הארטמוט מישל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הארטמוט מישל

הארטמוט מישלגרמנית: Hartmut Michel, נולד ב-18 ביולי 1948) הוא ביוכימאי גרמני שזכה בשנת 1988 בפרס נובל לכימיה יחד עם יוהאן דייזנהופ ורוברט הובר על קביעת המבנה התלת-ממדי של מרכז תגובה פוטוסינתטי, וכן בפרסים חשובים נוספים.[1][3]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מישל נולד בשנת 1948 למשפחת חקלאים בלודוויסבורג שבגרמניה המערבית, בן בכור לקארל ופרידה מישל.

עם הזמן, הוא החל לפתח עניין בביולוגיה מולקולרית. ב-1969, עם סיום שירותו הצבאי, הוא החל ללמוד ביוכימיה באוניברסיטת טובינגן. את החלק הניסיוני בלימודיו עשה יחד עם וולטר סטוקניוס ודיטר קסטרהלט. במהלך לימודיו שם, הוא הגיע למסקנה שהוא רוצה לעסוק במחקר אקדמי.

בשנת 1975 עבר לירצבורג יחד עם דיטר קסטרהלט, שם המשיך את המחקר שהתחיל בנושא גיבוש חלבוני קרום התא באופן מלאכותי, ובשנת 1979 הוא הצליח יחד עם דיטר קסטרהלט לגבש את החלבונים הראשונים מהסוג הזה. בעקבות ההצלחה הוא החליט לוותר על לימודי הפוסט-דוקטורט שלו בקליפורניה, ועבר עם דיטר קסטרהלט למכון על שם מקס פלנק שבמינכן, שם קסטרהלט הפך לראש מחלקה ומנהל.

מישל המשיך לנהל את מחקרו, ומשלא הצליח בו בצורה מלאה הוא החל לנסות לגבש חלבוני קרום מסוגים אחרים, בעיקר כאלו המשתתפים בתהליך הפוטוסינתזה. הוא החל לשתף פעולה עם רוברט הובר ועמיתים נוספים במכון על שם מקס פלאנק. בספטמבר 1981 הוא הצליח לצלם את הגביש הראשון המשתתף בתגובת הפוטוסינתזה בצילום רנטגן באיכות טובה. הוא המשיך במחקרו על מנת לנתח את תמונות הרנטגן ולאפיין רצפים ביוכימיים של תגובת הפוטוסינתזה. לשיתוף הפעולה הצטרפו גם היידי גרינברג ויוהאן דייזנהופר. יחד הם הצליחו לקבוע את המבנה התלת ממדי של מרכז תגובה פוטוסינתטי, ועל תגלית זו זכה מישל בשנת 1988 בפרס נובל לכימיה, יחד עם דייזנהופ והובר. עוד לפני כן, בשנת 1986, זכה בפרס לייבניץ של אנשי גרמניה, ובשנת 1988 זכה עם דייזנהופר בפרס אוטו באייר.

בעקבות הצלחתו, קיבל מישל הצעות רבות לעבודה במחקר. לבסוף, הוא בחר להתקדם בתפקידו במכון על שם מקס פלנק, שם הוא חוקר ומנהל את תחום הביופיזיקה מאז אוקטובר 1987.[2] מאז 1989 הוא מכהן כפרופסור באוניברסיטת גתה שבפרנקפורט. בשנת 2008 זכה במדליית קיילין של האגודה הבריטית לביוכימיה, ובנוסף זכה בתוארי כבוד שונים מאוניברסיטאות ומכוני מחקר.[4]

בשנת 2012 פרסם מישל מאמר שבו טען, בהסתמך על מחקריו, כי דלק ביולוגי הוא "שטות".[5]

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישא לאילונה לז'ה ונולדו להם שני ילדים.[2]

תרומתו למדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארטמוט מישל תרם משמעותית להבנת תהליך הפוטוסינתזה, שהוא אולי התהליך הכימי החשוב ביותר לייצור מזון וחמצן החיוניים לחיים על פני כדור הארץ. מישל השיג יחד עם שותפיו לפרס פריצת דרך מכרעת בהבנת תגובת האור בתהליך הפוטוסינתזה.

הארטמוט מישל היה הראשון שהצליח לגבש חלבון ממבנה קרום התא, המשתתף בתהליך הפוטוסינתזה, ולהפוך אותו באמצעות כך נגיש למחקר באמצעות צילומי רנטגן. יחד עם שותפיו, הצליח מישל לנתח את החלבון באופן מפורט, וכך ולקבוע את המבנה התלת ממדי שלו ואת תגובתו בתהליך הפוטוסינתזה.

בעקבות מחקריו של מישל, הושגה הבנה גדולה יותר של התהליכים בחלבוני קרום התא בזמן בליעה ונשימה, דבר שתרם לתחום הרפואה.[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הארטמוט מישל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עובדות על הארטמוט מישל, אתר זוכי פרס נובל
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 הארטמוט מישל, אוטוביוגרפיה, אתר זוכי פרס נובל
  3. ^ [2]
  4. ^ מידע על הארטמוט מישל, אתר מכון מקס פלנק
  5. ^ הארטמוט מישל, The Nonsense of Biofuels, Angewandte Chemie - Wiley Online Library
  6. ^ הארטמוט מישל, research in Germany