לדלג לתוכן

סאלי ביין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סאלי (סמואל) ביין
Sally (Samuel) Bein
סאלי ביין לפני 1941[1]
סאלי ביין לפני 1941[1]
סאלי ביין לפני 1941[1]
לידה 6 בנובמבר 1881
הוהֶנְזַלְצָה (אינוברוצלב(אנ')), הרייך הגרמני
נרצח אחרי 13 ביוני 1942
סוביבור
מדינה גרמניה
מקום מגורים בֶּיילִיץ(אנ'), גרמניה
פעילות בולטת הקמה וניהול של כפר שהיווה מוסד חינוכי לילדים יהודים בעלי צרכים מיוחדים
ידוע בשל הצטרפותו לחניכיו כאשר גורשו להשמדה
השכלה המכון להכשרת מורים יהודיים על שם משה מנדלסון (גר') בברלין
תקופת הפעילות 1908–1942 (כ־34 שנים)
מקצוע הוראה
תפקיד מנהל מוסד חינוכי לילדים יהודים בעלי צרכים מיוחדים
בת זוג רֶבֶּקָה פרדריקה ביין לבית לוונשטיין
צאצאים האנה-חנה לוטה, ליזה-קרולה
רֶבֶּקָה פרדריקה ביין לבית לוונשטיין[2]
המבנה המרכזי של הכפר שנבנה לפני 1908 כפי שנראה כיום[3]
ביין עם חניכים[2]

סאלי (סמואל) בַּיין (בגרמנית:‏ Sally (Samuel) Bein; ‏6 בנובמבר 1881, ‏אינוברוצלב – אחרי 13 ביוני 1942, סוביבור) הקים וניהל במשך 34 שנה בגרמניה, לפני השואה ובמהלכה, כפר שבו היה מוסד חינוכי לילדים יהודים בעלי צרכים מיוחדים, יחד עם רעייתו רֶבֶּקָה פרדריקה ביין. במהלך השנים למדו בכפר קרוב ל-400 תלמידים, ומרביתם הצליחו להשתלב לאחר מכן בלימודים תיכוניים או בעבודה. הצלחותיו של ביין הפכו אותו לבעל שם עולמי, ורופאים ומחנכים מרחבי אירופה, וגם מארץ ישראל, הגיעו כדי ללמוד ממנו את שיטות העבודה שלו. ביין ורעייתו, יחד עם תלמידיהם ועם בתם ליזה קרולה, הובלו בסופו של דבר אל מותם.[4][5]

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאלי ביין נולד בשנת 1881 בעיר ‏אינוברוצלב (שמה בגרמנית: הוהֶנְזַלְצָה Hohensalza) שהייתה אז ברייך הגרמני (כיום בפולין). לא ידוע כמעט דבר על ילדותו, מלבד עובדת היותו בעל אזרחות גרמנית.[6] ידוע גם שאביו היה חייט ושמו לייב, ושהיה לו אח יחיד יליד 1879, שנשלח בטרנספורט הראשון מברלין מזרחה, הגיע ללודז' ושם נפטר ב-3 בפברואר 1942.[3]

משנת 1902 עד שנת 1906 למד במכון להכשרת מורים יהודיים על שם משה מנדלסון בברלין, אותו סיים כמורה בבית ספר יסודי.[4] לאחר מכן עבד במוסד לחירשים-אילמים של איש החינוך היהודי מרכוס רייך (גר') בווייסנזה,[6][7] שבו לימדה גם רֶבֶּקָה פרדריקה לוונשטַיין (Rebeka Löwenstein), שאותה נשא לאישה.[3] רֶבֶּקָה לוונשטיין נולדה ב-15 באוגוסט 1883 למשפחה יהודית אמידה מהעיר ראוישהולצהאוזן (גר') במדינת הסן שבגרמניה. בסיום לימודי תיכון ביקשה ללמוד ריפוי ליקויי דיבור וטיפול סיוע בחירשות (כולל שפת סימנים).[8] הסובלים מליקויים אלו הוגדרו אז ברפואה ״דבילים״ ומרביתם אושפזו במוסדות סגורים יחד עם חולי נפש. בעת לימודיה ועבודת ההתנסות (סטאז׳) הכירה את סאלי ביין, שלמד במקביל אליה, והשניים נישאו בשנת 1908 ועברו לטפל בילדים בעלי צרכים מיוחדים נפשיים וגופניים וביניהם גם בעלי ליקויי דיבור ושמיעה.

ביין ככל הנראה הצטיין בעבודתו, כך שכבר בגיל 26 מונה למנהל המוסד החינוכי לילדים יהודים עם מוגבלות שכלית התפתחותית שנפתח בעיירה בֶּיילִיץ (Beelitz(אנ')).[6] ביין נבחר למשרת מנהל המוסד החינוכי ״לכל חייו״,[3] וזאת לפי מכתב שמוצג בסרט שהגיע לידי החוקרים.[3]

הכפר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1908, בהיותו עדיין מורה צעיר, החל ביין לנהל את "המוסד החינוכי היהודי לילדים עם פיגור שכלי" (“Israelitische Erziehungsanstalt für geistig zurückgebliebene Kinder„), שהיה כפר אשר שימש כמעון-פנימייה ובית ספר לילדים יהודים עם מוגבלויות שכליות ומוגבלויות אחרות בעיירה בֶּיילִיץ (Beelitz (אנ')) שבקרבת העיר פוטסדאם בגרמניה. הכפר הוקם תחת חסות משותפת של הסניף הברלינאי של ארגון הגג של הקהילות היהודיות, "ברית הקהילות היהודית-גרמנית", והלשכה הגדולה בגרמניה של ארגון בני ברית - לשכת פרנקפורט.[9] (לפי מספר מקורות השם המלא של הכפר היה "המוסד החינוכי היהודי לילדים עם פיגור שכלי - קרן וילהלם-אוגוסטה-ויקטוריה" ((“Israelitische Erziehungsanstalt für geistig zurückgebliebene Kinder – Wilhelm-Auguste-Viktoria-Stiftung„)), והמוסד נקרא כך לרגל חתונת הכסף של הזוג הקיסרי בשנת 1906). מטרת המעון הייתה לקדם ילדים וילדות עם מוגבלות שכלית התפתחותית ועם מוגבלויות אחרות שמסוגלים לקבל חינוך והכשרה.[10][6] לפיכך אחד מתנאי הקבלה למעון היה קיום פוטנציאל שיקומי אצל המועמד.[11] היה זה אז המקום היחיד מסוגו לילדים יהודים. ב-5 בספטמבר 1908 נעשו ההליכים להעברת 20 נערים ונערות ממסגרות של הכנסייה ומערכת החינוך של פוטסדאם, וב-20 באוקטובר הם נכנסו והיו 20 התלמידים הראשונים במעון, שבראשו עמד ביין יחד עם רעייתו רֶבֶּקָה פרדריקה ביין (לוונשטיין),[6] אותה נשא לאישה זמן קצר קודם לכן.[3] לא אישרו לשניים לצאת לחופשה ביחד, כדי שתמיד יישאר אחד מהם מעון ויפקח עליו.[12]

בכפר שבניהולו התחנכו 70 ילדים ונערים מגיל גן הילדים ועד גיל ההתבגרות עם מוגבלויות שכליות שונות. היו גם ילדים מעטים שלא הייתה להם מוגבלות שכלית, אך הם נשלחו למקום בשל בעיות בבית וחוסר מסוגלות הורית לטפל בהם, ומאוחר יותר כאלה שהגיעו לשם בשל המגבלות על מספר התלמידים היהודים בבתי הספר. קבלת כל אלה שיקפה תפיסה שדגלה בשילוב בין אוכלוסיות שונות, תפיסה חדשנית מאוד לאותה תקופה. החניכים שובצו לכיתות ולשיעורים בהתאם ליכולותיהם השכליות והגופניות. לגיל החניכים לא הייתה חשיבות, והערכת הישגיהם הייתה על פי רמת הביצועים שלהם. באמצעות הלימוד בכיתות קטנות, כל חניך יכול היה להיות מקודם בהתאם לנתונים האישיים שלו. הכישורים הפדגוגיים של ביין והצוות שלו אפשרו לרבים מהחניכים להמשיך את לימודיהם בבית ספר מקדם או ללמוד מלאכת יד כמקצוע. עבודתו של ביין סייעה לילדים רבים שהגיעו אליו כנכים קשים להמשיך לחיות חיים נורמטיביים במידה רבה. הגישה הפדגוגית של ביין וצוותו הייתה באותה תקופה ייחודית בגרמניה.[4] מלבד עובדי משק, אשר מילאו תפקיד מרכזי בחינוך של הילדים, הושם דגש על מתן חינוך כללי ומיומנויות. דיירי המעון קיבלו טיפול אוהב, אכפתיות ומעל לכול התייחסות, למרות מוגבלויותיהם הקשות. עם הקמת הכפר, לימדו בו ביין ואשתו רֶבֶּקָה לבדם את הלימודים העיוניים, ובעלי מקצוע ואוּמנים שונים גויסו להקניית הלימודים המקצועיים.[13] במהלך השנים הצטרפו אנשי צוות נוספים: שלושה מורים, עוזר הוראה, טבחית, מטפלת וגנן. כל אנשי הצוות עסקו גם בחינוך בנוסף לעבודתם הרגילה.[5][6] בנוסף לעבודתו כמורה, כמטפל בדיירים וכמנהל פדגוגי, עסק ביין ללא עזרה גם בכל העבודות הפקידותיות, ובכלל זה הדפסת המכתבים בעצמו, ובכל מה שקשור באדמיניסטרציה, בלוגיסטיקה ובגיוס משאבים. עומס עבודתו נעשה קשה יותר יותר. במלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה גם גויסו מורים לצבא ולפחות אחד אף נהרג בקרבות, העומס על ביין היה גדול במיוחד, עד כדי כך שבשלהי המלחמה, בתחילת שנת 1918, בה שרר במקום חורף קשה ביותר, עם מחסור חמור בפחם לחימום הדיירים בו, חלה ביין ואושפז עקב חולשה כללית.[14] בדו"ח ביקורת שנתית שנכתב בשנת 1932, בעקבות ביקור בכפר של ועדה מטעם הקהילה היהודית, נאמר בין היתר: "בני הזוג עובדים ברציפות מעל 24 שנים, כל יום משעה 7 בבוקר ועד מאוחר בלילה, בלי יום אחד של חופשה. סאלי פעיל ונוכח במקום בכל שעות היממה, שבעה ימים בשבוע, למעט כאשר הוא נמצא בימי עיון או בהשתלמות".[15] לאחר עליית הנאצים לשלטון ולאחר שנאסר על היהודים לקנות אוכל בחנויות העיירה, היה ביין מתגנב לחנות צורכי מזון וקונה שם בהסתר. לעיתים עבר בעיירה עם עגלת יד ואסף מצרכי מזון עבור דיירי הכפר. היו תושבים שנתנו והיו שסירבו לתת. החל משנת 1935 היו ניסיונות חוזרים ונשנים להשתלט על חלקים מהכפר.[16]

תוכנית הלימודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר עבד על פי תוכנית הלימודים שעוצבה על ידי ביין ואושרה על ידי הממשלה, תחילה בשלוש כיתות ומאוחר יותר בארבע כיתות, שבהן הנושאים גרמנית, חשבון, גאוגרפיה ומלאכת יד היו בעלי עדיפות גבוהה.[6] הקונספט של בית הספר התבסס על 10 שנות לימוד, שבהן למדו התלמידים והתלמידות בכיתות משלושה סוגים שונים. הלימודים היו בבקרים משעה 08:00 עד שעה 12:00 בשיעורים של 40 דקות. התלמידים היו בני 6 עד 14. המוגבלות של רובם לא הייתה רק שכלית התפתחותית, אלא בנוסף לה היו גם לקויות פיזיות ולשוניות, וכן כבדות שמיעה וחירשות, כך שהרקע המקצועי החינוכי של ביין מהמכון לחירשים-אילמים בוויסנזה התאים מאוד לעבודתו בקידום ילדים כאלה, וקודם כל ילדים שלא היה להם סיכוי לזכות ללימודים ולהכשרה במסגרות חינוך מיוחד ציבוריות. כיתת מכינה שלישית, שנמשכה שנתיים ושבה לימד בעיקר סאלי ביין, הכינה ילדים אלה ללימודי המשך בבית ספר עם תוכנית לימודים מוגבלת. בכיתת המכינה הזאת היו 18 שיעורים בשבוע, תוך התמקדות בנושאים הבאים: "תרגילי אפיון" (שעתיים), "תרגילים" (שעתיים), "דיבור וזמרה" (שעתיים), "תרגילי עין-יד" (4 שעות), ספירה וחשבון (4 שעות), משחקים והתעמלות (שעתיים) והכנה ללימודי דת (שעתיים). עבור הילדים החלשים ביותר בכיתה זו, הוקמה במאי 1909 קבוצה חדשה שטופלה על ידי מורה שהוכשרה בגן הילדים "בית פסטלוצי ופרבל"(אנ') בברלין. הכיתה השנייה חולקה לשני חלקים, שכל אחד מהם נמשך שנתיים, כך שבסך הכל השיעורים השתרעו על פני ארבע שנים (לפי גרסה אחרת הלימודים נמשכו כשנתיים[5]). גם הכיתה הראשונה חולקה באותה צורה.

בבית הספר הזה, כמו בכמה בתי-ספר אחרים שעברו רפורמה, שיטת שיבוץ התלמידים לא הייתה נוקשה מבחינת שנת הלידה של התלמיד. לפיכך היו בכיתות קבוצות גיל שונות, וזה אִפשֵר להיענות לצרכים האינדיבידואליים של התלמידות והתלמידים. היסטוריה מקראית, עברית, גרמנית, תפיסה חזותית, חשבון, מלאכות מקצועיות, ציור, זמרה, התעמלות ומשחקים נלמדו בפרופורציות שונות בכל הכיתות והרמות, ולאלה נוספו לימודי דת בכיתות העליונות. חשיבות מיוחדת ניתנה לחינוך הדתי, שכלל נושאי דת, תנ"ך ועברית, כדי לחזק את יהדותם. (ביין עצמו היה חבר הנהלת בית הכנסת של קהילת בייליץ,[17] וב-1910, כאשר בית הכנסת של הקהילה נסגר בגלל בעיות במבנה, 92 יהודי העיירה עברו מאז להתפלל באולם התפילה של המעון[10]). שם התואר "יהודי" נבחר במודע להיות חלק מהשם של המוסד החינוכי. בטקס חנוכתו ב-1908, נשא הרב ד"ר שרייבר נאום שבו הבהיר את האופי הדתי של הכפר והגדיר אותו כמקום שנוסד כ"בית תפילה של דור חדש ברוח של יראת שמים חדשה המבקשת במעשים של אהבת אדם את הביטוי לרגשות הדתיים החזקים ביותר שלה ושל רגשות האחדות עם האנושות כולה". היסטוריה מקראית, לימודי דת (בכיתות העליונות) ועברית בסיסית היו אפוא חלק בלתי נפרד מהעבודה החינוכית ומהחיים במעון, ובכלל זה שמירת כשרות וחגיגת החגים הדתיים. המאמצים לחנך את הילדים למידה רבה של עצמאות השתקפו גם בצורה שבה תוכנן טקס התפילה ביום שבת, שבו ילדים נשאו את "דרשת הילדים". נשיאת "דרשת הילדים" על ידי אחד החניכים הייתה אמצעי נוסף במאמץ לעודד חשיבה עצמאית. התופעה המדהימה הייתה שנטלו בכך חלק אפילו ילדים שבמצבים אחרים לא דיברו אף מילה. בדו"ח משנת 1922 נאמר שגם תושבי העיירה היהודים האחרים השתתפו בטקסי התפילה שארגנו הנערים.

בנוסף ללימודים במסגרת בית הספר, הילדים הודרכו גם בכישורי חיים, כמו כללי התנהגות בחברה, ושולבו במקצועות שונים ובעבודות בית, כמו בישול, וגינון. כך הביאה הגישה הפדגוגית של העבודה בבית הספר ובמעון את הבוגרות והבוגרים לעצמאות בחייהם בשלב מאוחר יותר, שככל הנראה לא היו מגיעים אליה בדרך אחרת. על הצלחת העבודה החינוכית במקום העידה הגעת חניכי הכפר בבייליץ ליכולת להשתלב בחברה הפתוחה.[6][5] בזמן הפנוי מלימודים נערכו טיולים ומשחקים, בהם שותפו החניכים, ללא הפרדה בין מגדרים וגילים שונים וללא התחשבות בפערים הקוגניטיביים.[5] חניכים מהכפר לקחו חלק אף במשחקי כדורגל של מכבי ברלין וכן בטורנירים של שחמט במסגרת המועדון על שם עמנואל לסקר בברלין.

הסוף

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ-1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, החלו חיי הדיירים במעון להשתנות באופן דרמטי. בין 1933 ל-1942 נאלץ ביין לנהל מאבק מתמיד כדי שהכפר ימשיך להתקיים ולהדוף ניסיונות בלתי פוסקים של השלטונות המקומיים בעיירה להפריע לפעילות הכפר ולהביא לסגירתו. הטענה המרכזית הייתה שהמקום מכתים את האוכלוסייה השקטה של העיירה ומשפיע לרעה על התיירים המגיעים למקום.[5] ההסתה של הנאצים, שהיו מעוניינים לסגור את המעון, לא אפשרה לביין להמשיך בפעילותו ללא הגבלה. בסיועם של כמה מתושבי בֶּיילִיץ הוא הצליח לדחות את הקץ לזמן מה.[4]

בחודש אפריל 1942 עברו הנאצים לפעילות השמדה של שוכני הכפר: קרוב ל-30 חניכים ואנשי צוות מהכפר הוצאו ונשלחו לגטו ורשה. ביין הבין שגורלו של המקום נחרץ, אך נשאר במקום, למרות שלו ולמשפחתו היו אשרות יציאה מגרמניה. כחודשיים לאחר מכן, ב-13 ביוני 1942, יצא מברלין "משלוח למזרח" ועליו 748 יהודים תושבי ברלין וכ-280 יהודים תושבי האזור, בהם גם כל החניכים ואנשי הצוות שנותרו בכפר: סאלי ביין, אשתו רֶבֶּקָה, בתם הצעירה ליזה-קרולה ו-47 חניכים ואנשי צוות. הרכבת הובילה אותם למחנה ההשמדה סוביבור,[18] שם נרצחו.[5]

המקום הוסב מיד לבית ספר לכלכלת בית של "אגודת הנערות הגרמניות" וכל הרכוש שהיה בו נמכר על פי החלטת העירייה כרכוש נטוש לתושבי העיירה. לאחר המלחמה עבר המקום מספר גלגולים, וב-1991 נפתח בו בית ספר תיכון, שב-1997 נקרא על שמו של סאלי ביין, ושלט הנצחה נקבע במקום.[10] מי שפעל למען קריאת בית הספר התיכון על שמו של סאלי ביין היה הכומר האוונגליסטי של בייליץ.[3]

הנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ב-2022 הופיע הספר "כפר הילדים המיוחדים של סאלי ביין" מאת רוני מאיר דותן.[19] הספר מבוסס על המחקר של צמד החוקרים טַטְיַאנָה-מַתַּנְיָה רוּגֶה ורוני דותן, שהעלו את סיפור הכפר בשנת 2017. הסיפור פורסם באוגוסט 2018 לראשונה בבלוג של הספרייה הלאומית.[5] במהלך מחקרם הם ריכזו לראשונה שמות של מעל 400 תלמידים ותלמידות שלמדו בכפר במהלך השנים, ובכללם שני נערים שהגיעו מארץ ישראל המנדטורית. השניים חשפו קרובי משפחה של התלמידים בישראל ומחוצה לה. כמו כן מצאו אלבום תצלומים מחיי הכפר בשנות השלושים של המאה ה-20.
  • על בסיס הספר הפיק דן וולמן את הסרט התיעודי "הילדים של סאלי ביין" בחסות ההסתדרות הציונית העולמית. הקרנת הבכורה הייתה בינואר 2023.[20]
עטיפת הספר על כפר הילדים המיוחדים של סאלי ביין מאת רוני מאיר דותן
  • ביוני 2020, קיימו הקרן הקיימת לישראל וארגון בני ברית טקס, בו הסירו את הלוט מעל לוח זיכרון שהוצב ביער הקדושים, לאחר שרוני דותן הביא לידיעתם את סיפורם של הזוג ביין.[21][22][23]
  • בכפר הנוער של הקרן הקיימת לישראל ליד היישוב נס הרים הוקמה בשנת 2021 חצר לפעילות ספורט של אנשים עם צרכים מיוחדים, אשר הוקדשה לסאלי ביין.[24]
  • ב-9 במאי 1988 פרסמה מועצת מחוז פוטסדאם שבגרמניה המזרחית "הוראות לציון חמישים שנה לליל הבדולח הפשיסטי". לרגל המאורע, קבעו הנהלת בית הספר החקלאי במקום והמפלגה הקומוניסטית לוח זיכרון ממתכת בחזית הבניין. הלוח הנציח את המורים והתלמידים שלמדו במקום בתקופת השלטון הנאצי. לימים הוחלף לוח הזיכרון הזה בלוח הנצחה משיש המוצב בצד הבניין.
  • לאחר איחוד גרמניה ב-1990, הוחלט ב-1991 להקים בית ספר תיכון בבייליץ, ולשם כך הועברו שטח הכפר והמבנה לעיריית בייליץ, למרות שהקהילה היהודית הגישה בקשה להשבת הרכוש. לצורך בחירת שם לבית הספר הוקמה ועדת שמות. בין ההצעות שהועלו, העלה הכומר האוונגלי של העיירה הצעה לקרוא לבית הספר על שם ביין. ההצעה התקבלה בשתיקה ובהתנגדות. רק בשנת 1997 נקבע השם "הגימנסיה על שם סאלי ביין" וכך נקרא מאז בית הספר במקום.[25]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • רוני מאיר דותן, כפר הילדים המיוחדים של סאלי ביין, ספרי ניב, 2022
  • Tatjana Matanya Ruge, Andreas Paetz, Die Israelitische Erziehungsanstalt in Beelitz und ihr Leiter Sally Bein, Hentrich & Hentrich 2022, ISBN 978-3-95565-526-6 (בגרמנית)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סאלי ביין
  • המבואה וחדר המדרגות המקוריים במבנה הראשי כפי שנראים כיום[3]
    המבואה וחדר המדרגות המקוריים במבנה הראשי כפי שנראים כיום[3]
  • שמו של סאלי ביין חרוט באבן בכניסה לבית הספר התיכון[3]
    שמו של סאלי ביין חרוט באבן בכניסה לבית הספר התיכון[3]
  • לוח זיכרון בחזית בית הספר התיכון[3]
    לוח זיכרון בחזית בית הספר התיכון[3]
  • אבן נגף באיילנבורג (אנ') לזכר הנס פריימן, שהיה בעברו דייר בכפר ונרצח במסגרת תוכנית האותנסיה טי-4[3]
    אבן נגף באיילנבורג (אנ') לזכר הנס פריימן, שהיה בעברו דייר בכפר ונרצח במסגרת תוכנית האותנסיה טי-4[3]
  • חנה הופמן - חניכה בכפר[3]
    חנה הופמן - חניכה בכפר[3]
  • טקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה ביער הקדושים
    טקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה ביער הקדושים
  • לוח ההנצחה ביער הקדושים
    לוח ההנצחה ביער הקדושים

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ התצלומים בערך זה, מהתקופה שבה מדובר, צולמו על ידי המחנך ארתור פיינר, שהעביר את אלבום התצלומים לגב' דגמר דרובס, שמסרה אותו לחוקרים טַטְיַאנָה-מַתַּנְיָה רוּגֶה ורוני דותן עם אישור בכתב לפרסם את התמונות
  2. ^ 1 2 ראו הערה מספר 1
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 מחקר של טַטְיַאנָה-מַתַּנְיָה רוּגֶה ורוני דותן על סאלי ביין ועל פועלו
  4. ^ 1 2 3 4 Sally Bein, Sally-Bein-Gymnasiums (בגרמנית)
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 דורית גני, סאלי ביין: יאנוש קורצ'אק של הילדים המיוחדים, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 13.08.2018
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Dagmar Drovs, Heilpädagogik im Deutschen Judentum: Eine Spurensicherung 1873-1942, Lit, 2000, עמ' 56-71. (בגרמנית)
  7. ^ מורים יהודים שהתמחו באותו בית הספר היהודי-גרמני לחירשים מייסודו של מרכוס רייך הקימו ב-1932 בית ספר לחירשים בירושלים ופיתחו את שפת הסימנים הישראלית משפת הסימנים הגרמנית (אנ')
  8. ^ דותן, עמ' 35
  9. ^ דותן, עמ' 30
  10. ^ 1 2 3 Anke Geißler-Grünberg, Geschichte der Jüdischen Gemeinde in Beelitz, Universität Potsdam - Jüdische Friedhöfe in Brandenburg, ‏16.07.2018 (בגרמנית) (ארכיון)
  11. ^ דותן, עמ' 31
  12. ^ דותן, עמ' 35–36
  13. ^ דותן, עמ' 41
  14. ^ דותן, עמ' 51
  15. ^ דותן, עמ' 66
  16. ^ דותן, עמ' 74–79
  17. ^ Beelitz - Am Anfang stand ein "Mord", Moses Mendelssohn Zentrum für europäisch-jüdische Studien - Universität Potsdam (בגרמנית)
  18. ^ במקור שבהערת שוליים מספר 2 מצוין, כנראה בטעות, כי הם הובלו כבר בתאריך 1 ביוני 1942 לאושוויץ וכי שם קרוב לוודאי נרצחו
  19. ^ כפר הילדים המיוחדים של סאלי ביין, באתר ספרי ניב
  20. ^ הקרנת הסרט "הילדים של סאלי ביין"- סרטו של דן וולמן, באתר סינמטק תל אביב
  21. ^ קק"ל ובני ברית יקדמו את הנגשת יער הקדושים לבעלי צרכים מיוחדים והפיכתו לאתר חינוכי על השואה: ההחלטות הוצגו בטקס הנצחה לזכרו של שמואל (סאלי) ביין במערת בני ברית ביער שבפאתי ירושלים, באתר קרן קימת לישראל, ‏17.6.2020
  22. ^ KKL-JNF and B'nai B'rith World Center Honor Holocaust-era Educator Samuel (Sally) Bein Who Was Murdered in Sobibor, B’nai B’rith International, ‏17.6.2020
  23. ^ Die letzte Reise von Samuel Bein und seinen Schülern, JÜDISCHER NATIONALFONDS E.V. KEREN KAYEMETH LEISRAEL, Deutschland
  24. ^ דותן, עמ' 101
  25. ^ דותן, עמ' 98–99
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סאלי_ביין&oldid=39200280"