אליס שלוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אליס שלוי
אליס שלוי ובברלי ברקת, ירושלים 2013.JPG
אליס שלוי (משמאל), 24 בספטמבר 2013
לידה 16 באוקטובר 1926 (בת 93)
אסן, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת קיימברידג' עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע מומחית ספרות, מרצה באוניברסיטה, מחנכת, פעילה חברתית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פרופסור אליס הילדגרד שָלְוִי (נולדה ב-16 באוקטובר 1926) היא אשת חינוך ישראלית, פעילה חברתית ומחלוצות הפמיניזם בישראל. כלת פרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה (2007).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליס מרגולין נולדה ב-1926 באסן שבגרמניה לבנציון ופרל, בת דודתו, מרגולין והייתה הצעירה משלושת ילדיהם. אליס מרגולין גדלה בבית יהודי אורתודוקסי וציוני. את ילדותה עברה באסן ולמדה בבית ספר יהודי. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 היגר בנציון מרגולין ללונדון, אך רק שנה מאוחר יותר הצליח להשיג ויזות לאשתו וילדיו. שלוי למדה בלונדון בבית ספר ציבורי וקיבלה שיעורים פרטיים בעברית בבית. בזמן המלחמה המשפחה גרה ב-Waddesdon, בקינגהאמשייר[1]. בין השנים 1944 ל-1947 למדה ספרות אנגלית בניונהאם קולג' בקיימברידג', הקולג' היחיד שהיה פתוח לנשים באותן שנים, והייתה פעילה באגודת הסטודנטים היהודיים[2] ועמדה בראשו. ב-1946 נבחרה לייצג את אגודת הסטודנטים בקונגרס היהודי בבזל[3]. שלוי למדה לתואר ראשון ותואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג'. כמו כן למדה עבודה סוציאלית בבית הספר LSE בלונדון. בסוף שנת 1949 עלתה לישראל והשתקעה בירושלים.

קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות החמישים החלה לשמש כמורה ללשון אנגלית באוניברסיטה העברית, ועשתה זאת במשך ארבעים שנה. היא קיבלה תואר דוקטור בספרות אנגלית בשנת 1966[4], והייתה מרצה וחוקרת בכירה. בשנת 1969 נתבקשה להקים את המחלקה לאנגלית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, ועמדה בראשה במשך ארבע שנים[5][6].

ב- 1997, החלה לכהן כרקטור מכון שכטר למדעי היהדות[7]. בשנת 2000 מונתה ליושבת ראש מועצת המנהלים של המכון[3] ופרשה מהתפקיד ב-2003.

בשנת 2006 הוציאה לאור במסגרת "שלוי הוצאה לאור" גרסת תקליטור של אנציקלופדיה לנשים יהודיות בעריכתן של פרופ' פאולה היימן מאוניברסיטת ייל ופרופ' דליה עופר מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1975 התנדבה שלוי לנהל את בית הספר התיכוני-דתי לבנות "פלך" שבשכונת בקעה בירושלים, שהיה בסכנת סגירה. היא תכננה לעשות זאת באופן זמני עד שיימצא מנהל קבוע, ובסופו של דבר נשארה בו חמש עשרה שנים. בבית הספר הנהיגה שלוי חינוך פתוח, המעמיד את התלמידות במרכז. היא הפעילה אותו ברוח הפמיניזם הדתי והוא גם אחד מראשוני בתי-הספר שדגלו בחינוך דמוקרטי. היא הייתה מחלוצות החינוך הדמוקרטי, ויזמה תוכניות לימוד ושיטות הוראה שהתקבלו עם השנים בבתי ספר רבים בארץ. בין השאר הונהגה ב"פלך" התוכנית הראשונה בלימודי איכות הסביבה, והוא היה מן המוסדות הראשונים לבנות שהנהיג לימודי גמרא. ב-1991 הוענק לבית הספר פרס החינוך.

בשנת 1984 ייסדה את שדולת הנשים בישראל, שבראשותה פעלה להפיכת נושא מעמד האישה לחשוב ולמרכזי בדיון הציבורי בישראל. בנוסף לקידום זכויות הנשים, פעלה פרופסור שלוי לאורך שנים לקידום מטרות ציבוריות נוספות. היא הייתה מראשי הפעילות להפרדת הדת מהמדינה ולקידום פלורליזם יהודי בישראל, פעילה בולטת בתחום זכויות האדם (בין היתר כיהנה כחברת הנהלת האגודה לזכויות האזרח ומכהנת כיום במועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל), ועסקה רבות בתחום החינוך ובתחום הרווחה. לצד כל אלה, היא פעילה ברציפות מאז שנות ה-80 לקידום הדו-שיח והשלום בין יהודים וערבים.

בשנת 1989 קיבלה שלוי את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג על תרומה מיוחדת לקידום זכויות האדם בישראל. בשנת 1997 קיבלה את אות יקירת העיר ירושלים[8], בשנת 2007 זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים בקטגוריה של תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, וב-2009 זכתה בפרס ע"ש פרופסור ישעיהו ליבוביץ.[9]

שלוי הוצבה במקום ה-108 ברשימת מרצ בבחירות לכנסת התשע עשרה ב-2013 ובבחירות לכנסת העשרים הוצבה במקום ה-112.

בשנת 2017 קיבלה את פרס בוני ציון על מפעל חיים.[10] שלי חברה במועצה הציבורית של ארגון בצלם[11].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייתה נשואה למשה שלוי (שלקוביץ) ואם לשישה. מתגוררת בשכונת בית הכרם בירושלים. ילדיה ממשיכים במסורת המשפחתית של פעילות חברתית-חינוכית. בנה הבכור יואל ואשתו היו בין מקימי בתי הספר "דרור" ו"רעות" בירושלים הפועלים ברוח בית הספר "פלך". בנה מיכה ניהל בשנות השמונים את בית הספר התיכון הניסויי בירושלים והיה ממייסדי עמותת "אתגרים" לספורט אתגרי לנכים ולילדים פגועים. מאז 2013 משמשת כנשיאת קהילת ציון בירושלים, קהילה שוויונית מסורתית, בהנהגת הרבה תמר אלעד-אפלבום.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1984: החזיון השקספירי יחידות 4-1
  • 1985: שייקספיר עולמו ויצירתו (בשיתוף עם אדם אברהם מנדילוב)
  • 2006: ישראל כמדינה פלורליסטית: הישגים ויעדים להשגה (עורכת בשיתוף עם לינדה פרייס)
  • 1967: The World and Art of Shakespeare (with A. A. Mendilow)
  • 1972: Plays Renaissance Concepts of Honour in Shakespeare's Problem
  • 1993: Women in Israel
  • 2018: Never a Native

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אליס שלוי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Alice Hildegard Shalvi | Jewish Women's Archive, jwa.org (באנגלית)
  2. ^ William D. Rubinstein, The Palgrave dictionary of Anglo-Jewish history, Basingstoke: Palgrave Macmillan, 2011, עמ' 897
  3. ^ 3.0 3.1 מקבלי פרס ישראל בשנת תשס"ז. קורות חיים: אליס שלוי, cms.education.gov.il
  4. ^ רשימת מקבלי התארים, דבר, 23 ביוני 1966
  5. ^ יונה כהן, אליס וארץ הפלאות, www.tmags.co.il, ‏21/04/2016
  6. ^ חיים שכאלה, אבג, עיתון אוניברסיטת בן גוריון שבנגב גליון 62, נובמבר 2009, עמ' 3
  7. ^ לורי, אביבה (1 ביולי 2011). "תוכנית השלוי". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-21 בדצמבר 2018. 
  8. ^ יקירי העיר לשנת תשנ"ז 1997 באתר עיריית ירושלים
  9. ^ טקס חלוקת פרס ע"ש פרופ' ישעיהו ליבוביץ, תנועת יש גבול.
  10. ^ יורי ילון, ‏ואלו הזוכים בפרס "בוני ציון" לשנת 2017, באתר ישראל היום, 16 במאי 2017, אוחזר 8 במאי 2018
  11. ^ המועצה הציבורית, בצלם (בעברית)