חילוניות בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המונח "חילוניות בישראל" מפנה לכאן. לערך העוסק בקבוצה חברתית במדינת ישראל, ראו חילונים.
פרופ' עוזי אורנן, מהפעילים הבולטים למען חילוניות בישראל מאז שנות ה-50.

חילוניות בישראל מתייחסת לכל הביטויים של השקפות חילוניות בתולדות מדינת ישראל, על פי רוב בקרב הציבור היהודי. החילוניות בישראל מתקיימת בצל המעמד הרשמי הנרחב שניתן לדת בחוק, ושדה הפעילות העיקרי שלה היה מאבק בפריבילגיות של היהדות האורתודוקסית במדינה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשי
 ראו גם – חילוניות יהודית

המתיישבים הציונים שהגיעו לארץ ישראל החל מהעלייה השנייה הביאו עמם ממזרח אירופה חילוניות יהודית אידאולוגית ומפותחת. בהשפעת הוגים כמו אחד העם ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי, הם ראו ביהודים עם שהדת הייתה רק תוצר אחד מני רבים של רוחו הלאומית, ושהיה לה תפקיד היסטורי חשוב אך לא יותר מכך. הם פסלו את המסורת הרבנית הן מתוך שלילה של האמונה הדתית בכלל, ברוח הפוזיטיביזם והמטריאליזם, והן מתוך תודעה לאומית שתיארה אותה כגלותית, מנוונת ונושאת באחריות למצבם המדורדר של ההמונים היהודיים.[1] עם זאת, החילוניות הציונית סבלה מסתירות פנימיות מראשיתה. מלבד הבחירה בארץ ישראל והשפה העברית (בניגוד ליידיש, שפתן של התנועות החילוניות הרדיקליות ביהדות מזרח אירופה), עמוסות המטענים הדתיים, ההוגים והפעילים החזיקו תכופות בדעות מיסטיות ומשיחיות. בעברית החדשה אף נטבעה המילה "רליגיוזי", כדי לציין את ההיבט החווייתי של הדת, שנתפש כחיובי; המילה בעלת ההקשר השלילי "דתי" יוחדה רק להלכה ולממסד הרבני.[2]

השכבה האינטלקטואלית ביישוב הציוני עסקה באינטנסיביות ביצירת תשתית תרבותית והגותית חדשה לאומה שהתעתדה ליצור. אישים כא"ד גורדון שאפו לנסח פילוסופיות שישלבו את החלקים הראויים-לשימור במסורת היהודית עם ההשקפות המודרניות. מאמץ זה נשען הן על פנייה למשאבים מן העבר הרחוק – בעיקר התנ"ך, שתפישתו כתיעוד היסטורי ויצירה ספרותית המבטאת את הגניוס הלאומי, ולא כתיעוד של התגלות אלוהית, היו מרכזיות בחזון הציוני – הן על חילון ושינוי מרכיבים במסורת המקובלת, והן על יצירה חדשה בתחומים רבים. גם לוח השנה, מכשיר בעל חשיבות מכרעת לעיצוב התודעה הקולקטיבית, גויס: סוכות ושבועות הפכו לחגים חקלאיים המפארים את המתיישבים, חנוכה ול"ג בעומר קושרו בלעדית למרד לעצמאות לאומית, ועבור פסח נערכו הגדות חדשות שהשמיטו את המוטיבים הדתיים.[3] בבתי-הספר של זרם העובדים, התחנכו ילדים ובני-נוער ברוח זו.

לצד החילוניות של הציונות הסוציאליסטית, קבוצות בורגניות אחזו בתפישה חילונית ליברלית ואזרחית. אלו התגלמו בעיקר ב"ציונים הכלליים א'", בהנהגתם של חיים ויצמן המתון יחסית ויצחק גרינבוים הנחרץ יותר. קבוצת שולית יחסית שהחזיקה בגישה מקורבת הייתה המפלגה הקומוניסטית, על גלגוליה השונים, ששללה את האמונה הממוסדת כחלק ממצעה האידאולוגי.[4]

על אף החילוניות (או לפחות ההתנגדות לדת המסורתית) של מנהיגי היישוב, והמעמד ההגמוני של עמדות הציונות הסוציאליסטית, הם נדרשו לפשרות נרחבות עם האורתודוקסיה בארץ ישראל, כשם שההנהגה הציונית נדרשה להן במזרח אירופה מאז היווסדה. הצורך להציג את עצמם כנציגי כלל היהודים וכמייצגי המורשת היהודית, ואי-היכולת להפריד את הרכיבים הדתיים מהזהות הלאומית שביקשו ליצור, אילצו את הציונים לקבל את דרישות האורתודוקסים בהיבטים רבים. ב-1921 הוקמה בחסות השלטון הבריטי הרבנות הראשית לישראל, שתחתיה הוכפפו כל היהודים שהתאגדו ביישוב הציוני לחוקי ההלכה בענייני אישות וגיור. בקונגרס הציוני ה-19, ב-1935, הוסכם שהשבת והכשרות תישמרנה בכל המוסדות הציבוריים. מודל זה אושרר גם עבור המדינה העצמאית במכתב הסטטוס קוו מ-1947.[5][6]

בחברה הערבית, לאומיות חילונית שהקיפה מוסלמים ונוצרים (ואף יהודים, בתאוריה) גם יחד הייתה נפוצה למדי בשליש הראשון של המאה ה-20.[7] למרות זאת, האסלאם נהנה מדומיננטיות בפועל, הן כמקור ללגיטימציה ולסמליות היסטוריות והן כדת שרוב הערבים אחזו בה באדיקות יחסית. השקפה פוליטית חילונית, שהייתה כרוכה בלאומיות ערבית מכילה, הייתה על פי רוב נחלתם של נוצרים.[8]

1948–1977[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל העצמאית, שומר משטר המילטים העות'מאני. לחילוניות, כעקרון פוליטי, לא ניתן שום ביטוי בחוק או בממשל.[9] בעוד שבימי המנדט רק אלו שבחרו להתאגד במוסדות המתאימים הוגדרו חוקית כבני המילט היהודי, המדינה העצמאית החילה את המעמד, ואת הכפיפות לרבנות שנגזרה ממנו, על כל מי שרשמה ככזה. הדת וסמליה היו המכנה המשותף שניתן היה למצוא עם המוני המהגרים בשנות ה-50. הללו חסרו זיקה לתרבות העברית שהתגבשה ביישוב, ותכופות גם נעדרו קשר ללאומיות היהודית שצמחה במזרח אירופה.[10] יהדות ארצות האסלאם, בייחוד, הציבה פרדוקס: השליחים הציונים שיצאו אליה עסקו באופן פעיל בטיפוח היסודות הדתיים בקרבה, כדי לחזק את זיקתה לישראל ולבדלה מתרבות המרחב הערבי; אך מיד לאחר שהיגרו, הרשויות הפעילו כפייה (באמצעות חינוך ואפליה תעסוקתית) כדי לחלן אותם.[11] מחשש לניכור בין הנוער המקומי ליהדות הגולה, שיעורי דת הוכנסו לבתי-הספר ביוזמת שר החינוך זלמן ארן. ב-1958, לאחר שערורייה פוליטית ומכתב מבן-גוריון ל"גדולי ישראל" כדי שייעצו לו "מיהו יהודי", הוחלט גם לאמץ מבחנים דתיים עבור זכאות לחוק השבות.

אף על פי שדוד בן-גוריון הסכים להסדרים הדתיים ולו מתוך פרגמטיות ואילוצים, הם הוסיפו לבטא את השקפתם בחתירה לעצב זהות לאומית אחידה – לא לכלל האזרחים, כי אם לציבור היהודי. הצורך לפעול במסגרת היהודית, וההכרה בנפרדותם ובזכות לאוטונומיה של בני הדתות האחרות, היו אבן יסוד במה שדניס שרביט כינה "החילוניות המרוסנת-מעצמה" של היהודים בישראל. שדה ההתייחסות של זו תמיד היה היהדות האורתודוקסית, ולא מעמד הדת במדינה ככלל, והיא הוגבלה על ידי רכיבים דתיים כמו הגיור והמילט.[12] האידאולוגיה של הממלכתיות, שהתוו בן-גוריון ושותפיו, נועדה ליצור עבור החברה אתוס אזרחי מכליל, שלאורו היו אמורים המוני ילדי המהגרים תלמידי בתי-הספר הממלכתיים להתעצב בדמותו של טיפוס ה"צבר". הממלכתיות חידשה סמלים וטקסים משל עצמה, דוגמת המועדים הלאומיים הישראליים והריטואלים הכרוכים בהם, ומיליטריזם חזק. לצידם הוכללו באופן ישיר מוטיבים דתיים-מסורתיים. מערכת ערכים "קוואזי-חילונית" זו, לפי הגדרתו של ברוך קימרלינג, הייתה האתוס הלאומי ההגמוני של המדינה עד שנות ה-80.[13] בקיבוצים, תת-תרבות שהוסיפה לקיים מעגל שנה והוויה חילוניים הרבה יותר הוסיפה להתקיים.[14]

לצד האסכולה הבן-גוריונית הדומיננטית, מפלגת מפ"ם והסיעות השונות בתוכה, אף על פי שהיו שותפות לקואליציה לעיתים מזומנות, הוסיפו לדגול בעמדות החילוניות יותר של ימי היישוב. מפ"ם, שהייתה מזוהה עם התנועה הקיבוצית, תבעה הגדרה חילונית בשאלת מיהו יהודי, הסדרת נישואים אזרחיים, הסרת ההגבלות בשבת וביטול סעיפי חקיקה דתית אחרים, והתנגדה גם לשיעורי הדת שיזם שר החינוך ארן.[4]

חילוניות שיטתית וחד-משמעית הובעה על ידי שני חוגים לא-ציוניים בחברה היהודית, ששללו את ההסדרים הדתיים כחלק מביקורתם הכללית על המשטר: הלל קוק (שטבע בשנות ה-40 את הביטוי פוסט-ציונות) ומקורביו באופוזיציה הפנימית בתנועת החרות, תבעו הקמת רפובליקה אזרחית ישראלית; הוועד לגיבוש הנוער העברי (ה"כנענים"), בראשות יונתן רטוש, ביקש להחיות את התרבות השֶמית הקדומה של המרחב, ולכפותה על כל חלקי האוכלוסייה. שתי הקבוצות תבעו הפרדה מוחלטת של הדת והמדינה, ביטול החקיקה הדתית, שוויון אזרחי מלא והפיכת האמונה לעניין פרטי. שתיהן ראו את המעמד הציבורי של הדת בישראל כתסמין בלתי-נמנע של הציונות ושל חוסר האפשרות לספק הגדרה חילונית ליהודים.[15]

ההתמרמרות על המעורבות הדתית בחיים האזרחיים באה לידי ביטוי מעשי, בהקמתה ב-1951 של הליגה למניעת כפייה דתית. הליגה, שלאנשי חוג הלל קוק ול"כנענים" היה ייצוג בולט בין מנהיגיה ושנתמכה על ידי המשאבים של מפ"ם והקיבוצים, הייתה האתגר המשמעותי הכמעט יחיד להסדרים הקיימים. היא הגיעה בשיאה להגשת עצומות עם למעלה מ-100,000 חותמים: בעד נישואין אזרחיים ב-1955, ובעד שירותים ציבוריים בכל ימות השנה ב-1965. היא לא נחלה שום הישג משמעותי וגוועה לאחר מלחמת ששת הימים.[16]

1977–הווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת יום כיפור ב-1973 והמהפך הפוליטי ב-1977 הביאו לקדמת הבמה קבוצות חברתיות שהודרו על ידי השלטון הקודם, בייחוד מזרחים ודתיים. היסטוריונים וחוקרים ביקורתיים פירקו את האתוס הציוני הקלאסי. גם בהשפעה הברית עם ארצות הברית, ליברליזם ואינדיבידואליזם חלחלו אל התודעה והחליפו את הקולקטיביזם הסוציאליסטי המגויס. הלאומיות החילונית שקעה, ובמעמד הבינוני החלה להתגבר מגמה ששאפה לחברה אזרחית לפי המודל המערבי.[17] . עלייתם של החרדים, המתנחלים הדתיים, ההזדהות עם המסורת בקרב המזרחים ותנועת התשובה היטו את שיווי המשקל בתוך החברה הישראלית.[18]

התעצמותם של הכוחות האורתודוקסיים הובילו לשורת מאבקים, חלקם חזרה על הסוגיות השנויות במחלוקת מהעשורים הראשונים למדינה. אלו כללו מחאה נגד השבתת שירותים ולמען פתיחת עסקים והפעלת תחבורה ציבורית בשבתות וחגים, ולמען נישואין וגירושין אזרחיים, וכנגד מה שנתפס בעיני החילונים כפריבילגיות להם זוכה הציבור החרדי, כמו פטור משירות צבאי. מאבקים אלו היו בדרך כלל מקומיים ונגעו לאינטרסים מיידיים שונים של מי שנפגעו מההשפעה הדתית במרחב הציבורי (כמו שבא לידי במחאות השבת, דוגמת המאבק למען פתיחת קולנוע היכל בפתח תקווה בשנות השמונים), ולא נשאו צביון עקבי וכולל.[19]

חיכוכים אלו הובילו גם לעלייתה של תודעה וזהות פוליטית של חילוניות בקרב חלקים מסוימים בציבור. זו נסובה בעיקר על חשש ועוינות כלפי התפשטות החרדים, שהפכו לאיום מרכזי בעיני החוגים הליברליים בישראל החל משנות ה-80. היא התגלמה קודם במפלגת "מרצ" ואחר כך במפלגת "שינוי", שהתפצלה ממנה ב-1997, כמו גם במספר אגודות מקומיות.[20] "מרצ", עוד בגלגולה הראשון כ"רצ", ביטאה גישה מקיפה של חילוניות אזרחית. היא קראה להפרדת הדת והמדינה בכל התחומים, כולל ביטול זיקה בין גיור לחוק השבות והנהגת נישואים אזרחיים. "שינוי", שבגלגולה הראשון הייתה בין הקבוצות שייסדו את "רצ" ודגלה בעמדות ליברליות דומות,[4] הפכה לפי הסוציולוג ברוך קימרלינג, למפלגה סקטוריאלית שפעלה למען האינטרסים של המעמד הבינוני האשכנזי-החילוני[21] ("חילונים" הפך לכינוי המוכר לציבור שנקרא "חופשיים" עד שנות ה-50, אף על פי שחילוניות כהשקפה, במובנה המקובל, נדירה למדי בקרבם).[22][23] "שינוי" לחמה נגד החרדים, אך שיתפה פעולה עם הציונות הדתית, ופעולותיה לרפורמה ביחסי דת ומדינה היו שוליות.[24] בין 1983 ל-1999 פעלה מפלגת ימין שהטיפה להפרדת דת ומדינה, "צומת".[4] לצד הזירה הפרלמנטרית, ניסו הפעילים לחילוניות להבטיח חופש משליטת הרבנות גם באמצעות כניסה לזירת המילטים. ב-1991 וב-1992, פנו בהתאמה עמותות "השירות החילוני, עמותה לשירות הציבור החופשי" ו"האגודה ההומניסטית-חילונית בישראל" לממשלה, כדי שתכיר בעדה דתית חילונית. בית-המשפט העליון דחה סופית את עתירת האחרונה ב-1997.[25]

בקרב הציבור הערבי, הן המפלגות הקומוניסטיות רק"ח וחד"ש והן הסיעות שדגלו בלאומיות ערבית משותפת לנוצרים ולמוסלמים (שלנוצרים היה משקל ניכר בקרבן) כמו בל"ד, היו מחויבות ברמת העיקרון לחילוניות. אך הצורך לרצות את קהל המצביעים המוסלמי, על רקע התחרות עם המפלגות האסלאמיות העולות, אילץ אותן למעט בהתייחסותן לפן זה בהשקפתן.[4]

חילוניות שיטתית הוסיפה להיות נחלתם גם של החוגים הפוסט-ציוניים, שפרחו למן שנות ה-80[26] – תביעה לחופש מלא מדת בישראל הייתה כרוכה באופן כמעט בלעדי עם ביקורת על המיזם הציוני.[27] גופים שביקשו להוציא רעיונות אלו מן ההגות אל הפועל דרשו בין היתר הכרה בלאום ישראלי משותף לכל האזרחים שאיננו תלוי בעדה דתית, וביטול משטר המילטים. הנושא הועלה לפני בית-המשפט לראשונה ב-1972, נדחה, ונדחה שנית ב-2013.[28] בזרם המרכזי של החברה היהודית, לעומת זאת, התלות בדת כאמצעי להבניית הזהות הלאומית נותרה על עומדה או גברה. בהתאמה, החילוניות כהשקפה אידאולוגית היא גורם חלש, נחלת מיעוט קטן ונדירה למדי.[29][22] ככל שהחילוניות נוכחת בזירה הציבורית, היא לא התגלמה בחוק ואף השפעתה במפה הפוליטית מועטה. ביטויה מוגבל כמעט רק לארגוני חברה אזרחית שונים, הפועלים נגד השפעת הדת במדינה.[30]

למרות מכשלות אלו, כוחות אחרים שנכנסו לזירה פעלו לחילון (במובן הפשוט של החלשת הסמכות הדתית) המרחב הציבורי, גם בלי חילוניות. העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, שכללה גויים רבים שנרשמו כחסרי מילט, יצרה ביקוש חזק למזון לא-כשר, שירותי קבורה ונישואין לא-דתיים ועוד. יחד עם התעצמות תרבות הצריכה, היא סיפקה משקל-נגד מסוים להתעצמות האורתודוקסית, שהיה נטול כמעט כל יומרה רעיונית. אחוז המזדהים כמסורתיים שביצע פעילות מסחרית בשבת וכדומה, היה שווה לאחוז בקרב המזדהים כחילונים או גבוה ממנו; רוב גדול של המהגרים קיבל את האתוס הלאומני המעוגן בדת של הימין הישראלי.[31] מפלגת "ישראל ביתנו", המייצגת העיקרית של הציבור הפוסט-סובייטי, ביטאה עמדות אנטי-חרדיות וקראה לליברליזציה של הפרהסיה, אך התנגדה בתוקף להפרדת הדת והמדינה. היא אף דרשה לזרז את המרת דתם של הלא-יהודים מבין המהגרים,[32] ששידולם לכך זכה לתמיכה ממשלתית וציבורית נרחבת.[33] גם ההתחדשות היהודית, הרפורמים והקונסרבטיבים, וחוגים אורתודוקסים-ליברליים, פעלו לניכוס-מחדש של המסורת היהודית וליצירת אלטרנטיבה לרבנות ולדת הממוסדת. מנגד, הם הואשמו על ידי מצדדים מסוימים בחילוניות בחיזוק הנוכחות הדתית.[34]

בעשור השני של המאה העשרים ואחת, גבר החשש בקרב קבוצות חילוניות ליברליות מהשפעתה הגוברת של הציונות הדתית במדינה ומשאיפתה להפוך להגמונית ולמכתיבת הערכים, תופעות שכונו בשם הכולל "הדתה". אירעה ריאקציה שהתבטאה בגל של מחאות, ובכתיבת ספרים ומאמרים אודות עתידה של החילוניות כאידאולוגיה ומצבו של הסקטור החילוני. בין השאר, ארגון "הפורום החילוני" (שמייסדו רם פרומן דוגל בזהות לאומית ישראלית ולא יהודית כפתרון לשאלת הדת והמדינה) קרא לפרישה מן החינוך הממלכתי ולהקמת זרם חינוכי נפרד, כצעד ראשון להקמת אוטונומיה פנימית שתבטיח חופש מדת לציבור החילוני-ליברלי.[35]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודה ריינהרץ (עורך), Zionism and Religion. University Press of New England, 1998. עמ' 275.
  2. ^ חזקי שוהם, "'דת', 'חילוניות' ו'מסורת' במחשבה הציבורית בישראל". עיונים בתקומת ישראל, 2014. עמ' 52.
  3. ^ למשל: ברוך קימרלינג, The Invention and Decline of Israeliness: State, Society, and the Military.‏ University of California Press, 2005. עמ' 90–93, 116-119, 193-195.
  4. ^ 1 2 3 4 5 בנימין נויברגר, סיגל גלנטי. המפלגות הישראליות הלא-דתיות ושאלת יחסי דת ומדינה. זמן יהודי חדש, כרך ד', עמ' 479-490.
  5. ^ ריינהרץ, Zionism and Religion. עמ' 274, 279-284, 290-291.
  6. ^ יואב פלד, הורית הרמן פלד.‏ The Religionization of Israeli Society‏. Routledge, 2018. עמ' 3-4.
  7. ^ Noah Haiduc-Dale, Arab Christians in British Mandate Palestine: Communalism and Nationalism, 1917-1948.‏ Edinburgh University Press, 2013. עמ' 16.
  8. ^ ברוך קימרלינג, The Palestinian People: A History. ‏ Harvard University Press, 2009. עמ' 92-93.
  9. ^ J. Berlinerblau,(עורך).‏ Secularism on the Edge Rethinking Church-State Relations in the United States, France, and Israel‏. Palgrave, 2014. עמ' 170. להלן שרביט.
  10. ^ קימרלינג, Invention, עמ' 94-99.
  11. ^ יהודה שנהב, The Arab Jews: A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity.‏ Stanford University Press, 2006. עמ' 76-78
  12. ^ שרביט. עמ' 9, 164-165.
  13. ^ קימרלינג, Invention, עמ' 97–102, 120 (בייחוד הער"ש 22 שם).
  14. ^ למשל: אביעד קליינברג, לא להאמין: מבט אחר על דתיות וחילוניות. הוצאת כתר, 2004. עמ' 16, 209-210.
  15. ^ Frank Jacob, Sebastian Kunze (עורכים),‏ Jewish Radicalisms: Historical Perspectives on a Phenomenon of Global Modernity. ולטר דה גרויטר, 2019. עמ' 65-71.
  16. ^ גיא בן-פורת, Between State and Synagogue, עמ' 35.
  17. ^ אורי רם, Israeli Nationalism: Social Conflicts and the Politics of Knowledge. Routledge, 2010. עמ' 56-58; קימרלינג, Invention, עמ' 120.
  18. ^ פלד ופלד, Religionization. עמ' 16–17, 62-65, 89-93.
  19. ^ ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות. הוצאת עם עובד, 2004. עמ' 255-256.
  20. ^ נדב שלף, Politicized Secularism In Israel: Secularists As a Party to Communal Conflict.‏ Contemporary Jewry, volume 30, 2010.
  21. ^ קימרלינג, מהגרים, עמ' 359-361.
  22. ^ 1 2 יעקב ידגר, Sovereign Jews: Israel, Zionism, and Judaism.‏ State University of New York Press, 2017. עמ' 189.
  23. ^ ראו גם שלף, Politicized Secularism, עמ' 100.
  24. ^ קלמן נוימן, הוויכוח על גבולות המדינה: סוגיה של דת ומדינה? המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013. עמ' 112, הער"ש 248.
  25. ^ בג”ץ 6168/92: האגודה ההומניסטית-חילונית בישראל נגד ממשלת ישראל. 21 באוגוסט 1997.
  26. ^ Jewish Radicalisms, עמ' 71-72.
  27. ^ שוהם, עמ' 57.
  28. ^ אורי רם, פוסט-ציונות: העשור הראשון. בתוך: אבי בראלי ואחרים (עורכים), חברה וכלכלה בישראל. אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2005. עמ' 837-841.
  29. ^ Guy Ben-Porat, Between State and Synagogue: The Secularization of Contemporary Israel, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2013. עמ' 37, xi-xii, 221.
  30. ^ פלד, עמ' 15.
  31. ^ בן-פורת, Between State and Synagogue, עמ' 221-223
  32. ^ נוימן, הוויכוח על גבולות, עמ' 102, הער"ש 219.
  33. ^ נתנאל פישר, אתגר הגיור בישראל: ניתוח מדיניות והמלצות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015. עמ' 129–131 וכו'.
  34. ^ בן-פורת, Between State and Synagogue, עמ' 41-43; פלד ופלד, Religionization, עמ' 20, 89-94.
  35. ^ יעקב ידגר, Israel's Jewish Identity Crisis: State and Politics in the Middle East. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', יצא לדפוס במרץ 2020. עמ' 119–125.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חילוניות_בישראל&oldid=38349320"