חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חטיבה 188
רמפת 188 ברמת הגולן.jpg
רמפת 188 בסמוך למוצב 105 בצפון רמת הגולן
סוג היחידה חטיבה
שייכות חיילית חיל השריון הישראלי
מפקדים אל"ם יצחק בן שהם (מפקד החטיבה)
סא"ל יאיר נפשי (מג"ד 74)
רס"ן עודד ארז (מג"ד 53)
יחידות משנה גדוד 74, גדוד 53, גדוד 39 (לא השתתף בפועל ביום הראשון ללחימה )
עימות מלחמת יום הכיפורים
גזרת פעילות רמת הגולן
אמל"ח עיקרי טנק שוט קל
סד"כ 71 טנקים (בשני גדודים)
אבידות 79 הרוגים[1]

לחטיבה 188, חטיבת שריון סדירה של צה"ל, נודע תפקיד משמעותי בלחימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, מלחמה בה מילאו כוחות השריון הישראלי תפקיד מרכזי.

החטיבה הייתה פרושה לאורך קו הגבול ערב המלחמה. עם פרוץ האש, ב-6 באוקטובר 1973 בשעה 13:55, ולמשך כשלוש השעות הראשונות של הלחימה, הייתה החטיבה כוח השריון היחיד מול שלוש דיוויזיות סוריות. במהלך 24 השעות הראשונות של המלחמה ניהלה החטיבה קרב בלימה עקוב מדם אך הצליחה להשהות את התקדמות הסורים עד לבואם של כוחות נוספים.

79 מחיילי חטיבה 188 נהרגו במלחמת יום הכיפורים ורבים אחרים נפצעו. במהלך היממה הראשונה ללחימה איבדה החטיבה את הפיקוד הבכיר שלה ונמחקה כמעט לגמרי. למרות זאת, החטיבה התארגנה מחדש וכוחותיה המשיכו להשתתף בלחימה לכל אורכה ואף השתתפו בקרב ההבקעה לסוריה.

החטיבה ערב המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תג היחידה של חטיבה 188

חטיבה 188 צמחה מתוך חטיבת החי"ש כרמלי. במלחמת ששת הימים לחמה החטיבה, תחת פיקודו של סא"ל משה בר-כוכבא, כחטיבה ממוכנת 45 בגזרת צפון השומרון ואף השתתפה בכיבוש רמת הגולן. לאחר המלחמה הוחלט לפרק את החטיבה אולם לבסוף הוקמה מחדש כחטיבת שריון המצוידת בטנקי שוט קל.

לאחר מלחמת ששת הימים נוצר צורך להחזיק כוח שריון סדיר ברמת הגולן, ככוח תגובה מהירה להדיפת מתקפה סורית על שטח הרמה, וככוח לביצוע פעולות התקפיות בגזרה הסורית. באפריל 1969 הוטלה המשימה על חטיבה 188 ועד שנת 1973 השתתפה החטיבה במבצעים שונים (קלחת 2קלחת 4קיתון 10) ובימי קרב רבים מול השריון הסורי. עם סיום מלחמת ההתשה בתעלת סואץ באוגוסט 1970 הפכה היחידה לחטיבת השריון היחידה בצה"ל אשר השתתפה בפועל בלחימה.[2]

ביוני 1973 מונה אל"ם יצחק בן-שהם למפקד החטיבה. במועד זה כללה החטיבה שני גדודים סדירים – גדוד 74 בפיקוד סא"ל יאיר נפשי וגדוד 53 בפיקוד רס"ן עודד ארז, וגדוד מילואים - גדוד 39 בפיקוד סא"ל יואב וספי[3] (גדוד זה סופח לחטיבה 4 לאחר גיוסו ולא לחם תחת פיקוד החטיבה במהלך הקרבות).

החטיבה הייתה מצוידת בטנקים מדגם שוט קל, שהיו דגם משופר של טנקים בריטים מדגם צנטוריון, שנכנסו לשימוש בצה"ל בראשית שנות ה-60. הטנקים של החטיבה צוידו במנוע דיזל, בעוד הטנק הבריטי המקורי (אשר נותר בשימוש מספר חטיבות מילואים) צויד במנוע בנזין, שנחשב פחות אמין ומסוכן יותר לשימוש. ערב המלחמה היו ברשות החטיבה, על שני גדודיה, 71 טנקים כשירים.

פריסת החטיבה ערב המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק שוט קל

בשגרה הייתה החטיבה מחולקת למחלקות טנקים, כאשר לכל מחלקה היה חניון ובו 3 טנקים, פריקאסט (מבנה טרומי), 12 אנשי צוות, חובש ואיש צוות טכני. חניוני הטנקים מוקמו במרחק קצר מעמדות הלחימה המיועדות של הטנקים, סמוך לקו הגבול ברמת הגולן. עמדות הלחימה, או ה"רמפות" של הטנקים, היו משטחי עפר מוגבהים, שמוקמו בעמדות שולטות על מכשול הנ"ט, שנחפר סמוך לקו הגבול. ה"רמפות" איפשרו לטנקים לתצפת על תנועת כוחות האויב באזור הגבול, ובזמן לחימה לפגוע בכוחות אויב המנסים לחצות את תעלת הנ"ט, תוך חשיפה מינימלית לאש האויב.

בחודשים שלפני המלחמה תפס גדוד 74 את קו הגבול על פי החניונים המחלקתיים. בשבועות שקדמו למלחמה הועלתה רמת הכוננות בצה"ל כולו וגם בחטיבה 188, אך כוחות פיקוד צפון התכוננו לקראת "יום קרב" - מצב בו כוחות סוריים ינסו לחצות את הגבול כדי להשתלט על מוצב או יישוב ישראלי - ולא לקראת מלחמה כוללת. כתוצאה מכך לא הוכנו מצבורי תחמושת גדולים בקרבת קו הגבול, והדרגים הלוגיסטיים של החטיבה לא תוגברו מעבר לתקן השגרתי.

ב-26 בספטמבר 1973, ערב ראש השנה, קודם גדוד 53 אל קו הגבול כחלק מתגבור הכוחות. כדי להימנע מהזזת כוחות גדוד 74 שכבר היו פרוסים במוצבים החליט בן-שהם לפצל את גדוד 53. פלוגה א' של הגדוד תגברה את אזור קוניטרה, פלוגה ב' קודמה לאזור ווסט לשמש כעתודה לגזרה הצפונית, ופלוגה ג' חנתה בחושניה ושימשה עתודה לגזרה הדרומית. קו הגבול חולק בין שני הגדודים כשמוצב 110, באזור הר חוזק, משמש כמרכז הגזרה. עודד ארז, מג"ד 53, קיבל לידיו את האחריות על דרום הרמה, ויאיר נפשי, מג"ד 74, פיקד על החלק הצפוני. כך נוצר מצב שתחת פיקוד כל אחד ממפקדי הגדודים הייתה פלוגה אורגנית אחת ושתי פלוגות מהגדוד השני.[4]

עוד באותו היום הורה אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי ("חקה") להעלות שתי פלוגות מגדוד 77 של חטיבה 7 לרמת הגולן.[5] ב-30 בספטמבר הועלתה יתרת הכוח של גדוד 77 לרמת הגולן. ב-5 באוקטובר, ערב יום הכיפורים, עלה גדוד 82 של חטיבה 7 לרמת הגולן יחד עם גדוד 71 (גדוד שכלל צוערים ומדריכים ממתקני האימונים של חיל השריון).[6]

המחדל המודיעיני גרם לכך שערב פתיחת המתקפה הסורית, היו ברמת הגולן בסך הכל 177 טנקים ישראליים, אל מול למעלה מ-800 טנקים סורים בשלוש הדיוויזיות שהיו פרוסות מול קו הגבול. הפיקוד הישראלי העריך כי כוחות חטיבה 188, שתוגברה על ידי חטיבה 7, יספיקו כדי לבלום את השריון הסורי עד להגעת כוחות המילואים לרמה. כוחות אלו נועדו לסייע לכוחות הסדירים לייצב את קו החזית, ולאחר מכן לעבור למתקפת נגד.

ימי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

6 באוקטובר - בלימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב הכוחות לקראת ההתקפה הסורית, צהרי ה-6 באוקטובר 1973.

מול קו הגבול היו ערוכות שלוש דיוויזיות ממוכנות סוריות (הדיוויזיה השביעית בצפון הרמה, התשיעית במרכז והחמישית בדרום הגזרה). כל אחת מהדיוויזיות הסוריות כללה בקו הראשון שתי חטיבות ממוכנות (כל אחת מהן כללה גם גדוד שריון). ושתי חטיבות חי"ר. חטיבות הקו השני הורכבו מחטיבות שריון וחטיבות ממוכנות והן תוגברו בשתי חטיבות שריון עצמאיות (47 ו-51). שתי דיוויזיות השריון הסוריות (הראשונה והשלישית) נשמרו ככוח עתודה לניצול ההצלחה.

מפקד חטיבה 188, בן-שהם, מונה באותו הבוקר כמפקד זמני של כוחות צה"ל ברמת הגולן כיוון שמפקד פיקוד צפון, יצחק חופי, זומן למטכ"ל בתל אביב לישיבה דחופה יחד עם מפקד אוגדה 36 רפאל איתן. לכן לא פיקד בן-שהם באופן אישי על כוחות החטיבה בשלב הראשון, אלא נשאר מאחור במפקדת אוגדה 36 במחנה נפח.

ההתקפה הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמש דקות לפני השעה שתיים בצהריים, נפתחה הפגזה ארטילרית סורית עזה לכול אורך החזית. במקביל להפגזה הארטילרית ולתקיפות האוויריות הסוריות על כוחות צה"ל ברמת הגולן, החלו חטיבות הקו הראשון של שלוש הדיוויזיות הסוריות להתקדם אל עבר הקו הסגול.

כוחות השריון של חטיבה 188 ששהו בחניונים המחלקתיים מיהרו לתפוס את העמדות שיועדו להם. ארבע פלוגות החטיבה היו פזורות בדלילות, בכוחות מחלקתיים ופלוגתיים, לאורך קו הגבול ברמת הגולן. שתי פלוגות היו פרוסות בגזרה הצפונית תחת פיקוד גדוד מג"ד 74, יאיר נפשי: פלוגה ח' בחלק הצפוני משיפולי החרמון ועד לקוניטרה ופלוגה א' באזור קוניטרה, ושתי פלוגות נוספות בחלק הדרומי תחת פיקוד עודד ארז, מג"ד 53: פלוגה ז' באזור פתחת כודנה ופלוגה ו' בשטח שמדרום לתל פארס ועד לתל סאקי.[7] עם פרוץ הקרבות עמדו 45 טנקי שוט מארבע הפלוגות מול 276 טנקי הקו הראשון של הסורים.

עם פתיחת האש החלו שתי פלוגות נוספות של הגדוד להתקדם אל עבר קו הגבול, ולקראת השעה 15:00 נפרסו בעמדותיהן: פלוגה ב' נעה מצומת ווסט לאזור בוקעתא, ופלוגה ג' נעה מחושניה דרומה ועיבתה את המערך בשטח שמדרום לתל פארס. גדודי חטיבה 7 נשמרו ככוחות עתודה עד לבירור כיוון המאמץ העיקרי של הצבא הסורי.

כוחות חטיבה 188 שהתייצבו ברמפות החלו לצלוף ולפגוע בכוחות הקדמיים של הסורים אשר הלכו והתקרבו אליהם. טנקי גישור ודחפורים שנועדו לגשר על תעלת הנ"ט נפגעו ראשונים אך אחרים החליפו את מקומם. טור השריון הסורי נראה ללוחמים המעטים של חטיבה 188 אינסופי וכי על כל טנק שנפגע באו אחרים במקומו.

פתחת כודנה במבט מהר פרס צפונה. במרכז תל כודנה ומימינו תל אחמר. משמאל ניתן לראות את תעלת הנ"ט.

תפיסת המודיעין טרם המלחמה גרסה כי הכוחות הסוריים יעדיפו לפרוץ בגזרה הצפונית, באזור העיר הסורית הנטושה קוניטרה, זאת למרות שפריצה בחלק הדרומי הייתה אמורה להיות קלה יותר. המחשבה שקוניטרה היא היעד המועדף עבור הסורים נבעה מהסיבה שהפתחה (מקום בו אין מכשולים טבעיים עבור הטנקים כמו הרים או ואדיות) במרכז הרמה הייתה קרובה יותר למחנה נפח ובסופו של דבר לחציית נהר הירדן. בעקבות תפיסת המודיעין הנ"ל הוחלט כי מרבית הכוחות (גדוד 74 של חטיבה 188 ושני גדודים של חטיבה 7) יימצאו בגזרה הצפונית, וכוח של שני גדודים ישמור על הדרומית. מהר מאוד נראה היה כי הסימנים בשטח מעידים על כך שהמודיעין היה מוטעה וכי המאמץ העיקרי מסתמן בדרום. בפיקוד המשיכו שעות רבות להמתין לפרוץ המתקפה הראשית בצפון הרמה כמעט בלי לשים לב שהאחיזה בגזרה הדרומית מתחילה לקרוס. עד השעה 20:00 איבדה החטיבה 13 מלוחמיה, 12 מהם בגזרה הדרומית. כמו כן נפגעו והושבתו 20 טנקים, 16 מתוכם בדרום הרמה.[8]

גזרה דרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות החטיבה בגזרה הדרומית החלו לפגוע בטנקים רבים, אך הסורים לא הרפו את לחצם. טנקים החלו להיפגע והחטיבה ספגה את אבידותיה הראשונות. באזור השעה 16:30 הגיעו טנקי גדוד 82 של חטיבה 7 לתגבר את הקו והופנו לאזור ציר הנפט.[9]

לקראת שעות הערב החלו כוחות חטיבה 188 להיהדף אחורנית תוך שהם סופגים אבדות וכוחות סורים הצליחו לפרוץ את קווי ההגנה באזור ציר הנפט ופתחת כודנה, באזור שמדרום למוצב 111. לחלק מהטנקים אזלו הפגזים חודרי השריון ואלו החלו לירות פגזים מסוגים אחרים, כולל זרחן.

החושך ירד על האזור בסביבות השעה 18:00. הלחימה בתנאים אלו לא הייתה ידידותית לכוחות החטיבה, כיוון שפרט לאמצעי ראיית לילה מיושנים ופאסיביים (לא ניידים אלא קבועים) בטנק, לא הייתה לחיילים שום אפשרות לזהות את הסורים המתקדמים. במספר מקרים ביקשו טנקי החטיבה מכוחות הארטילריה לירות פצצות תאורה לגזרתם ואז ניצלו את התאורה כדי לצלוף בטנקים הסורים. הטנקים הסורים היו מצוידים באמצעי ראיית לילה, דבר שנתן להם יתרון משמעותי. בחסות החשיכה פרצו חטיבות הדרג השני הסוריות בשתי נקודות בהן היו הגנות החטיבה מועטות: חטיבה 51 מהדיוויזיה התשיעית פרצה באזור פתחת כודנה ונעה לכיוון חושניה, וטנקי הדיוויזיה החמישית חדרו במרחב השטוח שבין תל פארס לתל סאקי.[10] עד השעה 23:00 דיווח מפקד חטיבה 51 הסורית על כיבוש אזור חושניה.

בשעות הערב הורה אלוף הפיקוד חופי על העברת גדוד 71 מחטיבה 7 לגזרה הדרומית, אולם יאנוש בן-גל, מח"ט 7, התעלם מהפקודה והורה לפלוגה אחת בלבד לנוע דרומה.[11] בהמשך הורה יאנוש לגדוד להישאר בגזרה הצפונית בטענה שהכוח נחוץ לצורך לחימה בעמק הבכא (בדיעבד התברר כי כמעט ולא הייתה לחימה בלילה זה בגזרה הצפונית).[12][13]

לקראת שבע בערב יצא המח"ט בן שהם מנפח על טנק המג"ד כדי לאתר את כוחותיו, להפיח בהם מוטיבציה ולסייע כמה שניתן בעצירת השריון הסורי. בסביבות 21:30 הצטרף ללחימה כוח נוסף של שני טנקים אשר מפקדו, צביקה גרינגולד, (שהגיע למחנה נפח כבר ב-18:00) המתין בקוצר רוח להיכנס לקרב. המטלה שהוטלה על צביקה הייתה לפטרל על ציר הנפט, לבדוק את רמת החדירה הסורית לגזרה, ולהשמיד כל כוח סורי שנקלע לדרכו. "כוח צביקה" הוכיח עצמו כיעיל מאוד והצליח לבלום את התקדמות חטיבת השריון הסורית 51. צביקה המשיך בלחימה כל הלילה כאשר במהלכו החליף טנק לאחר שנפגע ומאוחר יותר החליף עוד אחד לאחר שנקלע למארב יחד עם כוח מילואים (פלוגה מגדוד 266 של חטיבה 179 בפיקוד סא"ל עוזי מור) שבו נפגעו 6 טנקים.[14]

הטנקים של חטיבה 188 נשארו בעמדותיהם כל הלילה, ממתינים למפגש מקרי עם טנקי טירן של הסורים ובעיקר מנסים לנוח לקראת יום הקרב של מחר.

גזרה צפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב בגזרה הצפונית היה שונה לחלוטין מאשר בדרום. צפון רמת הגולן מאופיין ביותר תלים געשיים וגבעות מאשר בדרום. בשל כך, רוחב הגזרות האפשריות לפריצה היה קטן יותר וניתן היה לבנות מערך בלימה טוב יותר כנגד הסורים, כוחות 188 בפיקוד סא"ל יאיר נפשי, מג"ד 74, עמדו איתן כנגד ההתקפות החוזרות ונשנות של הסורים בגזרתם וסיכלו כל ניסיון חדירה. בפתחת קוניטרה דרום, באזור מוצב 109, בלמו טנקי פלוגה א' את גדוד הטנקים של חטיבת החי"ר 52 הסורית. בפתחת קוניטרה צפון, באזור עמק הבכא, בלמו כוחות הגדוד בסיוע טנקי חטיבה 7 את התקדמות חטיבת החי"ר הסורית 85. באזור רכס המנפוחה (מוצב 104, באזור הר רם) הצליחו טנקים מכוח העזר המרוקאי לחצות את הגבול לתוך שטח ישראל אולם הם הושמדו זמן קצר לאחר מכן.

בשעות אחר הצהריים הצטרפו שני גדודי הטנקים הנוספים של חטיבה 7 (גדוד 77 וגדוד 71) ללחימה בגזרה הצפונית, ומרביתם נשלחו לסתום את הפרצה שנוצרה מדרום לחרמונית. בשעה 18:00 הורה אלוף הפיקוד חופי, אשר הגיע קודם לנפח יחד עם מפקד אוגדה 36 רפאל איתן, על העברת הגזרה הצפונית, כולל גדוד 74, לאחריות חטיבה 7 בפיקודו של יאנוש בן-גל.[11]

מג"ד 74 נפשי, שהיה בקשר עם כוחותיו שהיו פרוסים גם בדרום הרמה, היה חסר אונים מול הדיווחים בקשר על הנפגעים הרבים, המחסור בתחמושת והתקדמות הסורים שהועברו אליו כל העת מהדרום. למרות שלחץ השריון הסורי היה חלש יותר בצפון, הארטילריה הסורית הייתה מדויקת, וגם בצפון נאלצו הכוחות לדלג מעמדה לעמדה כדי להישמר מהארטילריה שטווחה ביעילות רבה על עמדותיהם.

תל פארס, מבט מכיוון תל סאקי, נקודת המרכז של הגזרה הדרומית.

7 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר כמעט שלא התנהלה לחימה. כוחות צה"ל עיוורי הלילה ניסו לשרוד את הלילה ואילו הכוחות הסורים התמקמו בחניוני לילה בעומק השטח הישראלי בהמתנה לבוקר.

גזרה דרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת כיבוש הצבא הסורי את "כיס חושניה" בדרום הרמה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על חושניה (1973)

עם שחר ניעורה מכונת הקרב הסורית בדרום והמשיכה ללחוץ לתוככי הרמה. חטיבה 51 הסורית התמקמה באזור חושניה והחלה בתנועה צפונה לכיוון נפח. חטיבה 46 הגיעה לקצביה וחטיבה נוספת הגיעה על לאזור רמת מגשימים. בנוסף, הדיוויזיה הראשונה שנשמרה בעתודה הצטרפה לקרב וטנקיה החלו לזרום דרך הצירים הפרוצים בדרום הרמה.

חטיבה 188 כבר לא הייתה לבדה ואליה החלו להצטרף בהדרגה כוחות מילואים מחטיבות 179 ו-679. לאחר אור ראשון והתייעצות עם מטה הפיקוד עלה עודד ארז עם 15 הטנקים שנותרו בגזרה הדרומית לתל פארס, שנשאר עמדה צה"לית מכותרת בשטח בשליטה סורית.[15] התל היה עמדה שולטת מערבית למוצב 114 בדיוק במרכז בין שני צירי החדירה הסורים, וממנו זיהו הלוחמים את שיירות הדיוויזיה הראשונה השועטות לתוך רמת הגולן. הכוח בתל פארס ניהל במהלך היום לחימה בכוחות שריון, רגלים וקומנדו סורים שניסו לתפוס את התל ללא הצלחה.

שני טנקים נוספים נותרו בתל א-סאקי כשהם משוללי יכולת תנועה אך עדיין כשירים לירי. בשעות הצהריים ננטשו גם הם וצוותיהם הצטרפו לבונקר הקטן בראש התל, בו שהו כמה צוותי טנקים נוספים וחיילים מגדוד 50 של הנח"ל המוצנח שאבטחו את התל. האזור שרץ כוחות סורים ולחיילים הישראלים, שחלקם היו פצועים, לא נותר אלא להסתגר בבונקר ולחכות לחילוץ.

17 חיילים של החוליות הטכניות של חטיבה 188 אותרו באותו הבוקר על ידי הסורים באזור חושניה. מיד לאחר נפילתם בשבי הם נכפתו ונשחטו.[16]

גדוד המילואים של החטיבה, גדוד 39 בפיקוד סא"ל יואב וספי, עלה בצהרי יום ראשון לרמת הגולן. באזור מעלה גמלא נתקל בגדוד תועה של חטיבה 47 הסורית ובקרב שהתפתח (יחד עם גדוד 95 של חטיבה 4) השמיד כ-10-20 טנקים סוריים, מנע מהם לרדת לכנרת והדף אותם לצומת דליות. במהלך הלחימה נפגע הטנק של יואב וספי והוא המשיך לפקד מטנק אחר. בעקבות מעשיו בקרב קיבל וספי את עיטור העוז.

לקראת הערב הודיע הפיקוד לעודד ארז כי הוא רשאי לעזוב את תל פארס. 15 טנקים (עשרה טנקים של חטיבה 188 וחמישה של גדוד 82 מחטיבה 7) התחילו לרדת עם ערב מהתל מערבה, בשיירה אשר כונתה בפי הלוחמים שיירת הרפאים. השיירה כללה גם מספר נגמ"שים ועליהם כוחות חי"ר ותותחנים שהתאספו על התל, ובסך הכל כ-120 לוחמים. סמוך לציר הנפט נתקלו בשני טנקים סורים והשמידו אותם. באזור גמלא נתקלו בגדוד 39 אשר לא היו מודע לתנועת הכוח. טנקי גדוד 39 פתחו באש על שיירת הרפאים בטרם נוצר הקשר בין הכוחות והאש נפסקה. קמב"צ גדוד 53, יוסי ספיר, נהרג מהירי. השיירה המשיכה מערבה ולפנות בוקר הגיעה לכנרת. במהלך הנסיגה מתל פארס נתקעו בשטח שלושה טנקים, אולם 12 טנקים ועליהם הלוחמים המותשים הגיעו לבסוף למחנה ירדן.[17]

הקרב על נפח[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על נפח

הסמח"ט דוד ישראלי יצא מנפח בשעות הבוקר המוקדמות יחד עם שישה טנקים אותם הצליחו חיילי החימוש להשמיש במהלך הלילה. ישראלי לקח את הפיקוד על כוח צביקה שכלל שמונה טנקים מחטיבה 179. בשעה 9:30 הצטרף בן שהם לכוח, ו-15 הטנקים החלו לבלום את טנקי חטיבה 51 על ציר הנפט, מדרום לנפח.

כוח בן-שהם המשיך בשעות הבוקר לבלום בהצלחה את חטיבה 51 מלהתקדם צפונה על ציר הנפט לכיוון נפח. במקביל, פעל כוח שכלל כ-11 טנקים מגדוד 82 תחת פיקוד המג"ד חיים ברק יחד עם שישה טנקים מחטיבה 179 בציר "פלא", הנמצא ממזרח לציר הנפט ומוביל מחושניה, דרך סינדיאנה, לאזור נפח. כוח ברק נתקל בטנקי T-62 של חטיבה 91 מהדיוויזיה הראשונה אשר לחצו צפונה לנפח והחל לספוג אבדות. חיים ברק נפצע והפיקוד עבר לאלי גבע, מפקד פלוגה א' של הגדוד, שניהל קרב נסיגה והשהיה מול הכוח הסורי העדיף. גבע, שכוחו סבל ממחסור חמור בתחמושת, הבין שלא יוכל להמשיך להחזיק מעמד לאורך זמן. הוא ניסה ללא הצלחה ליצור קשר עם מפח"ט 188 ועם מפקדת האוגדה כדי לקבל הנחיות, ולבסוף התקשר למח"ט 7, יאנוש בן-גל, בערך בשעה 12:00 והסביר לו את חומרת מצבו. בן גל הורה לגבע לנתק מגע ולנוע צפונה כדי לחבור אליו בגזרה הצפונית, וזאת מבלי לעדכן את בן-שהם (שגדוד 82 היה תחת פיקודו) או את מפקדת האוגדה.[18]

בעוד בן-שהם משוכנע כי הכוח בפיקודו וטנקי גדוד 82 ממזרח לו חוסמים בהצלחה את המעבר צפונה לנפח, היה אגפו המזרחי חשוף לגמרי מבלי שהיה מודע לכך. במקביל הבין מפקד חטיבה 51 הסורית כי דרכו על ציר הנפט חסומה, ושלח גדוד טנקים באיגוף מערבי כדי לעקוף את כוח בן-שהם.

בסביבות השעה 13:00 דווח לכל היחידות בשטח כי כוחות סוריים עולים על גדרות המחנה בנפח. הטנקים הסורים תפסו עמדות שולטות על הגבעות מסביב למחנה תוך שהם יורים ומפגיזים מבנים וכלי רכב. כוחות מחטיבה 188, 179 ו-679, פנו לעבר נפח בניסיונות להדוף את הסורים. הקרב שהתפתח סביב השעה 14:00 בצהריים לא היה פשוט. שריון סורי רב נמצא בקרבת המחנה ולמרות פגיעות טובות לא הצליח כוח המח"ט להדוף את הסורים. במהלך ההסתערות על נפח נפגע טנק הסמח"ט ישראלי והוא נהרג. המח"ט בן-שהם המשיך לבדו בהסתערות לעבר המחנה לאחר שאיבד קשר עם שאר הטנקים בכוחו. עשרים דקות מאוחר נפגעו ונהרגו מאש מקלעים גם בן-שהם וקצין האג"ם החטיבתי רס"ן בני קצין אשר עמדו חשופים בצריח. הקרב על נפח הסתיים לקראת הערב לאחר הצטרפות כוחות מילואים מחטיבה 679, אולם חטיבה 188, שאיבדה בפחות מחצי שעה את המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם שלה, נשארה, 24 שעות מפרוץ הקרבות, ללא פיקוד בכיר.

גזרה צפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום ה-7 באוקטובר בגזרה הצפונית דמה מאוד לקודמו. חטיבות הדרג השני הסורי (כ-140 טנקים של חטיבות 78 ו-121) ניסו לפרוץ בעמק הבכא אולם הם נעצרו על ידי טנקי גדוד 74 וחטיבה 7 אשר היו פרוסים בעמדות שולטות לאורך הרכס. החטיבות הסוריות ספגו אבידות כבדות ונסוגו לאחור. בעוד כוחות החטיבה בגזרה הדרומית נסוגו לגמרי משטח הרמה, טנקי החטיבה בגזרה הצפונית יכלו לרדת לאחור לצורך תדלוק ומילוי פגזים בטרם חזרו להגן על קו הגבול.

8 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל סאקי, מבט ממערב.

גזרה דרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות גדוד 53 שאבטחו בתחילת המלחמה, רק יומיים קודם לכן, את הגזרה הדרומית ברמת הגולן, כבר לא נמצאו שם. כוחות מאוגדה 146 של משה פלד, וברשותם 160 טנקים עם צוותים רעננים, לקחו את הפיקוד על הגזרה והחלו בהתקפת נגד. האוגדה הצליחה להתקדם צפונה על ציר אל-על-רמת מגשימים ועד הערב הגיעה לאזור הג'וחדר. בתל א-סאקי שיחררו הכוחות את 28 החיילים שהיו נצורים בבונקר, ביניהם גם צוותי הטנקים של 188. כוחות האוגדה שיחררו את החיילים הנצורים ופינו את הפצועים וההרוגים.

במקביל, התקדמו במהלך היום טנקי חטיבה 179 על ציר יהודיה ודחקו את הכוחות הסורים מזרחה עד חושניה. חטיבה 679 בלמה ניסיונות התקפה נוספים על נפח ואחר כך יצאה להתקפה לכיוון דרום-מזרח תוך שהיא כובשת את סינדיאנה ודהלמיה.

במהלך היומיים הבאים ימשיכו חטיבות המילואים לדחוק את הכוחות הסורים מזרחה וב-10 באוקטובר ישלימו את הכיבוש מחדש של כל שטח דרום רמת הגולן עד הקו הסגול.

גזרה צפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחותיו של נפשי בגזרה הצפונית המשיכו לשמור על הקו מפני התקפות סוריות חדשות לצד חטיבתו של אביגדור בן-גל. במהלך היום היו מספר התקפות מועט מצד הסורים ואלה נבלמו על ידי הכוחות.

במהלך הלילה החלו הסורים לשלוח חוליות קומנדו מצוידות במטולי רקטות מסוג RPG-7 כדי לפגוע בטנקים במה שכונה "ליל הבזוקות". מספר טנקים נפגעו וחיילים נהרגו, כולל שמונה מחיילי החטיבה אשר נהרגו מירי טילי נ"ט.[19] למרות זאת, המתקפה הסורית לא הצליחה להדוף את הכוחות הישראליים בגזרה הצפונית.

טנקי שוט בלחימה בהר חרמונית, גזרת עמק הבכא.

9 באוקטובר - עמק הבכא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב עמק הבכא

הקרבות בגזרה הצפונית בכלל ובעמק הבכא בפרט נמשכו ללא הפסקה מפרוץ הקרבות ביום שבת ה-6 באוקטובר. עם זאת נהוג לייחס את הפרק הקשה ביותר במערכה ל-9 באוקטובר, שהיה היום בו הפעילו הסורים את כול כוחם בניסיון לפרוץ בגזרת עמק הבכא. במקביל למתקפה בעמק הבכא ערכו הסורים מאמץ משני מעט דרומה משם, בפתחת קוניטרה דרום, מול מוצב 109. חטיבה 43 הסורית, מתוגברת בטנקי T-62, ניסתה לפרוץ אך נבלמה לבסוף על ידי טנקי פלוגה א' של החטיבה שניצבו באזור מאז פרוץ המלחמה.[20]

כוח נפשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות השעה 7:00 בבוקר נצפו מסות שריון סוריות אדירות בדרך לעמק שבין קוניטרה לתל חרמונית. כ-150 טנקים סורים (כ-100 מתוכם היו טנקי T-62 של הדיוויזיה השלישית שטרם השתתפו בקרבות) התקדמו לעבר חמישים הטנקים הישראלים שצוותיהם לא ישנו כבר 3 לילות. היה זה קרב שריון קשה ביותר אשר התנהל בטווחים קצרים מאוד, לעיתים כמה עשרות מטרים בלבד. כוח נפשי באזור הבוסטר מנה כעשרה טנקים מחטיבה 188 (טנקים נוספים של החטיבה היו עדיין פרוסים בצפון הרמה אך לא השתתפו בקרב זה). הטנקים הישראלים צלפו ופגעו בעשרות כלים סוריים, אך הם המשיכו להתקדם בעוד שהכוחות הישראלים הופכים דלילים יותר עקב פגיעות ומחסור בתחמושת.

כוח בן-חנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה חודשים לפני המלחמה היה סא"ל יוסי בן-חנן מפקד גדוד 53, אז החליף אותו עודד ארז. ביום הכיפורים שהה בן-חנן בחו"ל עם אשתו הטרייה, וכאשר שמע על המתרחש בישראל, מיהר לעלות על הטיסה הראשונה שמצא והגיע לישראל ב-8 באוקטובר. במהלך הלילה שבין ה-8 ל-9 באוקטובר עלה לגזרה הצפונית ומונה למח"ט 188 החדש על ידי אלוף הפיקוד חופי. בן-חנן הגיע למחנה ירדן, שם שהו הלוחמים משיירת הרפאים, והחל, יחד עם שמואל אסקרוב, סמג"ד 53, לבנות כוח משוריין משרידי הכוחות שנותרו. עד הבוקר הצליח לארגן כוח של 11 טנקים. כוח בן-חנן, אשר זכה לכינוי "התעמלות בוקר" כשם תוכנית הרדיו של אביו של בן-חנן, קיבל מרפול את הפקודה לעלות לעמק הבכא ולסייע לחטיבה 7.[21]

טנק שוט ישראלי חולף על פני משאיות סוריות מפוייחות.

בסביבות 11:00 בבוקר הגיע כוח בן-חנן לסייע לכוחות חטיבה 7 הנכתשים בעמק הבכא. כוח הטנקים הרענן העלה את המורל בצד הישראלי וסייע לשבור את ההתקפה הסורית. בן-חנן עצמו נפצע במהלך הקרב אך המשיך לפקד על הכוח. הסמג"ד אסקרוב, שכבר היה פצוע אך בכל זאת התעקש להצטרף לכוח, נפצע שוב, הפעם באורח קשה יותר בראשו ופונה לאחור (לאחר המלחמה הוענק לו עיטור העוז).

22-11 באוקטובר - ההבקעה לסוריה וכיבוש המובלעת הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיבוש המובלעת הסורית

ב-10 באוקטובר החל צה"ל להתארגן לקראת פריצה לשטח סוריה. הפריצה תוכננה בגזרה הצפונית, במטרה לאיים על דמשק. גזרת ההבקעה חולקה לשניים: אוגדה 36 בחלק הצפוני, ומדרומה אוגדה 210 מאזור רכס הבוסטר ומוצב 107, לכיוון העיירה ח'ן ארנבה.

במהלך היום התארגנו מחדש כוחות חטיבה 188. שדרות הפיקוד נבנו מחדש כדי להחליף את מפקדי הפלוגות והגדודים שנפגעו. טנקי כוח בן-חנן היוו את גדוד 53 המחודש, ואליהם צורפו טנקי פלוגה ב' של הגדוד שלחמו בגזרה הצפונית מפתיחת המלחמה. בסך הכל מנה גדוד 53 המחודש כ-25 טנקים. יאיר נפשי המשיך לפקד על גדוד 74 כשלרשותו שמונה טנקים בלבד.[22] גדוד 53 בפיקוד בן-חנן קיבל את המשימה לפרוץ בחלק הדרומי של אוגדה 36, בעוד מצפון להם תפעל חטיבה 7 בשיפולי החרמון. גדוד 74 נותר בחיפוי לחטיבה 7.

ביום חמישי, 11 באוקטובר, התחילה ההבקעה אל מעבר לקו הסגול, כאשר גדוד 53 מוביל את הפריצה בגזרה הדרומית של האוגדה. הגדוד התקדם תחת אש ופתח נתיב בין שדות המוקשים. מספר חיילים מהגדוד נהרגו במהלך היום. למרות זאת הצליחו טנקי הגדוד להתקדם כ-10 קילומטרים לתוך שטח סוריה עד למחנה אל פאוור.

ביום המחרת, 12 באוקטובר, המשיכו כוחות גדוד 53 להתקדם והגיעו אל תל א-שמס, אשר שלט על הכביש הראשי המוביל לדמשק. הטנקים נתקלו באש חזקה מן התל ונאלצו לסגת. בן-חנן החליט לאגף את התל מצפון, במעבר קשה דרך "הלג'ה הקטנה" (אזור טרשי מצפון לתל המורכב מגבעות בזלת קטנות המקשות מאוד על מעבר רק"ם). ששת טנקי כוח בן-חנן הצליחו לפלס לעצמם דרך בלג'ה ולאגף את התל מצפון, ובשעות אחר הצהריים החלו לטפס עליו. כשהתקרבו לפסגת התל נפתחה עליהם אש נ"ט וארבעה טנקים נפגעו באופן מיידי. ארבעה לוחמים נהרגו ומרבית הנותרים נפצעו והתפנו מהתל. בן-חנן, שנפצע קשה, חולץ על ידי נהגו, צביקה רוזנצוויג (שקיבל על פעולה זו את עיטור המופת), והשניים נותרו על התל. בעזרת מכשיר קשר מהטנק הצליחו להזעיק עזרה, ולבסוף חולצו במהלך הלילה על ידי כוח מסיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו (אשר קיבל על פעולה זו את עיטור המופת). ארבעת ההרוגים נותרו על התל וגופותיהם של שלושה מהם, יחד עם הטנקים, נלקחו על ידי הסורים והוחזרו רק לאחר הסכם הפסקת האש.[23] לאורך השנים נמתחה ביקורת על אי-חילוצם של ההרוגים, כמו גם על התנהלותו של בן-חנן בקרב.[24][25]

לאחר קרב תל א-שמס התארגנו כוחות החטיבה הנותרים תחת פיקודו של יאיר נפשי, מג"ד 74. גדוד 74 מנה כעת כ-22 טנקים והמשיך להשתתף בלחימה במובלעת.[26] התל נכבש לבסוף בליל 13-14 באוקטובר על ידי גדוד מחטיבת הצנחנים 317, כשטנקי 188 מחפים עליהם.

במהלך הלחימה במובלעת הסורית הצטרפו מספר טנקים נוספים משרידי החטיבה לחטיבות אחרות והסתפחו אליהן, לוחמים בכוחות העיראקים והירדנים שנשלחו לסייע לסורים ומסייעים לשמור על המובלעת כנגד ההתקפות של האויב.

ב-22 באוקטובר נערך מבצע קינוח, הניסיון השני לכיבוש החרמון. 6 טנקים של החטיבה בפיקוד סמג"ד 74, יוסי ניסים, השתתפו במבצע כסיוע לטור החי"ר המשוריין שעלה לחרמון.

לאחר פציעתו של יוסי בן חנן מונה דן ורדי לפקד על החטיבה. ורדי נפצע ממוקש יומיים לאחר מינויו ובמקומו מונה לאחר המלחמה עמוס כץ לפקד על החטיבה במהלך מלחמת ההתשה במובלעת הסורית.

הנצחה ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבה 188 ספגה אבדות קשות ביממה הראשונה למלחמה ולמעשה נמחקה מהסד"כ הצה"לי. בחלוף 24 שעות מפתיחת האש איבדה החטיבה חלק ניכר משדרת הפיקוד שלה (המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם). לגדוד 53 כמעט ולא נותר זכר בגזרה הדרומית ושרידיו התפנו מגזרת הלחימה. גדוד 74 אמנם המשיך לתפקד בגזרה הצפונית, אך עבר תחת פיקודה של חטיבה 7.

למרות האבידות הקשות, הוקמה החטיבה מחדש תוך כדי הלחימה על ידי שרידי הצוותים שפונו לאחור ועל בסיס טנקים פגועים שהוחזרו לכשירות. כוחות אלה לקחו חלק בהדיפת הסורים מרמת הגולן, השתתפו בהבקעה לסוריה ובלחימה במובלעת הסורית. בכל ימי הלחימה נהרגו 79 חיילים מהחטיבה ורבים אחרים נפצעו. ברמת הגולן הוקמו מספר אנדרטאות המנציחות את הנופלים בקרבות מקרב החטיבה.

לאחר המלחמה עוטר צביקה גרינגולד בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה"ל. יצחק בן-שהם (המח"ט), דוד ישראלי (הסמח"ט), יאיר נפשי (מג"ד 74), שמואל אסקרוב (סמג"ד 53), יוסי בן-חנן, ואחרים עוטרו בעיטור העוז. בין מקבלי עיטור המופת נמנו: יוסי ניסים (סמג"ד 74), אורי עקביה (מפקד פלוגה ז' שנהרג בקרבות), איל שחם (מפקד פלוגה ח' שנהרג בקרבות), צביקה רק (מפקד פלוגה א') וד"ר דן אנגלהרד (רופא בגדוד 53). כמו כן זכו חיילים נוספים בעיטורים ובציונים לשבח.

לאחר הפסקת האש נערכה החטיבה מחדש ברמת הגולן עם שדרת פיקוד חדשה ברובה. גדוד 71 שהוקם ערב המלחמה ממדריכי וצוערי בית הספר לשריון הועבר לחטיבה 188 והפך לגדוד הסדיר השלישי שלה.

בעוד סיפורה של החטיבה 7 זכה לתהילה לאורך השנים, סיפורה של חטיבה 188 כמעט ונשכח, הן משום שנתפסה כזו שבשטחה אירעה הפריצה והן משום שכמעט ולא היה נותר מי שיספר את סיפורה (שכן שרבים מקציניה הבכירים נהרגו במלחמה). בשנים האחרונות חל שינוי וותיקי החטיבה החלו מספרים את סיפורם. בשנת 2009 יצא לאור ספרו של אבירם ברקאי: "על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור", אשר תרם רבות להעלאת המודעות לסיפורה ההירואי של החטיבה במלחמה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי סיימון דנסטאן (מלחמת יום הכיפורים 1973 (1) רמת הגולן, הוצאת אוספרי, 2003) מספר ההרוגים הוא 112. מצד שני, לפי אבירם ברקאי (על בלימה, ספרית מעריב, 2009) מספר ההרוגים עומד על 79.
  2. ^ אבירם ברקאי, על בלימה, עמ' 28-29.
  3. ^ ברקאי, עמ' 26-27.
  4. ^ ברקאי, עמ' 52-53.
  5. ^ ברקאי, עמ' 51.
  6. ^ ברקאי, עמ' 78.
  7. ^ על פי המפה בתחילת ספרו של אבירם ברקאי "על בלימה"
  8. ^ ברקאי, עמ' 254.
  9. ^ ברקאי, עמ' 183-184.
  10. ^ ברקאי, עמ' 251-252.
  11. ^ 11.0 11.1 ברקאי, עמ' 228.
  12. ^ שי לוי, ‏"אתה חייב לשלוח לפה כוח, עכשיו": האזינו להקלטת קשר מצמררת ממלחמת יום כיפור, באתר ‏mako‏‏, ‏21 ביולי 2013‏
  13. ^ ברקאי, עמ' 258.
  14. ^ ברקאי, עמ' 300-303.
  15. ^ ברקאי, עמ' 342-343.
  16. ^ ברקאי, עמ' 378.
  17. ^ ברקאי, עמ' 426-439.
  18. ^ ברקאי, עמ' 384-385.
  19. ^ ברקאי, עמ' 455-463.
  20. ^ ברקאי, עמ' 497-498.
  21. ^ ברקאי, עמ' 487-493.
  22. ^ אילן סהר, עד קצה היכולת - חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, עמ' 166.
  23. ^ סהר, עמ' 216.
  24. ^ שי לוי, ‏חשופים בצריח - סיפורו של אדיר שטרן, באתר ‏mako‏‏, ‏12 בספטמבר 2013‏
  25. ^ מירב ארלוזורובמירב ארלוזורוב חוזרת לקרב תל שאמס במלחמת יום הכיפורים, באתר הארץ, 27 במאי 2009
  26. ^ סהר, עמ' 236-237.