חיל המשלוח הירדני במלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חיל המשלוח הירדני במלחמת יום הכיפורים היה חיל משלוח שנשלח על ידי חוסיין מלך ירדן לסוריה במהלך מלחמת יום הכיפורים. הכוח, בסדר גודל של דיוויזיה, השתלב בקרבות השריון שהתנהלו בשטח המובלעת הסורית כנגד כוחות צה"ל וסייע בעצירת תנופת ההתקדמות של צה"ל מזרחה לעומק סוריה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת ההכנות של מצרים וסוריה למלחמת יום הכיפורים, קיימו מדינאים ואנשי צבא מצרים וסוריים סדרה של מפגשים עם עמיתיהם במדינות ערב, בהם פנו אליהם סיוע כאשר תפרוץ המלחמה בינן לבין ישראל. רבות ממדינות ערב נעתרו לבקשת הסיוע והתחייבו להעמיד לרשות מצרים או סוריה חילות משלוח מסוגים שונים ובגדלים שונים.

לעומתם, הייתה נטייתו של חוסיין מלך ירדן שלא להצטרף למלחמה באופן פעיל בטרם יהיו סוריה ומצרים ערוכות כראוי כנגד עוצמתו של צה"ל. לפני המלחמה הכריז חוסיין כי לא יקריב אפילו חייל ירדני אחד במלחמה שתוצאותיה כישלון ודאי ואפילו שואה לערבים.

לירדן באותה העת לא היה מערך הגנה אווירית מספק, עצמת גייסותיה המשוריינים הייתה קטנה, וגבולה עם ישראל היה הארוך ביותר והקשה ביותר להגנה. מסיבות אלה לא הייתה מעוניינת ירדן בהסלמה בגבול עם ישראל אם וכאשר תפרוץ מלחמה. בוועדות הפסגה הערביות של שנת 1973 הסכימה ירדן ליטול על עצמה את התפקיד של ריכוז כוחות בגבול עם ישראל לצורך ריתוק מירב כוחות צה"ל להגנה, מבלי להגיע לכלל התנגשות.

הלחץ על ירדן להשתתף במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי המלחמה הראשונים, כאשר היה נראה שצבאות ערב נוחלים הצלחה וכובשים חלקים מסיני ומרמת הגולן, סחפה התלהבות רבים בעולם הערבי, שהתגייס לעזרת סוריה ומצרים במטרה לקחת חלק בניצחון על ישראל. בשונה ממנהיגי ערב האחרים הגיב המלך חוסיין בזהירות ודבק בעמדתו שלפני המלחמה. המלך חזר וטען באמצעי התקשורת כי משימת הצבא הירדני היא קיום מערך הרתעה לאורך גבולה הארוך של הממלכה עם ישראל וריתוק מירב עתודות צה"ל לאורך הגבול (בישראל, לעומת זאת, הועברו עיקר הכוחות של אוגדה 146 ללחימה ברמת הגולן).

החל מהיום השלישי למלחמה, משהחל צה"ל להתאושש ולהשמיד כוחות סוריים, פנו נשיא סוריה חאפז אל-אסד ונשיא מצרים אנואר סאדאת למלך ירדן בבקשה שיסייע במלחמה. בנוסף פנו נשיא עיראק אחמד חסן אל-בכר לחוסיין בבקשה שיאפשר לכוחות העיראקים לנוע דרך ירדן אולם חוסיין סירב. פייסל מלך ערב הסעודית ביקש לאפשר לכוחות הסעודים שחנו בירדן לנוע לעזרת סוריה אולם חוסיין סירב גם לבקשה זו. כאשר נוכח נשיא לוב מועמר קדאפי באבדות צבא מצרים קרא גם הוא למלך ירדן להצטרף ללחימה. לאחר מכן החל לגדף אותו ולקרוא לעם הירדני להתקומם ולהצטרף על דעת עצמו למלחמה.

בנוסף ללחץ שהופעל על המלך מבחוץ פנו אליו מספר קצינים בכירים שביקשו גם הם לקחת חלק בלחימה כנגד ישראל. חוסיין מצידו ניסה ככל יכולתו להדוף את הלחץ עליו בנימוקים שונים. ב-11 באוקטובר, יומה השישי של המלחמה הפכו דרישות סוריה לעזרה לתקיפות יותר לנוכח הבקעת כוחות צה"ל לשטחה. לנוכח הלחץ המתמשך החליט בשלב זה חוסיין לשלוח עוצבה לחזית רמת הגולן ולהכפיף אותה לצבא סוריה.

פעילות חיל המשלוח הירדני בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 באוקטובר בשעה 11:00 הודיע המשטר הירדני ברדיו כי הוחלט לשגר לסוריה כוח צבאי מובחר. במקביל הוכנסה ירדן למצב חרום: הוטלה האפלה, בוטלו הלימודים, תחנות הדלק הופקעו לטובת צבא ירדן ועוד. בזמן זה הייתה כבר החטיבה המשוריינת ה-40 (80 טנקי צנטוריון) בדרכה לסוריה, לאחר שהחלה בתנועה צפונה יום קודם. ב-13 באוקטובר חצתה החטיבה את הגבול לשטח סוריה.

ב-14 באוקטובר נערכה החטיבה באזור שיח מסכין שבסוריה. בהמשך אותו היום החלה החטיבה בתנועה מאובטחת לאזור הקרבות. למחרת היום נעשו פעולות תאום בין הצבאות והוחלט להכפיף את הכוחות הירדניים לכוחות העיראקיים שכבר ניהלו מספר קרבות מול צה"ל.

ב-16 באוקטובר בבוקר השתתפה חטיבה 40 במתקפה נגד כוחות צה"ל במובלעת, יחד עם כוחות עיראקים וסורים. ההתקפה הירדנית לא הייתה מתואמת עם זו הסורית והעיראקית, וידיעות על המתקפה נקלטו בצה"ל. אוגדה 210, שהגנה על דרום המובלעת, התארגנה מול הירדנים עם חטיבות 179 ו-679.

הירדנים התקדמו צפונה בשני טורים עם גדוד טנקים וגדוד חרמ"ש לכיוון התילים אל-מל ומסחרה. כשפנו צפון-מערבה לכיוון תל אל-מל נחשף אגפם לטנקי חטיבה 179, וכלים רבים נפגעו. הירדנים ניסו להחלץ, ספגו אש גם מחטיבה 679, ובהמשך הותקפו בטעות על ידי כוחות עיראקיים בשל היותם מצוידים בטנקים דומים לאלה של צה"ל. בהתקפה נפגעו לחטיבה הירדנית כ-20 טנקים ונגמ"שים והם נסוגו.

ביומיים הבאים התארגנה חטיבה 40 מחדש וצברה כוחות. ב-18 באוקטובר הגיע המלך חוסיין לבקר את חיל המשלוח בסוריה.

ב-19 באוקטובר הצטרף הכוח הירדני שוב להתקפה מתואמת סורית-עיראקית-ירדנית. גם הפעם סבלה ההתקפה מחוסר תיאום, והכוח הירדני החל במתקפה בשעה 9 בבוקר, כשעתיים לאחר הכוח העיראקי. חטיבה 40 הירדנית נעה צפונה בשני מאמצים מתל חארה לכיוון תל מסחרה ואום בוטנה (שנכבש בלילה על ידי צה"ל). באזור היו פרושים טנקי חטיבה 4 מאוגדה 146 ובקרב שהתפתח נפגעו כ-17 טנקים ירדנים. ההתקפה הירדנית נבלמה וחטיבה 40 נסוגה לאחור.

לאחר קרב זה החליטה ירדן לתגבר עוד את כוחותיה בסוריה והגיעה לכוח דיווזיוני שכלל שתי חטיבות שריון וכוחות מסייעים. תגבור הכוחות הסתיים ב-22 באוקטובר והכוחות הרעננים היו ערוכים להתקפה מחודשת על כוחות צה"ל שבמובלעת.

הכוחות הסוריים, העיראקיים והירדניים תכננו לצאת למתקפה רחבה ב-23 באוקטובר, אך בשל הפסקת האש תוכנית זו לא יצאה לפועל והכוח הירדני לא השתתף עוד בקרבות.

לאחר הפסקת האש שיחררו הירדנים בהדרגה כוחות מילואים ויצבו קו הגנה מדרום למובלעת שכבש צה"ל.

ב-1 בינואר 1974 הוחזר חיל המשלוח הירדני לארצו.

תחקור הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חזרתו של חיל המשלוח תיחקרו הירדנים את הקרבות והגיעו למסקנה כי הצבא הירדני עם ציודו הנוכחי לא רק שלא יוכל לעמוד בפני צה"ל, אלא אף לא יוכל לעמוד בפני הצבא העיראקי או הצבא הסורי. כתוצאה ממסקנה זו החליט המשטר על ארגונו מחדש של הצבא הירדני וציודו באמצעי לחימה מערביים ומודרניים (בעיקר אמל"ח אמריקאי) תוך שיפור רמת הניידות של כוחות הקרקע.

מאוחר יותר נטען כי המלך חוסיין אמר כי עשה שתי טעויות מול ישראל: האחת שיצא למלחמת ששת הימים והשנייה שלא יצא למלחמה עם ישראל ביום הכיפורים.[דרוש מקור]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]