חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חטיבה 188
רמפת 188 ברמת הגולן.jpg
רמפת 188 בסמוך למוצב 105 בצפון רמת הגולן
סוג היחידה חטיבה
שייכות חיילית חיל השריון הישראלי
מפקדים

אל"ם יצחק בן שהם (מפקד החטיבה)
סא"ל יאיר נפשי (מג"ד 74)

רס"ן עודד ארז (מג"ד 53)
יחידות משנה גדוד 74, גדוד 53, גדוד 39 (לא השתתף בפועל ביום הראשון ללחימה )
אמל"ח עיקרי טנק שוט קל
סד"כ 79 טנקים (בשני גדודים)
אבידות 79 הרוגים[1]

לחטיבה 188, חטיבת שריון סדירה של צה"ל, נודע תפקיד משמעותי בלחימה בחזית הצפון במלחמת יום הכיפורים, מלחמה בה מילאו כוחות השריון הישראלי תפקיד מרכזי.

במהלך היממה הראשונה ללחימה איבדה החטיבה את הפיקוד הבכיר שלה. 79 מחיילי חטיבה 188 נהרגו במלחמת יום הכיפורים ורבים אחרים נפצעו. רוב אבידות החטיבה נגרמו במהלך קרבות הבלימה ברמת הגולן בהם השתתפו כוחות החטיבה בשלבי הפתיחה של המלחמה.

החטיבה ערב המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תג היחידה של חטיבה 188

חטיבה 188 צמחה מתוך חטיבת החי"ש "כרמלי". במלחמת ששת הימים לחמה החטיבה, תחת פיקודו של סא"ל משה בר-כוכבא, כחטיבה ממוכנת 45 בגזרת צפון השומרון ואף השתתפה בכיבוש רמת הגולן. לאחר המלחמה הוחלט לפרק את החטיבה אולם לבסוף הוקמה מחדש כחטיבת שריון המצוידת בטנקי שוט קל.

לאחר מלחמת ששת הימים נוצר צורך להחזיק כוח שריון סדיר ברמת הגולן, ככוח תגובה מהירה להדיפת מתקפה סורית על שטח הרמה, וככוח לביצוע פעולות התקפיות בגזרה הסורית. באפריל 1969 הוטלה המשימה על חטיבה 188 ועד שנת 1973 השתתפה החטיבה במבצעים שונים (קלחת 2קלחת 4קיתון 10) ובימי קרב רבים מול השריון הסורי. עם סיום מלחמת ההתשה בתעלת סואץ באוגוסט 1970 הפכה החטיבה לחטיבת השריון היחידה בצה"ל אשר השתתפה בפועל בלחימה.[2]

ביוני 1973 מונה אל"ם יצחק בן-שהם למפקד החטיבה. במועד זה כללה החטיבה שני גדודים סדירים – גדוד 74 בפיקוד סא"ל יאיר נפשי וגדוד 53 בפיקוד רס"ן עודד ארז, וגדוד מילואים - גדוד 39 בפיקוד סא"ל יואב וספי[3] (גדוד זה סופח לחטיבה 4 לאחר גיוסו ולא לחם תחת פיקוד החטיבה במהלך הקרבות).

  • ציוד - החטיבה הייתה מצוידת בטנקים מדגם שוט קל, שהיו דגם משופר של טנקים בריטים מדגם צנטוריון, שנכנסו לשימוש בצה"ל בראשית שנות ה-60. הטנקים של החטיבה צוידו במנוע דיזל, בעוד הטנק הבריטי המקורי (אשר נותר בשימוש מספר חטיבות מילואים) צויד במנוע בנזין, שנחשב פחות אמין ומסוכן יותר לשימוש. ערב המלחמה היו ברשות החטיבה, על שני גדודיה, 71 טנקים כשירים.
  • פריסה – בשגרה הייתה החטיבה מחולקת למחלקות טנקים, כאשר לכל מחלקה היה חניון ובו 3 טנקים, פריקאסט (מבנה טרומי), 12 אנשי צוות, חובש ואיש צוות טכני. חניוני הטנקים מוקמו במרחק קצר מעמדות הלחימה המיועדות של הטנקים, סמוך לקו הגבול ברמת הגולן. עמדות הלחימה, או ה"רמפות" של הטנקים, היו משטחי עפר מוגבהים, שמוקמו בעמדות שולטות על מכשול הנ"ט, שנחפר סמוך לקו הגבול. ה"רמפות" איפשרו לטנקים לתצפת על תנועת כוחות האויב באזור הגבול, ובזמן לחימה לפגוע בכוחות אויב המנסים לחצות את תעלת הנ"ט, תוך חשיפה מינימלית לאש האויב.
טנק שוט קל
  • כוננות - בשבועות שקדמו ליום הכיפורים הועלתה רמת הכוננות בצה"ל כולו וגם בחטיבה 188, אך כוחות פיקוד צפון התכוננו לקראת "יום קרב" - מצב בו כוחות סוריים ינסו לחצות את הגבול כדי להשתלט על מוצב או יישוב ישראלי - ולא לקראת פרוץ מלחמה כוללת. כתוצאה מכך לא הוכנו מצבורי תחמושת גדולים בקרבת קו הגבול, והדרגים הלוגיסטיים של החטיבה לא תוגברו מעבר לתקן השגרתי, דבר העתיד להתברר כאחת הבעיות היותר חמורות, שהחטיבה נאלצה להתמודד איתן לאחר פרוץ המלחמה.

בשבועות שלפני המלחמה תפס גדוד 74 את קו הגבול על פי החניונים המחלקתיים. ב-26 בספטמבר 1973, ערב ראש השנה, קודם גדוד 53 אל קו הגבול כחלק מתגבור הכוחות. כדי להימנע מהזזת כוחות גדוד 74 שכבר היו פרוסים במוצבים החליט בן-שהם לפצל את גדוד 53. פלוגה א' של הגדוד תגברה את אזור קוניטרה, פלוגה ב' קודמה לאזור ווסט לשמש כעתודה לגזרה הצפונית, ופלוגה ג' חנתה בחושניה ושימשה עתודה לגזרה הדרומית. קו הגבול חולק בין שני הגדודים כשמוצב 110, באזור הר חוזק, משמש כמרכז הגזרה. עודד ארז, מג"ד 53, קיבל לידיו את האחריות על דרום הרמה, ויאיר נפשי, מג"ד 74, פיקד על החלק הצפוני. כך נוצר מצב שתחת פיקוד כל אחד ממפקדי הגדודים הייתה פלוגה אורגנית אחת ושתי פלוגות מהגדוד השני.[4] עוד באותו היום הוחלט הורה אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר ("דדו") להעלות שתי פלוגות מגדוד 77 של חטיבה 7 לרמת הגולן.[5] ב-30 בספטמבר הועלתה יתרת הכוח של גדוד 77 לרמת הגולן. ב-5 באוקטובר, ערב יום הכיפורים, עלה גדוד 82 של חטיבה 7 לרמת הגולן יחד עם גדוד 71 (גדוד שכלל צוערים ומדריכים ממתקני האימונים של חיל השריון).[6]

המחדל המודיעיני גרם לכך שערב פתיחת המתקפה הסורית, היו ברמת הגולן בסך הכל 177 טנקים ישראליים, אל מול למעלה מ-800 טנקים סורים בשלוש הדיוויזיות שהיו פרוסות מול קו הגבול. הפיקוד הישראלי העריך, כי כוחות חטיבה 188, שתוגברה על ידי חטיבה 7, יספיקו כדי לבלום את השריון הסורי עד להגעת כוחות המילואים לרמה. כוחות אלו נועדו לסייע לכוחות הסדירים לייצב את קו החזית, ולאחר מכן לעבור למתקפת נגד.

החטיבה במלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

6 באוקטובר - בלימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב הכוחות לקראת ההתקפה הסורית, צהרי ה-6 באוקטובר 1973.

מול קו הגבול היו ערוכות שלוש דיוויזיות ממוכנות סוריות (הדיוויזיה השביעית בצפון הרמה, התשיעית במרכז והחמישית בדרום הגזרה). כל אחת מהדיוויזיות הסוריות בקו הראשון כללה חטיבת שריון, חטיבה ממוכנת ושתי חטיבות חי"ר (שכל אחת מהן כללה גם גדוד שריון). הן תוגברו בשתי חטיבות שריון עצמאיות (47 ו-51), שנועדו להשתתף במאמץ ההבקעה של הקו הישראלי. שתי דיוויזיות השריון הסוריות (הראשונה והשלישית) נשמרו ככוח עתודה לניצול ההצלחה.

מפקד חטיבה 188, בן-שהם, מונה כמפקד זמני של כוחות צה"ל ברמת הגולן כיוון שמפקד פיקוד צפון, יצחק חופי, זומן למטכ"ל בתל אביב לישיבה דחופה. לכן לא פיקד בן-שהם באופן אישי על כוחות החטיבה בשלב הראשון, אלא נשאר מאחור במפקדת אוגדה 36 במחנה נפח.

ההתקפה הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמש דקות לפני השעה שתיים בצהריים, נפתחה הפגזה ארטילרית סורית עזה לכול אורך החזית. במקביל להפגזה הארטילרית ולתקיפות האוויריות הסוריות על כוחות צה"ל ברמת הגולן, החלו חטיבות הקו הראשון של שלוש הדיוויזיות הסוריות להתקדם אל עבר הקו הסגול.

כוחות השריון של חטיבה 188 ששהו בחניונים המחלקתיים, מיהרו לתפוס את העמדות שיועדו להם. ארבע פלוגות החטיבה היו פזורות בדלילות, בכוחות מחלקתיים ופלוגתיים, לאורך קו הגבול ברמת הגולן. שתי פלוגות היו פרוסות בגזרה הצפונית תחת פיקוד גדוד מג"ד 74, יאיר נפשי: פלוגה ח' בחלק הצפוני ביותר, משיפולי החרמון ועד לקוניטרה, ופלוגה א' באזור קוניטרה, ושתי פלוגות נוספות בחלק הדרומי תחת פיקוד עודד ארז, מג"ד 53: פלוגה ז' באזור פתחת כודנה ופלוגה ו' בשטח שמדרום לתל פארס ועד לתל סאקי.[7] עם פרוץ הקרבות עמדו 45 טנקי שוט מארבע הפלוגות מול 276 טנקי הקו הראשון של הסורים.

עם פתיחת האש החלו שתי פלוגות נוספות של הגדוד להתקדם אל עבר קו הגבול, ולקראת השעה 15:00 נפרסו בעמדותיהן: פלוגה ב' בגזרה הצפונית נעה מצומת ווסט לאזור בוקעתא, ופלוגה ג' נעה מחושניה דרומה ועיבתה את המערך בשטח שמדרום לתל פארס. שלושת גדודי חטיבה 7 נשמרו ככוחות עתודה עד לבירור כיוון המאמץ העיקרי של הצבא הסורי.

כוחות חטיבה 188 שהתייצבו ברמפות החלו לצלוף ולפגוע בכוחות הקדמיים של הסורים אשר הלכו והתקרבו אליהם. טנקי גישור ודחפורים שנועדו לגשר על תעלת הנ"ט נפגעו ראשונים אך אחרים החליפו את מקומם. טור השריון הסורי נראה ללוחמים המעטים של חטיבה 188 אינסופי וכי על כל טנק שנפגע באו אחרים במקומו.

פתחת כודנה במבט מהר פרס צפונה. במרכז תל כודנה ומימינו תל אחמר. משמאל ניתן לראות את תעלת הנ"ט.

תפיסת המודיעין טרם המלחמה גרסה כי הכוחות הסוריים יעדיפו לפרוץ בגזרה הצפונית, באזור העיר הסורית הנטושה קוניטרה, זאת למרות שפריצה בחלק הדרומי הייתה אמורה להיות קלה יותר. המחשבה שקוניטרה היא היעד המועדף עבור הסורים נבעה מהסיבה שהפתחה (מקום בו אין מכשולים טבעיים עבור הטנקים כמו הרים או ואדיות) במרכז הרמה הייתה קרובה יותר למחנה נפח ובסופו של דבר לחציית נהר הירדן. בעקבות תפיסת המודיעין הנ"ל הוחלט כי מרבית הכוחות (שני גדודים של חטיבה 7 וגדוד 74 של חטיבה 188) יימצאו בגזרה הצפונית, וכוח של שני גדודים ישמור על הדרומית. מהר מאוד נראה היה כי הסימנים בשטח מעידים על כך שהמודיעין היה מוטעה וכי המאמץ העיקרי מסתמן בדרום. בפיקוד המשיכו שעות רבות להמתין לפרוץ המתקפה הראשית בצפון הרמה כמעט בלי לשים לב שהאחיזה בגזרה הדרומית מתחילה לקרוס.

גזרה דרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלחימה עם השריון והחי"ר הסורי נמשכה והכוחות פגעו בטנקים רבים אך הסורים לא הרפו את לחצם. טנקים החלו להיפגע והחטיבה ספגה את אבידותיה הראשונות. באזור השעה 16:30 הגיעו טנקי גדוד 82 של חטיבה 7 לתגבר את הקו והופנו לאזור ציר הנפט.[8]

לקראת שעות הערב החלו כוחות חטיבה 188 להיהדף אחורנית תוך שהם סופגים אבדות וכוחות סורים הצליחו לפרוץ את קווי ההגנה באזור ציר הנפט ופתחת כודנה, באזור שמדרום למוצב 111. לחלק מהטנקים אזלו הפגזים חודרי השריון ואלו החלו לירות פגזים מסוגים אחרים, כולל זרחן.

החושך ירד על על האזור בסביבות השעה 18:00, והלחימה בתנאים אלו לא הייתה ידידותית לכוחות החטיבה, כיוון שפרט לאמצעי ראיית לילה מיושנים ופאסיביים (לא ניידים אלא קבועים) בטנק, לא הייתה לחיילים שום אפשרות לזהות את הסורים המתקדמים. לטנקים הסורים היו אמצעי ראיית לילה, דבר שנתן להם יתרון משמעותי. בחסות החשיכה פרצו חטיבות הדרג השני הסוריות בשתי נקודות בהן היו הגנות החטיבה מועטות: חטיבה 51 מהדיוויזיה התשיעית פרצה באזור פתחת כודנה ונעה לכיוון חושניה, וטנקי הדיוויזיה החמישית במרחב שבין תל פארס לתל סאקי.[9]

לקראת השעה 18:00 הורה אלוף הפיקוד חופי, אשר הגיע קודם לנפח יחד עם מפקד אוגדה 36 רפאל איתן, על העברת הגזרה הצפונית לאחריות חטיבה 7, בפיקודו של יאנוש בן-גל. כמו כן הורה חופי על העברת גדוד נוסף מחטיבה 7 לגזרה הדרומית, אולם בן-גל התעלם מהפקודה והוריד פלוגה אחת בלבד דרומה.[10]

לקראת שבע בערב יצא המח"ט בן שהם מנפח על טנק המג"ד כדי לאתר את כוחותיו, להפיח בהם מוטיבציה ולסייע כמה שניתן בעצירת השריון הסורי. בסביבות 21:30 הצטרף ללחימה כוח נוסף של שני טנקים אשר מפקדו, צביקה גרינגולד, (שהגיע למחנה נפח כבר ב-18:00) המתין בקוצר רוח להיכנס לקרב.

המטלה שהוטלה על צביקה הייתה לפטרל על ציר הנפט, לבדוק את רמת החדירה הסורית לגזרה, ולהשמיד כל כוח סורי שנקלע לדרכו. "כוח צביקה" הוכיח עצמו כיעיל מאוד והצליח לבלום את התקדמותו של חוד חטיבת השריון הסורית 51. צביקה המשיך בלחימה כל הלילה כאשר במהלכו החליף טנק לאחר שנפגע ומאוחר יותר החליף עוד אחד לאחר שנקלע למארב יחד עם כוח מילואים (פלוגה מגדוד 266 של חטיבה 179 בפיקוד סא"ל עוזי מור) שבו נפגעו 7 טנקים. עם ירידת הערב ופריצת השריון הסורי בדרום רמת הגולן, הבין המג"ד ארז כי אין אפשרות לעצור את הסורים שבידם אמצעי ראיית לילה. הטנקים של חטיבה 188 נשארו בעמדותיהם כל הלילה, ממתינים למפגש מקרי עם טנקי טירן של הסורים. ובעיקר מנסים לנוח לקראת יום הקרב של מחר.

גזרה צפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב בגזרה הצפונית היה שונה לחלוטין מאשר בדרום. צפון רמת הגולן מאופיין ביותר תלים געשיים וגבעות מאשר בדרום, בשל כך, רוחב הגזרות האפשריות לפריצה היה קטן יותר וניתן היה לבנות מערך בלימה טוב יותר כנגד הסורים, כוחות 188 בפיקוד סא"ל יאיר נפשי, מג"ד 74, עמדו איתן כנגד ההתקפות החוזרות ונשנות של הסורים בגזרתם, ויחד עם גדודי חטיבה 7 סיכלו כל ניסיון חדירה שנעשה מצידם. באזור רכס המנפוחה (מוצב 104, באזור הר רם) הצליחו טנקים מכוח העזר המרוקאי לעבור את הגבול אולם הטנקים הושמדו זמן קצר לאחר מכן, כשהם בתוך שטח ישראל. בסביבות השעה 18:00 הצטרפו שני גדודי טנקים הנוספים של חטיבה 7 (גדוד 77 וגדוד 71) ללחימה בגזרה הצפונית.

מג"ד 74 נפשי, שהיה בקשר עם כוחותיו שהיו פרוסים גם בדרום הרמה, היה חסר אונים מול הדיווחים בקשר על הנפגעים הרבים, המחסור בתחמושת והתקדמות הסורים שהועברו אליו כל העת מהדרום. למרות שלחץ השריון הסורי היה חלש יותר בצפון, הארטילריה הייתה מדויקת, גם בצפון נאלצו הכוחות לדלג מעמדה לעמדה כדי להישמר מהארטילריה שטווחה ביעילות רבה על עמדותיהם.

תל פארס, מבט מכיוון תל סאקי, נקודת המרכז של הגזרה הדרומית.

7 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר כמעט שלא התנהלה לחימה, כוחות צה"ל עיוורי הלילה ניסו להסתתר והכוחות הסורים רצו להתקדם מערבה בשקט ואחר כך לחכות לבוקר כדי להתעמת עם צה"ל.

גזרה דרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת כיבוש הצבא הסורי את "כיס חושניה" בדרום הרמה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על חושניה (1973)

עם שחר ניעורה מכונת הקרב הסורית בדרום והמשיכה ללחוץ לעבר מרכז הרמה - מחנה נפח. חטיבה 188 כבר לא הייתה לבדה ואליה החלו להצטרף בהדרגה כוחות מילואים מחטיבות 179 ו-679. לאחר אור ראשון והתייעצות עם מטה הפיקוד עלה עודד ארז עם 15 הטנקים שנותרו לצה"ל בגזרה לתל פארס, שנשאר עמדה צה"לית מכותרת בשטח בשליטה סורית. התל היה עמדה שולטת מערבית למוצב 114 בדיוק במרכז בין שני צירי החדירה הסורים.

  • תל א-סאקי – זוהי גבעה בחלק הדרומי ביותר של הרמה מעט מצפון לנחל הרוקד שמתחיל ליפול לכיוון הגבול עם ירדן. בבונקר בראש התל שהו בלילה שבין שבת לראשון כמה צוותי טנקים שכליהם נפגעו וכמה חיילים מגדוד 50 של הנח"ל המוצנח שאבטחו את התל עוד לפני המלחמה. בבוקר יום ראשון הגיעו כוחות סורים וכבשו את התל. החיילים הישראלים שברובם היו פצועים נעלו עצמם בבונקר המוצב וחיכו לחילוץ. סמח"ט 188 סא"ל דוד ישראלי הגיע בבוקר וחבר לכוח צביקה. הכוח, שמנה כבר 14 טנקים, התחיל בהתקדמות מזרחה כדי להתחיל בהדיפת הטנקים הסורים מחטיבה 51.
  • מחנה נפח – בשעה 7:30 ניתנת פקודה לפנות את מחנה נפח, אנשי המפקדה והרפואה של החטיבה ששהו במחנה נמלטו ממנו לפני שיגיעו כוחות סוריים למחנה. שעתיים לאחר הודעת הפינוי חזרו החיילים המפונים למחנה. המח"ט בן-שהם חבר לכוח הסמח"ט וביחד מנו כוח של 15 טנקים כאשר הם פועלים כל הזמן באזור ציר הנפט ובולמים כוחות סוריים שמנסים להתקדם מערבה.
  • הקרב על נפח – בסביבות השעה 13:00 דווח לכל היחידות בשטח כי כוחות סוריים עולים על גדרות המחנה בנפח. הכוחות שחמקו מעיני כוח המח"ט החלו להיכנס למחנה תוך שהם יורים ומפגיזים מבנים וכלי רכב. כוחות מחטיבה 188, 179 ו-679, פנו לעבר נפח בניסיונות להדוף את הסורים. הקרב שהתפתח סביב השעה 14:00 בצהריים לא היה פשוט, שריון סורי רב נמצא בקרבת המחנה ולמרות פגיעות טובות לא הצליח כוח המח"ט להדוף את הסורים. במהלך ההסתערות על נפח נפגע טנק הסמח"ט ישראלי והוא נהרג. המח"ט בן-שהם שלא היה מודע לכך המשיך לבדו בהסתערות לעבר המחנה. עשרים דקות אחר כך נפגעו ונהרגו מאש מקלעים (הם עמדו חשופים בצריח) גם איציק בן-שהם וקצין האג"ם החטיבתי רס"ן בני קצין. הקרב על נפח הסתיים באותה מהירות שהתחיל לאחר השמדת 4 טנקי האויב שחדרו למחנה. אולם חטיבה 188 שאיבדה בפחות מחצי שעה את המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם, נשארה 24 שעות מפרוץ הקרבות ללא פיקוד בכיר.
  • תל פארס - על התל עדיין היו מרוכזים כל הטנקים שנותרו למג"ד 53. השטח כותר לחלוטין בכוחות סורים, אך התל, שהוא עמדה שלטת, אינו קל לכיבוש ומצד שני קל להגנה. ממקומו צפה הכוח בכלים סורים ופגע בהם אך לא הצליח לעצור את התקדמותם. למרות הכיתור הסורי הודיע הפיקוד לעודד ארז כי הוא רשאי לעזוב את התל לקראת ערב, 15 טנקים (מתוכם 11 של 188 ו-4 של חטיבה 7) התחילו לרדת עם ערב מהתל לכיוון מחנה ירדן. השיירה כונתה בפי הלוחמים שיירת הרפאים. רק כאשר הגיעו למחנה ירדן הבינו הלוחמים המותשים את גודל האסון שנפל עליהם - פיקוד בכיר שנמחק כולו וחברים רבים חללים, פצועים או נעדרים.
  • מעלה גמלא - גדוד מילואים 39 בפיקוד סא"ל יואב ווספי, של חטיבה 188 עולה בצהרי יום ראשון במעלה גמלא, נתקל בחוד של חטיבה 47 הסורית ובקרב שהתפתח (ביחד עם גדוד 95 של חטיבה 4) משמיד כ-10-20 טנקים וסריים, מונע מהם לרדת לכנרת והודף אותם לצומת דליות. במהלך הלחימה נפגע הטנק של יואב ווספי והוא המשיך לפקד מטנק אחר. בעקבות מעשיו בקרב, קיבל ווספי את עיטור העוז.

גזרה צפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

7 באוקטובר בגזרה הצפונית דמה מאוד לקודמו, גם ביום הזה נערכו התקפות רבות של שריון סורי וגם ביום הזה כולן נהדפו על ידי הכוחות בפיקוד נפשי וכוחות חטיבה 7.

8 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל סאקי, מבט ממערב.

גזרה דרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות 188 שאבטחו בתחילת המלחמה, רק יומיים קודם לכן, את הגזרה הדרומית ברמת הגולן, כבר לא נמצאו שם. כוחות מאוגדה 146 של משה פלד, שברשותם 160 טנקים עם צוותים רעננים, לקחו את הפיקוד על הגזרה ושחררו את שרידי 188 מאזור זה.

  • תל א-סאקי - 28 החיילים שהיו נצורים בבונקר כבר יומיים, גילו להפתעתם כי אינם מכותרים בכוחות סוריים, כוחות של סיירת השריון של אוגדה 146 הגיעו לבונקר הנצור וחילצו את עשרות הפצועים ששהו בו.

גזרה צפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנקי שוט בלחימה בהר חרמונית, גזרת עמק הבכא.

כוחותיו של נפשי בגזרה הצפונית המשיכו לצד חטיבתו של אביגדור בן-גל לשמור על הקו מפני התקפות סוריות חדשות. המצב לפיו לסורים אין סיכוי להבקיע בדרום הרמה המתוגבר, הוביל את המודיעין לחשוב כי מהלך סורי מרכזי נוסף עלול להתרחש בגזרת קוניטרה וכי על הכוחות במרחב להיות ערוכים לה.

  • "ליל הבזוקות" - משהבינו הסורים כי כוחות צה"ל שולטים בגזרה הצפונית ואין ביכולתם של כוחות שריון קטנים לחדור את מעגל האבטחה, החלו הם לשלוח חוליות קומנדו מצוידות במטולי רקטות מסוג RPG-7 כדי לפגוע בטנקים באישון הליל. מספר טנקים נפגעו וחיילים נהרגו, אך המתקפת הסורית לא הצליחה להדוף את הכוחות הישראליים.

9 באוקטובר - עמק הבכא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב עמק הבכא

הקרב בגזרה הצפונית בכלל ובעמק הבכא נמשך ללא הפסקה מפרוץ הקרבות ב-6 לחודש עד ה-9 בו. עם זאת נהוג לייחס את הפרק הקשה ביותר במערכה ל-9 באוקטובר, שהיה היום בו הבינו הסורים שנהדפו בדרום הרמה כי לא יוכלו לפרוץ משם, והפעילו את כול כוחם בניסיון לפרוץ בגזרת חטיבה 7.

כוח נפשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום לחימתה של חטיבה 188 בגזרה הדרומית הכוח הפעיל היחידי שנשאר לחטיבה היו הטנקים בפיקוד סא"ל יאיר נפשי שפעל תחת פיקוד חטיבה 7. עם התייצבות הכוחות הרעננים של אוגדה 146 בדרום, התהפך גלגל המלחמה כאשר הלחץ הסורי עבר לצפון ושכך בדרום. בסביבות השעה 7:00 בבוקר נצפו מסות שריון סוריות אדירות בדרך לעמק שבין קוניטרה לתל חרמונית, מעל 200 טנקים סורים התקדמו לעבר חמישים הטנקים הישראלים שצוותיהם לא ישנו כבר 3 לילות. הקרבות היו קשים מאוד, הטנקים הישראלים צלפו ופגעו בעשרות כלים סוריים, אך הם המשיכו להתקדם - ניכר שהכוחות הסורים אינם מוותרים בעוד שהכוחות הישראלים הופכים דלילים יותר עקב פגיעות ומחסור בתחמושת.

כוח בן-חנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

סא"ל יוסי בן-חנן היה מפקד גדוד 53 עד שלושה חודשים לפני המלחמה, כאשר החליף אותו עודד ארז. ביום הכיפורים שהה בן-חנן בחו"ל עם אשתו הטרייה, וכאשר שמע על המתרחש בישראל, מיהר לעלות על הטיסה הראשונה שמצא והגיע לישראל ב-8 באוקטובר.

ביום שלישי, 9 באוקטובר, לאחר נפילתם של המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם לא נשאר לחטיבה 188 פיקוד בכיר פרט לשני מפקדי הגדודים שלה. בעת הגעתו לחזית מונה בן חנן, שהיה הוותיק ביותר בחטיבה, למח"ט החדש והחל לבנות סביבו את הכוח המשוריין משרידי הכוחות שנותרו.

בסביבות 11:00 בבוקר הגיע בן-חנן עם 13 טנקים מ"שיירת הרפאים" (מג"ד 53 עודד ארז כבר לא היה מסוגל להוביל אותם חזרה לקרב) לסייע לכוחות חטיבה 7 הנכתשים בעמק הבכא, התגבורת העלתה את הכוח ואת המורל בצד הישראלי והצליחה לשבור את ההתקפה הסורית.

הבקעה 22-11 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק שוט ישראלי חולף על פני משאיות סוריות מפוייחות.

כוחות החטיבה כולם פעלו מ-9 באוקטובר רק בגזרה הצפונית. ביום חמישי, 11 באוקטובר, התחילה ההבקעה אל מעבר לקו הסגול, כאשר כוחות חטיבה 188 (כ-15 טנקים בסה"כ) מובילים בראש. בסביבות תל א-שמס נפגעו 4 מתוך 6 טנקי כוח בן-חנן ורוב הלוחמים נפצעו או נהרגו. המג"ד יוסי בן-חנן שנפצע קשה בקרב חולץ על ידי כוח מסיירת מטכ"ל.

בהמשך הלחימה חלק משרידי חטיבה 188 השתתפו בקרבות כמסופחים ליחידות אחרות, לוחמים בכוחות העיראקים שנשלחו לסייע לסורים ומסייעים לשמור על המובלעת הישראלית כנגד ההתקפות של האויב.

ב-22 באוקטובר נערך המבצע השני והמוצלח יותר לכיבוש החרמון, 6 טנקים של חטיבה 188 השתתפו במבצע כסיוע לטור החי"ר המשוריין שעלה לחרמון.

כשנפצע יוסי בן חנן בניסיון כיבוש תל א-שמס מונה דן ורדי לפקד על החטיבה. לאחר פציעתו של ורדי במלחמה במובלעת הסורית, מונה עמוס כץ לפקד על החטיבה.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי סיימון דנסטאן (מלחמת יום הכיפורים 1973 (1) רמת הגולן, הוצאת אוספרי, 2003) מספר ההרוגים הינו 112. מצד שני, לפי אבירם ברקאי (על בלימה, ספרית מעריב, 2009) מספר ההרוגים הינו 79.
  2. ^ ברקאי, עמ' 28-29.
  3. ^ אבירם ברקאי, על בלימה, עמ' 26-27.
  4. ^ ברקאי, עמ' 52-53.
  5. ^ ברקאי, עמ' 51.
  6. ^ ברקאי, עמ' 78.
  7. ^ על פי המפה בתחילת ספרו של אבירם ברקאי "על בלימה"
  8. ^ ברקאי, עמ' 183-184.
  9. ^ ברקאי, עמ' 251-252.
  10. ^ ברקאי, עמ' 228.