עלייה לרגל (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עלייה לרגל
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ"ג, י"ד
שמות, ל"ד, כ"ג
דברים, ט"ז, ט"ו
תלמוד בבלי מסכת חגיגה, דף ב', עמוד א' עד דף י', עמוד ב'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה נ"ד
ספר החינוך, מצווה תפ"ט
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עלייה לרגל היא הפעולה של עלייה לירושלים, באחד משלוש הרגלים כלומר, החגים, שנקראו כך על פי הפסוק "שלוש רגלים תחוג לי בשנה"[1] פסח, שבועות וסוכות. בניגוד למושג המוכר, על פי ההלכה המצווה היא להיראות בבית המקדש (מצוות "ראייה") ולא בירושלים בלבד.

יהודים מביטים אל הר הבית דרך שער הברזל בחג סוכות. לדעת הרדב"ז בימינו מתקיימת בכך המצווה

המקור בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות ראייה נזכרת מספר פעמים בתורה כמצווה: ”שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה', אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.” (שמות, ל"ד, כ"ג)

בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה, המצווה היא להגיע אל בית המקדש ולהיראות בו (כי החובה היא "להראות לפני ה'"), והבאת שלושה קרבנות שונים: עולת ראייה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה. במצוות הראייה מחויבים גברים בוגרים בלבד,[2] ומדרבנן מחויבים גם קטנים היכולים לעלות לבית המקדש.[3] במצוות השמחה ברגלים, המתקיימת על ידי אכילת בשר שלמי החגיגה ושלמי השמחה מחויבות גם נשים, ולכן הן צריכות לעלות לירושלים כדי לאכול מבשר הקרבנות, אולם אינן מחויבות להגיע לבית המקדש.

המשנה מתארת את העלייה לרגל כחגיגה גדולה, שבה היו מקשטים את העולים לרגל, שרים ומנגנים. מקובל כי בזמן העלייה לרגל הייתה צפיפות עצומה בירושלים, ובכל זאת אומרת המשנה: ”מעולם לא אמר אדם 'צר לי המקום שאלין בירושלים'.”[4] מקורות מהתקופה של סוף ימי בית שני טוענים כי המספרים הגיעו למאות אלפי ואף מיליוני עולי רגל, אם כי היסטוריונים מטילים ספק אם אכן המספרים היו כה גדולים. בסוף ימי בית שני ידוע כי היו עולים לרגל מכל רחבי הפזורה היהודית, מרומא, מאלכסנדריה, מספרד ומבבל, ומארצות נוספות. העולים הביאו עימם עושר רב לירושלים, וקבעו את מעמדה כעיר מרכזית גם למי שגר בחוץ לארץ. ישנה תקנה מיוחדת הקרויה פסי ביראות, המתירה איסור מדרבנן של הוצאה מרשות לרשות בשבת, המיועדת אך ורק להשקאת בהמות עולי הרגלים.

בארץ ישראל מתחילים לבקש בתפילה על הגשמים רק כשבועיים אחרי סוכות, כדי שעולי הרגל יוכלו לחזור לביתם ולא יתקעו בדרך בגלל הגשמים.[5] ישנם תיאורים ארוכים במסכת סוכה על החגיגות שהיו נוהגים בהן בחג הסוכות, ועל ההכנות לחגיגות אלו.

אחרי החורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזמן חורבן בית המקדש לדעת חלק מהפוסקים, בטלה מצוות העלייה לרגל, אף שהיו והמשיכו במנהג זה, כסמל לחשיבותה של ירושלים וכתקווה לבנין המקדש. הרדב"ז פסק שבימינו בראיית רצפת המקדש מקימים את מצוות העלייה לרגל.

לאחר הקמת המדינה ובמשך 19 שנים בהן לא היה ניתן לעלות להר הבית, הונהגה על ידי משרד הדתות ומנכ"לו שמואל זנוויל כהנא, עלייה לרגל סמלית להר ציון בימי חול המועד בפסח ובסוכות. רכבת מיוחדת מתל אביב עם עולי רגל בהנהגת הרב ידידיה פרנקל הגיעה לתחנת הרכבת בירושלים ומשם בליווי תזמורות ושירה עלו רגלית להר ציון בתהלוכה מפוארת.

גם בימינו יהודים רבים נוהגים לעלות לירושלים בשלושת הרגלים לתפילה. אחד מאירועי השיא של העלייה לרגל הוא ברכת הכהנים המסורתית ברחבת הכותל.

בקרב העולים להר הבית רבים מקפידים לעלות להר הבית דווקא בזמן הרגלים ולקיים בכך זכר לעלייה לרגל למקדש בזמן שהמקדש היה קיים. ולדעת החתם סופר, עלייה זו אף נחשבת למצווה.

בקרב קהילת ביתא ישראל נהוג חג נוסף המשלב בתוכו עלייה לרגל, חג הסיגד. חג זה שנקבע בהשראת עצרת עזרא ונחמיה אשר התקיימה בימי שיבת ציון, כולל תהלוכה לראש פסגת הר עם ספרי הקודש. באתיופיה נהגו הקסים, כהני העדה, לבחור בהר מתאים וטהור לקיום העצרת, החג חל חמישים יום לאחר יום הכיפורים. בישראל, נחוג החג בירושלים בטיילת ארמון הנציב.

בחקר המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור הכהני אין חוק בדבר עלייה לראות את פני ה' בשלוש רגלים, ואת הקרבנות והחגיגות יש לערוך בכל מושבות ישראל ובכל הבמות. בס"י ובס"א יש חוק בדבר עלייה, אך אין לו הדגשה מיוחדת. במקור הדויטרונומיסטי המצב משתנה, מרכז הכובד של החגים הוא עלייה למקום בו יבחר ה'. ההשערה היא שמרבית חוקי הפולחן לא היו קשורים במקורם לעיר הקודש. אולם אפילו חג הפסח שבמקורו הוא חגיגה משפחתית, כולל כעת גם עלייה לרגל.[6]

מקור השם בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אתרי כף רגל בבקעת הירדן

כחלק מסקר הר מנשה, בניצוחו של הארכאולוג פרופסור אדם זרטל, נמצאו במרוצת השנים מספר מתחמי אבן עתיקים בסמוך ליפית, משואה, רימונים, נחל תרצה, שכם (מזבח הר עיבל) וארגמן אשר נבנו בצורת כף רגל. זרטל טוען כי מתחמים אלה, אשר כולם ללא יוצא מן הכלל נמצאים על צלעות ההרים, אולם אף פעם לא בשיא הגובה, שימשו בתור אתרי פולחן ואירועים שבטיים (להבדיל מאתרי פולחן כנעניים־פגניים שנבנו לרוב על ראשי גבעות והרים) בטרם ריכוז כל הסמכויות הדתיות והלאומיות בירושלים בימי דוד ושלמה. זרטל מוסיף ואומר כי מתחמים אלה הם למעשה אותם הגלגלים המוזכרים פעמים רבות בתנ"ך (גלגל מלשון גל אבנים ולא כמקובל לחשוב מלשון המילה מעגל). לדבריו, בשלושת האירועים המרכזיים ביותר לעם ישראל: פסח, שבועות וסוכות היו מתאספים נציגי השבטים באותם גלגלים על מנת להקריב זבחים לאלוהים. מכאן דבק המונח "רגל" לכל אחד מאותם 3 החגים ומכאן גם, לדבריו, מקור הביטוי עלייה לרגל - עלייה פיזית, פשוטה כמשמעה, אל אותם מתחמי כף הרגל.

בהמשך כאשר רוכזו כל הסמכויות הדתיות בירושלים, איבד הביטוי עלייה לרגל את משמעותו הראשונית והקדומה וקיבל פירוש חדש, אשר השתמר בעברית עד עצם היום הזה, בתור עלייה בפועל אל בית המקדש שבירושלים.[7]

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר החינוך נכתב:

משרשי המצוה, למען יראו כל ישראל ויתנו אל לבם בפעולת הקרבן המעורר הלבבות כי כולם מקטנם ועד גדולם חלק ה' ונחלתו, עם קדוש ונבחר נוצרי עדותו סגולת כל העמים אשר תחת כל השמים לשמור חוקיו ולקיים דתו, על כן יובאו שלש פעמים בשנה בית ה', והוא כאמרם על דרך משל הננו לאל לעבדים נכנסים ובאים בצל קורתו ובחזקתו סמוכים לעד לעולם באהבתו וביראתו, זר לא יבא בתוכנו כי אנחנו לבדנו בני ביתו. ועם המעשה הזה יתעורר דעתנו ונכניס בלבנו מוראו ונקבע ברעיונינו אהבתו ונזכה לקבל חסדו וברכתו

ספר החינוך, מצווה תפ"ט

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ד
  2. ^ התוספות במסכת פסחים (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ג', עמוד ב' דיבור המתחיל "מאליה מי קספו לך") כותבים שרק מי שגר בארץ ישראל ויש לו קרקע בארץ ישראל חייב במצוות עלייה לרגל, ובכך מסבירים מדוע רבי יהודה בן בתירא לא עלה לירושלים, כפי המסופר בגמרא שם.
  3. ^ ישנה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי במשנה, מסכת חגיגה, פרק א', משנה א' בנוגע לגיל המדויק.
  4. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה ה'
  5. ^ משנה, מסכת תענית, פרק א', משנה ג'.
  6. ^ יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך א, תרצ"ז-תשט"ז, עמ' 119-126
  7. ^ מוסף סוכות, ‏חשיפת מקומות הפולחן הקדומים שלנו, באתר ישראל היום, 19 בספטמבר 2013