, אולם אוטו דחה הצעה זו.[19] ב-5 ביוני 1961 הכריז אוטו באופן רשמי על נאמנותו לאוסטריה, לאחר שב-31 במאי ויתר אוטו על כל טענותיו לכתר האוסטרי.

ב-24 במאי 1963 אישר בית המשפט האוסטרי את הצהרתו, וב-20 ביולי 1965 ניתנה לאוטו ואשתו אזרחות אוסטרית. אולם, על אף כל מאמציו, חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית סירבו להיפגש עם אוטו. ב-1 ביוני 1966 זכתה מפלגת העם האוסטרית ברוב מוחלט בבחירות הארציות, ולאחר מכן קיבל אוטו דרכון אוסטרי, וב-31 באוקטובר אותה שנה נחת אוטו באוסטריה, לאחר 48 שנים שלא ביקר במדינה. באותו ביקור היה אוטו באינסברוק, שם עלה על קברו של אויגן, ארכידוכס אוסטריה, וב-5 ביולי 1967 ביקר אוטו בווינה.[20][21][22][23][24][25]

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1973 מונה אוטו לנשיא האיגוד האירופאי הבינלאומי, ושימש בתפקיד זה עד לשנת 2004. בשנת 1979 מונה אוטו לחבר הפרלמנט האירופי מטעם מפלגת האיחוד הנוצרי הסוציאליסטי של בוואריה, וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 1999. אוטו תמך מאוד בהתרחבות האיחוד האירופי, וסייע לקבלת הונגריה, סלובניה וקרואטיה לאיחוד. בתקופתו בפרלמנט האירופי, הוא היה מעורב בקטטה עם חבר הפרלמנט האירופי איאן פייזלי מצפון אירלנד, כאשר בשנת 1988 האפיפיור יוחנן פאולוס השני נאם בפני הפרלמנט, ולפתע פייזלי, אנטי-קתולי מובהק, צעק שהאפיפיור הוא האנטיכריסט, והרים כרזה ובה נכתב "האפיפיור יוחנן פאולוס השני הוא האנטיכריס". בתגובה, אוטו חטף את כרזתו של פייזלי, ובד בבד יחד עם חברי פרלמנט אחרים, הוציאו את פייזלי מהאולם.[26]

ב-19 באוגוסט 1989 השתתף אוטו יחד עם חברי האיחוד הפאן-אירופי, בהפגנת הפיקניק הפאן-אירופי, שבמהלכו ביתקו את גדר התיל שהפרידה בין אוסטריה להונגריה, אירוע שהיווה אבן דרך חשובה במאורעות שהובילו לפירוקה של גרמניה המזרחית ולאיחוד גרמניה.[27]

אוטו היה פטרונו של פורום שלוש הדתות, קבוצה שמטרתו לעודד ידידות, רצון טוב והבנה בקרב בני שלוש הדתות המונותיאיסטיות של היהדות, הנצרות והאסלאם בבריטניה ובמקומות אחרים.

אוטו (ראשון מימין) עם הלמוט קוהל (שלישי מימין) בטקס הפרס האירופי על שם קודנהובה-קלרגי

בשנת 2002 נבחר אוטו כחבר לשם כבוד ראשון במעלה, של קבוצת מפלגת העם האירופית.[28]

בדצמבר 2006 ציין אוטו כי "אסון התאומים ב-11 בספטמבר 2001, הכה את ארצות הברית בצורה עמוקה יותר מכל אחד מאתנו, מפני שעד אז, ארצות הברית חשה את עצמה מוגנת, והייתה בטוחה שיש בכוחה לפגוע בכל אויב, מבלי שמישהו יוכל להשיב מלחמה, והרגש הזה נעלם בבת אחת, וכעת האמריקנים מבינים לראשונה את הסיכונים שהם עומדים בפניהם ".[29]

אוטו היה ידוע כמאמין בזכויותיהם של הפליטים והעקורים באירופה, ובעיקר של הגרמנים האתניים שנעקרו מבוהמיה.[30] בנוסף היה אוטו מחבר השופטים של פרס זכויות האדם על שם פרנץ ורפל. אוטו גם העריך מאוד את פרנסיסקו פרנקו, ושיבח אותו על שעזר לפליטים, וציין כי הוא "דיקטטור מטיפוס דרום-אמריקאי, לא טוטליטרי כמו היטלר או סטלין".[31]

במרץ 2008, במלאת 70 שנה לאנשלוס, פרסם אוטו הצהרה כי" אין מדינה באירופה שהייתה קורבן של הנאצים יותר מאשר אוסטריה ".[32] אף על פי שנאומו זכה לתשואות, הוא עורר מחאה ציבורית, ביקורת תקשורתית ומורת רוח מפוליטיקאים אוסטרים.[33] שר ההגנה האוסטרי מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, נורברט דראבוס, צוטט באומרו כי הדברים "בלתי מתקבלים על הדעת", "שערורייה דמוקרטית-פוליטית אמיתית" וכי הוא "העליב את קורבנות הנאציונל-סוציאליזם". בנוסף צוטט אוטו באומרו כי "דיון אם אוסטריה היא שותפה או קורבן הוא שערורייה".[34] הדובר הצבאי של מפלגת העם האוסטרית ולטר מוראואר הגן על הצהרתו של אוטו וטען כי "הייתה עוד מציאות מאחורי המוני האנשים שהקשיבו להיטלר בהלדנפלאץ". כלומר "אלפים התנגדו לנאצים, ואלפים נשלחו לדכאו". בנוסף הוא טען שאנגלברט דולפוס היה ראש הממשלה היחיד באירופה שנרצח בידי הנאצים. מוראואר יעץ לדראבוס "להימנע מאמירות פופוליסטיות נגד נכבד אירופי מכובד מהשורה הראשונה". בנו של אוטו, קרל פון הבסבורג, הגן גם הוא על דברי אביו, בהצהרה בשנת 2011, ובה נכתב כי "כמעט בכל מדינה היו אשמים".[35]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלווייתו של אוטו בווינה

בשנת 2010 מתה אשתו רגינה, נסיכת סקסוניה-מיינינגן, ולאחר מותה הפסיק אוטו להופיע בפומבי. ב-4 ביולי 2011 מת אוטו בגיל 98 בביתו בפקינג, גרמניה, ודוברתו הודיעה כי מת "בשלום וללא כאב בשנתו".

ב-5 ביולי הונחה גופתו בכנסיית סנט אולריך ליד ביתו בפקינג, בוואריה, ולאחר מכן נערכו 13 ימי אבל במספר מדינות שהשתייכו בעבר לאוסטרו-הונגריה. ב-16 ביולי נערכה הלווייתו של אוטו בווינה, תוך שארונו היה עטוף בדגל בית הבסבורג מעוטר בשלט האצולה הקיסרי-מלכותי של אוסטריה והונגריה, בנוסף למשלט האצולה המשפחתי ההבסבורגי.

בהתאם למסורת המשפחתית ההבסבורגית, נקבר אוטו פון הבסבורג בקבר המשפחה בקריפטה הקיסרית בווינה, בעוד לבו נקבר במנזר פאנונהאלמה, הונגריה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 במאי 1951 התחתן אוטו עם רגינה, נסיכת סקסוניה-מיינינגן, בתם של גאורג, נסיך סקסוניה-מיינינגן וקלרה מריה פון קרוף, רוזנת שמיסינג-קרסנברוק, ממנה נולדו לו 7 ילדים:

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל לודוויג, ארכידוכס אוסטריה
 
מריה אנונציאטה, נסיכת שתי הסיציליות
 
גאורג, מלך סקסוניה
 
מריה אנה, נסיכת פורטוגל
 
קרלו השלישי, דוכס פארמה
 
לואיז מארי תרז, נסיכת ארטואה
 
מיגל הראשון, מלך פורטוגל
 
אדליידה מלוונשטיין-ורטהיים-רוזנברג
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוטו פרנץ, ארכידוכס אוסטריה
 
 
 
 
 
מריה יוזפה, נסיכת סקסוניה
 
 
 
 
 
רוברטו הראשון, דוכס פארמה
 
 
 
 
 
מריה אנטוניה, נסיכת פורטוגל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קרל הראשון, קיסר אוסטריה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
זיטה, נסיכת בורבון-פארמה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוטו, נסיך הכתר של אוסטריה


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Wiener Zeitung, 26 November 1912
  2. ^ "Habsburg Empire: Clown Prince". TIME. 11 March 1940. Retrieved 5 July 2011.
  3. ^ Warren, David (10 July 2011). "The Europe that might have been". The Ottawa Citizen. Retrieved 29 September 2011.
  4. ^ 4.0 4.1 Gunther, John (1936).Inside Europe. Harper & Brothers. pp. 321–323.
  5. ^ Warner, Gerald (20 November 2008). "Otto von Habsburg's 96th birthday telescopes European history". The Daily Telegraph. London. Retrieved 6 July 2011.
  6. ^ Dan van der Vat (4 July 2011). "Otto von Habsburg obituary". The Guardian. London. Retrieved 6 July 2011.
  7. ^ Omeidl "Rudolf Hess, der Stellvertreter des Führers, hatte den deutschen Invasionstruppen für das neutrale Belgien den Befehl erteilt, Otto von Habsburg und seine Brüder, falls sie gefasst würden, ohne jedes weitere Verfahren sofort zu erschießen." http://www.omeidl.com/monarch.html
  8. ^ 8.0 8.1 "Otto von Habsburg, oldest son of Austria-Hungary's last emperor, dies at age 98". Newser. Retrieved 6 July 2011.
  9. ^ "Otto Hapsburg, eldest son of Austria's last emperor, dies at 98". Thenational.ae. Retrieved 6 July 2011.
  10. ^ http://www.heraldscotland.com/mobile/comment/obituaries/otto-von-habsburg-1.1110433
  11. ^ http://sousamendesfoundation.org/habsburg/
  12. ^ Stephan Baier, Eva Demmerle: Otto von Habsburg. Die Biografie. Amalthea, Wien 2002, ISBN 3-85002-486-5, p. 122.
  13. ^ "Archduke Otto von Habsburg". The Daily Telegraph. London. 4 July 2011. Retrieved 6 July 2011.
  14. ^ "Foreign Relations of the United States: Diplomatic Papers, 1945, European Advisory Commission, Austria, Germany, Volume III - Office of the Historian". Retrieved 11 December 2016.
  15. ^ "Sie nannten ihn 'Otto von Europa'". Die-tagespost.de. Retrieved 8 July 2011.
  16. ^ Kathpress. "Kathpress - Katholische Presseagentur Österreich". Retrieved 11 December 2016.
  17. ^ Oliver Meidl: Monarch. A Life for Europe – Republican Recognition in Black and Yellow. "Ottos Anwalt verfassten Text vom 21. Februar 1958, in dem es heißt: "Um in meine Heimat zurückkehren zu können, erkläre ich im eigenen Namen und im Namen meiner Gemahlin und meiner minderjährigen Kinder als österreichischer Staatsbürger, die derzeit in Österreich geltenden Gesetze anzuerkennen und mich als getreuer Bürger der Republik zu bekennen." July 2011 [1]
  18. ^ Gedenkdienst Archive Zur Geschichte der „Habsburger-Gesetze“ [2]
  19. ^ "Otto von Habsburg who saw end of empire dead at 98". Retrieved 11 December 2016.
  20. ^ Salzburger Nachrichten 1 June 1963 (German) http://www.omeidl.com/files/habsbg_articlesn63.jpg
  21. ^ A Life for Europe:Republican Recognition in Black and Yellow "...Otto von Habsburg am 31. Oktober 1966 nach Österreich ein und besuchte in Innsbruck das Grab von Erzherzog Eugen." http://www.omeidl.com/monarch.html
  22. ^ E. Feigl, Otto von Habsburg, Profil eines Lebens,[[:en:Special:BookSources/3850023273|1992 ISBN 3-85002-327-3]]
  23. ^ Austria-Online-Lexicon (German) http://www.austria-lexikon.at/af/Wissenssammlungen/Biographien/Habsburg,_Otto
  24. ^ Austria Presse Agentur with backing from ÖRF (press archive, 1955–1985) (German) http://www.historisch.apa.at/cms/apa-historisch/dossier.html?
  25. ^ "PK-Nr. 743/2006". Parlament.gv.at. Retrieved 5 July 2011.
  26. ^ "Death of former 'kaiser in exile' and last heir to Austro-Hungarian throne". The Irish Times. 5 July 2011. Retrieved 16 August 2015.
  27. ^ Barta, Györgyi (2005). Hunagrian spaces and places:patterns of transition. Hungarian Academy of Sciences. p. 2. ISBN 963-9052-46-9.
  28. ^ "Otto von Habsburg – first honorary member of the EPP-ED Group". Eppgroup.eu. Retrieved 8 July 2011.
  29. ^ Lalanne, Dorothée (6 December 2006). "Otto de Habsbourg: Européen Avant Tout". Point de Vue (3046): 46.
  30. ^ "Zemřel syn posledního rakouského císaře Otto von Habsburg – ČeskéNoviny.cz". Ceskenoviny.cz. 4 July 2011. Retrieved 9 July 2011.
  31. ^ "Otto von Habsburg who saw end of empire dead at 98". Forbes. Retrieved 5 July 2011.[dead link]
  32. ^ "70 Jahre AnschlussHabsburg plädiert für Opferrolle Österreichs". Archived from the original on 14 March 2008. Retrieved 2008-03-14. Ö1 Inforadio 03/10/2008 (German) "Was eigentlich ein Skandal war, nämlich die Diskussion hier in Österreich über die Frage, ob Österreich ein Mitschuldiger war oder ob es ein Opfer war. Meine Damen und Herren, ich glaube es gibt keinen Staat in Europa, der mehr Recht hat sich als Opfer zu bezeichnen, als es Österreich gewesen ist."
  33. ^ N-TV, 12 March 2008 (German) http://www.n-tv.de/politik/dossier/Oesterreich-arbeitet-auf-article255663.html
  34. ^ Tiroler Tageszeitung, 9 July 2011(German) http://www.tt.com/csp/cms/sites/tt/Nachrichten/3029285-2/karl-habsburg-verteidigt-v%C3%A4terliche-aussage-%C3%BCber-opferrolle.csp
  35. ^ Der Standard, 9 July 2011 (German) "Mitschuldige gab es praktisch in jedem Land" http://derstandard.at/1308680832243/Karl-Habsburg-verteidigt-revisionistische-Aussagen-seines-Vaters