חפני ופינחס
חָפְנִי וּפִינְחָס היו שני בניו של עלי הכהן, השופט האחרון של בני ישראל בתקופת השופטים, ששימש גם ככהן הגדול. חפני ופינחס שימשו ככהנים במשכן שילה. סיפורם מופיע בספר שמואל א', פרקים ב'-ד'.
על כסא שלמה המלך היו מצוירים עלי הכהן ושני בניו חפני ופינחס[1].
חטאם של חפני ופינחס
[עריכת קוד מקור | עריכה]חפני ופינחס מכונים על ידי המקרא בכינוי החריף "בני בליעל", על חטאם: בכל פעם שבא אדם להקריב קרבן במשכן, הם היו באים לכלי בו התבשל הבשר, ולוקחים לעצמם. בנוסף, לפני שהיו מקטירים את החֵלֶב על המזבח, היו לוקחים בשר חי מאת המקריב, ולא מסכימים כשביקש שיחכו עד שיקריבו את החלב. בנוסף, מוזכר בהמשך שחטאם היה "אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"[2]. בגמרא התייחסו לחטא זה והסבירו את הפסוק שלא כפשוטו: ”כל האומר בני עלי חטאו (באשת איש) אינו אלא טועה”, אלא שכאשר הנשים היו באות להקריב את קרבנותיהם, היו מעכבים אותן, וגורמים להן להשתהות, ובכך מנעו אותן מקיום מצוות פרייה ורבייה על בעליהן, ולפיכך ”מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום”[3].
עלי אביהם שמע על חטאם, וניסה להוכיח אותם, אך הם לא שמעו לו והמשיכו לחטוא. בעקבות זאת, בא איש האלוהים אל עלי, והודיע לו שכעונש על חטא בניו ייענשו כל צאצאיו, ואף אחד מהם לא יזכה להגיע לזקנה. הוא אף נתן לו סימן שהנבואה תתקיים: ששני בניו, חפני ופינחס, ימותו שניהם באותו יום.
באותה תקופה היה שמואל הנביא ילד, והוא גדל במשכן עקב נדרהּ של אמו חנה, שהילד שייוולד לה יוקדש ל-ה' לכל ימיו. באחד הלילות שמע שמואל קול קורא לו, וחשב שזה עלי, אך לאחר שבא אל עלי שלוש פעמים ובכל פעם אמר עלי שלא הוא שקרא לו, הבין עלי שזוהי נבואה, וציווה על שמואל לשכב במקומו. כששמע שוב שמואל את הקול הקורא לו, השיב: "דבר כי שומע עבדך", והתנבא גם הוא נבואת פורענות על בית עלי, לפיה לא יכופר לבית עלי לעולם.
קללת בני עלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בני עלי חפני ופנחס נתקללו שימותו באותו יום, אבל גם צאצאיהם נתקללו שלא יאריכו ימים, וכן שיהיו עניים :
ל לָכֵן, נְאֻם-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר אָמַרְתִּי, בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד-עוֹלָם; וְעַתָּה נְאֻם-יְהוָה חָלִילָה לִּי, כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ. לא הִנֵּה, יָמִים בָּאִים, וְגָדַעְתִּי אֶת-זְרֹעֲךָ, וְאֶת-זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ--מִהְיוֹת זָקֵן, בְּבֵיתֶךָ. לב וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן, בְּכֹל אֲשֶׁר-יֵיטִיב אֶת-יִשְׂרָאֵל; וְלֹא-יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ, כָּל-הַיָּמִים. לג וְאִישׁ, לֹא-אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי, לְכַלּוֹת אֶת-עֵינֶיךָ, וְלַאֲדִיב אֶת-נַפְשֶׁךָ; וְכָל-מַרְבִּית בֵּיתְךָ, יָמוּתוּ אֲנָשִׁים. לד וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, אֲשֶׁר יָבֹא אֶל-שְׁנֵי בָנֶיךָ--אֶל-חָפְנִי, וּפִינְחָס: בְּיוֹם אֶחָד, יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם. לה וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן, כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה; וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן, וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי-מְשִׁיחִי כָּל-הַיָּמִים. לו וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ, יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ, לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר-לָחֶם; וְאָמַר, סְפָחֵנִי נָא אֶל-אַחַת הַכְּהֻנּוֹת--לֶאֱכֹל פַּת-לָחֶם.
עם זאת, האמוראים מצאו שעיסוק בתורה יביא תרופה לקללת הצאצאים. במשפחות טוויל עוברת מסורת שהם מבני עלי וכוהנים הם.
"וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן, וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי-מְשִׁיחִי כָּל-הַיָּמִים" - זו הפסקת הכהונה הגדולה מבני איתמר, והעברתה לצאצאי אלעזר הכהנים בני צדוק.
תקפות הקללה בזמננו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהקדמת "עץ חיים" לר' חיים ויטאל, כתב שיש ברייתא מבית מדרשו של רבי ישמעאל, שמסייגת את תוקפן של שלוש השבועות בשיר השירים, "השבעתי אתכם" ומצמצמת אותן לאלף שנה. מוסבר שם, כי שבועת / קללת עולם, תקפה עד 1000 שנה ולא יותר. לפיכך יובן מדוע כל הנבואות שנתנבא שמואל על בית עלי, היו אומנם תקפות בזמן התנאים והסיפור על צאצאיו מוכיח זאת. אולם, בדורנו, לאחר שעברו עוד כאלף שנים מאז, נמצא שהן בטלות וממבוטלות.
המלחמה בפלשתים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר זמן, יצאו ישראל למלחמה בפלשתים, אך הפסידו במערכה הראשונה, בה נהרגו 4,000 איש מישראל. זקני ישראל הציעו להביא לשדה הקרב את ארון הברית, וכך לגרום ש-ה' יבוא ויסייע בידם. העם שלח שליחים, והביא את הארון, ואתו באו גם חפני ופינחס. אך כאשר פלשתים שמעו שבא הארון, הם נבהלו, כי פחדו שישראל ישעבדו את כולם, ולכן התחזקו מאוד - והביסו את ישראל. 30,000 איש נהרגו מישראל באותו יום, וביניהם חפני ופינחס, וארון הברית נפל בשבי פלשתים. כך התקיימה נבואתו של איש האלוהים.
כאשר הגיע שליח לשילה, להודיע על התבוסה, נפל עלי מכסאו ומפרקתו נשברה. כשאשתו של פינחס, שהייתה בהיריון, שמעה על מות בעלה, אחזוה צירי לידה, וילדה בן שקראה לו 'אי-כבוד'.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גלפז-פלר, פנינה, ויולד –יחסי הורים בסיפור ובחוק המקראי. ירושלים: כרמל, 2006. עמ' 42–47.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- משפחות טוויל - על פי המסורת הם צאצאי עלי הכהן.
- תרופה לקללה
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]חפני ופינחס, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ https://benyehuda.org/read/19690#:~:text=%D7%A9%D7%81%D6%B6%D7%9E%D6%B6%D7%9F%20%D7%9C%D6%B0%D7%A0%D6%B5%D7%A8%D7%95%D6%B9%D7%AA%20%D7%94%D6%B7%D7%9E%D6%BC%D6%B0%D7%A0%D7%95%D6%B9%D7%A8%D6%B8%D7%94%2C-,%D7%95%D6%BC%D7%9E%D6%B0%D7%A6%D6%BB%D7%99%D6%BC%D6%B8%D7%A8,-%D7%A2%D6%B8%D7%9C%D6%B8%D7%99%D7%95%20%D7%A2%D6%B5%D7%9C%D6%B4%D7%99.%20%D7%95%D6%BC%D7%A9%D7%81%D6%B0%D7%AA%D6%BC%D6%B5%D7%99
- ^ ספר שמואל א', פרק ב', פסוק כ"ב
- ^ יומא ט.-ט: