לדלג לתוכן

בחזרה לעתיד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בסרט קולנוע משנת 1985. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בחזרה לעתיד (פירושונים).
בחזרה לעתיד
Back to the Future
כרזת הסרט בישראל
כרזת הסרט בישראל
בימוי רוברט זמקיס
הופק בידי סטיבן ספילברג
בוב גייל
ניל קנטון
תסריט בוב גייל
רוברט זמקיס
עריכה ארתור שמידט
הארי קרמידס
שחקנים ראשיים מייקל ג'יי פוקס
כריסטופר לויד
ליאה תומפסון
קריספין גלובר
תומאס פ. וילסון
מדבבים צ'ארלס ל. קמפבל עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה אלן סילבסטרי
צילום דין קאנדי
עיצוב תלבושות דבורה לין סקוט עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
חברת הפקה אמבלין אנטרטיינמנט
חברה מפיצה אולפני יוניברסל
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה ארצות הבריתארצות הברית3 ביולי 1985[1]
ישראלישראל6 בדצמבר 1985[2]
משך הקרנה 116 דקות
שפת הסרט אנגלית
סוגה סרט מדע בדיוני, סרט נעורים, סרט מסע בזמן, סרט קומדיה, סרט הרפתקאות, סרט בסוגת ספרות עלילה ספקולטיבית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום התרחשות היל ואלי עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת התרחשות שנות ה-80 של המאה ה-20, שנות ה-50 של המאה ה-20 (5 בנובמבר 1955–12 בנובמבר 1955), שנות ה-80 של המאה ה-20 (25 באוקטובר 1985–26 באוקטובר 1985) עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 19 מיליון דולר
הכנסות 386 מיליון דולר[3] (אוקטובר 2025)
הכנסות באתר מוג'ו backtothefuture
פרסים פרס אוסקר לעריכת הקול הטובה ביותר
שלושה פרסי סאטורן כולל סרט המדע בדיוני הטוב ביותר
סרט הבא בחזרה לעתיד 2 עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר רשמי
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בחזרה לעתיד (באנגלית: Back to the Future, הופץ במקור בבתי הקולנוע בישראל בשם "חזרה לעתיד") הוא סרט מדע בדיוני קומי אמריקאי אשר בוים על ידי רוברט זמקיס על פי תסריט שנכתב על ידי זמקיס יחד עם בוב גייל. בסרט מככב מייקל ג'יי פוקס בתפקיד הנער מרטי מקפליי, אשר נקלע לסיטואציה שבה הוא נאלץ להשתמש במכונת זמן אשר מביאה אותו בחזרה לשנת 1955, שם הוא נתקל במי שצפויים בעתיד להפוך להוריו, ומסתכן בכך שיפר את פרדוקס המסע בזמן, ו"יימחק מהמציאות". כריסטופר לויד מגלם בסרט את המדען האקסצנטרי ד"ר אמט "דוק" בראון, ממציא מכונת הזמן, אשר מסייע למרטי לתקן את השינויים שחולל בהיסטוריה, ולחזור לשנת 1985.

לטענת זמקיס וגייל השניים ניגשו לכתוב את התסריט לאחר שגייל נתקל בצילומים ישנים של אביו מתקופת התיכון ותהה לעצמו אם הוא היה מתיידד עם אביו אם היו באותו הגיל ולומדים יחד באותו בית הספר. בעוד שבתחילה אולפני הקולנוע לא היו מעוניינים להפיק את הסרט דעתם השתנתה בהמשך בעקבות ההצלחה הכלכלית לה זכה סרטו של זמקיס "בעקבות האוצר הרומנטי". זמקיס ניגש לסטיבן ספילברג, שהסכים כי הסרט יופק על ידי חברת ההפקות אמבלין אנטרטיינמנט בשיתוף עם סרטי יוניברסל.

כשהופץ בקולנוע בשנת 1985, זכה הסרט להצלחה אדירה והפך לסרט הרווחי ביותר לשנת 1985 כאשר גרף באותה השנה מעל ל-381 מיליוני דולרים ברחבי העולם. הסרט זכה בפרס הוגו בקטגוריית הסרט הדרמטי הטוב ביותר, בפרס סטורן בקטגוריית סרט המדע בדיוני הטוב ביותר, ובפרס אוסקר בקטגוריית פרס אוסקר לעריכת הקול הטובה ביותר. הסרט היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר בסך הכול, לחמישה פרסי BAFTA, ולארבעה פרסי גלובוס הזהב. ב-2007 בחרה אותו ספריית הקונגרס לשימור במרשם הסרטים הלאומי, וביוני 2008 נכלל ברשימת ה-"10 Top 10" של מכון הסרטים האמריקאי אשר הגדיר את הסרט כאחד מעשרת סרטי המדע בדיוני הטובים בכל הזמנים. הסרט צולם בכיכר בית המשפט של יוניברסל, אותו מקום בו צולם גרמלינס.

בזכות ההצלחה הרבה לה זכה, הוא הפך עם השנים גם לזיכיון מדיה מצליח הכולל נכון ל-2024, שני סרטי המשך, "בחזרה לעתיד 2" (1989) ו"בחזרה לעתיד 3" (1990), סדרת אנימציה, מתקן שהופק במיוחד לפארק השעשועים של אולפני יוניברסל (אנ'), מספר משחקי וידאו (אנ'), מספר חוברות קומיקס (אנ') ומחזמר.

עלילת הסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבל השטף (Flux Capacitor) מתואר על ידי דוק בראון כ"מה שעושה את המסע בזמן אפשרי". מכשיר זה הוא רכיב הליבה של מכונת הזמן.

מרטי מקפליי (מייקל ג'יי פוקס) הוא נער בן 17, המתגורר בעיירה האמריקאית היל ואלי שבקליפורניה, יחד עם משפחתו הלא מתפקדת: אביו הנוירוטי ג'ורג' (כריספין גלובר) סופג השפלות ונאלץ להתרפס בפני המעסיק שלו, ביף טאנן (תומאס פ. וילסון), ואימו, לוריין (ליאה תומפסון), אישה מדוכאת ושתיינית, מספרת למשפחה איך התאהבה בבעלה אי אז בשנות ה-50, כשאביה פגע בו עם מכוניתו ואסף אותו אל ביתם.

בבוקר 25 באוקטובר 1985, חברו של מרטי, המדען התמהוני אמט "דוק" בראון (כריסטופר לויד) מזמין אותו לפגישה ב-01:15 בלילה. לאחר יום הלימודים ניגשת למרטי וחברתו ג'ניפר פארקר (קלאודיה וולס) אישה המבקשת מהם תרומה לצורך שיפוץ השעון שעל בית המשפט במרכז העיירה, שפסק מלפעול 30 שנה קודם לכן כתוצאה מפגיעת ברק, ומוסרת לו עלון בנושא.

באותו לילה פוגש מרטי את דוק במגרש החנייה של הקניון המקומי, "קניון האורנים התאומים", ודוק מציג בפניו מכונית ספורט מדגם דלוריאן DMC-12, אותה הוא הסב למכונת זמן. דוק מסביר למרטי כי מכונת הזמן דורשת כוח של 1.21 ג'יגהואט, שמיוצר על ידי כור גרעיני המופעל בפלוטוניום, וכי על המכונית להאיץ למהירות 88 מייל לשעה (כ-140 קמ"ש) על מנת לנוע בזמן. כדי להדגים את השימוש במכונה, מקליד דוק את התאריך 5 בנובמבר 1955 כתאריך היעד, היום בו המציא את קבל השטף (Flux capacitor) המאפשר את המסע בזמן.

בטרם מספיק דוק לצאת למסעו המתוכנן, מגיעים למקום מחבלים לובים מהם גנב את הפלוטוניום ויורים בו למוות. מרטי קופץ אל תוך הדלוריאן ונמלט מהלובים במגרש החנייה, עד אשר הוא מגיע למהירות 140 קמ"ש, ועובר בזמן לשנת 1955 אל החווה שהייתה אז במקום בו ניצב הקניון בשנת 1985. בעל החווה, המשוכנע שמרטי הוא חוצן שנחת בחווה, יורה לעברו ברובה ציד; מרטי נמלט בנסיעה במכונית הדלוריאן, ובדרכו דורס אחד מזוג אורנים בשולי החווה - "האורנים התאומים" על שמם נקרא הקניון ב-1985.

לאחר שהמכונית שובקת ליד פרוייקט בנייה העתיד להיות השכונה בה יתגורר מרטי עם משפחתו ב-1985, מחביא אותה מרטי והולך ברגל אל העיירה. הוא מגלה לתדהמתו שהוא נמצא בשנת 1955. מרכז העיירה נראה כמרכז עיירה טיפוסי של התקופה, המכוניות והתלבושות כולן משנות החמישים, מודעת פרסומת בכיכר מפרסמת סרט קולנוע בכיכובו של שחקן הקולנוע רונלד רייגן – נשיא ארצות הברית ב-1985, ואף השעון שעל בית המשפט עדיין פועל.

הוא מוצא את אביו ג'ורג' מקפליי, שהוא כעת נער חנון מתבגר ומגושם, כאשר מעסיקו לעתיד, ביף טאנן הוא בריון בית הספר שנוהג להתעלל בו. אך ברגע הגורלי בו היו אמורים הוריו להיפגש ולהתאהב, כאשר אביה של לוריין עומד לפגוע בו במכוניתו, מציל אותו מרטי באינסטינקט ונפגע בעצמו, ומונע מהוריו להיפגש. מרטי מתעורר בבית אמו לוריין ביינס, תלמידת תיכון צעירה ומלאת תשוקה, והופך למושא אהבתה של אמו תחת אביו.

מרטי יוצא אל ביתו של דוק, אך דוק אינו מכיר אותו ומסרב להאמין לסיפורו, עד שמרטי מזכיר לו את שסיפר לו דוק בשנת 1985, על המצאת קבל השטף. עד מהרה מתחוור לדוק שאין באפשרותו לספק את כמות האנרגיה הדרושה לחזרתו של מרטי לעתיד שממנו הגיע, והוא טוען ביאוש כי האפשרות היחידה להספק כזה היא מכת ברק, שכמובן אין לדעת מתי והיכן תתרחש. מרטי שולף מכיסו את העלון שקיבל ב-1985 ומספר לו כי ברק יכה במגדל השעון שעל בית המשפט בשבת הקרובה. דוק מתכנן דרך בה יוכלו לרתום את הכוח מהברק. לפי תוכניתו, הוא יקשור כבלי הארקה למגדל השעון ומרטי יאיץ למהירות 140 קמ"ש ברגע בו יכה הברק במגדל.

דוק מסיק כי מרטי פגם בקו הזמן כאשר מנע מהוריו להיפגש. מאחר שמרטי לא ייוולד אם הוריו לא ייפגשו ויתאהבו, הוא נמצא בסכנת הימחקות מן המציאות. מרטי מנסה להפגיש בין שני הוריו ונכשל שוב ושוב. תוך כדי כך הוא לומד לראשונה כי אביו חובב מדע בדיוני הכותב סיפורים, אך חסר ביטחון עצמי כדי לפרסמם. לאחר שלוריין מזמינה את מרטי למסיבת ריקודים בבית הספר, מציע מרטי לג'ורג' תוכנית בה "יציל" את לוריין ממרטי, אך ביף מופיע לפתע ותוקף את לוריין ומרטי. ג'ורג' מבין כי עליו להציל את לוריין באמת, ובעקבות כך מתעמת עם ביף לראשונה בחייו ומצליח להממו במהלומת אגרוף. לוריין וג'ורג' מתאהבים והולכים לרקוד יחד במסיבה בה הם מתנשקים לראשונה ומבטיחים את קיומו של מרטי.

מרטי מנסה להזהיר את דוק על מותו הצפוי בעתיד בעזרת מכתב אזהרה אותו הוא מגניב לכיס מעילו. דוק קורע את המכתב מבלי לקרוא אותו, משום שהוא מודע לסכנות הטמונות בידיעה של אירועים עתידיים. עקב כך מכוון מרטי את מכונת הזמן 10 דקות מוקדם יותר על מנת להזהיר את דוק לפני שייהרג. אך כאשר הוא מגיע ל־1985 הרכב שוב שובק חיים, ומרטי נאלץ לרוץ רגלית אל הקניון - שכעת נקרא "קניון האורן הבודד", לאחר שמרטי דרס את אחד האורנים ב-1955 - שם הוא צופה ממרחק במחבלים הלובים יורים בדוק בשנית. מרטי מקונן על מות דוק, אך למרבה ההפתעה מתאושש דוק ומראה למרטי כי תחת בגדיו הוא חובש אפוד מגן, לאחר שהסכים פעם אחת לחרוג ממנהגו ולקרוא את מכתב האזהרה. דוק מסיע את מרטי הביתה ונפרד ממנו בנסיעה אל העתיד.

למחרת מגלה מרטי כי שינה את ההיסטוריה – אביו שגדל להיות גבר מלא ביטחון עצמי פרסם את הספרים שכתב והפך לסופר מצליח, לאחיו יש עבודה מוצלחת, אחותו זוכה להצלחה בתחום החברתי, אמו נראית מטופחת ועירנית יותר, וביף הוא בעל עסק קטן לתחזוקת רכב הנותן שירות לאביו תוך גילויי חנופה. מרטי וג'ניפר נפגשים בחנייה, כאשר דוק מגיח במכונת־הזמן היישר משנת 2015, מודאג מאירועים אשר יתרחשו לילדיהם של מרטי וג'ניפר בעתיד, ומבקש ממרטי לבוא איתו. השלושה נכנסים למכונת הזמן, שכעת מסוגלת לטוס באוויר, ויחד הם נוסעים לשנת 2015.

שחקנים ודמויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שם השחקן/ית שם הדמות אודות הדמות
מייקל ג'יי פוקס
 מרטי מקפליי תלמיד תיכון כריזמטי ומרדן בן 17 אשר מיומן ברכיבה על סקייטבורד ובעל כישרון רב בנגינה על גיטרה חשמלית. בזמנו הפנוי מרטי מנגן בלהקת רוק מקומית וחולם בבוא היום להיות מוזיקאי מצליח. מרטי מבלה חלק ניכר מזמנו עם חברו הטוב המדען האקצנטרי דוק אמט בראון ועם חברתו ג'ניפר פארקר. חייו של מרטי מקבלים תפנית קיצונית לאחר שמרטי הופך בסרט לנוסע בזמן הראשון בהיסטוריה במכונת הזמן אותה בנה חברו דוק בראון.
כריסטופר לויד
 ד"ר אמט בראון ממציא מבריק אך אקסצנטרי שמקדיש את חייו להמצאות והניסויים שלו. דוק הוא המנטור והחבר הטוב ביותר של מרטי מקפליי, ולעיתים רבות הוא לוקח עימו את מרטי לניסויים יוצאי הדופן שהוא עורך. ד"ר בראון הופך את מכונית הדלוריאן שברשותו למכונת זמן אשר באמצעותה מרטי חוזר בזמן לשנת 1955. בשנת 1985 דוק חי לבדו עם כלבו איינשטיין. לאורך הסרט, האינטליגנציה, כושר ההמצאה והאופטימיות של דוק מסייעים למרטי להתגבר על מכשולים שונים.
ליאה תומפסון
 לוריין ביינס אמו של מרטי. כשאשר מרטי נוסע בזמן חזרה לשנת 1955 הוא נתקל בה במקרה והיא מתאהבת בו, ובאופן זה הוא מונע מאביו לפגוש אותה במועד בו הוא אמור היה לפגוש אותה. כתוצאה מכך מרטי חייב לוודא כעת שלוריין תתאהב באביו ג'ורג' במקומו.
קריספין גלובר
 ג'ורג' מקפליי אביו של מרטי אשר הוא חנון חסר ביטחון עצמי אשר אוהב במיוחד מדע בדיוני ומתקשה לעמוד על שלו, במיוחד מול הבריון ביף טאנן. בשנת 1955 יש לג'ורג' קשיים רבים מבחינה חברתית, והוא מתקשה במיוחד למצוא את האומץ לדבר עם לוריין. מרטי מסייע לג'ורג' לכבוש את ליבה של לוריין. בעקבות כך ג'ורג' הופך מנער צעיר וביישן לסופר מצליח ובטוח בעצמו עד סוף הסרט.
תומאס פ. וילסון
 ביף טאנן האנטגוניסט העיקרי של הסרט. בשנת 1955 ביף הוא הבריון העיקרי בבית הספר התיכון היל ואלי בו לומד ג'ורג' מקפליי, מכריח את ג'ורג' לעשות עבורו את שיעורי הבית ומהווה את המכשול העיקרי במערכת היחסים בין ג'ורג' ללוריין. בשנת 1985 ביף הוא הבוס של ג'ורג' מקפליי והוא ממשיך להציק לג'ורג'.

הפקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבת התסריט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוברט זמקיס

התסריטאי והמפיק של הסרט, בוב גייל, הגה את הקונספט לסרט ב-1980. גייל ביקר את הוריו בביתם שבסנט לואיס ונתקל בספר המחזור של אביו מתקופת התיכון. הוא תהה אם הוא ואביו היו יכולים להיות חברים אילו היו לומדים יחד. הוא לא חשב כך, אך הבין שהוא יכול לבחון את התאוריה שלו אם יוכל לחזור לתקופה שבה הוא והוריו היו באותו הגיל. כששב ללוס אנג'לס שיתף גייל את הרעיון עם זמקיס, שנזכר בעובדה שסיפוריה של אימו מתקופת התיכון היו סותרים לרוב.[4][5]

גייל וזמקיס החלו לכתוב את הטיוטה לתסריט הסרט בסוף השנה. הם שרטטו ושיחקו כל סצנה כדי לסייע בפיתוח הדיאלוגים והפעולות בסרט.[5] הם האמינו שסרטים רבים העוסקים במסע בזמן מתמקדים בעובדה שהעבר הוא בלתי ניתן לשינוי, ולכן רצו להראות את העבר כניתן לשינוי ואת ההשפעה שתהיה לשינויים אלה על העתיד.[4] בטיוטה נכתב כי פיראט הווידאו, פרופסור דוק בראון, בונה מכונת זמן השולחת את חברו הצעיר, מרטי מקפליי, בחזרה לשנות ה-50 של המאה ה-20, שם הוא קוטע את הפגישה הראשונה של הוריו.[6] בחודש ספטמבר הציגו גייל וזמקיס את רעיונם בפני נשיא חברת סרטי קולומביה פרנק פרייס, שאהב את סרטם הקודם של השניים, "משומשת במצב טוב (אנ')" והיה להוט לעבוד עימם. לדבריו של גייל, הוא נאלץ לרסן את הצעתו הנלהבת של זמקיס לפני שפרייס הספיק לשנות את דעתו עליה.[7] השניים השלימו את כתיבת הטיוטה הראשונה עבור פרייס ב-21 בפברואר 1981, אולם זה האמין שהיא עודנה זקוקה לעידון משמעותי.[6]

כמה רעיונות בתסריט המקורי ננטשו. במקור, לפעולותיו של מרטי ב-1955 הייתה השפעה משמעותית הרבה יותר על העתיד, שהפכו את שנת 1985 לעתידנית ולמתקדמת יותר, אך כל מי שקרא את התסריט לא הסכים עם רעיון זה. אביו של מרטי אמור היה להפוך למתאגרף, כתוצאה מהאגרוף שנתן לביף בנוקאאוט.[8] מכונת הזמן אמורה הייתה להיות חפץ נייח שהוזז על גבי משאית.[9] גייל וזמקיס שאבו השראה מסיפורים אודות מדענים מפורסמים ובחרו להפוך את יוצר מכונת הזמן לאדם פרטי במקום תאגיד או ממשלה חסרי פנים.[10]

גייל וזמקיס שאבו הומור מהניגודים התרבותיים שבין 1955 ל-1985. למשל, כאשר מרטי נכנס לחנות בשנת 1955 בעודו לבוש בבגדים האופייניים ל-1985; בעל החנות שואל את מרטי האם הוא מַלָּח, משום שאפודו דומה לאפוד הצלה. גייל וזמקיס התקשו בכתיבת התסריט, שכן הם היו בשנות השלושים לחייהם ולא הזדהו במיוחד עם אף אחת מהתקופות.[5] הם שאבו השראה מסרטיו של פרנק קפרה,[11] מסדרת הטלוויזיה "אזור הדמדומים", מסרטי מדע בדיוני ומספריהם של רוברט סילברברג ורוברט היינליין.[12] מערכת היחסים הרומנטית בין לוריין מ-1955 לבנה לעתיד הייתה מהאתגרים הקשים ביותר שעלו במהלך כתיבת התסריט.[13] גייל וזמקיס ניסו למתוח את הרעיון עד לקצה האפשרי כדי לשמור את הקהל במתח. הם סברו שלוריין חייב להיות זאת שתפסיק את הקשר; בסרט היא מעירה שנשיקה עם מרטי מרגישה כמו נשיקה עם אחיה. גייל אמר בהומור שאיש לא שאל כיצד היא יכולה לעשות השוואה זאת, אך שהקהל יקבל אותה משום שהוא לא רצה ממילא שהקשר ביניהם יתממש.[7] כתיבת טיוטת התסריט השנייה הושלמה ב-7 באפריל 1981. פרייס בחר שלא לאשר גם אותה.[14]

פיתוח

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטיבן ספילברג

אף על פי שפרייס אהב את טיוטת התסריט השנייה, הוא לא האמין שהיא תמשוך אחריה מישהו. חברת סרטי קולומביה הכניסה את הפרויקט לתהליך של "שינוי מגמה" ("Turnaround" (אנ'); תהליך המאפשר לאולפנים אחרים לרכוש את הפרויקט).[15] התסריט נדחה כארבעים פעמים; לפעמים אף נדחה מספר פעמים על ידי אותם האולפנים.[10] בין הסיבות שניתנו לדחייה כללו את חוסר המשיכה של הקונספט לצעירים מרדניים בני זמננו[15] ואת כישלונם של סרטים אחרים העוסקים במסע בזמן, כגון "שודדי הזמן".[16] חברת סרטי וולט דיסני דחתה את ההצעה משום שסברה שהרעיון שמרטי דוחה את חיזוריה של אימו לעתיד הוא נועז מדי עבור המותג שלה.[17] התומך היחיד בפרויקט היה סטיבן ספילברג, אך מכיוון ששיתופי הפעולה הקודמים של השלושה נחלו הצלחה, הם חששו שהם יהיו מוכרים בתעשיית הקולנוע כאלו שמועסקים רק משום שהם חברים של סטיבן ספילברג. בנוסף, זמקיס נמנע מלפנות לספילברג בתחילת הדרך משום שחשש שאם הסרט לא יזכה להצלחה בקופות ספילברג יסרב בעתיד להפיק יחד איתו סרטים נוספים.[10]

בשל כך בחר זמקיס במקור לביים את הסרט "בעקבות האוצר הרומנטי" במקום את "בחזרה לעתיד".[17] בניגוד לציפיות, הסרט זכה להצלחה משמעותית וזמקיס הרגיש נוח יותר להציע בפני ספילברג להפיק את "בחזרה לעתיד".[8] זמקיס נטר טינה לאולפני יוניברסל, שדחו את הפרויקט, ופנה לספילברג, שהקים חברת הפקה משלו, אמבלין אנטרטיינמנט, באולפני יוניברסל, שם כיהן פרנק פרייס כנשיא החברה.[11] ספילברג לא חיבב את פרייס עקב העובדה שדחה את "אי.טי. – חבר מכוכב אחר" ודרש שמעורבותו בהפקת הסרט "בחזרה לעתיד" תהיה מינימלית. סידני שיינברג מינה עצמו למנכ"ל אולפני יוניברסל כדי לפקח על השקעת האולפנים בפרויקט.[18] קתלין קנדי ופרנק מרשל, מנהלי אמבלין אנטרטיינמנט, הצטרפו לספילברג כמפיקים בפועל של הסרט.[19]

עם זאת, זכויות היוצרים על הסרט נותרו בידי חברת סרטי קולומביה. מחליפו של פרייס בחברה, גאי מקאלוויין (אנ'), עבד על פיתוח סאטירה על הפילם נואר "ביטוח חיים כפול" שבבעלות חברת סרטי יוניברסל, שנקראה "צרות גדולות (אנ')". הדמיון הרב שלו ל"ביטוח חיים כפול" גרם לכך שאולפני קולומביה היו מפרים את זכויות היוצרים של אולפני יוניברסל. מאחר שההפקה עמדה להתחיל ביקש מקאלוויין מפרייס את הזכויות על "ביטוח חיים כפול", ובתמורה קיבל פרייס את הזכויות על "בחזרה לעתיד".[20]

שיינברג הציע מספר שינויים בסרט, כולל שינוי שם הסרט ל"איש החלל מכוכב פלוטו", מתוך אמונה שהשם "בחזרה לעתיד" לא יהדהד בקרב הקהל. גייל וזמקיס לא ידעו כיצד לדחות את הצעותיו של שיינברג מבלי להכעיסו יותר מדי. ספילברג התערב ושלח לשיינברג תזכיר ובו נכתב: "היי סיד, תודה על התזכיר המצחיק ביותר שלך, כולנו צחקנו ממנו מאוד, תמשיך לשלוח".[21] ספילברג ידע ששיינברג יתבייש מכדי שיודה שחשב שיש להתייחס לתזכירו שלו ברצינות.[22] מאוחר יותר טען שיינברג שהסיפור הוא "בולשיט".[23] שיינברג גם רצה לשנות את השם של אימו של מרטי מ"מג" ל"לוריין" (על שם אשתו השחקנית לוריין גארי (אנ')), ולשנות את שמו של "פרופסור בראון" ל"דוק בראון" משום שראה שם זה כנגיש יותר.[24] כתיבת הטיוטה השלישית הושלמה ביולי 1984.[25] הפיתוח הממושך אפשר לגייל ולזמקיס לעדן את הבדיחות בתסריט, במיוחד אלה שכבר התיישנו מאז 1980. הבדיחה על כך שהשחקן לשעבר רונלד רייגן נבחר לנשיא ארצות הברית נותרה בעינה גם לאחר בחירתו מחדש ב-1984.[5]

בעוד שבתחילה מרטי היה אמור לחזור בזמן באמצעות מקרר באתר ניסויים של פצצות גרעין בנבדה, המנהלים של אולפני יוניברסל קבעו בהמשך שהאופן בו ההפקה תכננה לצלם את רגע השיא של הסרט יהיה יקר מדי וכי מוטב שהעלילה של הסרט תתרחש רק בהיל ואלי לצד מגדל השעון. ספילברג שילב את השימוש במקרר באתר ניסויים של פצצות גרעין בסרטו מ-2008 "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח".[26]

ליהוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אריק סטולץ לוהק במקור לתפקיד מרטי מקפליי
מרטי מקפליי (מייקל ג'יי. פוקס) ודוק בראון (כריסטופר לויד) במהלך הניסוי הראשון של מכונת הזמן

מייקל ג'יי. פוקס היה הבחירה הראשונה של יוצרי הסרט לתפקיד מרטי מקפליי. גייל וזמקיס האמינו שתזמון המשחק שלו בסדרה "קשרי משפחה" בתור אלכס פ. קיטון המתוחכם יכול להיות מתורגם להתנהלותו המגושמת של מרטי.[27] ספילברג ביקש ממפיק הסדרה גארי דייוויד גולדברג שיגרום לפוקס לקרוא את התסריט. מחשש שהיעדרותו של פוקס תפגע בהצלחתה של "קשרי משפחה", במיוחד כאשר כוכבת הסדרה מרדית' בקסטר נמצאת בחופשת לידה, גולדברג סירב לתת לפוקס את התסריט.[28] שחקנים צעירים נוספים נשקלו, ביניהם: ג'ון קיוזאק, ג'וני דפ,[16] ראלף מאצ'יו,[22] צ'ארלי שין,[16] ג'ון קראייר, בן סטילר, בילי זיין,[22] רוברט דאוני ג'וניור,[16] מת'יו מודין,[29] כריסטופר תומאס האוול וקורי הארט (שסירב להיבחן).[16] האוול היה המועמד המוביל,[30] אך שיינברג העדיף את אריק סטולץ, שהשתתפותו בסרט הדרמה "מסכה" הרשימה את שיינברג.[31] עם התקרבות תאריך תחילת הצילומים בחר זמקיס בסטולץ.[32] שיינברג הבטיח שאם בחירתו של סטולץ תתברר בדיעבד כלא מוצלחת, הם יוכלו לצלם את הסרט מחדש.[7]

לגילום דמותו של דוק בראון נשקלו שחקנים רבים, בהם ג'ף גולדבלום, ג'ון לית'גו, דאדלי מור,[11] רון סילבר, רובין ויליאמס, ג'ון קליז, מנדי פטינקין וג'ין הקמן.[33] המפיק ניל קנטון הציע את לית'גו, לאחר שעבד איתו ועם כריסטופר לויד בסרט "הרפתקאותיו של בוקארו באנזיי ברחבי הממד השמיני". לית'גו לא יכול היה לגלם את הדמות והתפקיד הוצע ללויד. הוא היסס להצטרף להפקה עד שחברו עודד אותו לקחת את התפקיד.[34] המדען אלברט איינשטיין והמנצח לאופולד סטוקובסקי היו ההשראה לשיערו הלבן והפרוע של דוק בראון.[35] בהמשך הוחלט שגבו של דוק בראון יהיה כפוף בסרט מכיוון שלויד (שגובהו היה אז 1.85 מטרים) היה גבוה בהרבה מפוקס (שגובהו היה 1.65 מטרים), ובאופן זה היה נדמה שהגבהים ביניהם לא גדולים מדי.[22]

בעודם בוחנים את כישוריו של סטולץ התוודעו יוצרי הסרט לליאה תומפסון.[36] קריספין גלובר נעזר בגינוניו הרבים בגילום דמותו של ג'ורג' מקפליי הצעיר. גייל תיאר את הופעתו של גלובר בסרט כ"משוגעת",[8] וזמקיס, כך על פי הדיווחים, לא התרצה מגינוניו של גלובר והורה לו להיות מאופק יותר בעודו מגלם את דמותו של ג'ורג' המבוגר.[37] במהלך צילומי הסרט איבד גלובר את קולו ונאלץ לדבב כמה משורותיו.[22] לדברי פוקס, גלובר סירב להיצמד להוראות הבימוי בעניין מיקום ותנועה על הסט – והעדיף לנוע בחופשיות לפי שיקול דעתו, בלי התחשבות במיקום המצלמות – דבר שעורר תסכול בקרב צוות ההפקה.[38]

לגילום דמותו של ביף טאנן נשקלו שחקנים רבים, בהם בילי זיין[39] וטים רובינס.[22] אולם לבסוף נבחר השחקן תומאס פ. וילסון. דמותו של ביף הייתה תפקידו הראשי הראשון בקולנוע.[40] בילי זיין גילם בסרט את מאץ', אחד מחבריו הבריונים של טאנן.[41]

במקור לוהקה לתפקיד ג'ניפר פארקר השחקנית מלורה הארדין, אולם לאחר פיטוריו של סטולץ היא פוטרה גם כן, בטענה שהייתה גבוהה מדי בשביל לגלם את הדמות לצד פוקס.[31] היא הוחלפה בשחקנית קלאודיה וולס, שמועמדותה לתפקיד נדחתה קודם לכן בשל מחויבותה לצילום סדרת טלוויזיה, אך זו הסתיימה כעבור זמן קצר.[42] השחקניות קירה סדג'וויק וג'יל שולן נשקלו גם הן לגילום הדמות.[43][44] חיית המחמד של דוק בראון, כלב בשם איינשטיין, היה במקור שימפנזה בשם שמפ. אולם שיינברג התעקש שסרטים בהשתתפות שימפנזים מעולם לא הצליחו והרעיון שונה.[16] ג'יימס טולקן לוהק לתפקיד מר סטריקלנד, מנהל בית ספרו של מרטי.[45] הזמר יואי לואיס הופיע הופעת אורח בתחילת הסרט כשופט ב"קרב הלהקות". לואיס הסכים להשתתף בסרט כל עוד לא יקבל על כך קרדיט ויוכל להסתוות.[46]

צילומי הסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצילומים עם סטולץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסצנות מחוץ לבית משפחת מקפליי צולמו בפועל מחוץ לבית זה שבלוס אנג'לס

שלב הצילומים החל ב-26 בנובמבר 1984,[47] בהתאם ללוח זמנים בן 14 שבועות שעתיד היה להסתיים ב-28 בפברואר 1985,[48] עם תקציב מוערך של 14 מיליון דולר.[49] הצילומים נערכו בעיקר בשטחי אולפני יוניברסל (אנ') ובאתרים אחרים בקליפורניה. דין קאנדי, שעוד קודם לכן עבד עם זמקיס בסרט "בעקבות האוצר הרומנטי", שימש צלם הסרט.[8] ארתור שמידט והארי קרמידס שימשו עורכים.[50]

בשל לוח הזמנים הצפוף, העריכה התבצעה במקביל לצילומים.[51] ב-30 בדצמבר 1984 סקר זמקיס את הסצנות הקיימות עם שמידט וקרמידס.[52] זמקיס היסס לסקור את הצילומים משום שהיה עלול, למעשה, לבקר את עצמו,[53] אך הוא האמין שיכולת המשחק של סטולץ לא עבדה כראוי, וכבר רשם לפניו מספר סצנות שרצה לצלם מחדש. הוא ביקש שגייל והמפיקים יראו את הצילומים; כולם הסכימו שסטולץ לא מתאים לתפקיד.[10] לדעתם, סטולץ ביצע את התפקיד בצורה חזקה, רצינית וללא אנרגיה "מטורפת", כפי שרצו.[40] גייל הגדיר את סטולץ כ"שחקן טוב בתפקיד הלא נכון".[1]

סטולץ השתמש בטכניקת משחק מתודי ונותר שרוי בדמותו של מרטי גם כאשר לא צולם, ולכן סירב להיענות לשמו האמיתי. דבר זה הוביל לעימותים בין סטולץ לחלק מהשחקנים והצוות, כולל תומאס וילסון. סטולץ השתמש במלוא כוחו כשהדף את וילסון בסצנות בסרט, במקום להעמיד פנים שהוא אכן עושה זאת – חרף מחאותיו של וילסון.[40] לדברי ספילברג, זמקיס היה זקוק למחליף לפני שיפטר את סטולץ, אחרת הסתכן בביטול הפקת בסרט.[54] זמקיס והמפיקים ביקשו משיינברג רשות לעשות כל שניתן על מנת לאפשר את השתתפותו של פוקס.[40] ב-3 בינואר 1985 סיפר גולדברג לפוקס על הסתרת תסריט הסרט ממנו, ושהיוצרים רוצים לדעת האם הוא מעוניין להשתתף בו. כוכבת "קשרי משפחה" מרדית' בקסטר שבה לשחק בסדרה, ועל כן יכלו להיות גמישים יותר עם פוקס כל עוד "קשרי משפחה" מקבלת עדיפות. פוקס הסכים להצעה מבלי לקרוא את התסריט.[55] המעבר לא יכול היה להתרחש באופן מיידי והצילומים עם סטולץ נמשכו, מבלי שיידע שהוא עתיד להיות מוחלף.[40]

ב-10 בינואר 1985 הודיע זמקיס לסטולץ על פיטוריו.[40] זמקיס תיאר זאת כ"פגישה הקשה ביותר בחיי, והכול היה באשמתי. שברתי את ליבו [של סטולץ]".[7] נטען כי סטולץ אמר למאפרו שהוא איננו קומיקאי ושלא הבין מדוע לוהק לתפקיד מלכתחילה.[56] המפיקים הודיעו לצוות השחקנים הראשי וליתר הצוות שחלק ניכר מהסרט יצולם מחדש.[57] לדברי קאנדי, רוב אנשי הצוות ראו בהחלפתו של סטולץ "חדשות טובות".[8] מאוחר יותר אמרו חברי הצוות שהיו רמזים ברורים לכך שסטולץ יוחלף; מעצבי התפאורה התבקשו לא לשנות את הסט של 1955 וסצנה הכוללת שיחה בין מרטי לדוק צולמה כשרק דוק נראה בה. עם סטולץ צולמו סצנות מפתח רבות, בהן נסיעתו של מרטי לשנת 1955 בדלוריאן. הסצנה האחרונה שצולמה עימו הייתה חזרתו של מרטי לשנת 1985.[40] הצילומים התעכבו בלוח הזמנים, עם אובדן של 34 ימי צילום ועלות נוספת של 3.5–4 מיליון דולר, כולל מימון שכרו המלא של סטולץ.[58]

הצילומים עם פוקס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיכר בית המשפט של היל ואלי באולפני יוניברסל כפי שהוא נראה בסרט "בחזרה לעתיד"

הצילומים עם פוקס החלו ב-15 בינואר 1985.[59] הסצנה הראשונה שצולמה עימו הייתה עם ליאה תומפסון, כאשר דמויותיהם נפגשות לראשונה בחדר השינה של לוריין בשנת 1955.[60] במהלך אותו היום השתתף פוקס בצילומי הסדרה "קשרי משפחה", לפני שנסע לאתר הצילומים של "בחזרה לעתיד". לעיתים קרובות לא שב לביתו עד לבוקר שלמחרת, ובסופי השבוע נדחה לוח הזמנים עוד יותר מכיוון ש"קשרי משפחה" צולמה מול קהל חי.[8] הנהגים שהסיעו את פוקס לביתו מסט הצילומים נאלצו לעיתים קרובות לשאת אותו למיטתו.[7] הדבר נמשך עד אפריל, עת הסתיימו צילומי "קשרי משפחה".[61] לדברי גייל, היותו של פוקס צעיר גרמה לו להתמודד עם זמן שינה מצומצם מהרגיל;[8] פוקס טען כי הדבר היה "מתיש", אך שווה את המאמץ.[5] עם התקדמות לוח הזמנים החל פוקס לצבור יותר ויותר אנרגיה במהלך הסצנות שבהן השתתף, אך התקשה להישאר ער מחוץ לסט. הוא הוסיף כמה שורות כששכח את הטקסט המקורי, ואף חיפש מצלמת וידאו (קמקורדר (אנ')) על הסט של "קשרי משפחה", לפני שהבין שהיא בעצם הייתה אביזר תפאורה לסרט.[62]

כדי לפצות על לוחות הזמנים הסותרים שלו ולהפחית את עלויות ההפקה, כמה סצנות בהן מעורב מרטי צולמו ללא פוקס, שצילם את תפקידו בנפרד מהן.[8] צילום מחדש של סצנות אפשר ליוצרי הסרט לזהות בעיות בהן וליישם רעיונות חדשים. כדי להימנע מבניית סט נוסף, סצנת הפתיחה, בה נעה המצלמה לאורך מכלול השעונים במעבדה של דוק בראון, החליפה סצנה שבה מרטי מפעיל אזעקת אש על מנת לחמוק מעונשו שקיבל בבית הספר.[63] הפרשי הגבהים בין סטולץ לפוקס חייבו שינויים נוספים, כמו סצנה שבה פוקס מלמד את ג'ורג' מקפליי כיצד להכות באגרוף, משום שפוקס לא הצליח להגיע לאביזר הדרוש.[64] לדברי גייל, ברגע שפוקס החליף את סטולץ השתפרה האווירה על סט הצילומים.[7] תומפסון סיפר באופן אנקדוטלי שבעוד שסטולץ אכל ארוחת צהריים לבדו במעונוע (קרוואן) שלו, אכל פוקס ארוחת צהריים עם צוותי השחקנים וההפקה.[65]

לצורך הצילומים ההפקה השתמשה במיקומים רבים ברחבי לוס אנג'לס וסביבתה. מגדל השעון וכיכר העיר הם מבנים ששכנו במגרש אולפני יוניברסל ביוניברסל סיטי שבקליפורניה.[66] בשל הקשיים והעלויות הכרוכים ביצירת מראה מתאים לאזור צילום בסגנון של 1955, התעקשו אנשי ההפקה להשתמש בסטים של חברת סרטי יוניברסל.[67] בית ספר תיכון בעיר ויטייר (אנ') שימש בית הספר התיכון של היל ואלי. ביתו של מרטי ואחוזות ליון שמסביב לו נמצאים בעמק סן פרננדו. כמה מאתרי המגורים המצולמים בסרט שוכנים בפסדינה: בתיהם של לוריין וג'ורג' וביתו של דוק בראון משנת 1955. הסצנות המתרחשות ב-1985 מחוץ לקניון Twin Pines, ובסוף הסרט מחוץ לקניון Lone Pine, צולמו במרכז קניות בעמק סן גבריאל. סצנת הנשף, בה הכירו ג'ורג' ולוריין ב-1955, צולמה במרתף הכנסייה המתודיסטית המאוחדת של הוליווד (אנ').[66]

ההפקה סיימה לצלם את הסרט לאחר 107 ימים, ב-26 באפריל 1985.[68]

פוסט-פרודקשן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
האולם בו נערכה הקרנת המבחן של הסרט

ארתור פ. רפאולה שימש מפקח הפוסט-פרודקשן, אך בהמשך הפך לאחראי על היבטים רבים שלא נכללו בתפקידו, כולל תקציבים, עיצוב סטוריבורד ופתרון בעיות כללי. תפקידים אלה היו שייכים במקור לקנדי ולמרשל, אך שניהם עסקו אז בסרטים אחרים. שמידט התקשה בעריכת הסרט משום שהיה צריך לדמיין היכן יתווספו האפקטים המיוחדים מאוחר יותר; לא היה זמן או תקציב לעריכת הסרט מחדש לאחר מכן.[69]

גרסה גולמית של הסרט הוכנה להקרנת מבחן בסן חוזה, באמצע מאי 1985, שלושה שבועות בלבד לאחר סיום הצילומים.[70] הקהל נראה אדיש לכאורה לפתיחה עמוסת השעונים, אך התלהב לאחר הופעת הדלוריאן.[71] בהקרנת מבחן נוספת בלונג ביץ' השיבו 94% מהצופים כי ימליצו על הסרט; 99% דירגו אותו כטוב מאוד או מצוין.[17] גייל אמר שבאולם שררה דאגה כאשר כלבו של דוק, איינשטיין, נשלח למסע בזמן, מכיוון שהקהל האמין שהוא אכן נהרג.[8] הסרט צולם מחדש והוקרן שוב באולם אלפרד היצ'קוק באולפני יוניברסל עבור מנהליו, כולל שיינברג.[72] שיינברג התרשם מהסרט כל כך עד שהקדים את תאריך היציאה המתוכנן ל-3 ביולי 1985, כדי שיוכלו להקרינו יותר זמן בבתי הקולנוע במהלך הקיץ.[1] תאריך הבכורה החדש קיצר את לוח הזמנים של הפוסט-פרודקשן לתשעה שבועות בלבד עבור הכנת אפקטים מיוחדים ועריכה.[8] זמקיס בילה חלק ניכר מחודש יוני במהלכים נמרצים לסיים את הסרט.[17]

מבין הסצנות שנמחקו מהסרט נכללות: סצנה בה מסתכל דוק על גיליון של "פלייבוי" ומעיר שהעתיד נראה טוב יותר;[10] סצנה משנת 1985 שבה ג'ורג' נאלץ לקנות כמות גדולה של שבבי בוטנים מנערה צעירה;[73] סצנה של ג'ורג' הצעיר ננעל בתא טלפון ציבורי על ידי האיש הקוטע את ריקודו עם לוריין;[74] וסצנה שקוצרה בה מעמיד מרטי פנים שהוא "דארת' ויידר".[73] זמקיס וגייל שקלו לקצץ את הסצנה בה מבצע מרטי את השיר "Johnny B. Goode" משום שהיא לא קידמה את סיפור העלילה, אך הקהל בהקרנת המבחן דווקא אהב את הסצנה והוחלט שלא לעשות כן.[75] נטען כי ידו של סטולץ מופיעה בסרט המוגמר, בסצנה שבה מכה מרטי את ביף. עם זאת, גייל ציין שלא ניתן לדעת זאת מבלי לבדוק את הנגטיב המקורי של הסרט, דבר העלול לפגוע בו.[76] הליך הקיצוץ האחרון בסרט הושלם ב-23 ביוני 1985. אולפני יוניברסל פרסמו מודעת פרסום בת עמוד שלם במגזין "וראייטי", בה הודו האולפנים לחברי צוות הפוסט-פרודקשן על השלמת עבודתם בזמן.[77] התקציב הסופי של הסרט עמד על 19 מיליון דולר.[78]

  • חלק מהתפאורה של הסרט הראשון אשר הוצבה במקור בכניסה לשכונת "Lyon Estates" אשר ביישוב היל ואלי בה מרטי ובני משפחתו מתגוררים ב-1985
    חלק מהתפאורה של הסרט הראשון אשר הוצבה במקור בכניסה לשכונת "Lyon Estates" אשר ביישוב היל ואלי בה מרטי ובני משפחתו מתגוררים ב-1985
  • הסצנות מחוץ לאחוזה של דוק צולמו בפועל מול בית גמבל (אנ') אשר בעיר פסדינה שבקליפורניה
    הסצנות מחוץ לאחוזה של דוק צולמו בפועל מול בית גמבל (אנ') אשר בעיר פסדינה שבקליפורניה

פסקול

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – Back to the Future: Music from the Motion Picture Soundtrack

אלן סילבסטרי הלחין את פסקול הסרט; הוא עבד בעבר עם זמקיס בסרט "בעקבות האוצר הרומנטי". ההכוונה היחידה שזמקיס נתן לסילבסטרי הייתה "זה חייב להיות גדול". סילבסטרי השתמש בפסקול תזמורתי כדי ליצור צליל שעמד בניגוד לתפאורה של עיירה קטנה ולאירועים המשמעותיים בה המשנים את הזמן שבו הם מתרחשים. הוא רצה ליצור נושא הירואי שיהיה ניתן לזיהוי באופן מיידי.[7]

יואי לואיס קיבל פנייה לכתוב שיר נושא לסרט. הוא נפגש עם גייל, ספילברג וזמקיס, שהתכוונו שלואיס ולהקתו (אנ') יהיו הלהקה האהובה על מרטי. למרות המחמאות שקיבל לואיס, הוא לא רצה להשתתף בסרט משום שלא ידע לכתוב שירי לסרטים ולא רצה לכתוב שיר בשם "בחזרה לעתיד". אולם זמקיס הבטיח ללואיס שהוא יכול לכתוב כל שיר שירצה. לואיס הסכים להגיש את השיר הבא שכתב, "The Power of Love".[46] לואיס טוען שהשיר היה השיר הראשון שלו, אולם לדברי זמקיס, לואיס הגיש לפני כן שיר נוסף שנדחה.[79] מאוחר יותר נענה לואיס לבקשתו של זמקיס לכתוב שיר נוסף, "Back in Time".[46]

המוזיקאי אדי ואן היילן ביצע את ריף הגיטרה שמרטי (בעודו לבוש כ"דארת' ויידר") משתמש בו כדי להעיר את ג'ורג'. יוצרי הסרט רצו להשתמש במוזיקה של ואן היילן, אך להקתו של לואיס סירבה להשתתף, אז ואן היילן השתתף בעצמו. מארק קמפבל סיפק את קול השירה של מרטי, אך לא קיבל על כך קרדיט, מכיוון שיוצרי הסרט רצו להעמיד פנים שפוקס אכן שר. כאשר נודע על כך למפקח על המוזיקה בונס האו (אנ'), הוא הבטיח לקמפבל כפיצוי אחוז קטן מהכנסות הפסקול.[80] הגיטריסט פול הנסון (אנ') לימד את פוקס כיצד להשתמש בגיטרה כדי לנגן את "Johnny B. Goode" והכוריאוגרף בראד ג'פריס לימד את פוקס במשך ארבעה שבועות כיצד לשכפל תנועות שונות של כוכבי רוק שהפכו פופולריות על ידי אמנים מפורסמים אחרים, דוגמת פיט טאונסנד, ג'ימי הנדריקס וצ'אק ברי.[81][82] ברי סירב לעשות שימוש בשיר עד יום לפני הצילומים, וקיבל 50,000 דולר עבור הזכויות.[83] הארי ווטרס ג'וניור ביצע בסרט את השיר "Earth Angel".[84]

עיצוב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפקטים מיוחדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת אינדסטריאל לייט אנד מג'יק פיתחה את האפקטים המיוחדים של הסרט תחת פיקוחם של קן רלסטון וקווין פייק.[85][86] הסרט מכיל כ-32 צילומים של אפקטים מיוחדים, בהשוואה ל-300 צילומים כאלה האופייניים לסרטים בעלי תקציב גבוה יותר בזמנו.[22] אף על פי שעבד במקביל על הסרטים "הגוניס" ו"קוקון", לקח על עצמו רלסטון גם את "בחזרה לעתיד" משום שהוא דרש מעט מאוד אפקטים. לצוות היה לוח זמנים בן תשעה וחצי שבועות, שהצטמצם לפחות מתשעה לאחר שחברת סטי יוניברסל הקדימה את תאריך היציאה. חברת אינדסטריאל לייט אנד מג'יק עבדה על הסרט עד לרגע שהיה צריך למסור אותו להדפסת סלילי הסרט הקולנועיים.[85]

לוח הזמנים הצפוף פגע באיכות האפקטים המיוחדים. רלסטון התאכזב מהסצנה שבה ידו של מרטי דוהה כאשר עתידו משתנה. פוקס צולם בנפרד מידו והשניים צולמו יחד; היד צולמה בעדשה רחבת-זווית, מה שגרם לה להיראות גדולה מדי, והיה צורך להקטין אותה. זמקיס רצה דהייה עדינה, אך היא גרמה לעיגול קטן של היד לדהות ולא היה זמן לתקן זאת.[85] אפקט סיום הפיצוץ הגרעיני המקורי נחשב מסובך ויקר מדי, ועלותו מוערכת במיליון דולר.[63] המנהל האמנותי אנדרו פרוברט (אנ') תכנן את הסצנה, אשר הייתה אמורה להיווצר באמצעות תפאורות ומיניאטורות.[87]

אפקט הברק הפוגע במגדל השעון, שפותח על ידי מחלקת האנימציה של וס טקהאשי (אנ'), תואר כ"ברק הגדול ביותר בהיסטוריה של הקולנוע". האפקט נועד להופיע מרחוק ולהתקרב, אך הצילומים צולמו קרוב מדי למגדל ולא היה מספיק מקום בינו לבין ראש הפריים. בנוסף, התעוררה בעיה עם הצגת הברק על פני המסך למשך זמן רב מדי, מכיוון שהאפקט הפך למונפש בצורה ברורה יותר. זמקיס בחר פריים בודד של הברק בצורת "S", ביקש שהאפקט יתמקד בצורה זו ויצומצם לעשרים פריימים. הברק צויר בדיו שחור על גבי נייר לבן; אפקטים מפעפעים וזוהרים נוספו לברק על ידי המחלקה האופטית בחברת אינדסטריאל לייט אנד מג'יק.[88]

מכונת הזמן – הדלוריאן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדמיה של הדלוריאן משנת 2021
ערך מורחב – דלוריאן (מכונת זמן)

מכונית הדלוריאן פותחה תחת פיקוחו של מעצב ההפקה לורנס ג. פול,[86] שעיצב אותה יחד עם פרוברט והאמן רון קוב (אנ').[89] הם רצו שכלי הרכב ייראה מחובר יחדיו מחלקים משותפים.[86] מכונת הזמן הייתה במקור מקרר. אולם ספילברג דחה את הרעיון עקב החשש שילדים שיצפו בסרט ינסו לנעול עצמם במקררים ישנים.[87] זמקיס הציע את מכונית הדלוריאן משום שהיא מציעה ניידות ועיצוב ייחודי; דלתותיה המיוחדות יגרמו לה להיראות כמו עב"ם חייזרי משנות ה-50.[4] חברת פורד הציעה 75,000 דולר כדי להשתמש בפורד מוסטנג במקום הדלוריאן; בתגובה ענה גייל: "דוק בראון לא נוהג במוסטנג מזדיינת".[7] מייקל פינק נשכר כאיש קשר במחלקת האמנות ועליו הוטלה המשימה לממש את הסקיצות של קוב לדלוריאן ולפקח על בנייתה. הוא גויס על ידי פול וקנטון, שעבדו איתו בהפקת הסרטים "בלייד ראנר" ו"הרפתקאותיו של בוקארו באנזיי ברחבי הממד השמיני". לפינק היה פרויקט מתוכנן אך הוא הסכים לעזור בשבועות הפנויים שנותרו לו.[86] שלוש מכוניות דלוריאן משומשות נרכשו מאספן מכוניות: אחת לצורך פעלולים, אחת לאפקטים מיוחדים וכאביזר תפאורה מפורט יותר לצילומי תקריב.[90] הן לא היו אמינות והתקלקלו לעיתים קרובות.[7] המהירות בת 88 מייל לשעה (142 קילומטרים לשעה) נבחרה כמהירות הנדרשת על מנת לנוע בזמן משום שקל היה לזכור אותה, וגם משום שנראתה "מגניבה" על פני מד המהירות.[83]

בסצנה האחרונה בסרט, בה נראית הדלוריאן כשהיא מעופפת, נעשה שימוש בשילוב של קטעי לייב אקשן, קטע אנימציה ודגם בקנה מידה של 1:5 (באורך של כ-840 מילימטרים) שנבנה על ידי סטיב גולי וצוות חנות הדגמים.[85] הפעולה בה הדלוריאן נוסעת בזמן נקראה אפקט "פרוסת הזמן". זמקיס ידע שהוא רק רוצה שהמעבר יהיה אלים. הוא תיאר את המעבר שרצה כ"ניאנדרטל היושב על מכסה המנוע של הדלוריאן וקורע את מרקם הזמן שלפניו".[88]

ארט דיירקשן ואיפור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דרו שטרוזן

בסרט נעשה שימוש בשמות של מותגים אמיתיים, כמו טקסאקו (אנ'), כדי להפוך את הסטים לריאליסטיים יותר, והמפיקים דרשו לכלול מותגים מסוימים ששילמו עבורם על מנת שיופיעו בסרט. חברת דלק לא מזוהה הציעה סכום גדול כדי להיכלל, אך פול השתמש בטקסאקו משום שהזכירה לו בדיחה מתוכנית קומית אמריקאית.[91] בחירה זו עוררה מספר מחלוקות, למשל כשחברת פפסיקו, חברת האם של פפסי, רצתה להשמיט בדיחה על משקה מוגז שהיה שייך ליריבתה, קוקה-קולה.[10] נדרשו עשרים שענים על מנת לסנכרן את השעונים הרבים המופיעים בסצנת הפתיחה, וגלגלות שימשו כדי להפעיל אותם בו-זמנית.[83] את כרזת הסרט עיצב דרו שטרוזן.[92] המפיקים קיוו שעיצובו המבוקש של שטרוזן תעורר עניין נוסף בסרט.[93]

הסרט משתמש בעיבוד מסוגנן של האסתטיקה של שנות ה-50, הקרוב יותר לפרשנויות של תוכניות טלוויזיה מאשר לשחזור מדויק. נעשה שימוש בטכנולוגיות מודרניות, כמו בדים עכשוויים, משום שהמעצבים האמינו שהאופנה של שנות ה-50 אינה די מעניינת.[13] כדי לייצג דמויות לאורך שלושה עשורים, יוצרי הסרט לא רצו ששחקנים מבוגרים יותר יחליפו את השחקנים הצעירים, מתוך אמונה שהשינוי יהיה ברור מאליו ומסיח את הדעת. המאפר קן צ'ייס ביצע בדיקות איפור על השחקנים הצעירים על מנת שיראו מזדקנים; אולם התוצאות הראשוניות וגם הסופיות היו מתסכלות בעבורו. צ'ייס התקשה לאזן בין הזדקנות השחקנים לבין שמירה על מראה טבעי מספיק כדי להישאר מוכרים.[94]

הקרנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמליל הסרט
ערך מורחב – 1985 בקולנוע

עד יוני 1985 חוותה תעשיית הקולנוע שפל של 14% בירידה במכירות הכרטיסים, לעומת שיא במכירות של 4 מיליארד דולר שנרשם בשנה הקודמת. בתקופת הקיץ (שהחלה בשבוע האחרון של מאי) תוכננו לצאת לאקרנים 45 סרטים, כולל "רמבו 2", "הגוניס" ו"רצח בעיניים". עלייה זו ביציאת הסרטים לאקרנים, של 25%, לעומת השנה הקודמת, הובילה לחששות בקרב אנשי המקצוע בתעשייה, לפיהם התחרות תפצל את הקהל ותגביל את התשואות הכספיות, בתקופה שבה העלות הממוצעת של הפקה ושיווק סרט עלתה 14.5 מיליון דולר ו-7 מיליון דולר בהתאמה. הקצאת תקציב גבוה יותר על מנת להבטיח צוות שחקנים פופולרי, ולכן גם רווחי, נחשבה לסיכון מתאים.[95] רוב הסרטים שתוכננו לצאת לאקרנים כוונו לקהל צעיר יותר, תוך התמקדות בפנטזיה ובעל-טבעי. בהתאם לתקופה, אלמנטים אלה השתמשו לעיתים קרובות במקור טכנולוגי במקום קסום.[96] רק סרטים בודדים, דוגמת "קוקון" ו"הכבוד של פריצי", כוונו לקהל המבוגרים.[97]

בתחילה, "בחזרה לעתיד" אמור היה לצאת לאקרנים במאי 1985,[47] אך הבכורה נדחתה מאוחר יותר לחודש אוגוסט.[7] שיינברג הקדים את תאריך הבכורה ל-3 ביולי, מה שהעניק לסרט 16 ימי הקרנה נוספים בבתי הקולנוע, בתקופה הרווחית ביותר של תעשיית הקולנוע בשנה. המהלך הציע כ-100,000 הקרנות נוספות, בשווי כולל מוערך של 40 מיליון דולר. שיינברג אמר שהוא גם רוצה להימנע מהתפיסה השלילית של סרטים שיצאו לאקרנים מאוחר יותר בתקופת הקיץ; עקב העובדה ששוברי קופות אחרים יצאו בדרך כלל מוקדם יותר. שינוי תאריך הבכורה דרש עריכת משא ומתן מחודש עם בעלי בתי הקולנוע כדי להבטיח אולמות הקרנה, בשוק שכבר היה צפוף. בערים מסוימות נדרש על פי חוק להציג סרט למציגים לפני הרכישה; גרסה לא-גמורה של הסרט הוצגה לבעלי בתי קולנוע ולקהל צעיר. הם תיארו אותו כסרט פחות טוב מ"אי.טי. – חבר מכוכב אחר" או "מכסחי השדים", אך עדיין שיערו שיהיה ללהיט קופתי מובטח.[1]

הכנסות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכרזה העברית להקרנות לציון 40 שנה משנת 2025

בארצות הברית ובקנדה, "בחזרה לעתיד" יצא לאקרנים באופן נרחב ב-3 ביולי 1985, לקראת סוף השבוע של יום העצמאות.[98] הסרט הכניס 3.6 מיליון דולר במהלך הקרנות הבכורה בימי רביעי וחמישי (3 ו-4 ביולי),[99] ועוד 11.3 מיליון דולר במהלך סוף השבוע הראשון שלו ב-1,420 בתי קולנוע – ממוצע של 7,853 דולר לכל בית קולנוע.[100] "בחזרה לעתיד" היה לסרט מספר אחת של סוף השבוע הראשון ליציאתו.[101] אף על פי שירד למקום השני בסוף השבוע הרביעי שלו, "בחזרה לעתיד" חזר למקום הראשון בסוף השבוע החמישי שלו ונשאר שם במשך שמונת השבועות הבאים.[100]

הסרט הכניס 155 מיליון דולר עד אוקטובר, עבר את הכנסותיו בקופות של "רמבו 2" (עם 149 מיליון דולר) והפך לסרט הרווחי ביותר של 1985.[102] בסוף הקרנתו בבתי הקולנוע הכניס "בחזרה לעתיד" 210.6 מיליון דולר בקופות.[99] אתר האינטרנט "Box Office Mojo" העריך כי נמכרו יותר מ-59 מיליון כרטיסים לסרט.[103]

עם זאת, שנת 1985 נחשבה לשנה לא מוצלחת לקולנוע. למרות מספר שיא של יציאות סרטים לאקרנים, מכירות הכרטיסים ירדו ב-17% בהשוואה ל-1984.[97] מנהלים בתעשייה תלו בעיה זו, בין היתר, בחוסר מקוריות מצד היוצרים[104] ובעודף סרטים לנוער המכוונים לאנשים מתחת לגיל 18. רק "בחזרה לעתיד" ו"רמבו 2" נחשבו לשוברי קופות בשנה זו. לאחר שנים של הפקות לא מוצלחות העלה "בחזרה לעתיד", לצד סרטים נוספים דוגמת "מסכה", את קרנה של חברת סרטי יוניברסל בחזרה.[97]

מחוץ לארצות הברית וקנדה, הסרט גרף עוד 170.5 מיליון דולר והפך אז לסרט השלישי הכי מכניס של שנת 1985, אחרי "זיכרונות מאפריקה" (179.1 מיליון דולר) ו"רוקי 4" (172.6 מיליון דולר).[105] בסך הכול, הסרט גרף 381.1 מיליון דולר ברחבי העולם, מה שהפך אותו לסרט המכניס ביותר של 1985, לפני "רוקי 4" (300.5 מיליון דולר) ו"רמבו 2" (300.4 מיליון דולר).[106] הסרט זכה למספר מהדורות מחודשות בבתי הקולנוע לציון יום השנה ליציאתו, כולל גרסה מחודשת שהוקרנה בשנת 2010. מהדורות אלו העלו את סך ההכנסות העולמי שלו ל-388.8 מיליון דולר (נכון לאוקטובר 2025).[3]

לציון 40 שנה להקרנת הבכורה עלה הסרט לאקרנים מחדש למשך שבוע אחד בלבד, החל מ-31 באוקטובר 2025. ביום הראשון לעלייתו מחדש בקולנוע הכניס הסרט 1.56 מיליון דולר.[107] עלייתו מחדש לאקרנים הייתה גם הפעם הראשונה בה הוצג הסרט בפורמטים גדולים ובעלי איכות גבוהה יותר, כולל IMAX.[108]

הפצות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה ביתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הופץ על גבי פורמט VHS ב-22 במאי 1986,[109] הפך לסרט הראשון שמכר 450,000 יחידות בעלות אותו מחיר (79.95 דולר ליחידה אחת),[110] והקלטת הייתה לקלטת הנמכרת ביותר של 1986.[111] לא תוכנן להוציא סרט המשך עד לתקופה שאחרי יציאתו לאקרנים, ועל כן נכתב בגרסת ה-VHS, לאחר סצנת הסיום של הסרט, "המשך יבוא...". אולם כאשר יצא הסרט על גבי DVD בשנת 2002 הוסר המשפט.[112] בשנת 2010 יצא הסרט לראשונה בפורמט בלו-ריי, לציון 25 שנים ליציאתו. ההוצאה כללה סרט תיעודי בן שישה חלקים, שכלל ראיונות עם השחקנים וצוות ההפקה, צילומי מאחורי הקלעים, סצנות שנמחקו וקליפים נלווים מכל שלושת הסרטים. בנוסף נכללו לראשונה קטעים של סטולץ בגילום מרטי מקפליי.[12] בשנת 2020, לציון 35 שנה ליציאתו, יצאה גרסת 4K Ultra HD מחודשת בפורמט Blu-ray ו-Ultra HD Blu-ray (אנ'). בנוסף לתוספות שנכללו במהדורות קודמות, מהדורה זו כללה קטעי אודישנים של השחקנים ובדיקה של אביזרי הסרט בהנחיית גייל.[113]

פסקול הסרט יצא לאור ביולי 1985, על גבי קלטת שמע, אריך-נגן ותקליטור.[114] הסינגל המוביל מתוך אלבום הפסקול, "The Power of Love", הגיע למקום הראשון בבילבורד הוט 100. בתחילה היו המכירות איטיות, אך בסופו של דבר הגיע האלבום למקום ה-12 בבילבורד 200, בין היתר בזכות הצלחתו של "The Power of Love".[115] הפרטיטורה של אלן סילבסטרי לסרט יצאה לאור בשנת 2009 במהדורה מוגבלת על גבי תקליטור, והכילה את פסקול הסרט ווריאציות שלא יצאו לאור עד עתה.[116] אלבומי הפסקול של שלושת הסרטים יצאו לאור לראשונה על גבי אריך-נגן בשנת 2016, בנפרד וכקובץ.[117]

מדיות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתקן השעשועים באולפני יוניברסל יפן, 2011

מכיוון שהסרט לא כוון במיוחד עבור ילדים והמרצ'נדייזינג עבור סרטים היה תחום חדש יחסית,[118] לא הוצא מרצ'נדייז משמעותי לקראת יציאתו לאקרנים של הסרט.[119] נובליזציה של הסרט יצאה לאור כבר ב-1985.[120] הסרט וסרטי ההמשך שלו הוצגו מאז במגוון רחב של מוצרים, כולל: פליימוביל, קלפי משחק, בגדים, כלי חרס, פוסטרים,[121] משחקי לוח ובובות Funko.[122]

"בחזרה לעתיד" זכה למספר עיבודים למשחקי וידאו. הראשון שבהם (אנ') יצא לאור במקביל לסרט עבור קומודור 64, ספקטרום סינקלייר ועוד.[123] משחק וידאו נוסף יצא לאור בשנת 1989 עבור Nintendo Entertainment System. גייל הגדיר אותו אחד ממשחקי הווידאו הגרועים ביותר שנעשו אי פעם ויעץ לאנשים לא לרכוש אותו. גרסת פינבול של הסרט (אנ') יצאה לאור בשנת 1990, על אף שפוקס סירב לאפשר למפתחי הפינבול להשתמש בתמונתו.[124] משחק הרפתקה גרפי יצא לאור בשנת 2010. גייל תרם להכנת העלילה של המשחק, המתרחשת לאחר אירועי הסרט השלישי.[125] אזור במשחק "LEGO Dimensions" מבוסס על הסרט ומכיל דיבוב של לויד.[126]

מתקן שעשועים סימולטורי המבוסס על הסרט (אנ') פעל באולפני יוניברסל בהוליווד (אנ') ובפלורידה בין 1991 ל-2007. פיתוח המתקן היה תחת פיקוחו של ספילברג ובמסגרתו רודף דוק בראון (לויד) אחרי ביף טאנן (וילסון) המנסה לגנוב את הדלוריאן.[125] גרסה אחרת של המתקן פעלה באולפני יוניברסל יפן בין 2001 ל-2016.[127] משחק מונופול המבוסס על הסרט יצא לאור ב-2015.[128] משחק לוח של חברת Funko יצא לאור ב-2020.[122]

קבלה וביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגובה ביקורתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, "בחזרה לעתיד" קיבל ביקורות חיוביות מצד המבקרים.[129] מרביתם הסכימו שהסרט היה מהסרטים המהנים ביותר של השנה, בין היתר בגלל התמקדותו בסיפור סיפורים.[130] עם זאת, חלק מהמבקרים הסכימו שהפתיחה עתירת האקספוזיציה הייתה החלק החלש ביותר הסרט, אך הובילה למחצית חזקה יותר, מלאה ב"חוכמה", "פליאה", "התגלות קומית" ורעיונות מקוריים.[129][131][132]

מבקרים אחרים, דוגמת רוג'ר איברט, השוו אותו לטובה לסרט "אלו חיים נפלאים" משנת 1946, שהציע אקסיומה דומה של דמות מרכזית המשנה את עתידה. איברט עצמו אמר שהסרט מכיל אנושיות, קסם, הומור והפתעות רבות שהיו, לדבריו, מ"הנאותיו הגדולות ביותר".[133] לעומת זאת, שילה בנסון הייתה ביקורתית יותר כלפי הסרט; היא מצאה אותו מופק יתר על המידה ולא מפותח מספיק, עם סוף חלול המתמקד בתגמולים חומריים וחסר מתח (משום שהצלחתו של מרטי מעולם לא נראתה מוטלת בספק).[134]

הופעות השחקנים בסרט זכו אף הן לביקורות חיוביות, במיוחד אלו של פוקס, לויד, תומפסון וגלובר. המבקרים שיבחו בעקביות את הופעתו "המושכת" של פוקס, אם כי היו שסברו שהופעתו של לויד בסרט הייתה דווקא הטובה ביותר. אלו ראו את הופעתו חסרת השליטה ואת "עוצמתו" הייחודית כמחווה לדמויות של מדענים מטורפים, המגולמות בידי שחקנים כמו סיד סיזר וג'ון בלושי, תוך יצירת ארכטיפ המדען המובהק בעבור הקהל המודרני.[130][135] לעומת זאת, וינסנט קנבי והמגזין "וראייטי" קבעו כי הופעתם של תומפסון וגלובר בסרט הן הבולטות ביותר בסרט.[96] חלק מהמבקרים ראו בשימוש בטרוריסטים הלובים, שהיוו אז פחד ממשי, כחסר טעם.[135][134]

פרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט היה מועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב בטקס פרסי גלובוס הזהב ה-43 (אנ'): הסרט הטוב ביותר – קומדיה או מוזיקלי, השחקן הטוב ביותר – סרט מוזיקלי או קומדיה (פוקס), השיר המקורי הטוב ביותר ("The Power of Love") והתסריט הטוב ביותר (גייל וזמקיס).[4] הסרט נבחר גם לסרט האהוב ביותר בטקס פרסי בחירת הקהל ה-12 (אנ'). בטקס פרסי אוסקר ה-58 זכה הסרט בפרס אוסקר לעריכת הקול הטובה ביותר. בנוסף היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר אחרים: התסריט המקורי הטוב ביותר, הסאונד הטוב ביותר והשיר המקורי הטוב ביותר.[136]

בטקס פרסי האקדמיה הבריטית לקולנוע ה-39 היה הסרט מועמד לחמישה פרסי באפט"א לקולנוע: הסרט הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר, האפקטים החזותיים הטובים ביותר, עיצוב ההפקה הטוב ביותר והעריכה הטובה ביותר.[137] בטקס פרסי סאטורן ה-13 זכה הסרט בשלושה פרסים: סרט המדע הבדיוני הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר והאפקטים המיוחדים הטובים ביותר.[138]

ניתוח הסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסים בין הורים וגורל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנושא המרכזי של הסרט עוסק בלקיחת שליטה ואחריות אישית על גורלו של האדם: כלומר ניתן לשנות את המצב גם אם נראה שבלתי אפשרי להתגבר עליו.[10] לדברי ליאה תומפסון, הסרט מציג כיצד רגע אחד יכול להיות בעל השפעה משמעותית ומתמשכת על חייו של אדם.[36] גייל האמין שדוק סיפק את הסיכום המושלם של הנושא השורר בטרילוגיה, כאשר אמר בסרט "בחזרה לעתיד 3" כי: "עתידך הוא מה שתעשה ממנו, אז תהפוך אותו לטוב".[10]

בתחילת הסרט נדחים מרטי ולהקתו באודישן ומודה שהוא חושש ששאיפותיו לא יתממשו. כן חשש שבסופו של דבר יהיה כמו הוריו, ואכן ראה ישירות בשנת 1955 כיצד אביו ג'ורג' חושש גם הוא מדחייה, עקב אי-יכולתו להתקרב לעבר לוריין ולנסות להתחיל איתה; חששותיו של ג'ורג' מסכנים את עתידו של בנו לעתיד, מרטי. מרטי מתחיל לתמרן את ג'ורג' כדי להבטיח את הישארותו בעתיד, מבלי לדאוג להשפעת נוכחותו בשנת 1955 על אחרים. עם שובו לשנת 1985 הוא זוכה בהורים עשירים יותר ובמכונית יפה יותר, אך בו זמנית מזיק לעתידו של ביף והופך אותו למשרת האישי של משפחתו.[73] קריספין גלובר מתח ביקורת על המוסריות המבוטאת בסיום הסרט, מתוך אמונה שגמולו של מרטי צריך להיות הורים מאושרים ואוהבים, וראה בכך סיום המשרת אינטרסים תאגידיים, מקדם צבירת עושר ורכישת חפצים חומריים.[37] בשנת 2015 אמר זמקיס שהסוף של הסרט היה מושלם לתקופתו, אך היה שונה אם הסרט היה נעשה עכשיו. גייל לא הסכים עם זמקיס ואמר שאינו מתנצל על סצנת הסיום. לקהל האמריקאי לא הייתה בעיה איתו, אך הוא ספג ביקורת מצד חלקים מהקהל הבין-לאומי.[139]

לצד זאת, בסרט ישנן רמיזות לתקיפה מינית, גזענות[140] ותסביך אדיפוס – תאוריה פסיכואנליטיקאית המצביעה על כך שילד מחזיק בתשוקה מינית לא-מודעת להורה בן המין השני, כפי שקורה במערכת היחסים בסרט בין מרטי לאימו לעתיד לוריין, בשנת 1955.[141] מערכות היחסים בין הורים לילדים הן הבסיס לאלמנטים רבים המופיעים בסרט. תומפסון סברה כי הסרט נותר רלוונטי עבור דורות חדשים, בגלל הרעיון המרכזי שהוריו של מרטי והוריו של הצופה היו פעם ילדים בעלי חלומות ושאיפות דומים.[36]

רייגניזם והחרדות בארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשיא ארצות הברית רונלד רייגן

לדעת מספר מבקרים, ניתן לראות את הסרט כסרט המקדם את הרייגניזם (אנ') – עמדותיו הפוליטיות ומדיניותו של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן – התומכות בעיקר ביוזמה ובקדמה טכנולוגית. העיר היל ואלי של 1985 מתוארת כעיר מוזנחת ורקובה, בעוד שב-1955 היא מוצגת באור נוסטלגי כפשטנית ובטוחה יותר. עתידו של מרטי משתנה לטובה, משום שהוא חוזר לשנת 1955 ומלמד את ג'ורג' להיות אסרטיבי ועצמאי יותר; יוזמתו של מרטי מובילה לעתיד משגשג יותר עבורו.[142] הסרט משתמש בשמות של מותגים רבים מאותה התקופה (דוגמת מאונטיין דיו ופפסי), לכאורה כדי להפוך את הסביבה בה הוא מתרחש לריאליסטית. אולם יוצרי הסרט קיבלו כספים מבעלי המותגים (על מנת שאלה יופיעו בסרט), מה שהפך את שילובם לקידום מסחרי במקום אמנותי של הסרט.[143]

לדעת סורקה ני פליין (אנ'), מרצה לקולנוע, סרטים רבים משנות ה-80 של המאה ה-20 נבעו משאיפת הציבור בארצות הברית להימלטות מפני חרדות ופחדים תרבותיים, כולל התפשטות נשק גרעיני, אבטלה, פשיעה והתפרצות האיידס. לדעתה, סרטים דוגמת "בחזרה לעתיד" הציעו ביטחון ונוחות ילדותיים, תוך הדגשת ערכים אמריקאיים אידיאליים וההשפעות החיוביות במתן כוח לדמות פטריארכלית כמו ג'ורג' מקפליי.[144] פרופסור סוזן ג'פורדס ראתה בדוק בראון אנלוג לרייגן. בראון הוא אדם המאמץ את רעיון הקדמה הטכנולוגית, מתעמת עם טרוריסטים לובים ומספק את האמצעים למשפחה כושלת על מנת לשפר את מצבה.[145]

השיר "Johnny B. Goode" של צ'אק ברי מושמע במערכה האחרונה של הסרט. תחילה סירב ברי שייעשה בשיר שימוש בסרט. רשת NPR טענה כי בעוד שהתנגדותו של ברי נבעה אולי מעניין כספי, ישנן סוגיות גזעיות בסיסיות המעורבות בכך שמרטי, אמריקאי לבן, משכתב לכאורה את ההיסטוריה, על מנת להמציא מחדש את ז'אנר הרוק אנד רול, שהושפע רבות ממוזיקה שחורה.[142] הסצנה שבה מופיע השיר, משנת 1955, מציגה תמונה מעוותת של אמריקה, וכוללת להקה אפרו-אמריקאית המנגנת בנשף, דבר שהיה אסור אז.[134]

השפעות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחובבי קולנוע, השפעותיהם של גייל וזמקיס ניכרות לאורך כל הסרט. בסרט ישנם אזכורים לסרטים דוגמת "הקוסם מארץ עוץ", "דוקטור סטריינג'לאב", "מפגשים מהסוג השלישי", סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים", וכן לתוכניות טלוויזיה דוגמת "מסע בין כוכבים: הסדרה המקורית", "בגבולות המסתורין" ו"אזור הדמדומים".[12][73] בסרט ישנן גם רמיזות לסרט "מכונת הזמן" (המבוסס על נובלה בעלת אותו השם מאת הרברט ג'ורג' ולס משנת 1895) ולרומן "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" מאת מארק טוויין, שבהם הדמות המרכזית נוסעת בזמן.[146]

מורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעה תרבותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2007 בחרה ספריית הקונגרס בסרט "בחזרה לעתיד" לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית, בשל חשיבותו התרבותית, ההיסטורית והאסתטית

מאז יציאתו לאקרנים נותר הסרט אבן דרך בתרבות הפופולרית,[147] ובשנת 2007 בחרה ספריית הקונגרס בסרט לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית, בשל חשיבותו התרבותית, ההיסטורית והאסתטית.[148] הסרט הפך את מייקל ג'יי. פוקס משחקן מתקשה מבחינה כלכלית לאחד הכוכבים המבוקשים והמוכרים ביותר בהוליווד.[27] פוקס השווה את הסרט ל"הקוסם מארץ עוץ" ואמר שהוא עדיין מושך אליו ילדים מכיוון שהם לא חושבים שהוא סרט מיושן.[149] לדברי הצלם דין קאנדי, הסרט הדהד בקרב המעריצים מכיוון שהוא מציע את הפנטזיה של חזרה בזמן על מנת לשנות דברים ולהפוך את ההווה לטוב יותר.[8] כריסטופר לויד תיאר כיצד פנו אליו מעריצים מרחבי העולם, שאמרו שהסרט נתן להם השראה להפוך למדענים.[150]

רבים מהשחקנים הראשיים בסרט התאחדו מאז יציאתו לאקרנים. לעיתים קרובות מפגשים אלה נועדו לפעילויות למען ארגוני צדקה, דוגמת קרן מייקל ג'יי. פוקס למחלת פרקינסון (פוקס אובחנה כחולה במחלה בגיל 29).[151] במהלך מגפת הקורונה אירח ג'וש גאד איחוד רטרוספקטיבי של רבים משחקני הסרט.[152] צוות השחקנים הופיע גם בפרסומות הקשורות לסרט עצמו באופן רופף, תוך ניצול הפופולריות הנלווית אליהם.[153]

הסרט צבר פופולריות בכל רחבי העולם, במיוחד בארצות הברית, הממלכה המאוחדת, צרפת, ארגנטינה, הולנד ויפן.[154] נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, אשר היה מעריץ של הסרט, התייחס לסרט בנאום מצב האומה שנתן ב-1986 כאשר אמר:

מעולם לא היה זמן מרגש יותר לחיות בו, תקופה של פלא והישגים הרואים. כמו שאמרו בסרט בחזרה לעתיד, "לאן שאנחנו הולכים, אנו לא זקוקים לכבישים"

נטען שלאחר שרייגן צחק מתגובתו של דוק בראון בסרט על בחירתו לנשיא הוא הורה למקרין הסרט לעצור אותו, להחזיר אותו אחורה ולהקרינו שוב. עם זאת, יועצו של רייגן, מארק ויינברג, חולק על שמועות אלו.[155] הסרט נתפס גם כגורם האחראי לתחיית הסקייטבורד במהלך שנות ה-80.[12]

הדמויות הראשיות בסרט, דוק בראון ומרטי מקפליי, היו ההשראה לדמויות הראשיות בסדרת הטלוויזיה המונפשת "ריק ומורטי".[156] להקת הפופ רוק הבריטית מקפליי קרויה על שם מרטי מקפליי.[157] הרומן "שחקן מספר אחת" משנת 2011 והעיבוד הקולנועי לרומן משנת 2018 (בבימויו של סטיבן ספילברג) מתייחסים שניהם לסרט פעמים רבות, כולל הדמות הראשית, המשתמשת בדלוריאן בתור אמצעי תחבורה.[158]

סרט תיעודי משנת 2015, שהופק באמצעות מימון המונים, עוקב אחר מעריצים שונים של הטרילוגיה ומפרט את ההשפעה שהייתה לה על חייהם, תוך שימוש בראיונות עם צוות השחקנים, כולל פוקס ולויד.[159] הדלוריאן נחשבת אחד מכלי הרכב האייקוניים ביותר בתולדות הקולנוע.[160] ג'ון דלוריאן (אנ'), יוצר המכונית, היה מעריץ של הסרט ושלח מכתבים אישיים לגייל ולזמקיס, בהם הודה להם על השימוש שעשו ברכב שיצר.[7] לפני יציאת הסרט לאקרנים לא היה הדלוריאן רכב פופולרי. עם זאת, בשנים שחלפו מאז שהפך לפריט אספנות פופולרי הנפיקה חברת דלוריאן ערכות שאפשרו למעריצים לגרום לרכב שלהם להיראות כמו הדלוריאן שבסרט.[125]

ביקורת עכשווית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כריסטופר לויד ומייקל ג'יי. פוקס מדברים על הסרט בכנס בניו יורק, אוקטובר 2022

"בחזרה לעתיד" נחשב אחד הסרטים הגדולים ביותר שנעשו אי פעם בתולדות הקולנוע האמריקאי.[161] בשנת 2004 דירג הניו יורק טיימס את הסרט כאחד מ-1,000 הסרטים הטובים ביותר אי פעם,[162] ובשנה שלאחר מכן נבחר התסריט של הסרט על ידי איגוד התסריטאים האמריקאי במקום ה-56 ברשימת התסריטים הטובים ביותר בכל הזמנים.[163] בשנת 2008 נבחר הסרט כסרט ה-23 ברשימת הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים של המגזין "אמפייר (מקום 23), אחרי "מלחמת הכוכבים – פרק 4: תקווה חדשה",[164] ומכון הסרטים האמריקאי דירג אותו כסרט העשירי ברשימת עשרת סרטי המדע הבדיוני הטובים ביותר, בהתבסס על סקר דעת קהל שנערך בקרב 1,500 איש.[165] בשנת 2010 בחר המגזין "טוטאל פילם" בסרט כאחד מ-100 הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם.[166] סקר שנערך בשנת 2014 על ידי ה"הוליווד ריפורטר", בקרב 2,120 מאנשי תעשיית הבידור, דירג אותו כסרט ה-12 הטוב בכל הזמנים, גם כן אחרי "מלחמת הכוכבים – פרק 4: תקווה חדשה".[161]

הסרט נחשב גם אחד מסרטי המדע הבדיוני הטובים ביותר שנעשו אי פעם,[167] ואחד הסרטים הטובים ביותר של שנות השמונים.[168] המגזין "רולינג סטון" קבע שהסרט הוא סרט המסע בזמן הרביעי הטוב ביותר אי פעם.[169]

סקר דעת קהל שנערך על ידי האתר CinemaScore העניק לסרט ציון ממוצע של "A" בסולם של A+ עד F.[170] באתר Metacritic קיבל הסרט דירוג ממוצע של 87 על סמך שקלול 26 חוות דעת שונות.[171] באתר Rotten Tomatoes קיבל הסרט דירוג של 93% על סמך 114 ביקורות, עם דירוג ממוצע של 7.8/10. הקונצנזוס הביקורתי של האתר מציין: "'בחזרה לעתיד', סרט יצירתי, מצחיק ובנוי ללא נשימה, הוא הרפתקה מרתקת בזמן עם רוח בלתי נשכחת".[172]

סרטי המשך ועיבודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – בחזרה לעתיד (זיכיון), בחזרה לעתיד 2, בחזרה לעתיד 3

בתחילה לא תוכנן להפיק סרט המשך ל"בחזרה לעתיד", וסצנת הסיום של הסרט בה נוסעים דוק, מרטי וג'ניפר בדלוריאן לשנת 2015 רמז שהרפתקאותיהם יימשכו אל מחוץ למסך.[73] אולפני יוניברסל היו להוטים ליצור סרט המשך בהתבסס על ההצלחה המשמעותית של הסרט. עם זאת, זמקיס וגייל נרתעו מהרעיון, מתוך אמונה שסרטי המשך משחזרים לעיתים קרובות את האלמנטים הטובים ביותר של הסרט המקורי. הם גם חששו שסרט המשך גרוע עלול להרחיק את קהל המעריצים הנלהב של הסרט הראשון. לבסוף נענו זמקיס וגייל לרעיון ב-1987, לאחר שאולפני יוניברסל הבהירו כי במידת הצורך יעשו את סרט ההמשך בלעדיהם.[173] התסריט שכתבו השניים לסרט ההמשך היה כה ארוך עד שחולק לשני סרטים: "בחזרה לעתיד 2" (1989) ו"בחזרה לעתיד 3". שני סרטי ההמשך צולמו ברצף.[174]

"בחזרה לעתיד 2" מתאר את מרטי ודוק נוסעים לשנת 2015 ומאפשרים בשוגג לביף טאנן לגנוב את הדלוריאן, לחזור לשנת 1955 ולשכתב את ההיסטוריה לטובתו. הסרט זכה להצלחה קופתית אך ספג ביקורת על הנרטיב המורכב והמפותל שלו. זמקיס אף אמר שזהו הסרט הכי פחות אהוב עליו בטרילוגיה.[174] הסרט השלישי והאחרון, "בחזרה לעתיד 3", עוקב אחר מרטי בדרכו לשנת 1885, כדי להציל את דוק שנתקע בה בזמן.[175] בעוד שהסרט הצליח פחות מבחינה קופתית משני הסרטים הקודמים, הוא זכה לביקורות טובות יותר מ"בחזרה לעתיד 2".[176] סקר שנערך בשנת 2018 בקרב 2,200 איש על ידי ה"הוליווד ריפורטר", מצא כי 71% מהאנשים רוצים שיופק סרט המשך נוסף ל"בחזרה לעתיד".[177] עם זאת, גייל אמר שסרט רביעי לעולם לא יופק, והוסיף שהפקת סרט שכזה לעולם לא תוכל לצאת אל הפועל ללא פוקס, שכבר אינו יכול לשחק בסרטים בשל מחלת הפרקינסון עימה הוא מתמודד.[178]

סדרת טלוויזיה מונפשת בשם "בחזרה לעתיד" שודרה ב-CBS בין השנים 1991 ו-1992. היא עוקבת אחר הרפתקאותיהם של דוק ומרטי בתקופות היסטוריות שונות ומשולבת עם קטעי לייב-אקשן בהשתתפות כריסטופר לויד (המדובב את דמותו של דוק בסדרה), המבצע ניסויים מדעיים לצד ביל ניי.[125] סרט קצר בשם "דוק בראון מציל את העולם" עלה לאקרנים ב-2015, לרגל 30 שנה להקרנת הבכורה של "בחזרה לעתיד". לויד גילם שוב את דמותו של דוק, שחייב לנסוע לעתיד כדי למנוע אסון גרעיני בשנת 2045.[179] המחזמר "בחזרה לעתיד" עלה לראשונה בפברואר 2020 במנצ'סטר וזכה לביקורות חיוביות. המחזמר נכתב על ידי גייל וזמקיס והפסקול נכתב על ידי סילבסטרי וגלן בלארד (אנ').[180] בשנת 2024 אמר זמקיס שהוא מעוניין לעבד את המחזמר לסרט נוסף.[181]

בסך הכול, זיכיון "בחזרה לעתיד" נחשב אחד מזיכיונות הסרטים המצליחים ביותר בהיסטוריה.[12]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: בחזרה לעתיד
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בחזרה לעתיד

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 Jack Mathews, Universal Speeds Up Release Of Back To Future, Los Angeles Times, ‏14 ביוני 1985
  2. ^ כרזת הסרט בעברית, מעריב, 6 בדצמבר 1985
  3. ^ 1 2 בחזרה לעתיד, באתר Box Office Mojo
  4. ^ 1 2 3 4 Ana Maria Bahiana, An Oral History of Back to the Future, by Robert Zemeckis, Hollywood Foreign Press Association, ‏21 באוקטובר 2015
  5. ^ 1 2 3 4 5 Esther B. Fein, Three New Films: From Vision To Reality, The New York Times, ‏21 ביולי 1985
  6. ^ 1 2 Gaines 2015, p. 12.
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 David Konow, How Back to the Future Almost Didn't Get Made, Esquire, ‏9 ביוני 2015
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Ryan Gilbey, How we made Back to the Future, The Guardian, ‏25 באוגוסט 2014
  9. ^ Peter Sciretta, How Back To The Future Almost Nuked The Fridge, SlashFilm, ‏15 ביולי 2009
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Scott Holleran, Brain Storm: An Interview With Bob Gale, Box Office Mojo, ‏18 בנובמבר 2003
  11. ^ 1 2 3 Marc Chacksfield, “Back To The Future Wouldn't Have Been The Same Without Spielberg”, Shortlist, ‏20 באוקטובר 2014
  12. ^ 1 2 3 4 5 Henry Hanks, Going 'Back to the Future,' 25 years later, CNN, ‏26 באוקטובר 2010
  13. ^ 1 2 Janet Maslin, At The Movies, The New York Times, ‏28 ביוני 1985
  14. ^ Gaines 2015, pp. 12–13.
  15. ^ 1 2 Gaines 2015, p. 13.
  16. ^ 1 2 3 4 5 6 Charlie Jane Anders, 11 Incredible Secrets About The Making Of Back To The Future, Gizmodo, ‏17 ביוני 2015
  17. ^ 1 2 3 4 David T. Friendly, Zemeckis' Future In High Gear, Los Angeles Times, ‏27 ביוני 1985
  18. ^ Gaines 2015, p. 17.
  19. ^ Sarah Ellison, Meet Kathleen Kennedy, the Most Powerful Woman in Hollywood, Vanity Fair, ‏8 בפברואר 2016
  20. ^ Mike Fleming Jr, Blast From The Past On ‘Back To The Future’: How Frank Price Rescued Robert Zemeckis’ Classic From Obscurity, Deadline, ‏22 באוקטובר 2015
  21. ^ Ellie Harrison, Back to the Future almost had a really bad title, Radio Times, ‏30 באוגוסט 2016
  22. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Marc Chacksfield, Back To The Future facts: 20 Things You (Probably) Didn't Know, Shortlist, ‏7 באוגוסט 2021
  23. ^ Gaines 2015, p. 111.
  24. ^ 30 Secrets About Back to the Future, E! Online, ‏3 ביולי 2025
  25. ^ Gaines 2015, p. 18.
  26. ^ Aled Owen, This 'Indiana Jones' Scene Was Almost Used In 'Back To The Future', Collider, ‏30 ביוני 2023
  27. ^ 1 2 Esther B. Fein, New Face: Michael J. Fox; Conversation With A Time Traveler, The New York Times, ‏26 ביולי 1985
  28. ^ Gaines 2015, pp. 4–5.
  29. ^ Jacob Stolworthy, Matthew Modine interview: ‘America has never dealt honestly with what its history is’, The Independent, ‏22 בפברואר 2021
  30. ^ Gaines 2015, p. 19.
  31. ^ 1 2 Bradford Evans, The Lost Roles of ‘Back to the Future’, Vulture, ‏20 במאי 2018
  32. ^ Gaines 2015, p. 20.
  33. ^ Caitlin Schneider, See a List of All the Actors Who Could Have Played Doc Brown, Mental Floss, ‏20 באוקטובר 2015
  34. ^ Daniel Girolamo, Back To The Future: The Actor Who Almost Played Doc Brown, ScreenRant, ‏22 בפברואר 2020
  35. ^ Matt Gouras, Lloyd: 'Back to the Future' still gratifying, The Seattle Times, ‏12 ביוני 2009
  36. ^ 1 2 3 Will Harris, Lea Thompson, AV Club, ‏21 בפברואר 2012
  37. ^ 1 2 Tasha Robinson, Crispin Glover, AV Club, ‏14 בינואר 2012
  38. ^ Glenn Garner, Michael J. Fox Recalls How Crispin Glover “Created Friction” On ‘Back to the Future’ Set: “No Way To Prepare”, Deadline, ‏15 באוקטובר 2025
  39. ^ Kevin Polowy, Watch Billy Zane audition for Marty McFly-tormenting Biff Tannen in never-released 'Back to the Future' footage (exclusive), Yahoo!, ‏19 באוקטובר 2020
  40. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Caseen Gaines, How the Back to the Future Cast and Crew Knew Eric Stoltz Would Be Fired, Vulture, ‏21 באוקטובר 2015
  41. ^ Hoai-Tran Bui, 15 things you probably didn't know about 'Back to the Future', USA TODAY, ‏21 באוקטובר 2015
  42. ^ Gaines 2015, p. 43.
  43. ^ Michael Gingold, Jill Schoelen’s Spielberg memories, Fangoria, ‏13 ביוני 2011
  44. ^ Alexia Fernández, See a Young Kyra Sedgwick Audition for Back to the Future as Movie Turns 35, People.com, ‏16 באוקטובר 2020
  45. ^ Gaines 2015, p. 84.
  46. ^ 1 2 3 Marco della Cava, Huey Lewis almost passed on going 'Back to the Future', USA TODAY, ‏20 באוקטובר 2015
  47. ^ 1 2 Gaines 2015, p. 2.
  48. ^ Klastorin & Atamaniuk 2015, p. 61.
  49. ^ Gaines 2015, p. 32.
  50. ^ Gaines 2015, pp. 2–3, 32.
  51. ^ Gaines 2015, pp. 1–2.
  52. ^ Gaines 2015, p. 27.
  53. ^ Gaines 2015, pp. 21–22.
  54. ^ Gaines 2015, pp. 28–29.
  55. ^ Gaines 2015, pp. 31–33.
  56. ^ Gaines 2015, pp. 25–26.
  57. ^ Klastorin & Atamaniuk 2015, p. 66.
  58. ^ Gaines 2015, p. 33.
  59. ^ Gaines 2015, pp. 43–44.
  60. ^ Victoria Edel, Lex Goldstein, Michael J. Fox Reveals Joke That Won Over Lea Thompson After Rocky Start to Filming 'Back to the Future', People.com, ‏12 באוקטובר 2025
  61. ^ Gaines 2015, pp. 103–104.
  62. ^ Gaines 2015, p. 114.
  63. ^ 1 2 Adam Chitwood, Back to the Future Original Ending and Opening Revealed by Bob Gale, Collider, ‏19 באוקטובר 2020
  64. ^ Gaines 2015, p. 51.
  65. ^ Gaines 2015, p. 47.
  66. ^ 1 2 Elijah Chiland, Curbed Staff, The Ultimate Back To The Future Filming Locations Map, Curbed, ‏31 במרץ 2020
  67. ^ Gaines 2015, p. 143.
  68. ^ Gaines 2015, p. 103.
  69. ^ Mark Shaffer, About Schmidt, Low Country Weekly, ‏10 בפברואר 2014
  70. ^ Gaines 2015, p. 104.
  71. ^ Gaines 2015, pp. 106–107.
  72. ^ Gaines 2015, pp. 108–109.
  73. ^ 1 2 3 4 5 Seb Patrick, Back to the Future: 88 Things You Missed in the Trilogy, Den of Geek, ‏22 בנובמבר 2019
  74. ^ Gaines 2015, p. 108.
  75. ^ Gaines 2015, pp. 107–108.
  76. ^ Joe Anderton, Back to the Future writer responds to Marty McFly fan theory, Digital Spy, ‏6 ביולי 2020
  77. ^ Gaines 2015, p. 109.
  78. ^ Gaines 2015, p. 132.
  79. ^ Gaines 2015, p. 96.
  80. ^ Gaines 2015, p. 88.
  81. ^ Ben Travis, Back To The Future: Michael J. Fox On Shooting The Iconic Johnny B. Goode Scene, Empire, ‏10 ביוני 2020
  82. ^ Gaines 2015, p. 90.
  83. ^ 1 2 3 Back to the Future: 13 things you may not know, The Daily Telegraph, ‏21 באוקטובר 2015
  84. ^ Gaines 2015, pp. 90, 92–93.
  85. ^ 1 2 3 4 George E. Turner, Back to the Future: Wheels on Fire, The American Society of Cinematographers, ‏20 במרץ 2020
  86. ^ 1 2 3 4 Back to the Future™ — Interview: Special Effects Consultant Michael Fink, Back to the Future™
  87. ^ 1 2 Peter Sciretta, How Back To The Future Almost Nuked The Fridge, SlashFilm, ‏15 ביולי 2009
  88. ^ 1 2 Ian Failes, The future is today: how ILM made time travel possible, Fxguide, ‏21 באוקטובר 2015
  89. ^ Josh Weiss, How Doc Brown's Iconic Back to the Future DeLorean Time Machine Changed in Development, SYFY, ‏17 בנובמבר 2023
  90. ^ Gaines 2015, p. 63.
  91. ^ Gaines 2015, pp. 143–144.
  92. ^ Michael Walsh, Mondo Goes Back To The Future For 35th Anniversary, Nerdist, ‏29 ביוני 2020
  93. ^ Gaines 2015, p. 53.
  94. ^ Alec Banks, Why Crispin Glover Refused To Do the 'Back to the Future' Sequels, Highsnobiety, ‏22 באוקטובר 2015
  95. ^ Aljean Harmetz, Industry Fears A Summer Film Glut, The New York Times, ‏11 ביוני 1985
  96. ^ 1 2 Vincent Canby, Film: Season Preview; Even Wands Can't Create Magic At The Box Office, The New York Times, ‏8 בספטמבר 1985
  97. ^ 1 2 3 Aljean Harmetz, A Bleak Summer For Movie Makers, The New York Times, ‏2 בספטמבר 1985
  98. ^ Janet Maslin, The Screen: In Future, Boy Returns To The Past, The New York Times, ‏3 ביולי 1985
  99. ^ 1 2 Back to the Future, Box Office Mojo
  100. ^ 1 2 Back to the Future – Domestic Weekend, Box Office Mojo
  101. ^ Domestic 1985 Weekend 27, Box Office Mojo
  102. ^ Aljean Harmetz, At The Movies, The New York Times, ‏4 באוקטובר 1985
  103. ^ Back to the Future – Domestic Total Est. Tickets, Box Office Mojo
  104. ^ Aljean Harmetz, Pale Rider Heads List In Theaters, The New York Times, ‏3 ביולי 1985
  105. ^ Gaines 2015, p. 115.
  106. ^ 1985 Worldwide Box Office, Box Office Mojo
  107. ^ Daily Box Office Chart for Friday October 31, 2025, The Numbers
  108. ^ Erick Massoto, Marty McFly and Doc Brown Return in Nostalgic New Trailer for 'Back to the Future's 40th Anniversary Re-Release, Collider, ‏29 באוגוסט 2025
  109. ^ Gaines 2015, p. 122.
  110. ^ The New York Times, In Brief: Recent Films, The New York Times, ‏29 ביוני 1986
  111. ^ Stephen Holden, The Pop Life; 1986, A Musically Conservative Year, The New York Times, ‏31 בדצמבר 1986
  112. ^ Brian Cronin, Did Back To The Future Originally Not End With 'To Be Continued'?, HuffPost, ‏21 באוקטובר 2015
  113. ^ Matt Goldberg, Back to the Future Trilogy Arriving on 4K with New Bonus Features, Collider, ‏27 ביולי 2020
  114. ^ Music From The Motion Picture Soundtrack, Back to the Future™
  115. ^ Gaines 2015, p. 94.
  116. ^ Christian Clemmensen, Back to the Future (Alan Silvestri), Filmtracks, ‏11 באפריל 2016
  117. ^ Joe Gross, ‘Ain’t It Cool’ TV show jumps to new markets, Austin American-Statesman, ‏4 בספטמבר 2016
  118. ^ Aljean Harmetz, Movie Merchandise: The Rush Is On, The New York Times, ‏14 ביוני 1989
  119. ^ Loryn Stone, Back to the Future's 35th anniversary shows just how far toy collecting has come, SYFY, ‏1 ביולי 2020
  120. ^ Charlie Jane Anders, Is the novelization of Back to the Future a literary masterpiece? Shockingly, no., Gizmodo, ‏20 במרץ 2012
  121. ^ James White, The Best Back To The Future Merchandise, Empire, ‏1 באוקטובר 2020
  122. ^ 1 2 Rocco Marrongelli, ‘Back to the Future’ 35th Anniversary Blasts Off With New Toys From Funko, Playmobil & More, Newsweek, ‏10 ביוני 2020
  123. ^ Aaron Birch, The Back to the Future SNES Game You’ve Probably Never Played, Den of Geek, ‏21 באוקטובר 2015
  124. ^ Robert Workman, The Bumpy History of Back To the Future Video Games, Nerdist, ‏21 באוקטובר 2015
  125. ^ 1 2 3 4 John Connor Coulston, Cultural Legacy: Back to the Future, Paste Magazine, ‏7 ביולי 2015
  126. ^ Jonathon Dornbush, Doc Brown Saves the World Back to the Future teaser, Entertainment Weekly, ‏29 בספטמבר 2015
  127. ^ Back to the Future: The Ride at Universal Studios Japan will close on May 31, Inside Universal, ‏31 במרץ 2016
  128. ^ Peter Sciretta, Cool Stuff: Back To The Future Monopoly, SlashFilm, ‏6 באוגוסט 2015
  129. ^ 1 2 Emily Rome, ‘Back to the Future’: What the critics said in 1985, Uproxx, ‏3 ביולי 2015
  130. ^ 1 2 Paul Attanasio, The Future Is Wow! Comedy With A Story To Tell, The Washington Post, ‏3 ביולי 1985
  131. ^ Ray Loynd, Film Review: Back To The Future, Variety, ‏26 ביוני 1985
  132. ^ Richard Corliss, Cinema: This Way To The Children's Crusade, Time Out, ‏1 ביולי 1985
  133. ^ Roger Ebert, Back to the Future, RogerEbert.com, ‏3 ביולי 1985
  134. ^ 1 2 3 Sheila Benson, Movie Review : An Underpowered Trip Back To The Future, Los Angeles Times, ‏3 ביולי 1985
  135. ^ 1 2 Kirk Ellis, Back To The Future: THR's 1985 Review, The Hollywood Reporter, ‏29 ביוני 2015
  136. ^ The 58th Academy Awards (1986) Nominees and Winners, Academy of Motion Picture Arts and Sciences
  137. ^ Film in 1986, BAFTA Awards
  138. ^ Past Saturn Awards, SaturnAwards.org
  139. ^ Gaines 2015, p. 124.
  140. ^ Back To The Future? More like Back To The Casual Racism and Time Travel Inconsistencies: A Review, From The Projection Room, ‏27 ביולי 2015
  141. ^ David Hogg, Back to the Future and Oedipus, Fantastische Antike, ‏14 באוגוסט 2019
  142. ^ 1 2 Justin Chang, Mark Olsen, Our critics take a closer look at 'Back to the Future' at 35 - Los Angeles Times, Los Angeles Times, ‏17 ביולי 2020
  143. ^ Vince Mancini, ‘Back To The Future’ At 35: Looking Back On The Movie That Made America Great Again, UPROXX, ‏2 ביולי 2020
  144. ^ Ní Fhlainn 2014, p. 5.
  145. ^ Ní Fhlainn 2014, p. 7.
  146. ^ Sorcha Ní Fhlainn, "‘There’s Something Very Familiar About All This’: Time Machines, Cultural Tangents, and Mastering Time in H.G. Wells’s The Time Machine and the Back to the Future trilogy", Adaptation 9, 2015, עמ' 165–166 doi: 10.1093/adaptation/apv028
  147. ^ Genevieve Valentine, For This Nostalgia Trip, 'We Don't Need Roads', NPR, ‏1 ביולי 2015
  148. ^ National Film Registry 2007, Films Selected For The 2007 National Film Registry, National Film Registry, ‏27 בדצמבר 2007
  149. ^ Oliver Gettell, Back to the Future: Michael J. Fox on film's timeless nature, Entertainment Weekly, ‏24 בדצמבר 2016
  150. ^ Gaines 2015, p. 241.
  151. ^ Lauren Huff, Great Scott! Michael J. Fox and Christopher Lloyd have a Back to the Future reunion, Entertainment Weekly, ‏5 במרץ 2020
  152. ^ אמיר בוגן, מנפלאות התקופה: כוכבי "בחזרה לעתיד" התאחדו, באתר ynet, 12 במאי 2020
  153. ^ Gaines 2015, p. 242.
  154. ^ Gaines 2015, pp. 240–241.
  155. ^ Mark Weinberg, What I Learned Watching ‘Back to the Future’ With Ronald Reagan, Politico, ‏27 בפברואר 2018
  156. ^ עדי רובינשטיין, סבא חמוץ: להבין את "ריק ומורטי", באתר ישראל היום, 24 באוקטובר 2017
  157. ^ Mcfly Biography, Contactmusic.com
  158. ^ Ed Power, Ready Player One: a guide to the legal nightmare of Spielberg's pop culture references, The Telegraph, ‏29 במרץ 2018
  159. ^ Graeme McMillan, Crowdfunded Doc ‘Back in Time’ Brings ‘Back to the Future’ Back to Life, The Hollywood Reporter, ‏14 במרץ 2015
  160. ^ Evan Slead, Back to the Future: Michael J. Fox, Lea Thompson talk about the iconic DeLorean, Entertainment Weekly, ‏20 באוקטובר 2016
  161. ^ 1 2 Hollywood’s 100 Favorite Films, The Hollywood Reporter, ‏25 ביוני 2014
  162. ^ The Best 1,000 Movies Ever Made, The New York Times
  163. ^ 101 Greatest Screenplays, WGA.org
  164. ^ The 500 Greatest Movies Of All Time, Empire, ‏3 באוקטובר 2008
  165. ^ AFI Crowns Top 10 Films in 10 Classic Genres, ComingSoon.net, ‏17 ביוני 2008
  166. ^ Total Film features: 100 Greatest Movies Of All Time, Total Film, ‏25 במרץ 2010
  167. ^ The best sci-fi and fantasy films: in pictures, The Guardian, ‏21 באוקטובר 2010
  168. ^ דביר רשף, אתם התאהבתם בסרטים האלו - הנה ההזדמנות להראות לילדים שלכם למה, באתר ynet, 8 באוגוסט 2022
  169. ^ Future Tense: The 20 Best Time-Travel Movies, באתר הרולינג סטון
  170. ^ Back To The Future, CinemaScore
  171. ^ Back To The Future, Metacritic
  172. ^ Back To The Future, Rotten Tomatoes
  173. ^ Gaines 2015, pp. 117–118, 128.
  174. ^ 1 2 Simon Brew, Giving Back to the Future Part II Its Due, Den of Geek, ‏21 באוקטובר 2015
  175. ^ Simon Brew, Looking back at Back To The Future Part III, Den of Geek, ‏20 באוקטובר 2010
  176. ^ Phil Pirrello, How ‘Back to the Future III’ Got Better With Age, The Hollywood Reporter, ‏25 במאי 2020
  177. ^ Back To The Future tops poll of most wanted film sequels - but which movie series should return?, Sky News, ‏23 בנובמבר 2018
  178. ^ Patrick Cremona, Back to the Future creator explains why franchise will never get a fourth film, Radio Times, ‏19 בפברואר 2020
  179. ^ Padraig Cotter, Doc Brown Saves The World Isn't Back To The Future 4 (But It's Great), Screen Rant
  180. ^ Lizzie Edmonds, Back to the Future musical heading to London's West End next year | London Evening Standard, Evening Standard, ‏10 בספטמבר 2020
  181. ^ Alex Stedman, Universal Keeps Asking for Back to the Future 4, But Its Creator Just Wants to Make a Musical, IGN, ‏5 בנובמבר 2024


בחזרה לעתיד
בימוי: רוברט זמקיס • תסריט: בוב גייל ורוברט זמקיס
מדיה
קולנוע בחזרה לעתיד (1985) • בחזרה לעתיד 2 (1989) • בחזרה לעתיד 3 (1990) • בחזרה לעתיד: הסיפור האמיתי (2015)
מוזיקה בחזרה לעתיד (‏The Power of Love‏ • ‏Back in Time‏) (1985) • בחזרה לעתיד 3 (‏Doubleback‏) (1990) • טרילוגיית בחזרה לעתיד (1999)
משחקי וידאו בחזרה לעתיד (1985) • בחזרה לעתיד (1989) • בחזרה לעתיד 2 (1990) • בחזרה לעתיד 2 & 3 (1990) • בחזרה לעתיד 3 (1991) • הרפתקאות אולפני יוניברסל (2001) • בחזרה לעתיד: המשחק (2010) • ‏LEGO Dimensions ‏(2015)
מדיות אחרות בחזרה לעתיד: משחק פינבול (1990) • בחזרה לעתיד: מתקן השעשועים (1991) • סדרת האנימציה (1991 - 1992) • בחזרה לעתיד - המחזמר (2020)
דמויות מרטי מק'פליי • דוק בראון • ביף טאנן
יקום בדיוני דלוריאן • היל ואלי • הוברבורד • נייקי מאג
ראו גם Johnny B. Goode‏ • ‏Earth Angel (Will You Be Mine)
סטיבן ספילברג
סרטים שביים שוגרלנד אקספרס (1974) • מלתעות (1975) • מפגשים מהסוג השלישי (1977) ‏• 1941 (1979) • שודדי התיבה האבודה (1981) • אי.טי. (1982) • אזור הדמדומים: הסרט (1983) • אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור (1984) • הצבע ארגמן (1985) • אימפריית השמש (1987) • אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון (1989) • תמיד (1989) • הוק (1991) • פארק היורה (1993) • רשימת שינדלר (1993) • פארק היורה: העולם האבוד (1997) • אמיסטד (1997) • להציל את טוראי ריאן (1998) • אינטליגנציה מלאכותית (2001) • דו"ח מיוחד (2002) • תפוס אותי אם תוכל (2002) • טרמינל (2004) • מלחמת העולמות (2005) • מינכן (2005) • אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח (2008) • הרפתקאות טינטין: תעלומת החד-קרן (2011) סוס מלחמה (2011) • לינקולן (2012) • גשר המרגלים (2015) • העי"ג (2016) •‏ העיתון (2017) • שחקן מספר אחת (2018) • סיפור הפרברים (2021) • הפייבלמנים (2022)
סרטים שהפיק פולטרגייסט (1982) • גרמלינס (1984) • בחזרה לעתיד (1985) • הגוניס (1985) • סיפור אמריקאי (1986) • זהירות הבית מתפרק (1986) • יום במלכודת (1987) • המסע לעמק החלומות (1988) • מי הפליל את רוג'ר רביט (1988) בחזרה לעתיד 2 (1989) • ארכנופוביה (1990) • בחזרה לעתיד 3 (1990) • ג'ו נגד הוולקנו (1990) • פסגת הפחד (1991) • פייבל במערב הפרוע (1991) • קספר (1996) • טוויסטר (1996) • גברים בשחור (1997) • פגיעה קטלנית (1998) • המסכה של זורו (1998) פארק היורה 3 (2001) • גברים בשחור 2 (2002) • האגדה של זורו (2005) • זכרונותיה של גיישה (2005) • גיבורי הדגל (2006) • מכתבים מאיוו ג'ימה (2006) • רובוטריקים (2007) • לכודים ברשת (2008) • רובוטריקים 2 (2009) • רובוטריקים 3: אפלת הירח (2011) • גברים בשחור 3 (2012) • מסע של מאה צעדים (2014) • עולם היורה (2015) • העי"ג (2016) •‏ העיתון‏ (2017) • שחקן מספר אחת (2018) • עולם היורה: נפילת הממלכה (2018) • עולם היורה: עולם חדש (2022) • הפייבלמנים (2022)
סדרות שהפיק עלילות טייני טון (1990-92) • אנימניאקס (1993-98) • פינקי והמוח (1995-98) • אחים לנשק (2001) • The Pacific (2010) • השמיים נופלים (2011-15) • עולם היורה: מחנה הקרטיקון (2020-22) • עולם היורה: תאוריית הכאוס (2024-)

פרס בחירת הקהל לסרט השנה
1975‏-1990 העוקץ (1975) ‏•‏‏ מלתעות (1976) ‏•‏‏ קן הקוקייה (1977) ‏•‏‏ מלחמת הכוכבים (1978) ‏•‏‏ גריז (1979) ‏•‏‏ רוקי 2 (1980) ‏•‏‏ האימפריה מכה שנית (1981) ‏•‏‏ שודדי התיבה האבודה (1982) ‏•‏‏ אי.טי. – חבר מכוכב אחר (1983) ‏•‏‏ שובו של הג'דיי (1984) ‏•‏‏ השוטר מבוורלי הילס (1985) ‏•‏‏ בחזרה לעתיד (1986) ‏•‏‏ אהבה בשחקים (1987) ‏•‏‏ באטמן (1990)
1992‏-2010 שליחות קטלנית 2: יום הדין (1992) ‏•‏‏ בחורים טובים (1993) ‏•‏‏ פארק היורה (1994) ‏•‏‏ פורסט גאמפ (1995) ‏•‏‏ אפולו 13 (1996) ‏•‏‏ טיטניק (1999) ‏•‏‏ החוש השישי (2000) ‏•‏‏ גרין מייל (2001) ‏•‏‏ שרק (2002) ‏•‏‏ שר הטבעות: אחוות הטבעת (2003) ‏•‏‏ שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה (2004) ‏•‏‏ פרנהייט 9/11 (2005) ‏•‏‏ מלחמת הכוכבים – פרק 3: נקמת הסית' (2006) ‏•‏‏ שודדי הקאריביים: תיבה של איש מת (2007) ‏•‏‏ שודדי הקאריביים: סוף העולם (2008) ‏•‏‏ האביר האפל (2009) ‏•‏‏ דמדומים (2010)
2011‏-היום דמדומים 3: ליקוי חמה (2011) ‏•‏‏ הארי פוטר ואוצרות המוות - חלק 2 (2012) ‏•‏‏ משחקי הרעב (2013) ‏•‏‏ איירון מן 3 (2014) ‏•‏‏ מליפיסנט (2015) ‏•‏‏ מהיר ועצבני 7 (2016) ‏•‏‏ מוצאים את דורי (2017) ‏•‏‏ הנוקמים: מלחמת האינסוף (2018) ‏•‏‏ הנוקמים: סוף המשחק (2019) ‏•‏‏ בחורים רעים לתמיד (2020) ‏•‏‏ האלמנה השחורה (2021) ‏•‏‏ דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף (2022) ‏•‏‏ ברבי (2023)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בחזרה_לעתיד&oldid=42360403"