פריץ הבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פריץ הבר
Fritz Haber
Fritz Haber.png
לידה 9 בדצמבר 1868
ורוצלב, ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 בינואר 1934 (בגיל 65)
בזל, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי כימיה
מקום מגורים גרמניה
מקום קבורה Friedhof am Hörnli עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט רוברט בונזן עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
מונחה לדוקטורט Hilde Levi עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס נובל לכימיה (1918)
  • מדליית הארנק (1926)
  • מדליית וילהלם אקסנר (1929)
  • מדליית רמפורד (1932)
  • היכל התהילה הלאומי לממציאים
  • מדליית רוברט וילהלם בונזן (1918)
  • מדליית ליביג (1914)
  • עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג קלרה אימרווהר עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Hermann Haber עריכת הנתון בוויקינתונים
הערות יהודי מומר
תרומות עיקריות
סינתזה של האמוניה, וכן היה אבי לוחמת הגזים הגרמנית במלחמת העולם הראשונה.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פריץ הברגרמנית: Fritz Haber‏; 9 בדצמבר 186829 בינואר 1934), היה כימאי גרמני-יהודי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1918, "על הסינתזה של האמוניה". היה אבי לוחמת הגזים הגרמנית במלחמת העולם הראשונה.

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריץ הבר נולד למשפחה יהודית אמידה בברסלאו (כיום ורוצלאב) שבשלזיה. אביו, זיגפריד, היה סוחר בצבעים וכן בכימיקלים ששימשו לצורכי רוקחות. הוא החל לימודיו באוניברסיטת היידלברג, בהמשך למד כימיה באוניברסיטת ברלין, וב-1894 סיים לימודיו בקבלת תואר דוקטור. לאחר מכן השתלם בפוליטכניון של ציריך, בשווייץ, במשך שנה. בתום שנה זו שב לברסלאו לניהול העסק המשפחתי, אך עזב במהרה מחוסר התאמתו לעולם העסקים.

ב-1896 קיבל משרת כימאי באוניברסיטה של קארלסרוהה, והתמסר לחקר תהליכי הסינתזה של אמוניה, ודרך הפירוק של נפט גולמי למרכיביו. ב-1901 הוא נשא לאישה את קלרה אימרווהר, בת למשפחה יהודית מכובדת והאישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור למדעים בברסלאו. מנישואים אלו נולד בנם הרמן. כיוון שקריירה אקדמית הייתה חסומה בפני יהודים, הוא הוטבל כנוצרי לותרני[1] ואף אילץ את אשתו לעשות כמותו. הבר הצהיר שהוא רואה עצמו גרמני לכל דבר ואינו חש זיקה לדת היהודית בהשפעת הפילוסופיה הכללית והשכלתו המדעית. גם בנצרות הוא לא ראה דת, אלא גילוי של שותפות תרבותית, ולכן לא התקשה בהמרת דתו. ב-1906 הוא מונה לכהן כפרופסור לכימיה פיזיקלית ולאלקטרוכימיה וכן כמנהל המכון המיוחד שהוקם בקלרסרוהה לחקר שני נושאים אלו. ב-1908 מונה לפרופסור מן המניין לכימיה פיזיקלית באוניברסיטת ברלין.

בשל משכורתו הזעומה כמרצה זוטר באוניברסיטה, התפרנס במשך 12 שנה גם מהמצאת פטנטים, מכתיבת ספרי כימיה שזכו לפרסום רב ומייעוץ לתעשייה הפרטית.

המצאת התהליך התעשייתי לייצור דשן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תהליך הבר-בוש

מחקרו של פריץ הבר עסק במציאת התנאים הדרושים של לחץ וטמפרטורה לייצור אמוניה (תרכובת של חנקן ומימן) מלאכותית. לתהליך זה חשיבות אדירה מהיות אמוניה אבן יסוד בתהליך ייצור הדשן הכימי. השיטה שפותחה בשיתופו של קארל בוש, בוצעה בהכנסת תערובת גזים של מימן וחנקן לגליל בלחץ של 200 אטמוספירות, ובטמפרטורה של 500 מעלות צלזיוס, כל זאת בנוכחות זרזים של אוסמיום ואורניום. תהליך זה נקרא תגובת הבר-בוש. ב-2 ביולי 1909 הממציאים ערכו הדגמה בפני מנהלי BASF, החברה הכימית הגדולה ביותר בגרמניה של אותה תקופה. החברה הטילה על שניים ממדעניה לשפר את התהליך, והללו אמנם מצאו תערובת של כמה זרזים אחרים, פחות נדירים, שמקורם בתרכובות ברזל. התהליך שופר מבחינה טכנולוגית ובשנת 1913 הוחל בייצור תעשייתי של החומר. על תהליך זה זכה פריץ הבר בפרס נובל ב-1918, בעוד קארל בוש זכה ב-1931 בפרס נובל על מחקריו בראקציות המתרחשות בלחץ ובטמפרטורה גבוהים.

עם הקמת מכון הקיסר וילהלם לכימיה פיזיקאלית ולאלקטרוכימיה ב-1911, מונה הבר למנהל המחלקה לכימיה פיזיקאלית. במקביל כיהן כחבר סגל באוניברסיטת ברלין וכן כחבר באקדמיה הפרוסית למדעים.

החשיבות הכלכלית של המצאתו התבטאה בהגברת כמויות ייצור האמוניה, ביישום תהליך הבר-בוש. ב-1913 צרכה החקלאות הגרמנית כ-200 אלף טון אמוניה, ואילו ב-1926 ייצרה גרמניה כ-450 אלף טון. הכפלת הייצור התעשייתי של דשנים כימיים שהתאפשר היה מיסודות המהפכה הירוקה של המאה העשרים ותרם לצמצום הרעב והארכת תוחלת החיים בעולם.

ייצור אמוניה לקבלת חומרי נפץ במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריץ הבר

הדרישה לאמוניה זינקה בגרמניה עם כניסתה למלחמת העולם הראשונה, מהיותה חומר הגלם לייצור ניטראטים המשמשים להפקת חומרי נפץ ואבקת שריפה. לפני מלחמת העולם הראשונה, גללי בעלי חיים היו המקור העיקרי לדשן חקלאי, בעוד שניטראטים יובאו מצ'ילה כמלח סלפטר (KNO3). עוד לפני המלחמה עלה הביקוש לניטראטים על ההיצע ותחשיבים שונים הראו כי המחצב צפוי לאזול ב-1940; מכאן הצורך הברור במציאת מקור ליצירת אמוניה, שלא יהיה תלוי במלח סלפטר. זאת ועוד, מרבית חברות הכריה שסיפקו את החומר היו בריטיות. כיוון שגרמניה ובריטניה היו משני צידי המתרס במלחמת העולם הראשונה, נקטעה אספקת המלח לגרמניה. למעשה, ללא תהליך הבר-בוש גרמניה הייתה נותרת ללא חומרי נפץ ודשנים חודשים מספר לאחר פרוץ המלחמה.

ביומה הראשון של מלחמת העולם הראשונה, התייצב פריץ הבר כמתנדב בגיל 46 לצבא הגרמני. הוא קיבל מייד דרגה זמנית של סרן ומונה לראש האגף הכימי במשרד המלחמה. באוקטובר 1914 הוא ערך ניסויים בפגזי גז מדמיע וגילה שאינם אפקטיביים מספיק, לכן הציע לעבור לכלור שישוחרר מבלונים. בכך פתח הבר את עידן הלוחמה הכימית המודרנית והפך לאבי השימוש בגזים רעילים בשדות הקרב. במסגרת זו ובשיתוף פעולה עם ג'יימס פרנק, ריכרד וילשטאטר (חתני פרס נובל לעתיד) ומקס קרשבאום, עסקו בפיתוח שהיה אמור לשבור את קיפאון "מלחמת החפירות". הבר ארגן את הייצור ועבד ללא לאות לייצר מאות טונות של גז כלור ובבניית אלפי בלוני גז, אימן מחלקות חיילים מיוחדות לשימוש בגזים ופיקח אישית על הצבת הבלונים בחפירות. השימוש הראשון היה ב-22 באפריל 1915 במסגרת קרב איפר השני, ובו שוחררו כ-150 טון כלור, לאורך חזית של כ-5 קילומטר, בפרק זמן של כ-10 דקות וגרמו ל-15,000 נפגעים בקרב בעלות הברית.

הבר השתיק את מצפונו בכך שטען כי צרפת השתמשה בגז ראשונה, ובכך שקיווה כי הנשק יגרום לניצחון מהיר של הגרמנים, יקצר את המלחמה וימזער את הזוועות.

כאשר האנגלים פיתחו אף הם יכולת כימית כנגד הגרמנים, הבר הכניס בתגובה לשימוש גז קטלני עוד יותר: גז חרדל המשמש כנשק להשמדה המונית (בניגוד לחוק). ידוע כי אשתו של הבר התנגדה לפיתוח הנשק הכימי והתחננה בפניו שיחדל מכך, אך הוא לא שעה להפצרותיה. ב-1 במאי 1915 היא התאבדה ביריה מאקדחו הצבאי. למחרת היום חזר הבר לעבודתו בפיתוח כלי נשק כימיים קטלניים. שמועות ללא סימוכין קשרו בין התנגדות אשתו לפיתוח הנשק הכימי להתאבדותה, אך ייתכן שהמעשה קשור גם להיבטים אחרים, כמו הוויתור שלה על קריירה מדעית למענו, או האובססיה שלו לעבודתו.[2] ב-1917 נישא בשנית לשרלוטה נתן, יהודיה שנדרשה אף היא להתנצר לפני נישואיה עימו. נישואיהם ארכו כ-10 שנים ולזוג נולדו בת (אווה הבר-לואיס) ובן (לודוויג "לוץ" הבר, לימים היסטוריון שעסק בתולדות הלוחמה הכימית במלחמת העולם הראשונה).

חודשיים לפני התמוטטות גרמניה, בספטמבר 1918, הקים הבר ביחד עם הרמן אמיל פישר, ולטר נרנסט ומספר כימאים נוספים את המכון ללוחמה כימית. בתום המלחמה הוכרז הבר פושע מלחמה וכתוצאה לקה בהתמוטטות עצבים. הוא נמלט לשווייץ שם קיבל אזרחות. לאחר שבקשות ההסגרה בוטלו, שב לגרמניה וחזר לעסוק בהיחבא בפרויקטים סודיים לאספקת גזי לוחמה לספרד ולרוסיה.

עיסוקיו בין מלחמת העולם הראשונה לבין מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה ניסה לעזור לגרמניה לעמוד בפיצויים הכבדים שהיה עליה לשלם, בחיפוש שיטות להפקת זהב ממי הים. הוא אמנם הצליח לייצר זהב, אך הוצאות הייצור עלו על ערך הזהב והוא הפסיק את ניסוייו.

בשנת 1918 הוענק להבר פרס נובל לכימיה על תהליך ייצור האמוניה. הבר הוגדר כמי "שהיטיב עם האנושות" על ידי פיתוח חומר גלם לייצור דשן. את התהליך הזה כינו בגרמניה "לייצר לחם מן האוויר". ההחלטה להעניק להבר את הפרס גררה מחאות עולמיות רבות.

ב-1919 החל הבר בפיתוח חומרי הדברה כימיים כנגד מזיקים בחקלאות; הוא כיהן כממונה ארצי לנושא ואף עמד בראש "החברה הגרמנית לבקרת מזיקים". החברה פיתחה תכשיר המבוסס על ספיגה באבקה פורוזיבית של חומצה הידרוציאנית, בשילוב עם סם ריחני נדיף, מתקתק ולא רעיל. מטרת הוספת החומר הריחני - להזהיר בני אדם לבל יתקרבו אל החומצה מחסלת הכנימות. התכשיר כונה "ציקלון בה" (גרמנית: Zyklon B), החומר (ללא התוספת הריחנית) ששימש לימים את הנאצים הגרמנים ברצח המוני בשואה של יהודים (ואחרים) במחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ומיידנק.

ב-1924 יצא הבר למסע סביב כדור הארץ, במסגרתו שהה מספר חודשים ביפן והקים יחד עם היפני הושי מכון גרמני-יפני לטיפוח קשרים תרבותיים בין שתי הארצות. עד 1933 השקיע מרצו בהפיכת המכון למרכז מדעי מוביל, בפיתוח קשרי חוץ עם מדענים עמיתים תוך הענקת חופש מדעי לעובדים. ב-1933 הצטרף למקס פלאנק בדרישה לסילוקו של אלברט איינשטיין מן האקדמיה למדעים של פרוסיה, בגלל הכרזתו כי לא יחזור לגרמניה משום שאינה מכירה בזכויות הפרט ובשוויון בפני החוק.

כל חייו היה הבר פטריוט גרמני נלהב, ולכך יש לייחס את פעילויותיו במלחמה. דוגמה למסירותו אפשר לראות גם בעובדה שהקפיד לבקר את הקיסר הגולה בהולנד, לאחר שגרמניה הפכה לרפובליקה. לכן נדהם כשהאנטישמיות הגרמנית החלה להיות מופנית גם כנגדו. ב-1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, נדרש הבר לפטר את כל העובדים היהודים במכון קייזר וילהלם לכימיה פיזיקלית בברלין, בראשו עמד. הוא סירב לכך, והתפטר מתפקידו.

תרומותיו של הבר לגרמניה הושכחו משעלה היטלר לשלטון, והוא עבר לאנגליה. עוד קודם לכן פגש את חיים ויצמן בצרמט, אשר הזמינו למלא את תפקיד ראש המחלקה לכימיה פיזיקלית במכון זיו (לימים חלק ממכון ויצמן למדע) שהוקם אז בארץ.[3] הבר קיבל את ההצעה, אך סיים את חייו כפליט יהודי, כשנפטר כתוצאה מהתקף לב בבית קפה בדרכו לארץ ישראל, בבזל שבשווייץ, ב-29 בינואר 1934. זמן קצר לפני מותו החל הבר המומר לראות עצמו חלק מהאומה היהודית, באמרו לחיים ויצמן, מראשי הציונות: "באחרית ימי אני רואה עצמי כפושט רגל; אחרי אשר אלך ואינני, ושמי יישכח, עוד יעמוד מפעלך כמצבת פאר בדברי ימיה הארוכים של אומתנו".[4] ארבעים שנה לאחר התנצרותו, ואחרי שאולץ לעזוב את גרמניה בסוף 1933, הוא כתב לאיינשטיין: "מעולם לא הרגשתי יהודי כמו עכשיו". הבר הוריש למכון זיו את הספרייה שלו, שם היא נמצאת גם כיום.[5][6]

אישיותו המורכבת של פריץ הבר, השלכות עבודתו על חייו האישיים, והעובדה שחלק מעבודתו הקדיש לצמצום הרעב בעולם וחלקה האחר תרם להרג המוני (ומאוחר יותר גם כנגד בני עמו ובני משפחתו) - מעמידות אותו למבחן ההיסטוריה ומעלות סוגיות ערכיות קשות באשר לאפשרויות הניצול של ידע מדעי כדי להיטיב עם האנושות, או לחלופין כדי להזיק לה.

הוקרות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ Jeremiah James, Thomas Steinhauser, Dieter Hoffmann, Bretislav Friedrich, One Hundred Years at the Intersection of Chemistry and Physics: The Fritz Haber Institute of the Max Planck Society 1911-2011, p 45, Walter de Gruyter, Oct 27, 2011
  3. ^ Fritz Haber: Chemist, Laureat, German, Jew, page 294
  4. ^ יגאל קמחי, הנשיא הראשון, עמ' 66
  5. ^ "אוצרות חבויים" בספריית ויקס, מכון ויצמן למדע (אנגלית)
  6. ^ שבעים שנות פיזיקה בישראל, פרופ' יובל נאמן
  7. ^ המרכז לכימיה פיזיקלית על שם פריץ הבר