יום השנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אזכרה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נר זיכרון עם נורה
נרות נשמה בטקס זיכרון לקורבנות השואה.

ביהדות, יום השנה של אדם שנפטר הוא תאריך פטירתו, המצוין על ידי משפחתו ומכריו מדי שנה בשנה. מקובל גם להשתמש בביטוי היידישאי יארצייט, ויש מהספרדים הקוראים ליום זה נחלה או סאלפרסית). ביום השנה למותו של אדם לפי התאריך העברי נהוג לערוך טקס אזכרה.

השם "יארצייט"[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "יאָרצייט" (מיידיש, נהגה "יוֹרצַיְיט" או "יוּרצאַט"; לעתים נכתב יאהרצייט), התקבל ברוב תפוצות ישראל לסימון יום השנה, בעיקר משום שיום זה התפתח במקורו באשכנז. משהגיע השם לארצות המזרח ותימן, שבהן לא ידעו יידיש, היו שחשבו שמדובר בראשי תיבות. כך, לדוגמה, פתרו זאת בתימן כנוטריקון: יום אסיפת רגלי צדיקים יבית טוות (=ביום היפטרות הצדיקים ילון בתענית)[1]. גם ר' יוסף חיים מבגדד, בעל ה"בן איש חי", כתב כי מתחילה סבור היה שמדובר בראשי תיבות, עד שהתברר לו שמדובר ב"יום השנה" ביידיש.

יום השנה הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנים עשר חודשים מהפטירה מסיימים בניו ובנותיו של הנפטר את מנהגי האבלות (שאר אבלים דהיינו אח, אחות, אב, אם, אשה/בעל אבלותם רק 30 יום). מתאריך זה מותר לילדיו של הנפטר לבוא לשמחות כגון חתונות ושאר מסיבות וכן מותר להם לחדש בגדים. קיימים מנהגים שונים שהאבלים נוהגים לקיים ביום זה.

יום השנה בכל שנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום השנה היה נהוג שהאבל לשעבר היה צם ומתענה כדי לסייע לעילוי נשמה של מתו. בנוסף היה נהוג להרבות בלימוד. כיום הטשטש מנהג זה ומרבית האבלים נוהגים לאכול ולשתות כרגיל. ביום זה חוזרים בני הנפטר ואומרים קדיש יתום כפי שנהגו בשנת האבלות הראשונה (ואף נהוג להעלותם כשליחי ציבור). יש המשתדלים לערוך לימוד בעשרה ואז הבן יכול לומר עוד קדיש (חוץ מאלו שאמר בתפילה) לעילוי נשמת אביו. נהוג לערוך ביום זה אזכרה למת.

בעדות המזרח נהוג שהבנים עולים לתורה ביום השנה של אביהם אם חל בשני או חמישי, ואם לא אז ביום הקרוב לפני. בעל הקורא אומר תפילת השכבה (לאיש אומרים "מנוחה נכונה", ולאישה - "אשת חיל"). בשבת שבה חל היום זיכרון או בסמוכה לפני עולה האבל למפטיר. כאשר ישנם יותר משניים בבית הכנסת נהוג למכור את העלייה (המפסיד מקבל עליית משלים). האבל גם עובר לפני התיבה בתפילת מוסף.

בקהילות מסוימות נהוג שהאבל תורם "קידוש" לעילוי נשמת הנפטר בשבת שלפני יום השנה. בדרך כלל הקידוש נעשה בבית הכנסת לאחר תפילת שחרית של שבת. הברכות שהציבור בבית הכנסת מברך הן לעילוי נשמת הנפטר. נהוג להביא לקידוש גם משקה (במלעיל). ישנם בתי כנסת בהם הגבאי נוהג להודיע על הקידוש שנתרם לפני תום התפילה, תוך שהוא נוקט בשמו של התורם כדי לכבדו.

אזכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר הטקס הדתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזכרה כוללת בדרך כלל עלייה לקבר וקריאת פסוקי תהילים ותפילות מיוחדות לטקס. סדר הקריאה ונוסח התפילות משתנה מעדה לעדה. לקיום התפילות דרוש מניין, אשר בדרך כלל יש קושי במציאתו. כדי לעקוף את הבעיה נספרים לצורך מניין כל הגברים הנוכחים בבית הקברות, גם אם אינם נוכחים בטקס או אינם שומעים אותו.

הטקס כולל בדרך כלל את הקטעים הבאים:

  • קריאת מספר פרקי תהילים (פרקים ל"ג, ט"ז, י"ז, ע"ב, צ"א, ק"ד, ק"ל).
  • אותיות השם - קריאת פסוקי תהילים מתוך מזמור קיט, המזמור מורכב מקבוצות של שמונה פסוקים שכולם מתחילים באותה אות ומהלך האזכרה קוראים את קבוצות הפסוקים בהם מתחיל שמו הפרטי של המנוח. פסוקים אלו מטרתם להזכיר למת את שמו, כסגולה נגד חיבוט הקבר.
  • אותיות נ'ש'מ'ה' - קריאת פרקי תהילים מתוך אותו מזמור, לפי אותיות המילה נשמה.
  • תפילה לעילוי נשמה, ובה בקשה מפורטת עבור נשמת הנפטר, לזכותו בגמולים טובים ובתחיית המתים.
  • תפילת אל מלא רחמים. התפילה מבקשת מנוחה נכונה עבור המנוח, בעבור זה שהעולים לקבר מתפללים לעילוי נשמתו או בעבור תרומתם לצדקה, כתלות בגרסת התפילה.
  • קדיש יתום. נאמר בדרך כלל על ידי בניו של המנוח, או קרוב משפחה אחר ממין זכר, בעל הקרבה המשפחתית הגדולה ביותר בין הנוכחים.
  • יש הקוראים מספר משניות ממסכת מקוואות שמתחילות באותיות "נשמה".

מנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מקובל לנקות את המצבה טרם האזכרה, לטפל בה ולהסיר ממנה אבנים.
  • בסיום הטקס, מקובל להניח אבן על הקבר. ניתן להניח אבנים גם על קברים נוספים, שלא נערכה אזכרה עבורם. כיום מהווה הנחת האבן אות לכך שאדם עלה לקבר, יש הטוענים כי שורש המנהג הוא בחיזוק הגלעד שהוקם על הקבר ומניעת בעלי חיים טורפים מחפירת הקבר.
  • מקובל להדליק נר נשמה, למקמו בהתקן ייעודי בגב המצבה ולהותירו דולק. יש הסבורים כי מקור הנוהג הוא בכך שעשן הנר עולה מעלה, ולכן האמונה היא כי הוא מסייע לנשמה לעלות מעלה אף היא.
  • לעתים מנהל את האזכרה אחד העולים לקבר, גבר ביהדות האורתודוקסית. אם העולים לקבר אינם רוצים או אינם יודעים כיצד לנהל את הטקס, הם יכולים לבקש מאחד העובדים בבית העלמין לנהל את הטקס עבורם.

בשו"ע או"ח סימן רכד' מובא ששמים על הקבר צרור (אבן) או עשב.

טקס חילוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלייה לקברו של אדם נהוגה גם בקרב חילונים. מהם שמאמצים את הטקס הדתי או חלקים ממנו, ומהם שמסתפקים באמירת דברים לזכרו של המנוח. מקובל להביא לאזכרה פרחים ולהניחם על הקבר.

בישראל נהוגה אזכרה ממלכתית לנשיאים וראשי ממשלה.[2]

הילולת צדיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הילולה

ביום השנה לפטירת צדיק נוהגים מקובלים וחסידים לקיים חגיגה הנקראת הילולה. בזמן ההילולה לעתים מספרים על חייו של אותו הצדיק או מקיימים מנהגים האופייניים לו. ההילולה המוכרת ביותר היא החג ל"ג בעומר שהוא ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי, כמו כן ידועה גם ההילולה של משה רבנו בתאריך ז' באדר. בתנועת החסידות חשיבות מיוחדת להילולות, כאשר כל חצר חסידית חוגגת את ההילולות של האדמו"רים שלה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב רצאבי בשם אביו, שו"ע המקוצר עיני יצחק, סימן קצ"ז הערה ב'
  2. ^ תאריכי אזכרות לנשיאי ישראל וראשי ממשלה שהלכו לעולמם

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.