דסטיניז צ'יילד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דסטיניז צ'יילד
Destiny's Child
דסטיניז צ'יילד בהופעת המחצית של הסופרבול לשנת 2013. משמאל לימין: קלי רולנד, ביונסה, מישל ויליאמס.
דסטיניז צ'יילד בהופעת המחצית של הסופרבול לשנת 2013. משמאל לימין: קלי רולנד, ביונסה, מישל ויליאמס.
מקום הקמה יוסטון, טקסס, ארצות הברית
מוקד פעילות ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
תקופת הפעילות 1990–2006 (כ־16 שנים)
סוגה רית'ם אנד בלוז, מוזיקת היפ הופ עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים אלקטרה, קולומביה, מיוזיק וורלד
פרסים והוקרה כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד עריכת הנתון בוויקינתונים
destinyschild.com
חברות לשעבר
ביונסה
קלי רולנד
מישל ויליאמס
לטבייה רוברסון
לטויה לאקט
פרה פרנקלין
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דסטיניז צ'יילדאנגלית: Destiny's Child, פירוש לעברית: ילד הגורל) הייתה להקת בנות שההרכב הסופי שלה כלל את ביונסה, קלי רולנד ומישל ויליאמס. תחילה שם הקבוצה היה גירלז טיים, והיא הוקמה בשנת 1990 ביוסטון שבטקסס.[1] לאחר כמה שנים בהן הצלחתה הייתה מזערית לעומת שאר להקות הבנות של אותה עת, כמו הספייס גירלז, TLC ואן ווג, הוחתמה בשנת 1997 הקבוצה, שהורכבה מביונסה, לטבייה רוברסון, לטויה לאקט וקלי רולנד, בקולומביה רקורדס בתור דסטיניז צ'יילד. בהתאם לציפיות של חברת התקליטים קיבלה הכרה בין־לאומית גבוהה מאוד לאחר הוצאת השיר "No, No, No" מהאלבום Destiny's Child ולאחר פרסום האלבום The Writing's on the Wall, שכלל את שני הלהיטים "Say My Name" ו-"Bills, Bills, Bills". על-אף הפרסום וההצלחה המסחרית אליהם הגיעה הייתה נגועה בסכסוכים פנימיים, בין היתר בשל העדפתו של מנהלה המוזיקלי, מת'יו נואלס, לביונסה ולרולנד על פני לאקט ורוברסון.

על רקע סכסוך זה פרשו לאקט ורוברסון מהלהקה בתחילת שנת 2000. את מקומן תפסו ויליאמס ופרה פרנקלין, שפרשה לאחר מספר חודשים והותירה אותן כשלישייה מוזיקלית. אלבומה השלישי, Survivor, כלל את הלהיטים "Survivor", שהגיע למקום השני בבילבורד הוט 100, "Independent Women Part I" ו-"Bootylicious". בשנת 2001 הוכרז מטעם הלהקה על הפסקה לטובת פיתוח קריירות הסולו של חברותיה.[2] היא שבה לפעילות כשנתיים לאחר מכן לקראת יציאת אלבום האולפן החמישי שלה, Destiny Fulfilled, בו נכללו "Lose My Breath" ו-"Soldier". מאז פירוקה הרשמי ב-2006 הופיעו ביונסה, ויליאמס ורולנד כמה פעמים ביחד כולל בהופעת המחצית של הסופרבול לשנת 2013 ובפסטיבל קואצ'לה ב-2018.

להקת דסטיניז צ'יילד מכרה יותר משישים מיליון תקליטים ברחבי העולם.[3] הבילבורד מדרג אותה כאחת מהשלישיות המוזיקליות הגדולות ביותר בכל הזמנים[4] וכאמן המוזיקלי (כולל להקות) התשיעי המצליח ביותר בעשור הראשון של המאה ה-21.[5] הוא דירג אותה במקום ה-68 וה-90 ברשימות "100 האמנים הטובים ביותר בשנת 2008" ו"אמני הדאנס המצליחים ביותר בכל הזמנים" בהתאמה.[6][7] היא הייתה מועמדת ל-14 פרסי גראמי, ואף זכתה בשלושה מהם עבור שיר ה-R&B הטוב ביותר (פעם אחת) והופעת ה-R&B הטובה ביותר (פעמיים).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1990–1997: שנותיה הראשונות של הלהקה וגירלז טיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1990 פגשה ביונסה נואלס את הראפרית לטבייה רוברסון באודישן להקמת להקת בנות חדשה.[8] השתיים הצטרפו ללהקה חדשה שביצעה שירי ראפ ודאנס, ובסיסה היה ביוסטון שבטקסס. קלי רולנד, שעברה לביתה של ביונסה בשל הקרבה בין הוריהן, הצטרפה אליהן בשנת 1992. במקור הן נקראו גירלז טיים, ובמרוצת השנים הצטרפו לשלישייה תמר דייוויס והאחיות ניקי ונינה טיילור. נוכחותן של נואלס ורולנד בקבוצה משכה אליה תשומת לב רחבה. מפיק ה-R&B, ארן פרגר, טס ליוסטון כדי לראות את הלהקה ולבחון האם היא מתאימה לפיתוח. הוא הזמין את חברותיה לאולפן שלו, דה פלנט, בצפון קליפורניה, והחל להקליטן תוך התמקדות בקולה של ביונסה, בנימוק שיש לה יכולות קוליות טובות יותר משאר הבנות. עם מאמצים להחתים את הקבוצה בחברת תקליטים גדולה שלח פרגר אותה לתחרות הכישרונות Star Search. היא הפסידה כיוון שבחירת השיר שלה הייתה שגויה, בהתאם לדבריה של ביונסה. הן ביצעו שיר ראפ במקום שיר פופ המתאים למיינסטרים.[9][10][11]

בגלל תבוסתן של חברות הגירלז טיים בתחרות הכישרונות החליט אביה של ביונסה, מת'יו, לנהל אותן.[9][12] במסגרת כהונתו כמנהלה המוזיקלי של הלהקה סילק את דייוויס ואת האחיות טיילור ממנה, והכניס במקומן את לטויה לאקט ב-1993.[8] היא התאמנה בחצרות האחוריות בבתי חברותיה או בסלון של אמה של ביונסה, טינה. החזרות הגנרליות שלה נערכו גם כן בסלון, ומדי פעם קיבלו הבנות פידבקים וביקורות מהלקוחות. כשהגיע הקיץ לקח מת'יו את הבנות למחנה אימונים על מנת לשפר את יכולות הריקוד והשירה שלהן באמצעות שיעורי פיתוח קול. לאחר ההכשרה הקפדנית שעברו החלו להופיע כמופעי פתיחה ללהקות R&B מפורסמות כמו SWV ואימטור. טינה עיצבה את כל התלבושות שלבשו בעת הופעותיהן.[13]

במרוצת שנותיה הראשונות בקריירת המוזיקה שלה שינתה גירלז טיים את שמה מספר פעמים: "Somethin' Fresh",‏ "Cliché",‏ The Dolls", ו-"Destiny".‏[14] תחת השם האחרון הוחתמה אצל אלקטרה רקורדס.[12] כמה חודשים לאחר מכן, טרם הוצאת אלבום בכורה, פרשו הבנות מחברת התקליטים עקב סכסוכים על אופיה של הלהקה המתפתחת. המרדף אחר חתימת חוזה הקלטות האפילה רבות על משפחתה של ביונסה: ב-1995 עזב מת'יו את עבודתו כזבן בחנות לציוד רפואי לטובת ניהולה – דבר שהוביל להפחתה משמעותית בהכנסותיה של המשפחה. על רקע המשבר הכלכלי הוריה של ביונסה נפרדו לפרק זמן קצר. בשנת 1996 שינתה להקת דסטיני את שמה לדסטיניז צ'יילד ("Destiny's Child" – "ילד הגורל"). נטען על ידי חברות הקבוצה כי השם הנבחר שאוב מקטע מהתנ"ך: ”בחרנו את המילה "Destiny" ("גורל") מהתנ"ך, אולם לא יכולנו להשתמש בה באופן מסחרי. לכן הוספנו את המילה "ילד", כמו לידה חדשה של גורל”.[15] המילה "גורל" נלקחה מספר ישעיהו על ידי אמה של נואלס, טינה.[16]

מת'יו ניהל משא ומתן בדבר חתימת הלהקה בקולומביה רקורדס. לפני העסקה הקליטו חברותיה מספר רצועות באוקלנד שבקליפורניה בהפקת ד'וויין ויגינס מ-Tony! Toni! Toné!. בשנת 1997, לאחר כמה ניסיונות בה ראו מנהלי חברת התקליטים את הפוטנציאל המסחרי הגבוה שהיה לבנות, נכללה הרצועה "Killing Time" בפסקול של "גברים בשחור".[8][17]

1997–2000: הצלחה מסחרית ושינויים בהרכב הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וייקליף ז'אן יצר גרסת רמיקס לשיר "No, No, No", שהפך ללהיט הראשון שלה

דסטיניז צ'יילד פתחה את קריירת המוזיקה שלה בנובמבר 1997, עם יציאת השיר "No, No, No" – הסינגל המוביל מתוך אלבום הבכורה שלה, Destiny's Child, שיצא ב-17 בפברואר 1998. הוא הגיע לשיאו בבילבורד 200 כשדורג במקום ה-69. בנוסף, הגיע למקום ה-14 במצעד אלבומי ה-R&B/היפ-הופ המובילים באותו שבוע.[18] על נתוני המכירות שלו ברחבי ארצות הברית, שהוערכו בכמיליון עותקים על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי (RIAA), קיבל השיר מעמד פלטינה.[19] גרסת הרמיקס ל-"No, No, No" הגיע למקום הראשון במצעד שירי ה-R&B/היפ-הופ ולמקום השלישי בבילבורד הוט 100. הסינגל השני מתוך האלבום, "With Me", כשל בניסיון לשחזר את ההצלחה המסחרית לה הגיע "No, No, No". במקביל השתתפה הלהקה בשיר "Get on the Bus" מתוך הפסקול של הדרמה הרומנטית, "למה טיפשים מתאהבים?". הוא זכה להצלחה באירופה בלבד, ואף הגיע למקום ה-15 במצעד הסינגלים הבריטי. בשנת 1998 זכו חברות הדסטיניז צ'יילד בשלושה מפרסי המוזיקה של רכבת הנשמה, כולל פרס פריצת השנה.[20]

לאחר הצלחת אלבום הבכורה שלהן התכנסו במהירות בנות הלהקה יחד עם מפיקים חדשים, דוגמת קווין בריגס ורודני ג'רקינס, באולפני הקלטות שונים. הן כתבו והקליטו את האלבום השני שלהן, The Writing's on the Wall, שהפך לאלבומן הנמכר ביותר. עם יציאתו נכנס למצעד הבילבורד 200 במקום החמישי ולמצעד ה-R&B במקום השני.[18]‏ "Bills, Bills, Bills" פורסם ב-1999 כסינגל המוביל מתוך האלבום, והגיע למקום הראשון בבילבורד הוט 100 – שירה הראשון של הקבוצה שמגיע להישג זה. The Writing's on the Wall יוחס לימים לאלבום הפריצה של הקבוצה, שכן מאז הפכו למפורסמות גם בקהלי יעד אחרים מאירופה ומארצות הברית כמו יפן.[13][21]

מישל ויליאמס החליפה את לאקט ואת רוברסון.

ב-14 בדצמבר 1999 איימו לאקט ורוברסון בפני מנהל הלהקה על כוונתן לעזוב אותה בטענה שהוא שמר לעצמו נתח גבוה מדי מרווחיה של הדסטיניז צ'יילד והעדיף את נואלס ורולנד על פניהן.[8][22] על-אף שלא התכוונו מעולם לעזוב את הקבוצה גילו רוברסון ולאקט, שבווידאו קליפ של "Say My Name" (הסינגל השלישי מ-The Writing's on the Wall), הן הוחלפו על ידי שתי בנות אחרות. לפני הקרנת הבכורה של הקליפ הכריזה ביונסה ב-TRL כי לאקט ורוברסון החליטו לעזוב את הקבוצה, ואת מקומן תפסו מישל ויליאמס ופרה פרנקלין.[13]

ב-21 במרץ 2000 הגישו שתי הבנות תביעה משפטית נגד מת'יו ושתי חברותיהן ללהקה לשעבר בגין הפרת הצהרות נאמנות וחוזי שותפות שנחתמו בין הצדדים.[22] בעקבות פרסומה הרשמי של התביעה מבית המשפט ביזו שני הצדדים במשפט זה את זה בכלי התקשורת. חמישה חודשים לאחר הצטרפותה החליטה פרנקלין לעזוב את הקבוצה. שלוש הבנות שנותרו, ויליאמס, ביונסה ורולנד, טענו שעזיבתה נבעה מתחושות ההחמצה של הופעות הקידום והקונצרטים שבוטלו בעקבות הסכסוך המשפטי. ויליאמס הוסיפה וטענה כי פרנקלין לא יכלה להתמודד עם הלחץ שהופעל עליהן.[13] פרנקלין, לעומת זאת, חשפה כי הסיבה לעזיבתה היא התשובות השליליות שקיבלה לאחר שניסתה להוביל כמה מהלכים אסטרטגיים לטובת הצלחת הדסטיניז צ'יילד.[8]

לקראת סוף שנת 2000 ביטלו רוברסון ולאקט את חלק התביעה שלהן נגד נואלס ורולנד, כיוון שהושגה פשרה ביניהן. אולם השתיים המשיכו במסען המשפטי נגד מת'יו. במסגרת ההסכם בין הבנות נאסר על שני הצדדים לדבר זה על זה בכלי התקשורת ובמדיה.[8] רוברסון ולאקט הקימו עד העת הזו להקת בנות אחרת בשם "אנג'ל", אך במרוצת הזמן גם אותה עזבו עקב סכסוך עם חברת התקליטים. אף על פי שחברות הדסטיניז צ'יילד הושפעו לרעה מהמהומה התקשורתית, הפכה הקבוצה עצמה למובילה בתחום הפופ של אותה תקופה:[10]‏ "Say My Name" הגיע למקום הראשון בבילבורד הוט 100 למשך שלושה שבועות רצופים, ואילו "Jumpin', Jumpin'" דורג במקום השלישי ובראשון במצעד השירים הקצביים ובמצעד 40 שירי המיינסטרים בהתאמה.[21] בשנה הראשונה לצאתו נמכר The Writing's on the Wall בכשמונה מיליון עותקים ברחבי ארצות הברית. על נתוני מכירות אלה קיבל מאיגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי תואר פלטינה מתומנת.[א] הוא נמכר בכ-11 מיליון עותקים ברחבי העולם והפך לאחד מהאלבומים הנמכרים ביותר לשנת 2000.[23] באותה תקופה החלה להקת דסטיניז צ'יילד להופיע כפתיחה לקונצרטים של בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה.[8]

בהרכבה החדש הוציאה הלהקה שיר נושא לפסקול הסרט "המלאכיות של צ'רלי". שמו היה "Independent Women Part I", והוא פורסם כסינגל באוקטובר 2000. לאחר מכן הגיע למקום הראשון בבילבורד הוט 100 למשך 11 שבועות רצופים (מנובמבר 2000 עד לינואר 2001) – הסינגל שנשאר במקום הראשון לפרק הזמן הארוך ביותר באותה השנה במצעד.[24] פרסומו הפך את הפסקול לרב-מכר, כ-1.5 מיליון עותקים ממנו נמכרו ב-2001.

2000–2003: Survivor, הוצאות נוספות, הפסקה ופרויקט סולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטקס פרסי המוזיקה של בילבורד לשנת 2000 זכתה דסטיניז צ'יילד בפרס האמן המוביל ובפרס הלהקה המובילה. בשנה שלאחר מכן זכו בפרס השני פעם נוספת.[25][26] בספטמבר 2000 קיבלה שני פרסים בטקס הסול טריין, כולל אלבום ה-R&B/נשמה הטוב ביותר עבור The Writing's on the Wall.‏[27] החל ממחצית שנת 2000 עד תחילת 2001 הקליטה את אלבומה השלישי, Survivor, שהופק ונכתב על ידי נואלס בלבד, למעט הרצועה "Emotion", שהייתה גרסת כיסוי לשיר מ-1997.[8][28]Survivor החל להימכר בחנויות התקליטים באביב 2001. בשבוע הראשון לצאתו נמכר בלמעלה מ-663,000 עותקים ברחבי ארצות הברית.[18][29] על נתוני מכירות אלה נכנס למקום הראשון בבילבורד 200. שלושת הסינגלים, "Survivor",‏ "Bootylicious" ו-"Independent Women Part I", הגיעו לשלושת השירים הפותחים בבילבורד הוט 100. נכון ל-27 ביולי 2001 נמכר האלבום בכ-6 מיליון עותקים ברחבי העולם.[30] הוא קיבל מעמד פלטינה מרובעת ומעמד פלטינה כפולה על ידי איגודי תעשיית ההקלטות של ארצות הברית ושל אוסטרליה בהתאמה.[31]

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר ביטלה הלהקה את סיבוב ההופעות המתוכנן שלה באירופה, ובמקום זאת הופיעה בקונצרטים לזכרם של הנרצחים.[8] באוקטובר 2001 הוציאה לאור את אלבום חג המולד הראשון שלה, 8 Days of Christmas, שכלל מספר גרסאות כיסוי לשירי חג מולד מוכרים כמו "O Holy Night",‏ "Silent Night" ו-"White Christmas".‏[32]8 Days of Christmas הגיע למקום ה-34 במצעד הבילבורד 200. בפברואר 2001 זכתה הקבוצה בשני פרסי גראמי עבור "Say My Name": שיר ה-R&B הטוב ביותר וביצוע ה-R&B הטוב ביותר לצמד או ללהקה מוזיקלית.[33] היא גם זכתה בפרס המוזיקה האמריקאית ללהקת הנשמה/R&B האהובה ביותר. כמו כן, באותה השנה השתתפה בשיר הנושא של סולאנג' נואלס לסדרת האנימציה של דיסני The Proud Family. במרץ 2002 פורסם אלבום רמיקס בשם This Is the Remix, שפרסומו נחשב על ידי מעריציה כרמז להוצאת אלבום אולפן חדש בעת הקרובה.[34] אלבום הרמיקס הגיע למקום ה-29 בבילבורד 200.[18] זמן קצר לאחר מכן החלו להישמע טענות מצד רוברסון ולאקט על כך ש-"Survivor" נכתב עליהן, על מנת להשמיצן בפומבי מול קהל המעריצים של הקבוצה. בעקבות כך הגישו השתיים תביעה נוספת נגד הלהקה ונגד סוני מיוזיק. ביוני 2002 תיקי התביעה נדחו בהתאם להסדר טיעון.[8]

נטען כי אחותה של ביונסה נואלס, סולאנג', שהקליטה מספר שירי סולו ועבדה עם הדסטיניז צ'יילד, עומדת להצטרף ללהקה כשהיא תאוחד. מאוחר יותר השמועה התבררה כשגויה.

בשלהי 2000 הכריזו מנהלי הלהקה על הפסקה לטובת קידום קריירות הסולו של חברותיה.[35] ב-2002 הוציאה ויליאמס את אלבום הסולו הראשון שלה, Heart to Yours, שהגיע למקום הראשון במצעד אלבומי הגוספל השבועי. באותו היום בו הופץ לחנויות כתקליט וכתקליטור פרסמו חברות הלהקה את האוטוביוגרפיה הרשמית שלהן, Soul Survivors.‏[36] רולנד השתתפה בסינגל של הראפר נלי בשם "Dilemma". הוא זכה בפרס גראמי לביצוע הראפ המלודי הטוב ביותר, והגיע למקום הראשון בבילבורד הוט 100 – רולנד הפכה לחברת הקבוצה הראשונה שמגיעה למקום הראשון במצעד זה. כדי לנצל את הצלחתו של השיר הוציאה רולנד במהירות את אלבום הבכורה שלה, Simply Deep.‏[37] הוא הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, וב-2003 אף השתתפה בסרט האימה "פרדי נגד ג'ייסון". במקביל כיכבה נואלס בסרט "אוסטין פאוורס - גולדממבר", והקליטה את סינגל הבכורה שלה, "Work It Out", שנכלל בפסקול הסרט. לאחר מכן השתתפה ב-The Fighting Temptations, והופיעה כאמנית אורחת בשיר "'03 Bonnie & Clyde" של ג'יי-זי, שהפיק את אלבום הבכורה שלה.[38]

כתוצאה מהצלחתו של "Dilemma" של רולנד הוצאת האלבום הראשון של נואלס, Dangerously in Love, נדחתה פעמים רבות ליוני 2003.[37][39] היא נחשבת לאמנית המוצלחת ביותר מבין שלוש חברות הלהקה שהוציאו אלבום סולו.[40]Dangerously in Love נכנס לראשונה לבילבורד 200 במקום הראשון, לאחר שנמכר בכ-317,000 עותקים טהורים בשבוע הראשון לצאתו בארצות הברית בלבד.[40] הוא הניב שני להיטים שהגיעו למקום הראשון בבילבורד הוט 100, "Crazy in Love" ו-"Baby Boy", ושני שירים נוספים שהגיעו לחמישייה הפותחת במצעד: "Me, Myself and I" ו-"Naughty Girl". על נתוני המכירות שלו בארצות הברית קיבל מאיגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי תואר פלטינה משושת.[ב][41] נכון ליוני 2016 נמכר האלבום בכ-5 מיליון עותקים ברחבי ארצות הברית[42][43] ובכ-11 מיליון עותקים בעולם כולו – האלבום הנמכר ביותר של ביונסה.[44][45]Dangerously in Love זכה בחמישה פרסי גראמי בטקס אחד.[46] בינואר 2004 הוציאה ויליאמס את אלבומה השני, Do You Know.‏[8]

ד'וויין ויגינס, שהפיק את הקלטותיה הראשונות של הלהקה, הגיש תביעה בשנת 2002 נגד עורכי דינו לשעבר, ודרש פיצוי של 15 מיליון דולרים בגין הפחתת הכנסתו מהקרדיט על הפקת חלק משיריה ללא ידיעתו. זה מבטל את החוזה המקורי שלו עם חברות התקליטים קולומביה רקורדס וסוני מיוזיק, במסגרתו הוא מחזיק למשך שבע שנים ב"תמלוגים מסוימים", ולא בתמלוגים רק משלושת אלבומיה הראשונים של הדסטיניז צ'יילד. התיק הוסדר בהסכם שלא פורסם. ביוני 2003 הודיע מת'יו על הצטרפותה של סולאנג' נואלס, אחותה של ביונסה, למצבת חברות הקבוצה.[47] בעברה הקליטה מספר רצועות עם הדסטיניז צ'יילד, ואף החליפה את רולנד לכמה זמן לאחר ששברה את אצבעות רגליה בזמן הופעה. המטרה בהכרזה של מת'יו הייתה לבדוק את תגובת מעריצי הלהקה. לאחר מכן אישרה ביונסה שהצטרפותה של אחותה ירדה מהפרק, כיוון שהיא עסוקה כעת בקידום אלבום הבכורה שלה, Solo Star.‏[48]

2003–2006: Destiny Fulfilled ו-#1's[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש שנים לאחר ההפסקה התאחדו חברות הלהקה כדי להקליט את אלבום האולפן הרביעי והאחרון שלהן, Destiny Fulfilled.‏[8] הרצועות בו קשורות זו בו רעיונית, ומספרות קו עלילה קשוח יותר המרמז על סיום תקופת פעילותה של הדסטיניז צ'יילד. Destiny Fulfilled נכתב באופן שווה על ידי נואלס, ויליאמס ורולנד והופק גם כן על ידן.[20][49][50] הוא פורסם ב-15 בנובמבר 2004, והגיע למקום השני בשיאו עם 497,000 עותקים טהורים בשבוע הראשון לצאתו (לעומת 663,000 עותקים שנמכרו באותו פרק זמן באלבום הקודם).[51] הוא קיבל תואר של פלטינה משולשת על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי, ואף על פי שלא זכה להצלחה בבילבורד עדיין נחשב לאחד מהאלבומים הנמכרים ביותר לשנת 2005 (8 מיליון עותקים ברחבי העולם). נכללו באלבום ארבעה סינגלים: "Lose My Breath",‏ "Soldier",‏ "Cater 2 U" ו-"Girl". השניים הראשונים הגיעו למקום השלישי בבילבורד הוט 100, ואילו "Soldier" ו-"Cater 2 U" קיבלו תואר פלטינה מ-RIAA בשנת 2006.[19]

הליין-אפ האחרון של הדסטיניז צ'יילד במסגרת סיבוב ההופעות "Destiny Fulfilled... and Lovin' It" ב-2005

כדי לקדם את האלבום יצא הקבוצה לסיבוב הופעות עולמי בשם "Destiny Fulfilled... and Lovin' It". ב-11 ביוני 2005, בזמן שהייתה בפלאו סנט ג'ורדי שבברצלונה, הודיע מול קהל של 16,000 איש על כוונתה להתפרק באופן רשמי עם סיום סיבוב ההופעות.[52] נואלס הצהירה שכותרת האלבום "Destiny Fulfilled" לא נבחרה באופן אקראי, והיא משקפת את העובדה שהפרידה הייתה מתוכננת כבר שהאלבום הוקלט. במהלך הכנת האלבום תכננו הבנות להיפרד לאחר ארבע עשרה שנות הקריירה שלהן כקבוצה, כדי להקל על המשך פיתוח קריירות הסולו שלהן. נואלס קבעה שגורלן התגשם.[53] הקבוצה שלחה מטעמה מכתב ל-MTV:

אנחנו עובדות ביחד בתור דסטיניז צ'יילד מאז שהיינו בנות 9. אחרי הרבה דיונים בהם נפשנו נגלתה על השולחן הבנו שסיבוב ההופעות הנוכחי ייתן לנו הזדמנות לעזוב את הקבוצה בנעימות, כשאנחנו מאוחדות בידידות שלנו ומלאות בהכרת תודה למוזיקה ולמעריצינו. אחרי כל השנים הנפלאות הללו בעבודה משותפת הבנו שהגיעה העת להמשיך ולפתח את המטרות האישיות של כל אחת ואחת מאיתנו. לא משנה מה יקרה תמיד נאהב אחת את השנייה כידידות וכאחיות. אנו נתמוך זו בזו בתור אמניות בתעשיית המוזיקה. אנו רוצות להודות לכל המעריצים שלנו על האהבה והתמיכה הגורפת שלהם, ומקווים לראותכם שוב כשאנחנו ממשיכות להגשים את יעודינו.

דסטיניז צ'יילד, MTV.‏[52]

דסטיניז צ'יילד הוציאה את אלבום הלהיטים הגדולים ביותר שלה, #1's ב-25 באוקטובר 2005. הוא כולל את "Independent Woman Part 1",‏ "Say My Name" ו-"Bootylicious". שלוש רצועות חדשות הוקלטו עבור אוסף זה ביניהן "Stand Up for Love", שיר הנושא ליום הילד הבין-לאומי ו-"Check on It", שיר שנואלס הקליטה לפסקול של "הפנתר הוורוד".[54] המפיק המוזיקלי דייוויד פוסטר, בתו איימי ונואלס כתבו את "Stand Up for Love" כהמנון ליום הילד הבין-לאומי, אירוע שנתי שנחגג ברחבי העולם להעלאת המודעות לזכויות הילד. דסטיניז צ'יילד העניקה את תמיכתה כשגרירה עולמית בחגיגות השנתיות של האירוע ב-2005.[55]#1's פורסם גם כתקליטור אופטי דו-צדדי, הכולל את רשימת הרצועות של האלבום, שבעה קליפים של חלק משיריו וטריילר של הופעת הלהקה באטלנטה. הופעה זו הוקלטה גם על DVD במהלך סיבוב ההופעות "Destiny Fulfilled ... And Lovin' It", ויצאה כאלבום הופעה בשם Destiny's Child: Live in Atlanta ב-28 במרץ 2006.[54] רק חמש מתוך 16 הרצועות באוסף הגיעו למקום הראשון בבילבורד הוט 100 או במצעד שירי ה-R&B/היפ-הופ.

פירוק ואחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקת דסטיניז צ'יילד התאחדה למופע פרידה שנערך ב-19 בפברואר 2006, במשחק האולסטאר של ה-NBA ביוסטון שבטקסס. עם זאת, נואלס הצהירה כי זהו האלבום האחרון של הקבוצה, אך לא ההופעה האחרונה שלה.[56][57] הופעתן הטלוויזיונית האחרונה התרחשה כמה ימים לאחר מכן בניו יורק.[56] ב-28 במרץ קיבלה הלהקה כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד.[58] בטקס פרסי ה-BET לשנת 2006 זכתה דסטיניז צ'יילד בקטגוריית "הלהקה הטובה ביותר" – פרס בה זכתה גם ב-2001 וב-2005.[59]

לאחר פירוקה הרשמי חידשו הבנות את קריירת הסולו שלהן, וכל אחת נחלה רמות שונות של הצלחה: מאז נואלס, ויליאמס ורולנד לשתף פעולה גם בשירי הסולו שלהן. גם רולנד וגם ויליאמס, יחד עם סולאנג', הופיעו בקליפ של נואלס לשיר "Get Me Bodied". ב-26 ביוני 2007 ערכה הקבוצה מיני-איחוד בטקס פרסי ה-BET לשנת 2007, שם ביצעה נואלס את השיר יחד עם ויליאמס וסולאנג' בתור רקדניות שלה. לאחר הופעתה הציגה את רולנד שביצעה את הסינגל שלה, "Like This", עם איב.[60] ב-2 בספטמבר 2007, במהלך סיבוב ההופעות "The Beyoncé Experience", ביצעה נואלס קטע מ-"Survivor" יחד עם ויליאמס ורולנד. ההופעה צורפה ל-DVD בשם The Beyoncé Experience Live.‏[61] בשנת 2008 הקליטה ביונסה גרסת כיסוי ל-"Honesty" של בילי ג'ואל. גרסה זו נכללה באלבום האוסף Mathew Knowles & Music World Present Vol.1: Love Destiny, שפורסם ביפן בלבד לרגל עשור ללהקה.[62][63]

רולנד הופיעה בקליפ של ביונסה לשיר "Party" מ-2011.[64][65] אלבום האוסף השלישי של הקבוצה, Playlist: The Very Best of Destiny's Child, יצא ב-2012 לציון 15 שנים להקמתה.[66] אלבום אוסף נוסף, Love Songs, פורסם ב-29 בינואר 2013, וכלל שיר חדש שהוקלט בשם "Nuclear", בהפקת פארל ויליאמס.[67]‏ "Nuclear" רשם את הסינגל הראשון של הדסטיניז צ'יילד מזה שמונה שנים. חודש לאחר מכן הופיעו ויליאמס ורולנד כאורחות מיוחדות במופע המחצית של הסופרבול ה-XLVII של ביונסה. הן ביצעו יחד את Bootylicious",‏ "Independent Women" ו-"Single Ladies (Put a Ring on It)".‏[68] אלבום וידאו בשם Destiny's Child Video Anthology יצא במאי 2013 וכלל שישה עשר קליפים של הלהקה.[69] ויליאמס וביונסה הופיעו בשירה של רולנד, "You Changed", שנכלל באלבומה הרביעי, Talk a Good Game.‏[70] ויליאמס הוציאה את שירה "Say Yes" ביוני 2014 בהשתתפות נואלס ורולנד.[71] ב-7 בנובמבר 2016 שלושתן הופיעו בסרטון שפורסם באינסטגרם של רולנד כדי לבצע את אתגר בובות הראווה.[72] הן נפגשו פעם נוספת בשנת 2018 למען הופעתה של ביונסה בפסטיבל קאוצ'לה.[73]

אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנון מוזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דסטיניז צ'יילד הקליטה שירי R&B עם סגנונות נוספים כמו R&B עכשווי ודאנס-פופ. בהרכבה המקורי של הלהקה הייתה נואלס הסולנית הראשית, רולנד הייתה הסולנית השנייה, לאקט עבדה על קולות הסופרן ואילו רוברסון על צלילי האלט – שתיהן כזמרות ליווי. נואלס נשארה הסולנית הראשית גם בהרכבה הסופי של הקבוצה.[74][75] אולם ויליאמס ורולנד התחלפו מעת לעת בתפקיד הסולנית המשנית. דסטיניז צ'יילד ציינה את ג'נט ג'קסון כהשראה שלה.[76] אן פאוורס מניו יורק טיימס תיארה את מוזיקת הלהקה כאמוציונלית ומלאת השראה.[77] ”לבנות האלו יש את המיקסים הטובים ביותר, את הסימפולים המשוכללים ביותר ואת הביטים המרקידים ביותר” – כתבה בסיקור אודותיה. באותו מקום ציינה כי הצליל שמגדיר את הדסטיניז צ'יילד, מלבד קולה של נואלס, הוא המנגינות המיוחדות שהולחנו במשקל של 2/2.[78] ברוב הבלדות של הקבוצה שלושת חברותיה שרות יחד. אולם בשירים הקצביים כל חברה מבצעת בית אחד כשהפזמון מושר יחד.

Survivor מכיל נושאים המתפרשים על ידי מעריצי הלהקה כהתייחסות לסכסוכים הפנימיים בה. הסינגל המוביל, "Survivor", מכיל את השורה "I'm not gonna blast you on the radio (...) I'm not gonna lie on you or your family (...) I'm not gonna hate you in the magazine" – "אני לא הולכת להתפוצץ עליך ברדיו (...) אני לא הולכת לשקר לך או למשפחתך (...) אני לא הולכת לשנוא אותך במגזין". מילים אלו גרמו לרוברסון וללאקט להגיש תביע נגד הקבוצה.[13] הדבר התפרש בעיניהן כהפרה של הפשרה שהושגה בתביעה הקודמת בבית המשפט. בשיר אחר בשם "Fancy" נכתב: "You always tried to compete with me, girl (...) find your own identity" – "את תמיד ניסית להתחרות בי, ילדה (...) מצאי את הזהות שלך". הדברים הללו התפרשו על ידי דייוויד בראון מאנטרטיינמנט ויקלי כתגובה להגשת התביעה.[79] סטיבן תומאס ארלוויין מ-AllMusic טען כי ההשראה לאלבום Survivor נלקחה מסכסוכיה הפנימיים של חברות הלהקה עם רוברסון ולאקט.

תדמית ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולנית הסופרימס, דיאנה רוס (בתמונה), שאליה הושוותה ביונסה.

להקת דסטיניז צ'יילד הושוותה במידה ניכרת לסופרימס, להקת בנות משנות ה-60. לרבים הזכירה נואלס את סולנית הסופרימס, דיאנה רוס. לימים התייחסה להשוואה הזו וטענה כי היא לא מוצאת שום קו דמיון בינה לבין רוס.[20] במקרה כיכבה ביונסה בעיבוד הקולנועי למחזמר מתיאטראות ברודוויי "נערות החלומות", בו גילמה את דמותה של דינה ג'ונס. קו העלילה כרוך סביב שלוש בנות שמקימות להקת ג'אז בהשראת הסופרימס. עם תפקידה הרחב בהפקת ובשירת האלבום Survivor טען גיל קאופמן כי נואלס מתגלה כמנהיגה המוזיקלית של דסטיניז צ'יילד.[8] הוא הוסיף וכתב כי הדומיננטיות הקולית שלה הפכה את האלבום ליצירה מוזיקלית שתיזכר לדורות.[79] עבור לולה אוגונאיקה מניו יורק טיימס שתעשיית המוזיקה מאמינה כי הקמת הקבוצה עזרה לנואלס רבות בפיתוח אחת מקריירות הסולו המוצלחות ביותר בהיסטוריה האנושית.[80]

בעקבות הוצאת אלבום הבכורה של נואלס, Dangerously in Love, נפוצו שמועות על פירוק אפשרי של הדסטיניז צ'יילד.[52][81] השמועה התפשטה משתי סיבות: ראשית, רבים האמינו כי מת'יו ראה איך הבנות מצליחות בקריירות הסולו שלהן ורצה לבחון למי מהן יש את הפוטנציאל הגבוה ביותר להצלחה. שנית, מעריצי הלהקה השוו את המקרה לג'סטין טימברלייק, שלא חזר ללהקת אן סינק לאחר הוצאת אלבום הבכורה שלו, Justified.‏[8][81] רולנד הגיבה לשמועות הללו והפריכה אותן.[82] בנות הדסטיניז צ'יילד טענו כי המפגש המחודש נועד לקרות, ושזיקתן זו לזו שמרה אותן מלוכדות יחד.[83] מארג'ו ווטסון ממגזין Suede טענה כי נואלס לא רצתה לסרב לאיחוד מחודש של הלהקה כדי לא לנטוש את הקולגות שלה לשעבר.[80] אמה טינה כתבה ספר שיצא לאור ב-2002 בשם Destiny's Style: Bootylicious Fashion, Beauty and Lifestyle Secrets From Destiny's Child – תיאור כיצד השפיעו בגדיהן של חברות הקבוצה על הצלחתן.[84]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוכב של הדסטיניז צ'יילד בשדרת הכוכבים של הוליווד

להקת דסטיניז צ'יילד כונתה מספר פעמים כאייקון בסוגת ה-R&B, ומכרה למעלה מ-60 מיליון תקליטים ברחבי העולם.[85][86] לאחר פירוקה ציין ג'יימס מונטגומרי מ-MTV כי היא הותירה אחריה מורשת עצומה של תורת פמיניזם חדשה, בהתאם להיותה אחת מלהקות הבנות הנמכרות ביותר בכל הזמנים.[87] בילבורד טען כי בלהקה היו את כל המרכיבים הדרושים להיות אייקון בעולם המוזיקה: יכולות ווקאליות טובות, רדיפה אחר פמיניזם, ריקודים מיוחדים וחוש אופנתי מהוקצע.[4] מגזין Essence הכין רשימה של כל הטרנדים שנוצרו בעקבות התלבושות של חברותיה. בשנת 2015 פרסמה דייזי ג'ונס מ-Dazed Digital מאמר אודותיה, בה סיקרה את השפעתה על ז'אנר ה-R&B. במאמרה ציינה כי דסטיניז צ'יילד השפיעה גם על סוגת הפופ, וניתן להוכיח זאת באמצעות הסימפולים בהם השתמשו מגוון זמרי הז'אנר במרוצת השנים, דוגמת אריאנה גרנדה וטינשיי.[88] יו מקינטייר מפורבס כתב שלפני שהפוסיקט דולז ופיפת' הרמוני זכו להכרה בין-לאומית היו אלה ספייס גירלז ודסטיניז צ'יילד ששלטו בתחום להקות הבנות.[89]

כשכתב לפיצ'פורק הבחין קתרין סת. אסף כיצד הדסטיניז צ'יילד התחילו עידן חדש של להקות בנות בדומה לסופרימס בתחילת שנות ה-90:

לעולם לא קרה משהו דומה. בשנים 19931999 נקברו להקות שזכו ב-"Star Search" במקומות האחרונים של מצעדי המוזיקה השונים, בעוד שלהקות R&B, שנבנו מז'אנר הנשמה, כבשו את המקומות הראשונים שלהם בזכות החדשניות בהפקת השירים, בקול המיוחד והמחוספס ובתנועות הריקוד הטובות. תחיית להקות ה-R&B באה לידי ביטוי במחצית הראשונה של שנות ה-90. באותה עת קמו להקות R&B יוצאות דופן כמו TLC, אן ווג ו-SWV, כולן דומות לסופרימס. אולם הדסטיניז צ'יילד הייתה יורשתה האמיתית.

[90]

הרכבה הסופי של דסטיניז צ'יילד כשלישייה זכה להכרה בין-לאומית גבוהה.[91][92] מגזין הבילבורד טען כי היא אחת מהשלישיות המוזיקליות הגדולות ביותר בכל הזמנים. הן אף דורגו כלהקת הבנות השלישית המצליחה ביותר במצעדי הבילבורד, מאחורי TLC והסופרימס.[4][93] שירה "Independent Women Part I" דורג במקום השני ברשימת המגזין של "40 השירים הטובים ביותר של להקת בנות בכל הזמנים במצעד הבילבורד הוט 100.[94]‏ "Independent Women Part I" שבר גם שיא גינס כששהה במקום הראשון בהוט 100 כ-11 שבועות רצופים – השיר של להקת בנות שדורג במקום הראשון למשך פרק הזמן הרצוף הארוך ביותר. המונח "Bootylicious" (הלחם של המילים "booty" (עכוז) ו-"delicious" (טעים)) הפך לפופולרי מאוד בקרב בני הנוער לאחר הוצאת סינגל בעל אותו שם. הוא אף הוכנס למילון האנגלי של אוקספורד ב-2006.[95]VH1 כללו את "Bootylicious" ברשימת "100 השירים הטובים ביותר של העשור הראשון של המאה ה-21" מ-2011, ואת הלהקה ברשימת "100 הנשים החזקות ביותר בתעשיית המוזיקה" בשנה לאחר מכן.[96][97] Additionally, "Independent Women" was ranked as one of NME's "100 Best Songs of the 00s".[98] בשנת 2005 הוענק לה פרס האגדה מפרסי המוזיקה העולמית עבור היותה אחת מלהקות הבנות הנמכרות ביותר. הטקס כלל הופעת מחווה לשיריה בביצוע פטי לבל, אשר, ריהאנה, בייביפייס, אמאירי וטירה מארי.[99][100] בשנת 2006 נטבע הכוכב של הדסטיניז צ'יילד בשדרת הכוכבים של הוליווד.[58]

דסטיניז צ'יילד הייתה השראה למספר מוזיקאים הכוללים את ריהאנה,[101] מייגן טריינור,[102] פיפת' הרמוני,[103] ליטל מיקס,[104]Girls Aloud,‏[105][106] חיים,[106][107] קייטי בי[106][108] וג'ס גלין.[109] סיארה קיבלה השראה להמשיך בקריירת המוזיקה שלה לאחר שראתה את הלהקה בטלוויזיה.[110] אריאנה גרנדה ציינה אותה כאחת מהדוגמות הטובות ביותר ליכולות ווקאליות טובות, ואמרה כי האזנה למוזיקה שלה היא הדרך בה לימדה את עצמה לשיר.[111] טריינור אף הצהירה כי הסינגל "No" נוצר בהשראת המוזיקה של הדסטיניז צ'יילד, בריטני ספירס ואן סינק.[112] פיפת' הרמוני ביצעו מחרוזת של שירי הלהקה בתוכנית Greatest Hits.‏[113] הן אף השתמשו במספר אלמנטים מהאינטרו של "Bootylicious" לשיר "Brave, Honest, Beautiful".‏[114]

חברות הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברות הלהקה
שם ותעתיק לאנגלית זמן החברות בלהקה פרטים ביוגרפיים תמונה
ביונסה נואלס
(Beyoncé Knowles)
1990–2006 ביונסה נולדה ב-4 בספטמבר 1981 בעיר יוסטון שבטקסס. אביה היה מת'יו, מנהלה המוזיקלי של דסטיניז צ'יילד, ואילו אמה הייתה טינה, מעצבת אופנה וספרית אפרו-אמריקאית. כבר מגיל צעיר רכשה ביונסה את אהבתה למוזיקה כשהופיעה בכנסיות ובתחרויות שירה. עם התפרקותה של הלהקה בשנת 2006 הוציאה את אלבום הבכורה שלה כאמנית סולו, Dangerously in Love. הוא זכה להצלחה עצומה לאחר שהגיע למקום הראשון בבילבורד 200, עם מכירות של למעלה מ-317,000 עותקים בשבוע הראשון לצאתו. כל הסינגלים שיצאו מתוכו ("Crazy in Love",‏ "Baby Boy",‏ "Me, Myself and I" ו-"Naughty Girl") הגיעו לעשרת השירים הפותחים בבילבורד הוט 100. גם אלבומה השני, B'Day, זכה להצלחה מסחרית גבוהה כשנמכר בלמעלה מ-3,410,000 עותקים ברחבי ארצות הברית.[115]

ההצלחות של ביונסה לא איחרו לבוא גם בפרויקטים הבאים שלה: I Am... Sasha Fierce, אלבום קונספט כפול, כשחציו הראשון נכתב על ידי ביונסה וחציו השני נכתב על ידי האלטר אגו שלה, סאשה פירס; 4, שהפך את ביונסה לאייקון פמיניסטי בזכות השירים "Run the World (Girls)" ו-"Love on Top";‏ Beyoncé, שכלל כמה דואטים של ביונסה עם אמני R&B והיפ הופ נוספים, כמו "Drunk in Love" עם ג'יי-זי, בעלה; Lemonade, שזכה בפרס ה-BET לאלבום הטוב ביותר ובפרס גראמי לאלבום ה-R&B המתקדם הטוב ביותר.

FWT1.jpg
לטויה לאקט
(LeToya Luckett)
1990–2000 לאקט נולדה ב-11 במרץ 1981 ביוסטון שבטקסס. היא נהגה לשיר כילדה בכנסייה הבפטיסטית המקומית ברנטווד. בנוסף, למדה שיעורי פיתוח קול, כשהכיוון הראשוני בו רצתה לעסוק היה תחום האופרה. אביה, שהיה גם כן זמר, היה גאה בכישרונה של בתו ואף ניסה להכניס אותה לתעשיית המוזיקה. לאקט וביונסה התיידדו בבית הספר היסודי, כשישבו זו ליד זו בשולחנות בכיתה.[116] בשנת 1999, בשיא ההצלחה של דסטיניז צ'יילד, נכנסו לאקט ורוברסון לסכסוך משפטי על רקע הוצאת הווידאו קליפ של "Say My Name" והעדפתו של מנהלה המוזיקלי, מת'יו נואלס, לביונסה ולרולנד על פניהן. בהתאם לכך פרשו השתיים מהלהקה בפברואר 2000.

לאחר תקופת החברות שלה בלהקה הוציאה לאקט שלושה אלבומי אולפן: LeToya, שזכה להצלחה בארצות הברית בעיקר, והגיע למקום הראשון בבילבורד 200; Lady Love, שהצלחתו הייתה מזערית, אך הוא הגיע למקום ה-54 במצעד האלבומים היפני ו-Back 2 Life, שאותו הוציאה לאור שבע שנים לאחר מכן ולא זכה להצלחה כלל.

Letoya.jpg
לטבייה רוברסון
(LaTavia Roberson)
1990–2000 רוברסון נולדה ב-1 בנובמבר 1981 ביוסטון שבטקסס לשריל לסטראפ וטרי רוברסון. בשנות ה-80, קדם להצטרפותה לדסטיניז צ'יילד, הייתה דוגמנית לבגדי ילדים. היא הופיע בפרסומות רבות לטיפוח הגוף והשיער לילדים. בדומה ללאקט גם רוברסון נכנסה לסכסוך משפטי עם מנהלי הלהקה על רקע הוצאת הווידאו קליפ של "Say My Name" והעדפתו של מנהלה המוזיקלי, מת'יו נואלס, לביונסה ולרולנד על פניה. בהתאם לכך פרשה מהלהקה בפברואר 2000. רוברסון ניסתה להמשיך בקריירת סולו בעולם המוזיקה, אך מעולם לא הוציאה אלבום אולפן לאור, אלא רק כמה סינגלים, כמו "Best Time of Your Life" מ-2017.[117]

בשנת 2010 חשפה כי בתקופה לאחר פרישתה מהדסטיניז צ'יילד סבלה מהתמכרות לאלכוהול. היא נעצרה בשל נהיגה תחת השפעה אלכוהולית.[118] היא החליטה להילחם בהתמכרות שלה, והחלימה ממנה באמצעות טיפולים פסיכולוגיים. ב-21 באוגוסט 2013 ילדה את בתה, ליריק ריצ'רד, יחד עם המפיק דון ויטו.[119] ביוני 2016 עברה לידה שקטה.[120] ב-23 בספטמבר 2019 נולד לזוג ילד נוסף, לונדין ריצ'רד.[121]

Latavia Roberson Aug 2018.png
קלי רולנד
(Kelly Rowland)
1990–2006 רולנד נולדה ב-11 בפברואר 1981 באטלנטה שבג'ורג'יה. היא בתם של דוריס רולנד-גריסון וכריסטופר לאבט. בגיל שש עזבה יחד עם אמה את ביתם ואת אביה, שהיה מכור לטיפה המרה וסבל מפוסט-טראומה עקב שירותו במלחמת וייטנאם. כשהייתה בת שבע או שמונה עברה ליוסטון, שם עברה לגור אצל ביתה של ביונסה. כשהכריזו מטעם הלהקה על הפסקה בת שנתיים ב-2001 הוציאה רולנד לאור את אלבום הבכורה שלה, Simply Deep, ב-2002. הוא הגיע למקום ה-12 בבילבורד 200. עם התפרקותה בשנת 2006 הוציאה את אלבום הסולו השני שלה ב-2007, Ms. Kelly. מתוכו יצאו שלושה סינגלים והוא הגיע בשיאו למקום השישי במצעד של הבילבורד – אלבומה הראשון של רולנד שנכנס לעשרת האלבומים הפותחים של מצעד זה. המקום הגבוה ביותר אליו הגיעה רולנד במצעד היה השלישי עם האלבום Here I Am. בשנת 2013 פרסמה את אלבומה האחרון, Talk a Good Game.

ב-9 במאי 2014 נישאה בקוסטה ריקה לטים ותרספון. בין הנוכחים בחתונתם ניתן למנות את ביונסה ואת סולאנג' נואלס אחותה.[122] ב-4 בנובמבר אותה שנה נולדה לזוג בנם הראשון, טיטן ג'ואל.[123] ב-21 בינואר 2021, כשבע שנים לאחר מכן, נולד בנם השני, נואה ג'ון.[124]

Kelly Rowland 2022.jpg
פרה פרנקלין
(Farrah Franklin)
פברואר־יולי 2000 פרנקלין נולדה בדה מוין שבאיווה, וגדלה בפרזנו, קליפורניה.[125] כיוון שלא פגשה מעולם את אביה הביולוגי, רודני אלן הרד, מחשיבה פרנקלין את לורנס בוהנוון, בן-זוגה של אמה, כאביה.[126] היא גדלה בכנסייה, שם החלה לשיר במקהלתה הרשמית. בנוסף לשירה אהבה גם משחק וריקוד. בשנת 1999 הופיע כאמן אורח בווידאו קליפ של "Bills, Bills, Bills", שם פגשה לראשונה את בנות דסטיניז צ'יילד.[127] במקביל הייתה חברה בלהקה "ג'יין דו", שהייתה בתהליך פירוק. מת'יו, מנהל הדסטיניז צ'יילד ואביה של ביונסה, ראה בפרנקלין תוספת טובה ללהקה, והזמין אותה בינואר 2000 להצטרף אליה ולתפוס את מקומן של רוברסון ולאקט. היא הופיעה עמה בכמה סינגלים בודדים, אך ב-20 ביולי עזבה אותה לאחר שהרגישה תחושות מיצוי.[128]

לאחר עזיבת הלהקה פתחה פרנקלין בקריירת סולו. בשנים 20022003 הוחתמה בחברת התקליטים Fo' Reel, שם הוציאה לאור את השיר "Get at Me". פרנקלין זיהתה כי הכיוון המוזיקלי היה שגוי עבורה, ולכן פנתה לז'אנר המשחק. במרוצת השנים שיחקה בעשרות סרטים ותוכניות טלוויזיה ביניהם Single Black Female,‏ Tamales and Gumbo ו-Rated ATL. היא המשיכה להוציא כמה סינגלים בודדים שלא זכו להצלחה.

Farrah Franklin photo.webp
מישל ויליאמס
(Michelle Williams)
2000–2006 ויליאמס נולדה ברוקפורד שבאילינוי ב-23 ביולי 1979. היא החלה את קריירת המוזיקה שלה בגיל שבע, כשהופיעה בפזמון של "Blessed Assurance" בכנסייה של עיר הולדתה. מאוחר יותר הצטרפה ללהקות הגוספל יונייטד הרמוני וצ'וזן אקספרישיון. לאחר הסכסוך המשפטי בדסטיניז צ'יילד בו פרשו רוברסון ולאקט מהלהקה, תפסו את מקומן ויליאמס ופרנקלין, שעזבה גם כן לאחר חצי שנה. להקת דסטיניז צ'יילד הפכה לשלישייה מוזיקלית: ויליאמס, רולנד וביונסה. כשהכריזו מטעם הלהקה על הפסקה בת שנתיים ב-2001 הוציאה ויליאמס לאור את אלבום הבכורה שלה, Heart to Yours, ב-2002. הוא לא זכה להצלחה והגיע למקום ה-57 בלבד בבילבורד 200. עם התפרקותה בשנת 2006 הוציאה את אלבום הסולו השלישי שלה, Unexpected. אלבומה האחרון, Journey to Freedom, פורסם ב-2014 וכמו שאר האלבומים של ויליאמס, לא זכה להצלחה. Michelle Williams 2015.jpg

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דסטיניז צ'יילד בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמונה פלטינות
  2. ^ שש פלטינות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Destiny's Child's Long Road To Fame (The Song Isn't Called 'Survivor' For Nothing)". MTV. 13 ביוני 2005. ארכיון מ-9 בפברואר 2014. נבדק ב-4 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "Destiny's Child To Take Hiatus". Billboard. 2001-12-06. נבדק ב-2020-09-06.
  3. ^ Waxman, Olivia (11 בינואר 2013). "Beyoncé and Destiny's Child to Release Original Track for First Time in Eight Years". time.com. ארכיון מ-1 בינואר 2018. נבדק ב-11 ביוני 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 3 "Billboard Greatest Trios of All Time". Billboard. אורכב מ-המקור ב-30 באפריל 2008. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "Best of the 2000s. Artists of the Decade". Billboard. Prometheus Global Media. p. 1. ארכיון מ-13 בספטמבר 2010. נבדק ב-7 ביולי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "The Billboard Hot 100 All-Time Top Artists". Billboard. Nielsen Business Media, Inc. אורכב מ-המקור ב-13 בספטמבר 2008. נבדק ב-17 בנובמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "Greatest of All Time Top Dance Club Artists : Page 1". ארכיון מ-7 ביולי 2017. נבדק ב-21 באפריל 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Kaufman, Gil (13 ביוני 2005). "Destiny's Child's Long Road To Fame (The Song Isn't Called 'Survivor' For Nothing)". MTV News. ארכיון מ-24 ביוני 2011. נבדק ב-13 באפריל 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 Beyonce: All New. E! Online.
  10. ^ 1 2 "Beyoncé Knowles: Biography". People. נבדק ב-13 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Farley, Christopher John (15 בינואר 2001). "Call of the Child". Time. אורכב מ-המקור ב-30 בנובמבר 2007. נבדק ב-12 באפריל 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ 1 2 "Driven: Beyonce Knowles". VH1. MTV Networks. נבדק ב-22 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ 1 2 3 4 5 Dunn, Jancee (10 ביוני 2001). "Date with destiny". The Observer. London. ארכיון מ-23 באוקטובר 2013. נבדק ב-27 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ Gillings, Andrew (22 באפריל 2001). "Destiny's Child: Soul-Survivors". Essence. אורכב מ-המקור ב-15 באוקטובר 2008. נבדק ב-25 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ "A Book Of Destiny". www.cbsnews.com (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-02-27.
  16. ^ "It's a Family Affair". Texas Monthly (באנגלית). 2013-01-20. נבדק ב-2021-02-27.
  17. ^ Stacy-Deanne; Kenyatta, Kelly; Lowery, Natasha (2005). Alicia Keys, Ashanti, Beyoncé, Destiny's Child, Jennifer Lopez & Mya: Divas of the New Millennium. Amber Books Publishing. ISBN 0-9749779-6-9. ארכיון מ-8 בינואר 2014. נבדק ב-1 בפברואר 2008. {{cite book}}: (עזרה)
  18. ^ 1 2 3 4 "Artist Chart History – Destiny's Child". Billboard. Nielsen Business Media, Inc. נבדק ב-24 בפברואר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ 1 2 "Gold and Platinum". Recording Industry Association of America. אורכב מ-המקור ב-דצמבר 19, 2015. נבדק ב-פברואר 24, 2009.
  20. ^ 1 2 3 Anthony, James (18 באוגוסט 2006). "Of course you can lose yourself". The Guardian. London. ארכיון מ-25 ביוני 2008. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ 1 2 Flynn, Paul (18 באוגוסט 2006). "Of course you can lose yourself". The Guardian. London. ארכיון מ-23 באוקטובר 2013. נבדק ב-26 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ 1 2 Vibe - Feb 2001 (באנגלית). Vibe. בפברואר 2001. pp. 79, 80. {{cite book}}: (עזרה)
  23. ^ "About Destiny's Child – MTV". MTV. ארכיון מ-25 בספטמבר 2015. נבדק ב-22 במרץ 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ "Chart Beat Bonus: Endless Love". Billboard. Nielsen Business Media, Inc. 18 בפברואר 2005. אורכב מ-המקור ב-25 במאי 2013. נבדק ב-24 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ VanHorn, Teri (6 בדצמבר 2000). "Sisqo Wins Big at Billboard Awards". MTV. נבדק ב-26 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ Vineyard, Jennifer (5 בדצמבר 2001). "Destiny's Child, R. Kelly Win Big, Britney Gets Soaked at Billboard Awards". MTV. נבדק ב-26 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ Schafer, Gabrielle (5 בספטמבר 2000). "Mary J. Blige, Angie Stone, Destiny's Child Win Big at Soul Awards". Rolling Stone. אורכב מ-המקור ב-18 באוגוסט 2006. נבדק ב-26 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ "Destiny's Child: Survivors". MTV. נבדק ב-26 בפברואר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ Cohen, Jonathan (9 במאי 2001). "Destiny's Child Shoot Straight To No. 1". Billboard. Nielsen Business Media, Inc. ארכיון מ-3 בפברואר 2019. נבדק ב-22 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ "Destiny's Child Timeline – Survivor". Sony Music. אורכב מ-המקור ב-30 בנובמבר 2015. נבדק ב-22 במרץ 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ "ARIA Charts – Accreditations – 2001 Albums". Australian Recording Industry Association. אורכב מ-המקור ב-12 בנובמבר 2009. נבדק ב-22 במאי 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ VanHorn, Teri (24 בספטמבר 2008). "Destiny's Child Put 'Stank' Into Christmas on Holiday Album". MTV News. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  33. ^ Reese, Lori (22 בפברואר 2001). "Steel Yourself". Entertainment Weekly. נבדק ב-22 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  34. ^ Cohen, Jonathan (5 בפברואר 2002). "Destiny's Child Groove On 'Remix'". Billboard. Nielsen Business Media, Inc. ארכיון מ-19 בספטמבר 2014. נבדק ב-22 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ "Kelly Rowland pursues her own destiny". Cable News Network. 23 בינואר 2003. ארכיון מ-7 באוקטובר 2012. נבדק ב-22 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ Corey, Moss (15 במרץ 2002). "Destiny's Child Solo Gospel Album Features 9/11 Tribute". MTV. נבדק ב-26 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ 1 2 Moss, Corey (22 ביולי 2002). "Nelly Hit Forces Change in Plans For Destiny's Child LPs". MTV News. נבדק ב-8 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ Louie, Rebecca (6 באוגוסט 2007). "Crazy in love with Beyonce". New York Daily News. ארכיון מ-22 באוקטובר 2012. נבדק ב-22 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  39. ^ Susman, Gary (2 ביוני 2003). "'Anger' Management". Entertainment Weekly. ארכיון מ-29 במאי 2008. נבדק ב-22 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  40. ^ 1 2 Todd, Martens (2 ביולי 2003). "Beyonce, Branch Albums Storm The Chart". Billboard. Nielsen Business Media, Inc. ארכיון מ-30 ביוני 2013. נבדק ב-22 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  41. ^ "Gold & Platinum Searchable Database – August 08, 2022". RIAA.
  42. ^ Caulfield, Keith (30 בדצמבר 2015). "Beyoncé's 'Dangerously in Love' Album Surpasses 5 Million Sold in U.S." Billboard. ארכיון מ-11 במאי 2009. נבדק ב-30 בדצמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ Cauldfield, Keith (8 ביוני 2016). "Beyonce Scores Her Sixth Million-Selling Album in U.S. With 'Lemonade'". Billboard. ארכיון מ-2 ביולי 2011. נבדק ב-12 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  44. ^ "Destiny's Child Biography and Sales". אורכב מ-המקור ב-7 בינואר 2012. נבדק ב-27 במרץ 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ "Beyoncé & Fans to Celebrate Superstar's 25th Birthday With Eagerly Awaited New Solo Album, 'B'Day,' Coming in September". Prnewswire.co.uk. נבדק ב-24 באוקטובר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ Silverman, Stephen (8 בפברואר 2004). "Much Grammy 'Love' for Beyoncé, OutKast". People. ארכיון מ-16 ביוני 2008. נבדק ב-22 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  47. ^ Susman, Gary (27 ביוני 2003). "Codependent Women". Entertainment Weekly. נבדק ב-26 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  48. ^ Corey, Moss (25 באוגוסט 2003). "Destiny's Child To Remain A Trio, Says Beyoncé". MTV. נבדק ב-26 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  49. ^ Moss, Corey. "Destiny's Child: Reunited And It Feels So Good (Part 2)". MTV News. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  50. ^ Destinys Fulfilled (Media notes). Sony Music BMG Entertainment. 2004.
  51. ^ Whitmire, Margo (24 בנובמבר 2004). "Eminem Thankful To Remain No. 1". Billboard. Nielsen Business Media, Inc. ארכיון מ-30 ביוני 2013. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  52. ^ 1 2 3 Kaufman, Gil (12 ביוני 2005). "Destiny's Child Announce Split". MTV News. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  53. ^ Vineyard, Jennifer (23 ביוני 2005). "Destiny's Child Talk Split: 'It's Not The End'". MTV News. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  54. ^ 1 2 Moss, Corey (21 בספטמבר 2005). "Destiny's Child Look Back With #1's Before Going Their Separate Ways". MTV News. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  55. ^ "Destiny's Child Releases New Anthem for World Children's Day at McD's". McDonald's. ספטמבר 27, 2005. אורכב מ-המקור ב-פברואר 15, 2009. נבדק ב-פברואר 13, 2008.
  56. ^ 1 2 Ford, Tracey (31 בינואר 2006). "Destiny's Child Reunite for NBA". Rolling Stone. אורכב מ-המקור ב-18 במרץ 2008. נבדק ב-4 באוגוסט 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  57. ^ MTV News staff (13 במאי 2008). "For The Record: Quick News On Kanye West, Destiny's Child, Metallica, Kelly Clarkson, Paris Hilton & More". MTV News. נבדק ב-8 בפברואר 2006. {{cite news}}: (עזרה)
  58. ^ 1 2 "Destiny's Child Gets Star on Walk of Fame". FOX News. Associated Press. 29 במרץ 2006. ארכיון מ-23 באפריל 2008. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  59. ^ "BET Awards Style: 28 Past Winner Portraits". Entertainment Weekly. ארכיון מ-4 במאי 2009. נבדק ב-26 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  60. ^ Cohen, Sandy (2 במרץ 2007). "Hudson, Beyonce, T.I. Among BET Winners". The Washington Post. ארכיון מ-11 בנובמבר 2012. נבדק ב-26 בינואר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  61. ^ Crosley, Hillary (27 בספטמבר 2007). "Billboard Bits: Beyonce, Bob Marley, Bragg/Brad". Billboard. Nielsen Business Media, Inc. ארכיון מ-26 בפברואר 2013. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  62. ^ "Mathew Knowles and Music World Present, Vol. 1: Love Destiny". AllMusic. נבדק ב-20 בדצמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  63. ^ "Mathew Knowles and Music World Present, Vol. 1: Love Destiny". נבדק ב-20 בדצמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  64. ^ "Beyoncé Pull into Trailer Park to Shoot 'Party' Video". Rap-Up. 2 באוגוסט 2011. ארכיון מ-17 באפריל 2005. נבדק ב-3 באוגוסט 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  65. ^ Vena, Jocelyn (5 באוגוסט 2011). "Beyonce's 'Party' Video: Why We're Dying For An Invite". MTV. אורכב מ-המקור ב-13 ביולי 2012. נבדק ב-8 באוגוסט 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  66. ^ "Destiny's Child's Playlist Compiles Signature Hits and Deep Album Tracks on First Release in Seven Years" (Press release). Destiny's Child's Official Website (Music World Entertainment/Columbia Records/Legacy Recordings). 19 בספטמבר 2012. אורכב מ-המקור ב-17 ביולי 2011. נבדק ב-23 באוקטובר 2012. {{cite press release}}: (עזרה)
  67. ^ "Love Songs". Destiny's Child. אורכב מ-המקור ב-12 בינואר 2013. נבדק ב-10 בינואר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  68. ^ "Destiny's Child reunite at Beyoncé Super Bowl half-time show". Digital Spy. ארכיון מ-18 באוקטובר 2014. נבדק ב-4 ביוני 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  69. ^ "Destiny's Child Video Anthology To Be Released June 4th". Destiny's Child Official Website. אורכב מ-המקור ב-10 באוגוסט 2014. נבדק ב-4 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  70. ^ "Kelly Rowland previews new Destiny's Child song 'You've Changed' – Music News". Digital Spy. 28 במאי 2013. ארכיון מ-15 ביוני 2013. נבדק ב-1 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  71. ^ Stutz, Colin (21 במאי 2014). "Destiny's Child Reunites for Michelle Williams Solo Track & Music Video: Listen". Billboard. ארכיון מ-24 באוגוסט 2014. נבדק ב-12 באוגוסט 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  72. ^ Mizoguchi, Karen; Pearl, Diana. "Destiny's Child, Adele and More Celebs Freeze for the Mannequin Challenge". people.com. ארכיון מ-4 בנובמבר 2017. נבדק ב-27 בנובמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  73. ^ "Beyoncé to reunite with Destiny's Child at Coachella". 13 באפריל 2018. ארכיון מ-29 ביולי 2016. נבדק ב-15 באפריל 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  74. ^ Midgarden, Cory (30 בינואר 2014). "Did Beyonce Really Throw Shade at Kelly Rowland? We Asked LeToya Luckett". MTV. נבדק ב-10 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  75. ^ Witherspoon, Chris (8 במאי 2014). "LaTavia Roberson Defends Kelly Rowland: 'She was always the second lead singer of Destiny's Child'". The Grio. ארכיון מ-11 באוקטובר 2016. נבדק ב-10 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  76. ^ Atwood, Brett (11 בינואר 2001). "Destiny's Child Inspired By Janet Jackson". Yahoo!. אורכב מ-המקור ב-11 ביוני 2007. נבדק ב-26 במרץ 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  77. ^ Powers, Ann (29 באפריל 2001). "Destiny's Child: In Tune With the New Feminism". The New York Times. ארכיון מ-8 בינואר 2014. נבדק ב-7 בינואר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  78. ^ Pareles, Jon (1 באוגוסט 2005). "Pop Review; Empowerment, Allure And a Runway's Flair". The New York Times. ארכיון מ-25 במאי 2009. נבדק ב-27 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  79. ^ 1 2 Browne, David (7 במאי 2001). "Survivor (2008): Destiny's Child". Entertainment Weekly. נבדק ב-26 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  80. ^ 1 2 Ogunnaike, Lola (14 בנובמבר 2004). "Beyoncé's Second Date With Destiny's Child". The New York Times. ארכיון מ-28 במאי 2015. נבדק ב-27 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  81. ^ 1 2 Edwards, Tanya (23 בספטמבר 2002). "Will 'NSYNC Or Destiny's Child Ever Record Another Album". MTV News. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  82. ^ Moss, Corey (9 ביולי 2004). "Destiny's Child Back in the Studio, So 'Shut Up!' Kelly Rowland Says". MTV News. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  83. ^ Moss, Corey. "Destiny's Child: Reunited And It Feels So Good (Part 1)". MTV News. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  84. ^ "Book Excerpt: Destiny's Style". ABC News. ארכיון מ-5 במרץ 2006. נבדק ב-29 באוקטובר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  85. ^ Feeney, Nolan (24 באפריל 2014). "How Beyonce Came to Run the World". Time. ארכיון מ-22 בדצמבר 2016. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  86. ^ Kennedy, Gerrick D. (7 ביוני 2016). "From Destiny's Child to music queenmaker: Kelly Rowland has a new handpicked girl group". Los Angeles Times. ארכיון מ-16 בספטמבר 2016. נבדק ב-6 בספטמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  87. ^ Montgomery, James (6 בספטמבר 2010). "Destiny's Child Reunion Rumors Quashed by Beyonce's Dad". MTV. ארכיון מ-11 באוקטובר 2016. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  88. ^ Jones, Daisy (12 ביוני 2015). "How Destiny's Child changed R&B forever". Dazed Digital. ארכיון מ-6 באוגוסט 2017. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  89. ^ McIntyre, Hugh (10 ביוני 2016). "Where Have All the Girl Groups Gone in Music?". Forbes. ארכיון מ-21 בספטמבר 2016. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  90. ^ "Destiny's Child The Writing's on the Wall". Pitchfork. 18 ביוני 2017. ארכיון מ-20 בספטמבר 2018. נבדק ב-19 בספטמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  91. ^ Bond, Nick (15 בינואר 2014). "Destiny's Child: Where Are They Now?". News.com.au. ארכיון מ-19 באוקטובר 2016. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  92. ^ Behan, Conor (31 בינואר 2013). "Why you should care about the Destiny's Child reunion". The Daily Edge. ארכיון מ-17 בספטמבר 2016. נבדק ב-6 בספטמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  93. ^ Lipshutz, Jason (5 במרץ 2015). "Top 10 Girl Groups of All Time". Billboard. ארכיון מ-10 בספטמבר 2016. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  94. ^ "Top 40 Biggest Girl Group Songs of All Time on the Billboard Hot 100 Chart". Billboard. 24 במרץ 2016. ארכיון מ-11 בספטמבר 2016. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  95. ^ "bootylicious adjective".{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  96. ^ Anderson, Kyle (29 בספטמבר 2011). "U2, Rihanna, Amy Winehouse, Foo Fighters fill out VH1's '100 Greatest Songs of the '00s': An EW Exclusive!". Entertainment Weekly. ארכיון מ-29 בספטמבר 2016. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  97. ^ Graham, Mark (13 בפברואר 2012). "VH1's 100 Greatest Women in Music (Complete List)". VH1. אורכב מ-המקור ב-3 במרץ 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  98. ^ "100 Best Songs of the 00s: 90-81". NME. 29 במאי 2012. p. 2. ארכיון מ-21 בספטמבר 2016. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  99. ^ "Delta a shoe-in". The Age. 2 בספטמבר 2005. ארכיון מ-27 בספטמבר 2016. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  100. ^ "10 Most Insane #TBT Moments From Destiny's Child's 2005 WMA Tribute". MTV. 24 באפריל 2014. ארכיון מ-2 באוגוסט 2017. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  101. ^ Croteau, Lauren (16 בינואר 2009). "Destiny's Child Influenced Rihanna". Crushable.com. אורכב מ-המקור ב-11 בספטמבר 2016. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  102. ^ Copsey, Rob (19 באפריל 2016). "Meghan Trainor talks new album Thank You, Grammys backlash and working with her mum – Interview". The Official UK Charts Company. ארכיון מ-21 באפריל 2016. נבדק ב-20 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  103. ^ Davis, Rachaell (3 ביולי 2016). "Fifth Harmony Pays Homage to Destiny's Child with a Performance of Their Hits". Essence.com. ארכיון מ-3 באוגוסט 2017. נבדק ב-13 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  104. ^ "Little Mix's Aspirations, Musical Influences & Collaboration Wish List". WBMP (FM). 27 במרץ 2013. אורכב מ-המקור ב-28 במרץ 2013. נבדק ב-27 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  105. ^ "Artist Influences for Girls Aloud". MTV. ארכיון מ-13 בספטמבר 2016. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  106. ^ 1 2 3 Dekel-Daks, Tal (29 בינואר 2013). "Ten Things About... Destiny's Child". Digital Spy. ארכיון מ-6 באוגוסט 2017. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  107. ^ Kaufman, Gil (27 במרץ 2013). "Haim are crushing on Aaliyah, Destiny's Child". MTV. ארכיון מ-2 באוגוסט 2017. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  108. ^ Corner, Lewis (18 באפריל 2011). "Katy B was brought up on Destiny's Child". Digital Spy. ארכיון מ-2 באוגוסט 2017. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  109. ^ Smyth, David (23 בספטמבר 2014). "Interview: Mobo shortlisted singer Jess Glynne on being pop's brightest newcomer". London Evening Standard. ארכיון מ-10 במרץ 2016. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  110. ^ McMahon, James (19 ביולי 2013). "Flashback Friday: Ciara". Wonderland magazine. ארכיון מ-11 באוקטובר 2016. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  111. ^ "Grande Dame". V magazine. 20 בפברואר 2014. ארכיון מ-2 באוגוסט 2017. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  112. ^ Schillaci, Sophie (13 במאי 2016). "Exclusive: Meghan Trainor on Being Inspired by Britney Spears and *NSYNC, Her Hilarious Relationship Dealbreakers". Entertainment Tonight. ארכיון מ-2 באוגוסט 2017. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  113. ^ Roth, Madeline (29 ביולי 2016). "Fifth Harmony's Full Destiny's Child Medley Is Here, And It's Flawless". MTV. ארכיון מ-2 באוגוסט 2017. נבדק ב-3 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  114. ^ Walker, John (16 בפברואר 2015). "Are Fifth Harmony Really 'Like Mariah'? We Did the Math". MTV. ארכיון מ-2 באוגוסט 2017. נבדק ב-4 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  115. ^ Caulfield, Keith (3 ביולי 2014). "Chart Moves: 'Beyonce' Hits 2 Million in Sales, 'Purple Rain's 30th Anniversary on the Charts and a 5 Seconds of Summer Sales Update". Yahoo!. נבדק ב-12 ביולי 2014. {{cite journal}}: (עזרה)
  116. ^ "LeToya interview for E! Television series, Boulevard of Broken Dreams". E!. 28 בינואר 2007. נבדק ב-3 במאי 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  117. ^ "LaTavia Roberson turned EDM? Check out her new single". FanSided. 22 ביוני 2017. נבדק ב-24 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  118. ^ "Latavia Roberson Says She Turned To Alcohol After Being Kicked Out Of Destiny's Child". 11 בנובמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  119. ^ "INTRODUCING LYRIC RICHARD!". 24 בספטמבר 2013. נבדק ב-27 בפברואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  120. ^ "Former Destiny's Child Member LaTavia Roberson Opens Up About Heartbreaking Loss Following Hospital Emergency". Essence.
  121. ^ "LaTavia Roberson on Instagram: "I could not thank God for a more perfect birthday!!!!! Loved ones and family!!! Especially after having a baby! My God is an awesome God🙏🏽.…"". Instagram. אורכב מ-המקור ב-2021-12-24.
  122. ^ Marquina, Sierra (12 במאי 2014). "Kelly Rowland Marries Tim Weatherspoon In Costa Rica". Us Weekly. נבדק ב-14 במאי 2014. {{cite journal}}: (עזרה)
  123. ^ "Kelly Rowland Welcomes a Baby Boy – Find Out His Name!". Us Weekly (באנגלית אמריקאית). 5 בנובמבר 2014. נבדק ב-2 באפריל 2019. {{cite journal}}: (עזרה)
  124. ^ "Kelly Rowland Gives Birth, Welcomes 2nd Child With Husband Tim Weatherspoon". Us Weekly. 30 בינואר 2021. נבדק ב-30 בינואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  125. ^ "Farrah Franklin & Kevin Oh". 11 בפברואר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  126. ^ "Farrah Franklin • Instagram".
  127. ^ "Destiny's Child's Long Road to Fame (The Song Isn't Called 'Survivor' for Nothing)". MTV.
  128. ^ Farrah: Beyonce Covered Up Real Reason I Quit Destiny's Child. djvlad. 26 בנובמבר 2015. ארכיון מ-8 בנובמבר 2020. נבדק ב-15 בספטמבר 2021 – via YouTube. {{cite AV media}}: (עזרה)


דסטיניז צ'יילד - פרסים