בון ג'ובי

בון ג'ובי
**Bon Jovi**
	הלהקה בהופעה בשנת 2007
מקום הקמה	סיירוויל
מוקד פעילות	ניו ג'רזי
תקופת הפעילות	מ-1983
סוגה	הארד רוק, פופ רוק, גלאם מטאל
חברת תקליטים	בארצות הברית Island Records; בשאר העולם Mercury Records
פרסים והוקרה	היכל התהילה של הרוק אנד רול (2018); בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה ;
	www.bonjovi.com
	פרופיל ב-IMDb
חברים
	ג'ון בון ג'ובי; טיקו טורס; דייוויד בריאן; פיל איקס; יו מקדונלד
חברים לשעבר
	אלק סאץ'; ריצ'י סמבורה; דייב סאבו

ערך זה עוסק בלהקת הארד רוק. אם התכוונתם לסולן הלהקה, ראו ג'ון בון ג'ובי.

בון ג'ובי (באנגלית: Bon Jovi) היא להקת רוק אמריקאית מניו ג'רזי. הלהקה נוסדה בשנת 1983 ונקראת על שמו של סולנה, ג'ון בון ג'ובי.

להקת בון ג'ובי הוציאה שלושה עשר אלבומי אולפן, ארבעה אלבומי אוסף ואלבום אחד של הופעה חיה. אלבומיה נמכרו במעל ל-40 מיליון עותקים בארצות הברית בלבד, וכ-130 מיליון בעולם כולו. הלהקה הייתה מועמדת שש פעמים לפרס גראמי בקטגוריות שונות ובשנת 2007 זכתה לראשונה בפרס, בקטגוריית "הרכב הקאנטרי הטוב ביותר" בזכות הסינגל "Who Says You Can't Go Home".

בין להיטיה המוכרים של הלהקה ניתן למנות את השירים: "Wanted Dead or Alive", "It's My Life", "You Give Love a Bad Name", "Always","Have A Nice Day", "Livin' On A Prayer".

היסטוריית הלהקה

הקמת הלהקה

ג'ון בון ג'ובי החל להתעניין במוזיקה בגיל 13, כאשר החל לנגן על גיטרה ופסנתר. בגיל זה הקים את להקתו הראשונה בשם "Raze". כאשר היה בן 16 הכיר את דייוויד בריאן והקים להקה בשם "Atlantic City Expressway'" שביצעה גרסאות כיסוי לאמנים שונים. הלהקה הופיעה במועדוני לילה בניו ג'רזי, אף על פי שחבריה היו קטינים באותה תקופה.

בקיץ 1982 סיים בון ג'ובי את לימודיו והחל לעבוד ב-Power Station Studios – אולפן הקלטות במנהטן שהיה בבעלות בן דודו, טוני בונג'יובי. בון ג'ובי הקליט בסטודיו מספר שירי דמו ושלח אותם לחברות תקליטים רבות, אך לא קיבל מענה. ב-1983 הגיע בון ג'ובי לתחנת רדיו מקומית בניו יורק והשדרן ג'יפ הוברט הציע לו הצעה: תחנת הרדיו תכלול את שירו "Runaway" באלבום אוסף של אמנים מקומיים. בון ג'ובי הסכים והשיר "Runaway" החל להתנגן בתחנות רדיו אזוריות באזור ניו יורק. בזכות הפרסום שצבר השיר, פנו מספר חברות תקליטים אל בון ג'ובי והוא החליט להקים להקה מקצועית יותר.

ג'ון בון ג'ובי	ריצ'י סמבורה	טיקו טורס	דייוויד בריאן

בון ג'ובי פנה לדייוויד בריאן שלמד בבית הספר ג'וליארד ואילו זה פנה בתורו לבסיסט אלק ג'ון סאץ' ומאוחר יותר למתופף טיקו טורס. טורס היה מתופף מנוסה שכבר הקליט בין היתר מספר שירים עם מיילס דייוויס ועם צ'אק ברי. לאחר מכן, צירפה הלהקה את ריצ'י סמבורה לאחר שהאחרון פנה לבון ג'ובי בסיומה של אחת ההופעות וביקש ממנו להבחן כגיטריסט ללהקה. סמבורה היה אף הוא נגן מנוסה שהשתתף בסיבוב הופעות עם ג'ו קוקר ונבחן באותה תקופה גם ללהקת קיס.

מיד לאחר הקמת הלהקה, השתתפה הלהקה במספר הופעות במועדונים מקומיים, בעיקר כלהקת חימום. באחת מההופעות משכו את תשומת לבו של מנהל ההקלטות דרק שולמן, שמיהר להחתים את הלהקה בחברת "מרקורי רקורדס". לפני הוצאת האלבום הראשון, חיפשה הלהקה הצעירה שם; באותו הזמן, שינה סולן הלהקה את שמו מג'ון בונג'יובי (John Francis Bongiovi), לג'ון בון ג'ובי (Jon Bon Jovi) והלהקה החליטה להשתמש בשם משפחתו החדש כשם ללהקה באופן קבוע.

שנות השמונים

ב-21 בינואר 1984 יצא האלבום הראשון של הלהקה שנקרא גם הוא "Bon Jovi", בעזרתו של דוק מקגי, אמרגנם החדש. האלבום הפך לאלבום זהב בארצות הברית והלהקה פתחה הופעות אמנים מוכרים, בהם זי זי טופ, הסקורפיונז וקיס (כחלק מסיבוב הופעות באירופה) וכן הופיעו בתוכנית הטלוויזיה "American Bandstand".

בשנת 1985 יצא האלבום השני של הלהקה, שנקרא "Fahrenheit ‏ 7800°", אך הביקורות לאלבום היו פושרות. מגזין המטאל הבריטי המוביל "Kerrang", שפרסם ביקורות חיוביות על האלבום הראשון, כינה את האלבום השני "חיקוי חלש של בון ג'ובי שהכרנו ולמדנו לאהוב". חברי הלהקה אמרו בראיונות שהם לא יבצעו הופעות חיות לשירים מאלבום זה.

לאחר צאת אלבומם השני החליטו חברי הלהקה להשתמש בעזרתו של כותב השירים דזמונד צ'יילד (שעזר בין היתר לאירוסמית', קיס, אליס קופר ועוד). בעזרתו נכתבו שלושה מהשירים באלבום השלישי (ביחד עם ג'ון בון ג'ובי וריצ'י סמבורה) שנקרא "Slippery When Wet". האלבום יצא ב-1986 וזכה להצלחה אדירה ונמכר בלמעלה מ-12 מיליון עותקים בארצות הברית ובכ־28 מיליון בעולם כולו. האלבום היה לאלבום הנמכר ביותר בשנת 1987 ע"פ מגזין הבילבורד ושהה 8 שבועות במקום הראשון בארצות הברית. בין להיטיו ניתן למנות את "You Give Love A Bad Name", "Livin' On A Prayer" ו-"Wanted Dead Or Alive". אולם, בסיבוב ההופעות של האלבום, נתקל הסולן ג'ון בון ג'ובי בקשיים ווקאליים: לוח הזמנים העמוס והצלילים הגבוהים גרמו נזק לקולו; בעזרת מאמן קולי הצליח לסיים את סיבוב ההופעות. מאז אירוע זה, נמנעים חברי הלהקה מיצירת שירים חדשים העושים שימוש בצלילים גבוהים.

בשנת 1988 יצא אלבומה הרביעי של להקת בון ג'ובי, "New Jersey". האלבום הוקלט זמן קצר לאחר סיבוב ההופעות של האלבום הקודם וזאת מכיוון שהלהקה רצתה להוכיח שהם לא 'להקה של להיט אחד'. התוצאה הייתה אלבום מוצלח מאוד ואחד המועדפים ביותר על המעריצים. האלבום מתאפיין בשימוש נרחב בסגנונות הפופ והרוק וזכה להצלחה מסחרית עצומה – האלבום מכר כ-18 מיליון עותקים לאורך השנים, ומתוכו יצאו להיטים כגון "Lay Your Hands on Me", "Bad Medicine" ו-"I'll Be There for You". אלבום זה היה לאלבום הרוק הכבד הראשון שחמישה סינגלים מתוכו הגיעו למקומות הראשונים במצעד ה-"Top Ten" של הבילבורד. אף תקליט רוק לא שבר או אפילו השווה שיא זה.

סיבוב ההופעות של האלבום ארך כ-18 חודשים ונודע כ"סיבוב ההופעות המאוחד של ניו ג'רזי" ("The Jersey Syndicate Tour"), ותועד בווידאו שפורסם מאוחר יותר בשם "New Jersey: The Videos" וכן ב-"Access All Areas". במהלך סיבוב ההופעות הופיעו עם בון ג'ובי בכירי המוזיקאים בעולם כגון ג'ימי פייג' מלד זפלין, בריאן מיי מקווין, אלטון ג'ון ועוד. במסגרת סיבוב ההופעות הובילה בון ג'ובי את פסטיבל מוזיקת השלום של מוסקבה (Moscow Music Peace Festival) בשנת 1989. סיבוב ההופעות החדש יצר מתח רב בין חברי הלהקה – הדבר פגע בשגרת חייהם והתקיים זמן קצר לאחר שובם מסיבוב ההופעות של האלבום הקודם. בזמן הסיבוב סיכמו חברי הלהקה שבסיומו ילך כל אחד מחברי הלהקה לדרכו, ואפילו יעזוב במטוס נפרד. באותו זמן הציע ריצ'י סמבורה את עמדת הסולן לבילי רוג'רס, הידוע בעיקר בזכות הלהיט "I'm Blue".^[^{דרוש מקור]}

באותה השנה (1989) זכו בון ג'ובי בפרס מפעל חיים בטקס פרסי ה-MTV, פרס עליו גיחכו חברי הלהקה (ומסרו את הפרס לאחד המעריצים כמחאה), מאחר שהתקיימו כלהקה רק שש שנים.

באותו הטקס עלו ג'ון בון ג'ובי וריצ'י סמבורה עם שתי גיטרות אקוסטיות בלבד (דבר שלא היה מקובל באותם ימים) וביצעו שני שירים ("Livin' On A Prayer" ו-"Wanted Dead Or Alive"). ההתלהבות הייתה כה גדולה ועקב כך נוצרה סדרת האנפלאגד (MTV Unplugged) בערוץ ה-MTV.

שנות התשעים

לאחר התפרקות הלהקה בפעם הראשונה (בין השנים 1990–1992), פנו חברי הלהקה לדרכים נפרדות בעולם המוזיקה: ב-1990 הקליט ג'ון בון ג'ובי אלבום סולו בשם "Blaze of Glory" שהיה פסקול לסרט "אקדוחנים צעירים 2" (בון ג'ובי אף השתתף בסרט בתפקיד אורח בן פחות מדקה). באלבום התארחו מספר אמנים חשובים כגון אלטון ג'ון, ליטל ריצ'רד וג'ף בק. האלבום זכה למעמד של אלבום פלטינה ומכר כ-5 מיליון עותקים. השיר "Blaze of Glory" שמתוכו זכה בפרס גלובוס הזהב. ב-1991 הוציא ריצ'י סמבורה, בעזרתם של טיקו טורס ודייוויד בריאן, אלבום סולו משלו בשם "Stranger In This Town". דייוויד בריאן אושפז בבית חולים לאחר שנדבק בחיידק דרום אמריקאי ולאחר מכן, באותה שנה הוא הקליט פסקול לסרט האימה "The Netherworld".

בשנת 1992 התאחדה הלהקה מחדש והוציאה את האלבום "Keep the Faith". האלבום הופק על ידי בוב רוק והיו בו טקסטים ולחנים בוגרים יותר מהאלבומים שקדמו לו. האלבום כלל להיטים רבים, בהם "Bed of Roses",‏ "Keep the Faith" ו-"In These Arms". מספר שירים יצאו גם כסינגלים ברחבי העולם, בהם "Dry county",‏ "I Believe" והשיר "I'll Sleep When I'm Dead". אלבום זה היה האלבום הראשון של הלהקה שנחל הצלחה רבה יותר מחוץ לארצות הברית מאשר במדינה, אף על פי שגם בה זכה למעמד של אלבום פלטינה כפול. האלבום מכר למעלה מ-10 מיליון עותקים ברחבי העולם.

ב-1994 הוציאה הלהקה אלבום אוסף בשם "Cross Road" שהכיל גם שני שירים חדשים: הלהיטים "Always" ו-"Someday I'll Be Saturday Night". האלבום היה לתקליט הנמכר ביותר בבריטניה בשנת 1994 ומכר מעל 18.5 מיליון עותקים בעולם. בחמשת השבועות הראשונים ליציאתו מכר התקליט 5 מיליון עותקים. השיר "Always" נכתב במקור לפסקול הסרט "רומיאו בן זונה" (באנגלית: "Romeo Is Bleeding"), אך לאחר שחברי הלהקה צפו בו הוחלט לא להשאיל את השיר לסרט ובמקום זה להוסיף את השיר לאלבומם. "Always" שהה 32 שבועות במצעד 100 הלהיטים של מגזין בילבורד ונחשב לאחד מהשירים המפורסמים ביותר של הלהקה. האלבום כלל גם גרסה מחודשת לשיר "Livin' on a Prayer" בשם "Prayer '94", שהופצה בארצות הברית בלבד.

מאוחר יותר באותה שנה, עזב הבסיסט אלק ג'ון את הלהקה והוחלף על ידי יו מקדונלד, ששימש כבסיסט בהקלטות "Runaway". מראיונות שנערכו באותה תקופה לא היה ברור אם אלק ג'ון פוטר או עזב; ג'ון בון ג'ובי צוטט בטענות כי ג'ון עשה טעויות רבות מדי בהופעות כתוצאה משתיית אלכוהול בזמן ההופעות, אך שאר חברי הלהקה הכחישו זאת. מאוחר יותר הודו שאר חברי הלהקה שכנראה הייתה זו הסיבה העיקרית לעזיבתו.

באלבום שיצא בשנת 1995, "These Days", שינתה הלהקה את גישתה; האלבום היה קודר יותר מהאלבומים הקודמים וכלל מספר שירים שהושפעו מז'אנר ה-R&B. מאלבום זו יצא רק סינגל אחד בארצות הברית, "This Ain't A Love Song". מספר שירים אחרים היו פופולריים יותר באירופה: "Hey God",‏ "Something for the Pain" ו-"Lie to Me". האלבום מכר כ-8 מיליון עותקים ברחבי העולם – הוא קיבל מעמד של אלבום פלטינה בארצות הברית והגיע למקומות גבוהים במצעדים של בריטניה. בעקבות הצלחת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח שבסיומו החליטה הלהקה לקחת פסק זמן בפעם השנייה.

בזמן ההפסקה פנו חלק מחברי הלהקה לתחומים חדשים: טורס השקיע בציור בעוד דייוויד בריאן התחיל לכתוב ולהלחין מחזות זמר. ב-1998 הוציא סמבורה את אלבום הסולו השני שלו, שנקרא "Undiscovered Soul". ג'ון בון ג'ובי התחיל להשקיע בקריירת המשחק שלו ושיחק בסרטים "עיר קטנה", "תעביר את זה הלאה" ו-"צוללתU-571". כמ כן הוציא אף הוא אלבום סולו שני, "Destination Anywhere". האלבום קיבל תגובות נלהבות והצליח בעיקר באירופה. סרט קצר שצולם בזמן הקלטות האלבום בשם "Destination Anywhere" התבסס על השירים מהאלבום. בסרט שיחקו ג'ון בון ג'ובי, דמי מור, קווין בייקון ווופי גולדברג.

הלהקה התאחדה מחדש בפעם השנייה ב-1999 והקליטה את השיר "Real Life" עבור הסרט "אד טיוי".

המאה ה-21

בשנת 2000 הוציאה הלהקה את האלבום "Crush". האלבום זכה להצלחה בארצות הברית וברחבי העולם, בעיקר הודות ללהיט "It's My Life" שנכתב בעזרת המפיק השוודי מקס מרטין. "Crush" הכיל גם את הלהיטים "Say It Isn't So" ו"Thank You for Loving Me" והפך לאלבום המצליח ביותר של הלהקה מאז "Keep the Faith" ומכר כ-8 מיליון עותקים ברחבי העולם. לאחר צאת האלבום, יצאה הלהקה בקיץ למסע הופעות שאמור היה לכלול כ-60 הופעות, אך עקב הביקוש הרב התווסף מספר רב של הופעות והלהקה המשיכה להופיע עד אמצע 2001. בזמן מסע ההופעות הוציאה הלהקה אלבום אוסף של שירים מהופעות חיות מכל הזמנים. האלבום נקרא "One Wild Night: Live 1985–2001".

בסוף שנת 2002 הוציאה הלהקה את האלבום "Bounce (אנ')". האלבום לא זכה לאותה מידת הצלחה כקודמו אך כלל את הלהיטים "Everyday" ו"Misunderstood". הלהקה יצאה לסיבוב הופעות נוסף בארצות הברית. במהלך המסע ביצעו הופעה באצטדיון הווטרנס בפילדלפיה שהייתה להופעת הפרידה מהאצטדיון בטרם הריסתו.

באוגוסט 2003, עם תום מסע ההופעות של האלבום "Bounce (אנ')", החלה הלהקה בפרויקט מיוחד של הפקת אלבום של שירים מוכרים של הלהקה בגרסאות אקוסטיות ושקטות: הלהקה עיבדה מחדש והקליטה 12 שירים לאלבום "This Left Feels Right" שיצא בנובמבר 2003. בשנה שלאחר מכן הוציאה הלהקה אלבום בשם "100,000,000 Bon Jovi Fans Can't Be Wrong". שמו של האלבום הושפע משמו של אלבום שהוציא אלביס פרסלי בשם "50,000,000 Elvis Fans Can't Be Wrong". האלבום הורכב מארבעה דיסקים ובהם 38 שירים שהלהקה מעולם לא הוציאה רשמית, 12 שירים נדירים וDVD. האלבום חגג את מכירת 100 מיליון האלבומים של הלהקה ואת עשרים השנים שחלפו מאז הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון, בשנת 1984.

בנובמבר 2004 זכתה הלהקה בפרס ב"פרסי המוזיקה של אמריקה" (American Music Awards) ובספטמבר 2005 הוציאה את אלבומה התשיעי, "Have a Nice Day". האלבום זכה להצלחה בכל רחבי העולם, מכר 202,000 עותקים בשבוע הראשון ומעל ל-3.5 מיליון בחצי השנה הראשונה ליציאתו והגיע לראש המצעדים. השיר "Have a nice day" היה הסינגל הראשון מהאלבום ואילו הסינגל השני "Who Says You Can't Go Home" יצא בארצות הברית באביב 2006, אף על פי שברחבי העולם הוא יצא רק אחרי השיר "Welcome to Wherever You Are". השיר "Who Says You Can't Go Home" יצא גם כגרסת דואט של ג'ון בון ג'ובי עם זמרת הקאנטרי ג'ניפר ניטלס מהלהקה "שוגרלנד".

מיד לאחר צאת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות חדש. סיבוב ההופעות היה אמור להיות קצר מקודמיו, עם שבעים וחמש הופעות מתוכננות ברחבי העולם, אך כמו בעבר, האריכו חברי הלהקה את סיבוב ההופעות עקב הביקוש הרב. שיאו של סיבוב הופעות היה בהוצאת האלבום "Live from Have a Nice Day Tour" שכלל שישה שירים מהופעות חיות שהוקלטו בדצמבר 2005 בבוסטון. סיבוב הופעות זה היה השלישי בגודלו ורווחיו (191 מיליון דולר) ונערך אל מול 2,002,000 אנשים.

במאי 2006 היו בון ג'ובי להקת הרוק'נרול הראשונה שנכנסה למקום הראשון במצעדי הקאנטרי בארצות הברית וב-11 בפברואר 2007 זכתה הלהקה בפרס גראמי בקטגוריית "שיר שיתוף הפעולה הטוב ביותר" על השיר "Who Says You Can't Go Home".

בנובמבר 2006 הצטרפה הלהקה להיכל התהילה של המוזיקה של בריטניה לצד אגדות מוזיקה כמו הביטלס, הרולינג סטונז, U2, מדונה ואלביס פרסלי. ג'וי אליוט מדף לפארד כינה את ג'ון בון ג'ובי וריצ'י סמבורה "דייוויד בואי ומייק רונסון הבאים". בון ג'ובי לא יוכלו להתקבל להיכל התהילה של הרוק אנד רול האמריקאי עד שנת 2009.

ביוני 2007 הוציאו בון ג'ובי אלבום חדש בשם "Lost Highway". האלבום הוקלט בנשוויל והוקלט בשיתוף פעולה עם מספר כוכבי מוזיקת קאנטרי. שמו של הסינגל הראשון מהאלבום הוא "Make a Memory" והוא הגיע למקום ה-27 במצעד של בילבורד. האלבום עצמו היה מועמד לפרס גראמי ונכנס היישר למקום הראשון בבילבורד האמריקאי וכמעט בכל העולם, ומכר כ-5 מיליון עותקים. כדי לקדם את האלבום החדש, הופיעה להקת בון ג'ובי הופיעו בטקס פרסי ה-CMT בנשוויל ובאמריקן איידול. ביולי 2007 השתתפה הלהקה במופעה לייב ארת'.

ביוני 2008 נכנסו ג'ון בון ג'ובי וריצ'י סמבורה להיכל התהילה של כותבי השירים (Songwriters Hall Of Fame). ב-12 ביולי 2008 הופיעה הלהקה בסנטרל פארק בניו יורק במופע חינם אל מול 60,000 איש שזכו בכרטיסים מעיריית ניו יורק.

על פי מגזין הבילבורד בשנת 2008 בון ג'ובי מכרו כרטיסים יותר מכל אומן אחר (2,157,675 כרטיסים) והרוויחו 210.6 מיליון דולר.^[^{דרוש מקור]}

בשנת 2009 הוציאו אלבום חדש בשם The Circle, שכולל את הסינגלים We Weren't Born To Follow ו-Bullet. האלבום נכנס היישר למקום הראשון של ה"בילבורד מגזין". באותה שנה יצא סרט דוקומנטרי על 25 שנות פעילות הלהקה בשם "When We Were Beautiful".

ביולי 2010 הכריז "היכל התהילה של הרוקנרול" על בון ג'ובי כמועמדים להיכנס ל"היכל", אך לבסוף פורסם שהם לא ייכנסו אליו. בנובמבר 2010 קיבלה הלהקה פרס "Global Icon" שניתן בפעם הראשונה על ידי ערוץ MTV.

מגזין הבילבורד דיווח כי סיבוב ההופעות של בון ג'ובי, The Circle Tour, הוא הרווחי ביותר (פעמיים תוך שלוש שנים) לשנת 2010 עם הכנסות של $146,507,388.

מאז שנת 1986 רק שתי להקות היו למופע הרווחי ביותר פעמיים תוך שלוש שנים – האבנים המתגלגלות ב-1998–1999 וה-Grateful Dead ב-1991 ו-1993.

במרץ 2013 הוציאה לאור הלהקה את האלבום "What About Now". במהלך סיבוב ההופעות לקידום האלבום פרש ריצ'י סמבורה מהלהקה מסיבות אישיות, והוחלף לשארית הסיבוב על ידי פיל אקס.

ביולי 2015 הוציאה הלהקה שני סינגלים חדשים: "Saturday Night Gave Me Sunday Morning" ו-"We Don't Run". באוגוסט של אותה שנה הוציאו אלבום חדש בשם "Burning Bridges".

ב-3 באוקטובר 2015 הופיעה הלהקה בפעם הראשונה בישראל, לעיני כ-55,000 צופים בפארק הירקון, במסגרת סיבוב ההופעות "!Bon Jovi Live".^[1]^[2]^[3]

ב-12 באוגוסט 2016 הוציאה הלהקה את הסינגל ושיר הנושא מתוך האלבום This House Is Not For Sale. ב-4 בנובמבר יצא לאור האלבום.

באוקטובר 2017 קיבלה בון ג'ובי מועמדות שנייה להיכל התהילה של הרוק אנד רול (הראשונה הייתה בשנת 2010).

ב-13 בדצמבר 2017 נבחרה בון ג'ובי להיכל התהילה של הרוק אנד רול והוצגה בטקס שנערך ב-14 באפריל 2018 בקליבלנד שבארצות הברית. ג'ון בון ג'ובי הזמין את חברי הלהקה לשעבר ריצ'י סמבורה ואלק סאץ' להצטרף אל שאר חברי הלהקה בטקס, ובפברואר 2018 נודע כי השניים נענו להזמנתו והתאחדו עם הלהקה בטקס, בו גם ביצעו מספר שירים יחד על הבמה.

ב-25 ביולי 2019 הופיע בון ג'ובי בפעם השנייה בישראל, לעיני כ-45,000 בפארק הירקון, במסגרת סיום סיבוב ההופעות This House Is Not For Sale.^[4]^[5]

באותה שנה בון ג'ובי הוציאו סינגל בשם "Unbroken שייכלל באלבומם החדק "2020" . בשנת 2020 יצא הסינגל "Limitless" והכרזה על האלבום החדש ב-15 במאי 2020 והכרזה על סיבוב הופעות חדש.

ב-20 באפריל 2020 הלהקה ביטלה את סבב ההופעות שלה ודחתה את האלבום עקב מגפת הקורונה.

בעקבות המגפה הסולן, ג'ון בון ג'ובי, הצליח לכתוב עוד שני שירים. אחד בעקבות מותו של ג'ורג' פלוייד. השיר נקרא "American Reckoning" ויצא ב-10 ביולי 2020. והשני בעקבות הקורונה שנקרא "Do What You Can". השיר יצא כסינגל ב-23 ביולי 2020.

ב-2 באוקטובר 2020 יצא האלבום "2020".

ב-5 ביוני 2022 הלך לעולמו חבר הלהקה בעבר אלק ג'ון סאץ'.

ב-14 במרץ 2024 יצא האלבום "Forever".

חברי הלהקה

חברי ההרכב הנוכחי

ג'ון בון ג'ובי – שירה, גיטרה, מפוחית, פסנתר ומאראקס (החל מ-1983)
טיקו טורס – תופים, כלי הקשה נוספים (החל מ-1983)
דייוויד בריאן – קולות רקע וקלידים (החל מ-1983)
יו מקדולנד – גיטרה בס, קולות רקע (החל מ-1994, חבר רשמי החל מ-2016)
פיל אקס – גיטרה ראשית, טוקבוקס, קולות רקע (החל מ-2013, חבר רשמי החל מ-2016)

חברי עבר

אלק סאץ' – גיטרה בס, קולות רקע (1983–1994, הופעות אחדות ב-2001 ו-2018. נפטר ב-2022)
ריצ'י סמבורה – גיטרה ראשית, טוקבוקס, קולות רקע (1983–2013, הופעה אחת ב-2018)
דייב סאבו – גיטרה (1983)

חברי הרכב בסיבובי הופעות

בובי בנדיירה – גיטרה, קולות רקע (2005–2015)
לורנזה פונס – כינור, קולות רקע (2005–2009)
ריץ' סקנלה – תופים, כלי הקשה (2013)

דיסקוגרפיה

אלבומי אולפן

Bon Jovi ‏ (1984)
7800° Fahrenheit ‏ (1985)
Slippery When Wet ‏ (1986)
New Jersey ‏ (1988)
Keep the Faith ‏ (1992)
These Days ‏ (1995)
Crush ‏ (2000)
Bounce (אנ') ‏ (2002)
Have a Nice Day ‏ (2005)
Lost Highway ‏ (2007)
The Circle ‏ (2009)
What About Now ‏ (2013)
Burning Bridges ‏ (2015)
This House Is Not For Sale ‏ (2016)
2020 ‏ (2020)
Forever ‏ (2024)

פרסים

1987: בטקס MTV Video Music Awards – ההופעה החיה הטובה ביותר
1988: בטקס American Music Award להקת הפופ\רוק הטובה ביותר
1991: MTV Michael Jackson Video Vanguard Award
1995: בטקס פרסי המוזיקה העולמית להקת הרוק המוכרת ביותר
1995: בטקס MTV Europe Music Awards בקטגוריית רוק הטוב ביותר
1996: בטקס BRIT Awards הלהקה הכלל עולמית הטובה ביותר
2001: בטקס My VH1 Music Awards הווידאו הטוב ביותר, על "It's My Life"
2002: בטקס My VH1 Music Awards ההופעות החמות ביותר
2004: בטקס American Music Award פרס האיכות
2005: בטקס פרסי המוזיקה העולמית פרס יהלום על מכירות של יותר מ-100 מיליון אלבומים
2006: בטקס CMT Music Awards שיתוף פעולה על הווידאו "Who Says You Can't Go Home".
2007: בטקס People's Choice Awards שיר הרוק הטוב ביותר על השיר "Who Says You Can't Go Home".
2007: בטקס Grammy Awards הרכב הקאנטרי הטוב ביותר על השיר "Who Says You Can't Go Home".
2010: בטקס "MTV EMA AWARDS 2010" בפרס 'אייקון עולמי'