הקרב על חושניה (1973)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקרב על חושניה
מערכה: קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן
מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
PikiWiki Israel 4223 Israel Defense Forces.jpg
טנקי T-62 פגועים של הדיוויזיה הראשונה באזור עין זיוון.
תאריך התחלה: 6 באוקטובר 1973
תאריך סיום: 10 באוקטובר 1973
משך הסכסוך: 5 ימים
קרב אחרי: קרב ההבקעה לסוריה ב-11 באוקטובר 1973
מקום: דרום רמת הגולן
תוצאה: שחרור אזור חושניה והדיפת הכוחות הסורים.
הצדדים הלוחמים

סוריהסוריה  סוריה

ישראלישראל  ישראל

מפקדים
כוחות
Syria-YKW-initial-map-He.svgהיערכות הכוחות הסוריים ערב פרוץ המלחמה, וצירי ההבקעה המתוכננים העיקריים של הצבא הסורי

הקרב על חושניה היה הקרב העיקרי, שהתחולל בדרום ובמרכז רמת הגולן בחמשת הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. הקרב התמקד במאבק על השליטה במובלעת שכבש הצבא הסורי בשטח רמת הגולן במהלך היממה הראשונה של המלחמה.

הקרב החל ב-6 באוקטובר, עם פתיחת המתקפה הסורית ברמת הגולן והבקעת הקו הישראלי בדרום הרמה. כוחות של הדיוויזיה החמישית והתשיעית של הצבא הסורי הצליחו להשתלט על מרחב חושניה במהלך שעות הלילה. ביום שלמחרת התרחבה והתבססה החדירה הסורית לשטח רמת הגולן. המובלעת הסורית כללה בשיאה את השטח בין עין זיוון ונפח בצפון, קצביה ומעלה גמלא במערב ואזור אל-על רמת מגשימים בדרום. ב-8 באוקטובר פתח פיקוד הצפון במתקפת נגד מתמקדת על המובלעת הסורית, שבוצעה על ידי כוחות משתי אוגדות מילואים ישראליות (210 ו-146), שתקפו מכיוונים שונים, כאשר המאמץ העיקרי היה בדרום רמת הגולן. בתום היום הראשון של מתקפת הנגד, נדחקו הכוחות הסוריים למתחם הגנה מבוצר, שמרכזו היה בכפר הנטוש חושניה. במהלך היום השני למתקפת הנגד (ה-9 באוקטובר) השתלטו הכוחות הישראליים כמעט את כל שטחו של "כיס חושניה", תוך שהם גורמים אבדות כבדות לכוחות הסוריים שהחזיקו בו. ב-10 באוקטובר השלימו כוחות צה"ל את הדיפת הצבא הסורי אל מעבר לקו הסגול.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 באוקטובר 1973, עם פתיחת מלחמת יום הכיפורים, תקף הצבא הסורי את השטח שהוחזק על ידי ישראל ברמת הגולן, במקביל למתקפה של הצבא המצרי לאורך קו תעלת סואץ בחצי האי סיני. המתקפה הסורית הייתה תקיפת פתע, שבוצעה לאחר מבצע הונאה מוצלח (מבצע ניצוץ).

השלב הראשון של הכוחות התוקפים כלל שלוש דיוויזיות חי"ר מתוגברות, אשר חולקו לשני דרגים: חטיבות הדרג הראשון שמטרתם להכשיר את המעברים על תעלת הנ"ט ולפרוץ את הקו הקדמי של צה"ל לאורך הגבול, וחטיבות הדרג השני אשר נועדו לפרוץ בצירים אשר הוכשרו ולתפוס רצועה של כ-15 בעומק השטח. השלב השני כלל שתי דיוויזיות שריון שנועדו לנצל את ההצלחה לצורך השלמת כיבוש רמת הגולן, ולהיערך להדיפת מתקפת הנגד הצפויה של כוחות המילואים הישראלים. בנוסף לכוחות שנועדו להשתתף במתקפה, נשמרו מספר יחידות בעתודה במרחב דמשק (כולל פלוגות ההגנה) כעתודה מטכ"לית, וככוח להגנת משטר הבעת הסורי.

הפיקוד הסורי בנה את תוכנית המתקפה שלו בהשפעת הדוקטרינה הסובייטית של "קרב עומק". בהתאם לדוקטרינה זו הבקעת מערך ההגנה של האויב תתבצע במספר נקודות, ולא במאמץ עיקרי אחד, בעזרת סיוע ארטילרי מאסיבי. בשלב השני של המתקפה, בהתאם להתפתחות הלחימה, יתבצעו פעולות בעורף מערך ההגנה, כולל תקיפת כוחות עתודה בדרכם לקו החזית ותקיפה של מרכזי הפיקוד, הקשר והלוגיסטיקה של האויב. לכן תיכנן הפיקוד הסורי לתקוף את קו ההגנה הישראלי ברמת הגולן בשלוש גזרות שונות, במטרה להגדיל את הסיכוי להשיג הבקעה לפחות באחת מהן. בנוסף תוכנן שימוש נרחב בכוחות מיוחדים לצורך כיבוש מרכזי שליטה, קשר ומודיעין של צה"ל, והפעלת מארבים לאורך צירי תנועה וצמתים חשובים בעומק שטח רמת הגולן כדי למנוע הגעת תגבורות ואספקה לכוחות הישראלים בקו החזית.

תוכנית המתקפה הסורית, שקיבלה בשלבי התכנון שלה את שם הקוד מבצע "אל-אעודה" (עד הסוף/כל הדרך), שאפה ליצור מצב שבו הכוחות הישראלים בקו החזית, חטיבה 188 וחטיבה 7, יותקפו במקביל מחזיתם ומעורפם (על ידי כוחות קומנדו סוריים), ויאלצו להילחם תחת הפגזה ארטילרית מסיבית ותקיפות אוויריות. הדגש על פגיעה במפקדות ובציוד הקשר של צה"ל נועד לגרום לבידוד הכוחות המגינים בקו החזית, ולתרום ליצירת בלבול בקרבם.[1]

הצבא הסורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא סוריה חאפז אל-אסד ומשמאלו שר הביטחון מוסטפא טלאס בביקור בחזית.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא הסורי במלחמת יום הכיפורים

ביוני 1967 ספג הצבא הסורי מהלומה קשה במהלך מלחמת ששת הימים, כאשר הקו הקדמי והממוגן ברמת הגולן נכבש על ידי צה"ל במהלך כיומיים של לחימה. בשנים שלאחר מכן השבת השטח שנכבש כמו גם הכבוד והיוקרה של הצבא הסורי הפכו למשימה לאומית חשובה. בשנת 1970, עם עלייתו לשלטון של חאפז אל-אסד, נכנסה סוריה לתקופת יציבות פוליטית-מדינית שאיפשרה לראשונה מזה שנים רבות לבנות מחדש את הצבא ולהתכונן לתקיפת ישראל ולכיבוש מחדש של הגולן.[2]

הכוחות הסוריים, שתקפו את הגזרות הדרומית ומרכזית של רמת הגולן, כללו שלוש דיוויזיות מתוגברות:

  • הדיוויזיה התשיעית: דיוויזיית קו שהוצבה במרכז קו ההבקעה, בגזרה של כ-25 ק"מ, בין תל פארס לעיר קוניטרה. במרכז הגזרה נמצא רכס בשנית, שמשני עבריו היו שטחים נוחים להבקעת כוחות שריון - "פתחת כודנה" (בין תל פארס לחלקו הדרומי של רכס בשנית) בדרום הגזרה, ו-"פתחת קוניטרה דרום" (בין תל ע'סניה והר אביטל) בחלקה הצפוני. פתחת כודנה הייתה במרחק של כ-5 ק"מ בלבד מחושניה וציר הנפט, ופתחת קוניטרה דרום היוותה את הנתיב המהיר ביותר למחנה נפח (כ-10 ק"מ של שטח מישורי). תחת פיקוד הדיוויזיה היו בדרג הראשון החטיבה הממוכנת ה-52 (עם 41 טנקים) בחלק הצפוני של הגזרה והחטיבה הממוכנת ה-33 (עם 41 טנקים) בחלקה הדרומי של הגזרה. מאחורי חטיבות הדרג הראשון היו שתי חטיבות דרג שני; החטיבה המשורינת ה-43 (עם 95 טנקים) והחטיבה המשוריינת ה-51 (עם 95 טנקים), שסופחה לדיוויזיה.
  • הדיוויזיה החמישית: דיוויזיית קו שהוצבה בחלק הדרומי של קו ההבקעה, לאורך גזרה של כ-20 ק"מ, בין ואדי רקאד (הבלתי עביר לתנועת שריון) באזור תל סאקי ורמת מגשימים בדרום, לבין אזור תל פארס בחלקה הצפוני של הגזרה. במרכז הגזרה עבר ציר הנפט אשר הוביל היישר למרכז הרמה ולמחנה נפח, מרכז הפיקוד והלוגיסטיקה של אוגדה 36 הישראלית. גזרה זו נוחה יחסית למעבר כוחות בשטח המישורי שבין תל פארס לתל סאקי. תחת פיקוד הדיוויזיה היו בדרג הראשון החטיבה הממוכנת ה-112 (עם 41 טנקים) בחלק הצפוני של גזרתה והחטיבה הממוכנת ה-61 (עם 41 טנקים) בחלקה הדרומי. מאחורי חטיבות הדרג הראשון נערכו שלוש חטיבות דרג שני; חטיבת השריון ה-46 (עם 95 טנקים), החטיבה הממוכנת ה-132 (עם 41 טנקים) וחטיבת השריון ה-47 (עם 95 טנקים), שסופחה לדיוויזיה.
  • הדיוויזיה הראשונה: דיוויזיה איכותית שהתבססה בעיקר על טנקי T-62 ושימשה למעשה עתודה מטכ"לית כדי לנצל כל הצלחה בהבקעה לאורך הגזרה. הדיוויזיה בפיקודו של תופיק ג'האני כללה את חטיבת השריון ה-4 (עם 95 טנקים), חטיבת השריון ה-91 (עם 95 טנקים), החטיבה הממוכנת ה-2 (עם 41 טנקים) ואגד ארטילרי (ה-64).

סך הכל עמדו לרשות הצבא הסורי כ-1400 טנקים לצורך המתקפה (כולל כוחות עתודה, שלא השתתפו בשלב הראשון של המתקפה), מתוכם 585 טנקים בשתי הדיוויזיות הממוכנות, שנערכו מול דרום ומרכז רמת הגולן. חלק מכוחות אלו ניהלו את קרב ההבקעה מול כוחות צה"ל, שהחזיקו את הקו בגזרות אלו, וחלקן (חטיבות הדרג השני) הוכנסו לקרב בשלב מאוחר מעט יותר, כדי לנצל את הפרצות שנבעו בקו ההגנה הישראלי. הדיוויזיה המשוריינת הראשונה, שכללה כ-250 טנקים נוספים, הופנתה על ידי הפיקוד הסורי לגזרה המרכזית של רמת הגולן בליל 7/6 באוקטובר, כדי לחדור לעומק השטח הישראלי ולהשתלט על מרחב נפח.

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צה"ל במלחמת יום הכיפורים

כוחות צה"ל, שהשתתפו בלחימה בדרום ובמרכז רמת הגולן, כללו את:

אוגדה 36 – אוגדה סדירה בפיקודו של תת אלוף רפאל איתן.[3] מפקדת החטיבה ישבה במחנה נפח:

  • חטיבה 188 (מפקד: אלוף משנה יצחק בן-שהם) – גדוד 53 (בפיקוד רס"ן עודד ארז) היה פרוס בדרום הרמה ולו טנקי שוט קל (גדוד 74 של החטיבה לחם בצפון הרמה, וגדוד 39 היה גדוד מילואים שסופח במהלך הלחימה לחטיבה 4 ולחם עימה בדרום הרמה).
  • חטיבה 7 (מפקד: אלוף משנה אביגדור בן-גל) – גדוד 82 של החטיבה ולו טנקי שוט קל (שני גדודי שוט קל נוספים וגדוד חרמ"ש לחמו בצפון הרמה).
  • גדוד 50 מחטיבת הצנחנים – היו פרוסים במוצבים בדרום הרמה לאורך הקו הסגול.[4]
  • אגד ארטילרי 212 (מפקד: אלוף משנה בני ארד)
חטיבות מילואים:

אוגדה 210 – אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף דן לנר:

אוגדה 146 – אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף משה פלד:[5]

הכוחות הישראליים הסדירים, שנפרסו ברמת הגולן ערב פרוץ המלחמה, כללו שתי חטיבות שריון (כ-180 טנקים) ושני גדודי חי"ר בסיוע מספר סוללות ארטילריה. שני הגדודים של חטיבה 188 החזיקו את קו ההגנה הקדמי ברמה, ואילו חטיבה 7 נשמרה ככוח עתודה נייד, שנועד לתגבר את הכוחות בקו המגע, לאחר זיהוי גזרת המאמץ ההתקפי הסורי העיקרי. ביום הלחימה הראשון (6 באוקטובר) הגנו על דרום ומרכז רמת הגולן שני גדודי טנקים: גדוד 53 של חטיבה 188, שנפרס לאורך קו המגע בכוחות מחלקתיים, וגדוד 82 מחטיבה 7, שנשלח לתגבר אותו זמן קצר לאחר תחילת המתקפה הסורית, ועיקר כוחו הוצב באזור פתחת כודנה וחושניה.

שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת הגולן היא רמה שטוחה השוכנת בין נהר הירמוך מדרום והר החרמון מצפון, ממזרח לכנרת ולעמק החולה. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל שטח של כ-1,200 קמ"ר ברמת הגולן. קו הפסקת האש, הקו הסגול, שנקבע לאחר המלחמה עבר ממזרח לקו התילים הישראלי. קו התילים הוא רצף של הרי געש שכיוונם צפון-דרום. הרים אלה מתבלטים על פני הרמה השטוחה ומאפשרים לשולט בהם יתרון באש ובתצפית. התילים מצמצמים את אזורי התקיפה האפשריים מצד הסורים לכדי מספר "פתחות" המאפשרות מעבר כוחות שריון: פתחת קוניטרה (ידועה גם כפתחת קוניטרה צפון) בין הר בנטל להר חרמונית, פתחת קוניטרה דרום באזור שבין הר בני רסן והר אביטל, פתחת כודנה בשטח שבין הר פרס לרכס בשנית, ופתחה דרומית באזור שבין תל סאקי והר פרס.

המכשול הצה"לי לאורך הפתחות כלל שדות מוקשים ותעלות נ"ט. לאורך קו הגבול הוקמו מוצבים ונבנו "רמפות" לטנקים.

הבקעת הקו הישראלי (6 באוקטובר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק גישור MT-55 אשר שימש את הכוחות הסורים למעבר המכשול הצה"לי. כלים אלו היו מטרה מועדפת עבור טנקי צה"ל.[6]

שעת ה-"ש" של ההתקפה המשולבת של צבא מצרים וסוריה נקבעה ל-14:30, אך שעה זו התייחסה למעבר המכשול הצה"לי וצליחת הגבול. פתיחת האש החלה 35 דקות לפני כן עם תחילת התנועה של הכוחות הקידמיים אל עבר הגבול בשעה 13:55. בשעה זו פתחו כ-800 קני ארטילריה מסוגים שונים בין 85 ל-122 מ"מ[7] באש מדויקת לעבר מטרות שונות ברחבי הגולן, בהם מוצבים, בסיסי צה"ל, שטחי כינוס ורמפות הגנתיות ששימשו את הטנקים הישראלים. סוללות הארטילריה הסוריות קיבלו מראש מטרות וטווחים מוגדרים, כך שהרעשת הפתיחה הייתה יעילה ביותר.[8] במכת האש הראשונה, שארכה כחמש דקות, ירתה הארטילריה הסורית קרוב ל-30,000 פגזים כריכוך והכנה למתקפה הקרקעית.[9]

מיד עם פתיחת האש, החלו חטיבות הדרג הראשון הממוכנות לנוע אל עבר קו הגבול. כאמור, כל דיוויזיה הכילה שתי חטיבות דרג ראשון שכל אחת קיבלה גזרת הבקעה, האחת הוגדרה כגזרת מאמץ עיקרית והשנייה כמשנית. בחסות ההרעשה הארטילרית נעו החטיבות בטור עם משימה מוגדרת ומפורטת למעבר המכשול הצה"לי, כך שהכוחות הראשונים שהגיעו לשדות המוקשים ותעלות הנ"ט יפעלו לפנות נתיב ולהקים גשרים על התעלות, אחריהם ינוע הכוח המשוריין העיקרי שילחם בכוחות צה"ל על הגבול.[10]

פתחת כודנה דרכה חדרו הכוחות הסורים לרמת הגולן במבט מהר פרס צפונה. במרכז תל כודנה ומימינו תל אחמר. משמאל ניתן לראות את תעלת הנ"ט.

באותה השעה ברחבי הגולן, תחת ההפגזה הסורית, יצאו הכוחות הלוחמים של גדוד 53 מהבסיסים וחניוני הטנקים אל עבר העמדות אליהן תורגלו לנוע. בנוסף לכוחות חטיבה 188 שהיו פרוסים לאורך הגבול, כללו כוחות היבשה הסדירים ברמת הגולן את חטיבה 7 (עם 3 גדודי שריון סדירים[11] וגדוד חרמ"ש) המשוריינת, מספר סוללות ארטילריה (בהם סוללות של האגד הארטילרי 282) ושני גדודי חיל רגלים (גדוד מחטיבת גולני וגדוד 50 נח"ל מוצנח) אשר ישבו במוצבי הקו של צה"ל בין תל סאקי בדרום ועד למוצב החרמון בצפון. לאחר פרוץ האש בוצעה חלוקת גזרות בין שתי חטיבות השריון הישראליות שהיו פרוסות ברמת הגולן ומח"ט 188, יצחק בן-שהם, קיבל את האחריות על הגזרה הדרומית.

לקראת השעה 15:00 טורי השריון, הנגמ"שים וכלי הפריצה והסיוע של חטיבות ההבקעה החלו להגיע למכשול הצה"לי. כוחות הדיוויזיה ה-9 התעכבו מעט במאמץ מעבר המכשול, זאת משום בלבול והתעכבות של כוחות הפריצה והסיוע. מצד שני הדיוויזיה ה-5 התקדמה בדרום הרמה ופעלה בהתאם לנוהל ולתרגולים הרבים שקדמו לפתיחת המערכה.[12] כוחות השריון הסוריים בראשי הטורים החלו לספוג אש מדויקת מטנקי חטיבה 188 שהתמקמו בעמדות ירי מוגנות וגבוהות. האש המדויקת הצליחה לעכב את התקדמות הכוחות הסורים ולפגוע במאמצי צליחת שדות המוקשים ותעלות הנ"ט. בסביבות השעה 16:30 הצטרפו לוחמי גדוד 82 של חטיבה 7 ללחימה בגזרה הדרומית ועיבו את כוחות גדוד 53 באזור ציר הנפט. למרות זאת, עד השעה 17:30 הבקיעו שלוש חטיבות סוריות את קו ההגנה הישראלי תוך עקיפת מוצבים שלא נכבשו.

כניסת חטיבות הדרג השני (ליל ה-6 באוקטובר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הערב החלה ההתקפה הסורית השנייה על ידי חטיבות הדרג השני: החטיבות המשוריינות 43 ו-51 של הדיוויזיה ה-9, החטיבה המשוריינת 46 והחטיבה הממוכנת 132, שתיהן של דיוויזיה 5.[13] סך הכל שלוש חטיבות שריון וחטיבה ממוכנת. המאמץ העיקרי של הסורים בדרום הרמה היה באזור צומת רפיד ופתחת חושניה. הכוחות הסורים ניצלו את העובדה, שהם צוידו באמצעי ראיית לילה, דבר שהעניק להם יתרון משמעותי על הטנקים הישראליים, שהיו מצוידים רק בזרקורים.

במהלך שעות הלילה עמדו מול הכוחות הסוריים בדרום ומרכז הרמה רק שני גדודי טנקים סדירים של צה"ל (אחד מהם בתקן חסר), וכוחות מאולתרים דוגמת "כוח צביקה". "כוח צביקה", שהורכב בתחילה מטנקים פגועים שתוקנו בסדנת נפח, הצליח לפגוע במספר ניכר של טנקים של חטיבה 51 הסורית באזור ציר הנפט ולהאט את התקדמותה. במהלך הלילה החלו להגיע גם כוחות המילואים הראשונים מחטיבה 179, חטיבת הגיוס המהיר. כוח של עשרה טנקים מגדוד 266 תחת פיקודו של הסמג"ד עוזי מור עלה לרמת הגולן בסביבות השעה 23:00. שלושה טנקים נתקעו בדרך והשאר חברו לכוח צביקה על ציר הנפט. הכוח נקלע למארב בקרבת חושניה ושישה טנקים נפגעו.

כוחות הטנקים הסדירים שהגנו על הקו הסגול, לחמו במסגרות קטנות והולכות – פלוגות, מחלקות ולבסוף אף טנקים בודדים - וספגו אבדות כבדות. הם הצליחו אמנם לגרום אבדות כבדות לכוחות החלוץ הסוריים, ולהאט ולעכב את התקדמותם, אך האחרונים הבקיעו את הקו הישראלי והשתלטו על מובלעת בעלת גודל ניכר בדרום ומרכז רמת הגולן. חטיבה 51 כבשה את מרחב חושניה כבר בשעה 23:00, בעוד חטיבה 46 הגיעה עד אזור קצביה וחטיבה 132 הגיעה עד אזור רמת מגשימים. במהלך הלילה הוחלט על פינוי היישובים הישראליים משטח הרמה ועד השעה 4:00 לפנות בוקר (ב-7 באוקטובר) הושלם פינוי כל היישובים.[14]

כיבוש וביסוס "כיס חושניה" (7 באוקטובר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הלילה והבוקר המוקדמות החלו להגיע לרמה כוחות המילואים הראשונים. עקב המצב הקשה נשלחו הכוחות לרמה במהירות ובמסגרות קטנות, ללא ריכוז כוח. חלק מהטנקים נשלחו עם כמחצית מכמות הפגזים וללא שהספיקו לבצע תיאום כוונות. כוחות מחטיבה 179 הגיעו כבר במהלך הלילה ונכנסו ללחימה. עם בוקר הגיעו כ-25 טנקים מחטיבה 679 בפיקוד המח"ט לאזור נפח. בפיקוד הצפון התקבלה תמונת מצב שגויה לפיה עיקר המאמץ הסורי הוא באזור קוניטרה ולכן הופנתה החטיבה צפונה (מסיבה זו גם לא נשלח ביום הקודם גדוד מחטיבה 7 לתגבר את החלק הדרומי). בהמשך היום, עם תחילת המתקפה על נפח, הוחזרה החטיבה דרומה. אוגדה 146 אשר השתייכה לפיקוד המרכז נשלחה לרמת הגולן תוך השארת הגבול עם ירדן כמעט ללא כוחות, וזאת בהנחה כי חוסיין מלך ירדן לא יפתח בחזית שלישית. חטיבת הטנקים של האוגדה, חטיבה 205, נעה על זחלים ממחנה עופר באזור רמאללה עד לרמת הגולן.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על נפח
מפה המתארת את כיבוש 'כיס חושניה' בידי הסורים, 6-7 באוקטובר 1973.

לצורך המשך ההבקעה וניצול ההצלחה הטילו הסורים למערכה את דיוויזיית השריון הראשונה, כמו גם את החטיבה המשוריינת 47.[13] הדרג הראשון של הדיוויזיה, חטיבת השריון ה-91 והחטיבה הממוכנת ה-58, חדר לשטח רמת הגולן עם עלות השחר דרך פתחת כודנה, ונע לכיוון צפון-מערב במטרה להשתלט על מרחב נפח ועל תילי שיפון ויוסיפון במרכז הרמה.[15]

במפקדת אוגדה 36 בנפח שרר בלבול רב. כבר ב-7:30 בבוקר הוחלט על פינוי מחנה נפח, אולם לאחר שעה הוחזרו החיילים למחנה. כאמור, חטיבה 679 הופנתה תחילה לאזור קוניטרה ולא נשארה להגן על נפח. הכוחות שנשארו להגן על המחנה היו כוח שכלל כ-15 טנקים בפיקוד מח"ט 188 יצחק בן-שהם שתפס עמדת חסימה על ציר הנפט מדרום לנפח, וכוח נוסף בפיקוד מג"ד 82 חיים ברק, שתפס את הגזרה מצפון-מזרח לכוח של בן-שהם, והגן על הציר מחושניה לנפח. כוח בן-שהם הצליח לבלום את חטיבה 51 הסורית מדרום למחנה אולם לא הבחין בגדוד של החטיבה שמאגף אותו מדרום. כוחו של חיים ברק התקשה להדוף את טנקי ה-T-62 החדישים של חטיבה 91. במהלך הקרב נפצע ברק, ואלי גבע, מפקד פלוגה א' של הגדוד, החליף אותו. כוחו של גבע (הטנקים שנותרו משתי פלוגות של הגדוד ופלוגת מילואים מחטיבה 179), שסבל ממחסור התחמושת ונמצא תחת לחץ סורי כבד, נטש את הגזרה עליה הגן בסביבות שעה 12:00, ונע צפונה לחבור אל חטיבת האם שלו, בהתאם להוראת מפקד חטיבה 7, יאנוש בן-גל. האחרון אפילו לא עדכן את בן-שהם ביחס להוצאת כוח גבע מהגזרה שבפיקודו. הטנקים הסורים ניצלו את הפרצה שנוצרה ולקראת השעה 13:00 הגיעו לאזור מחנה נפח, ואיימו לכבוש אותו ואת צומת נפח.

רפול, שהבין לבסוף את חומרת המצב שנוצר בגזרתו, הורה לכוח בן-שהם ולכוח מח"ט 679 לנוע במהירות לכיוון נפח. בן-שהם הורה לכוחו לנטוש את עמדותיו ולנוע במקביל לציר הנפט צפונה לכיוון נפח. הטנקים שבפיקודו פגעו מהאגף בחלק מהטנקים הסוריים, שהתקדמו לעבר נפח, וניהלו איתם אש תוך כדי תנועתם. במהלך הקרב נהרג יצחק בן-שהם, כמו גם סמח"ט חטיבה 188 וקצין האג"ם שלה, ורוב הטנקים שהיו תחת פיקודו נפגעו.

כוח המח"ט מחטיבה 679, שהופנה חזרה לנפח, תקף בהפתעה את השריון הסורי מאגפו הצפוני, וגרם אבדות כבדות לחטיבה 91. כוח גדודי נוסף של החטיבה, שהגיע למרחק קצר ממערב לצומת נפח, הופנה גם הוא לסייע ללחימה, אך הופתע על ידי הסורים, כשהוא נמצא בשטח נחות וספג אבדות כבדות. על אף האבדות הכבדות, שספגה חטיבה 679 במהלך היום, הצליחו כוחות קטנים שלה לבלום את השריון הסורי במרחק קצר מנפח, ובשעות הערב נסוגו הסורים, שספגו אף הם אבדות כבדות, אל הרכסים שממזרח למחנה.

שני גדודי הטנקים הסדירים, שהגנו על דרום ומרכז רמת הגולן בשעות הראשונות של המתקפה הסורית, ספגו אבדות כבדות. 15 טנקים (10 שנותרו מגדוד 53 ו-5 מגדוד 82), יחד עם כוחות חי"ר ותותחנים, התרכזו במהלך ה-7 באוקטובר על תל פארס ומנעו מהסורים לכבוש אותו, בעוד הכוחות הסוריים זורמים סביבם. בליל 8/7 בחודש, בחסות החשיכה, פינה הכוח את התל, נסוג מערבה, והגיע בשלום לבקעת כינרות. החל משלב זה כללו כוחות צה"ל, שלחמו בדרום ובמרכז רמת הגולן, יחידות מילואים בלבד.

חטיבה 47 הסורית חברה לחטיבה הממוכנת 132 ברמת מגשימים ומשם המשיכו לתקוף יחד לאזור אל-על. הם נעצרו כ-3 ק"מ צפונית לאל-על על ידי גדוד טנקים מחטיבה 179. גדוד אחר של חטיבה 47 הגיע למרחק של כ-7 ק"מ מהכנרת, שם נתקל בטנקים של חטיבה 4 שהיו בדרכם לאזור הלחימה והושמד באזור גמלא. הייתה זו החדירה העמוקה ביותר של הסורים ברמת הגולן.

באותו יום איתרו חיילי הצבא הסורי 17 חיילים של החוליות הטכניות של חטיבה 188 מגדוד 53 ו-74. מיד לאחר נפילתם בשבי הם נכפתו ונשחטו[16].

בסוף יום הקרבות שלטו הסורים על מרחב במרכז רמת הגולן אשר השתרע מן המבואות הדרומיים של קוניטרה עד קצביה, ודרומה משם עד ממערב לרמת מגשימים. הפיקוד הישראלי העריך את מצב המערכה כחמור, ולמחרת הכין גדוד ההנדסה של פיקוד הצפון חמישה מגשרי הירדן לפיצוץ. אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי נטה בתחילה להציב את אוגדה 146 להגנה על גשרי הירדן מצפון לכנרת. מפקד האוגדה משה פלד ערער על כך והציע לערוך במקום זאת התקפת נגד בדרום הרמה. הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב שהגיע לסייע לפיקוד הצפון, צידד בהצעתו של פלד ולאחר התייעצות עמו החליט האלוף חופי לקבל את ההצעה.

במוצאי היום נערכו איגודי כוחות חדשים לקראת מתקפת הנגד. חטיבות 4 ו-9 הועברו מפיקודה של אוגדה 210 לפיקודה של אוגדה 146. כעת פעלו במסגרת אוגדה 146 ארבע חטיבות ובהן בסך הכל כ-160 טנקים:

  • חטיבה 205 – שני גדודי טנקי שוט, גדוד הסיור של האוגדה ;
  • חטיבה 9 – גדוד טנקי שרמן, גדוד טנקי שוט, שני גדודי חרמ"ש (גדוד טנקי השוט השתייך במקור לחטיבה 179 והועבר לחטיבה 9 לאחר שהגיע לציר אל-על לפניה) ;
  • חטיבה 4 – גדוד טנקי שרמן, שני גדודי טנקי שוט (אחד מהם הועבר מחטיבה 205 והשני - גדוד המילואים של חטיבה 188), שני גדודי חרמ"ש ;
  • חטיבה 670 – שני גדודי חרמ"ש.

באוגדה 210 נותרה ב-8 באוקטובר חטיבה אחת - חטיבה 179 ובה גדוד טנקים וגדוד הסיור האוגדתי, גדס"ר 134, (גדוד הטנקים השני של החטיבה הועבר כאמור לחטיבה 9 והגדוד השלישי נשחק ויצא מכלל פעולה). במהלך יום ה-9 באוקטובר הועברה תחת פיקודה (מאוגדה 36) חטיבה 679 ובה שלושה גדודי טנקים. תחת פיקוד אוגדה 36 נותרו חטיבה 7 המוקטנת, גדוד 74 מחטיבה 188 וחטיבת גולני שלחמו בצפון הרמה.

טנק שוט ישראלי נטוש הניצב ברמת הגולן

מתקפת הנגד של פיקוד הצפון (8 באוקטובר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקפת הנגד של אוגדה 146 בדרום הרמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם בוקר פתחה אוגדה 146 בהתקפת נגד דו-זרועית בדרום רמת הגולן. זרוע המאמץ העיקרי של האוגדה נעה על ציר אל-על-רמת מגשימים. בראשה נעה חטיבה 9 ואחריה חטיבה 205. ממערב לה, על כביש מעלה גמלא, נעה הזרוע האחרת - חטיבה 4 (גדוד 39 של חטיבה 188 וגדוד 95). חטיבה 670 נעה באגפה הימני של האוגדה, על כביש המערכת ליד הקו הסגול, כדי להגן על האגף ולטהר את השטחים שייתפסו. החטיבות (למעט חטיבה 670) הותירו את גדודי החרמ"ש שלהן בעמק הירדן - כדי שלא לחושפם לאש הארטילרית הסורית הכבדה - ופעלו כחטיבות טנקים.

חטיבה 9 החלה להתקדם באזור אל-על תוך שהיא משמידה כ-60 טנקים סוריים של חטיבה 47 (באזור זה התמודדו טנקי שרמן מיושנים של חטיבה 9 עם טנקי T-62 סורים חדישים). חטיבה 4 התקדמה אף היא והשמידה ממזרח למעלה גמלא כ-15 טנקים סורים. ליד רמת מגשימים עברה חטיבה 205 את חטיבה 9, תקפה את תל סאקי, כבשה אותו באיגוף ממערב וחילצה את החיילים שהיו מנותקים בו מאז ה-6 באוקטובר. כעת העביר מפקד האוגדה את חטיבה 9 לשמאלה של חטיבה 4, באופן שהאוגדה התקדמה כעת בחזית של שלוש חטיבות.

חטיבה 205 התקדמה צפונה וליד תל ג'וחדר, בקצהו של כביש הנפט, נתקלה באש סורית חזקה ונעצרה. התברר שהמרחב שממזרח לתל ג'וחדר ותל פארס היה מגנן נ"ט סורי, שהיה מלא בכוחות סורים נסוגים. הסורים היו ערוכים היטב (חטיבה סורית ממוכנת בתוספת גדוד טילי נ"ט). חטיבה 205 התייצבה בעמדות ועד רדת החשיכה ירו על מרחב זה עד שהאש ממנו נחלשה, ובמקביל כבש כוח סיור של החטיבה את תל ג'וחדר. משמאל ירתה גם חטיבה 4 על מגנן הנ"ט.

בסך הכל, התקדמה אוגדה 146 כ-10 קילומטר ויותר כלפי צפון-מזרח.

הלחימה במרכז רמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם בוקר חידשו הכוחות הסורים שניצבו במרחב שמדרום לנפח את ניסיונם לכבוש את המחנה. מולם ניצבה חטיבה 679 (עדיין תחת פיקוד אוגדה 36). היא בלמה אותם בקרב שריון בשריון כבד. לאחר מכן עברה חטיבה 679 להתקפה בסיוע ארטילרי, נעה במרחב שמדרום לנפח וכבשה את סינדיאנה ואת דהלמיה, תוך שהיא דוחקת את הסורים לדרום-מזרח. החטיבה ניסתה להתקדם דרומה אל עבר רמת'ניה, אך עקב אבידות ומחסור בתחמושת הופסקה ההתקפה.

באזור שמדרום-מערב לחטיבה 679 פעלה במשך היום חטיבה 179 (מאוגדה 210) על ציר יהודיה המוביל לחושניה שבידי הסורים. החטיבה התקדמה באיטיות על הציר ותוך קרבות שריון כבדים, בהם הושמדו עשרות טנקים סורים, דחקה את הסורים מזרחה אל עבר חושניה. במהלך הלחימה נהרג סגן מפקד החטיבה, אשר מילא את מקומו של מפקד החטיבה. סגן מפקד אוגדה 210 נטל זמנית את הפיקוד על החטיבה, ובהמשך חזר מפקד החטיבה מבית החולים ונטל שוב את הפיקוד עליה.

בסופו של ה-8 באוקטובר נמצאו הכוחות הסורים ברמת הגולן במצב קשה. שלוש האוגדות של צה"ל בלמו את ההתקפה הסורית והשלימו את תפיסתם מחדש של אזור מערב ודרום-מערב הרמה מידי הסורים. הסורים נדחקו לכיס דמוי טרפז בשטח של כ-50 קילומטרים מרובעים, ממערב לרכס בשנית שעל הקו הסגול. גבולות אזור זה היו תל חזקה מצפון, חושניה ממערב, ומדרום - תל פארס ומזרחה לו.

קריסת המערך הסורי בדרום הרמה (9 באוקטובר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר ה-9 באוקטובר פתחו אוגדה 210 ואוגדה 146 בהתקפה על הכיס הסורי בחושניה. כיס זה הפך למעשה למגנן נ"ט גדול שאויש על ידי דיויזיית הרגלים ה-5 והדיוויזיה המשוריינת ה-1. גבול גזרות הפעולה בין שתי האוגדות הישראליות התמשך על גבי קו ממערב לחושניה, באופן ששטח הכיס הסורי שנוצר נחלק בין אזורי הפעולה של שתיהן. אוגדה 210 תקפה ממערב ומצפון, ואוגדה 146 תקפה מדרום מערב.

שוט קל בתנועה בצירי רמת הגולן

באגף הדרומי של הכיס הסורי חידשה אוגדה 146 בבוקר את התקפתה. חטיבה 205, באגף הימני של האוגדה, תקפה צפונה מעמדותיה שליד תל ג'וחדר. התברר שבמשך הלילה נסוגו הכוחות הסורים והחטיבה התקדמה נוכח התנגדות חלשה עד שהגיעה לקרבת הר פרס. לפני הצהרים נפתחה כנגדה התקפת נגד של עשרות טנקים סורים ממזרח ומצפון. החטיבה הדפה את ההתקפה בסיועו של חיל האוויר, ובהמשך כבשה תחת הפגזה סורית חזקה את השטח שעד הקו הסגול ליד צומת רפיד ואת תל פארס. משמאלה השתלטה חטיבה 4 על שטחים בדרום הכיס הסורי, ממערב לתל פארס.

צפונה משם, באגף השמאלי של אוגדה 146, הסתערה חטיבה 9 לפני הצהרים על ליבו של הכיס הסורי. ההתקפה הראשונה נתקלה באש נ"ט סורית צפופה ונבלמה. החטיבה התארגנה מחדש ואחר הצהרים פתחה בהתקפה נוספת, בסיוע אש שירתה חטיבה 4 שמימינה, אש תותחים וסיוע של מטוסי חיל האוויר. טנקי חטיבה 9 פרצו לעומק המתחם הסורי, חדרו דרך חורבות הכפר חושניה והשמידו טנקים סורים רבים. לאחר רדת החשיכה התארגנה החטיבה לשהייה בחניון לילה בעומק הכיס הסורי.

בלילה תקפה ממזרח חטיבה ממוכנת סורית מדיוויזיית השריון ה-3 את האגף הימני של אוגדה 146. היה זה ניסיון לפרוץ ממזרח לעזרת הכוחות הסורים שבכיס חושניה. התקפה זו נבלמה על ידי חטיבה 205 באזור תל פארס.

באגף הצפוני של הכיס ניצבה חטיבה 679. היא עסקה במהלך מרבית אותו יום בבלימת ההתקפה הסורית האחרונה לכיוון מחנה נפח. השתתפו בה עשרות טנקים סורים של הדיוויזיה ה-1 שהסתייעו גם בירי של טילי נ"ט. הסורים הנחיתו כוחות קומנדו באמצעות 12 מסוקים מצפון לבסיס. שלושה מסוקים הופלו והשאר הנחיתו כ-75 חיילים סורים.[17] בקרבות בין סיירת מטכ"ל שהוקפצה לאזור לבין הקומנדו הסורי נהרגו כארבעים לוחמים סורים ושני לוחמים מכוח הסיירת.[18]

אחר הצהרים הועברה החטיבה תחת פיקודה של אוגדה 210, קיבלה תגבורת טנקים ויצאה להתקפה בכיוון דרום-מזרח, ולאחר קרב קשה כבשה את אזור הכפר רמת'ניה תוך השמדת עשרות טנקים סורים. החטיבה השנייה של אוגדה 210, חטיבה 179, הוסיפה להתקדם תוך כדי קרב שריון בשריון ממערב לחושניה, ובצהרי היום החלה לנוע לצפון מזרח, לעבר חלקו הצפוני של הכיס הסורי.

חיסול כיס חושניה ומעבר להתקפה (10 באוקטובר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר ה-10 באוקטובר חידשה חטיבה 9 מאוגדה 146 את התקפתה, כבשה את אתר המפקדה של הדיוויזיה הסורית הראשונה שישבה מצפון מזרח לחושניה והשמידה כוחות סורים במרחב.

שתי החטיבות מאוגדה 210 תקפו את הכיס הסורי הנותר מצפונו. חטיבה 179 תקפה את חושניה מצפון ודחקה את הסורים לעברה של חטיבה 9. חטיבה 679 תקפה משמאלה של חטיבה 179, בינה לבין הקו הסגול, ולמרות קרב קשה השתלטה על יעדיה. בשלב זה החליט המפקד הסורי בכיס חושניה על נסיגה, והכוחות הסורים הנותרים בו נסוגו מזרחה אל מעבר לקו הסגול.

בקרבות על כיס חושניה הושמדו שתי חטיבות שריון סוריות. בשטחו הותירו הסורים אחריהם מאות טנקים, מאות נגמ"שים, משאיות, תותחים ואספקה רבה.

לפני הצהריים יצאה אוגדה 146 להתקפה אל מעבר לקו הסגול במטרה להשתלט על שורת מוצבים סורים שממזרח ובראשם תל כודנה. הכוחות כבשו חלק מיעדיהם אך נתקלו באש טנקים ונ"ט חזקה ובהפגזות קשות ונבלמו בשדות מוקשים סורים. חטיבות השריון של האוגדה היו קטנות ושחוקות לאחר מספר ימי לחימה ואלוף הפיקוד יצחק חופי, שחשש לגורל האוגדה, פקד עליה להפסיק את ההתקפה ולהתייצב על הקו הסגול.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקפה הסורית עם פתיחת המלחמה העמידה את צה"ל במצב קשה. הדיוויזיות הסוריות הצליחו לפרוץ את מערך ההגנה לאורך הקו הסגול בדרום רמת הגולן והחזיקו בשטח נרחב, תוך שהן מתקרבות עד למרחק של כ-7 ק"מ מהכנרת. לבד מההפתעה האסטרטגית נחשפו ליקויים בהערכת המצב בפיקוד הצפון תוך כדי הקרבות. עם זאת, קרבות הבלימה שניהלה חטיבה 188 ביום הראשון למלחמה, ובהמשך גם כוחות המילואים הראשונים שעלו לרמה, השהו את ההתקדמות הסורית עד להתארגנות כוחות צה"ל.

למרות ההצלחה הראשונית, לא הצליחו הסורים לנצל את עדיפותם המספרית. הסורים נמנעו מריכוז מאמץ בגזרת הפריצה והמשיכו לתקוף בכוחות לא מספיקים בשלושה מאמצים מאוזנים. היתרון הסורי באמצעי ראיית לילה הוכח כבלתי יעיל. בנוסף, נתגלו בעיות בפיקוד ושליטה של הסורים על כוחותיהם, וכושר הלחימה של החיילים התגלה כנמוך.[13] מסיבות אלה ואחרות החלו כוחות המילואים לדחוק את הסורים אל עבר הקו הסגול מה-8 באוקטובר.

האנדרטה לחללי חטיבה 679
אנדרטה לזכר סא"ל דוד ישראלי (סמח"ט 188) וסגן יואב ברקאי (חטיבה 179), קרוב למקום נפילתם, מדרום למחנה נפח, לצד ציר הנפט.

השריון הסורי הוכה קשות ועד סוף קרבות הבלימה ב-10 באוקטובר התמעט כוחו בצורה ניכרת. דבר זה הקל מאוד את כיבוש "המובלעת הסורית" ואלמלא הגעת חיל המשלוח העיראקי והירדני, ספק אם היה מצליח לעצור את צה"ל.

חטיבה 188 ספגה אבדות רבות וכמעט והושמדה לגמרי. למרות זאת שוקמה החטיבה תוך כדי לחימה וחזרה לתפקד כמסגרת חטיבתית בקרב ההבקעה ב-11 באוקטובר ובלחימה במובלעת הסורית. חטיבות המילואים ספגו גם הן אבידות רבות וכוחן נשחק ככל שהתקדמה הלחימה, אך הן המשיכו בלחימה מול הסורים בקרב ההבקעה ובכיבוש המובלעת הסורית.

הנצחה ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד קרב עמק הבכא הפך למורשת קרב ידועה ומפורסמת, הקרבות בדרום רמת הגולן נשכחו. חטיבה 7 זכתה לתהילה רבה בעקבות עמידתה מול הסורים, בעוד חטיבה 188 נתפסה כזו שבשטחה אירעה הפרצה, וסיפורה כמעט ונשכח. בשנים האחרונות חל שינוי וותיקי החטיבה החלו מספרים את סיפורם. לתהליך זה תרם רבות ספרו של אבירם ברקאי "על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור".

באזור הקרבות פזורות אנדרטאות רבות המנציחות את היחידות והנופלים סמוך למקומות הלחימה, למשל האנדרטה לחללי חטיבה 679 הנמצאת בסמוך להר שיפון ואנדרטת גדוד 53 (סופה) בסמוך לגבעת אורחה. כמו כן ניתן למצוא טנקים וכלים אחרים שנשארו בשטח מאז הקרבות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Asher, Jerry & Hammel, Eric. Duel for the Golan: The 100-hour battle that saved Israel. US: Pacific Military, 1987.
  • Blum, Howard. The eve of destruction: The untold story of the Yom Kippur war. US: Harper-Collins, 2004.
  • Dunstan, Simon. Centurian Vs. T-55: Yom Kippur war 1973. UK: Osprey Publishing, 2009.
  • Dunstan, Simon. The Yom Kippur War 1973: Golan Heights. UK: Osprey Publishing, 2003.
  • Gawrych, George W. The 1973 Arab-Israeli war: The albatros of desisive victory. US: Leavenworth Papers, No. 21, 1996.
  • Katz, Samuel M. Arab armies of the Middle East wars (2). UK: Osprey Publishing, 1988.
  • Laffin, John. Arab armies of the Middle East wars 1948-73. UK: Osprey Publishing, 1982.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Asher & Hammel, 1987, עמ' 53.
  2. ^ דני אשר, המעגל הקרוב, עמ' 21.
  3. ^ רפאל איתן ודב גולדשטיין, "רפול - סיפור של חייל", "ספרית מעריב", 1985, עמוד 131.
  4. ^ אילן סהר, עד קצה גבול היכולת, עמ' 47.
  5. ^ לאוגדה השתייכה במקור חטיבת טנקים נוספת - חטיבה 217 - אך ב-6 באוקטובר היא נלקחה ממנה והועברה תחת פיקוד אוגדה 162 בחזית הדרום (שמשי (2007), עמ' 188).
  6. ^ Dunstan, 2003, עמ' 36.
  7. ^ Dunstan, 2003, עמ' 31.
  8. ^ אבירם ברקאי, על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, עמ' 135
  9. ^ כפיר, 2013, עמ' 45.
  10. ^ אשר, 2008, עמ' 81-85.
  11. ^ שני גדודי החטיבה 77 ו-82, וגדוד 71 אשר הורכב מצוערים ומדריכים מבית הספר לשריון וסופח לחטיבה 7 לפני המלחמה.
  12. ^ Dunstan, 2003, עמ' 35.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 מערכה התקפית סורית ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, מערכות 314
  14. ^ ברקאי, עמ' 326-327.
  15. ^ לדעת ההיסטוריון דני אשר, לאחר כיבוש נפח נועדה הדיוויזיה לנוע צפונה כדי לאגף את חטיבה 7 בצפון הרמה, ולסייע במיטוט מערך ההגנה הישראלי בגזרה זו, ראו: דני אשר, "סיפורה של מפה", מערכות 366, אוקטובר 1999
  16. ^ ברקאי, 2009, עמ' 378.
  17. ^ אשר, עמ' 317-318.
  18. ^ עדותו של האלוף במיל' שי אביטל על הקרב כנגד הקומנדו הסורי, מתוך אתר רשמי לזכרו של סא"ל יונתן נתניהו.