חטיבה 179 במלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חטיבה 179
אנדרטת חטיבה 179 (עוצבת ראם) סמוך לכביש 87 ברמת הגולן
אנדרטת חטיבה 179 (עוצבת ראם) סמוך לכביש 87 ברמת הגולן
סוג היחידה חטיבה
שייכות חיילית חיל השריון הישראלי
מפקדים אל"ם רן שריג (מפקד החטיבה)
סא"ל גדעון צימבל (סגן מפקד החטיבה)
ישראל לוין (מג"ד 96)
עוזי מור (מג"ד 266)
יוסי עמיר (מג"ד 278)
חנני תבור (מפקד גדס"ר 134)
יחידות משנה גדוד 266, גדוד 278, גדוד 96, גדס"ר 134
עימות מלחמת יום הכיפורים
גזרת פעילות רמת הגולן
אמל"ח עיקרי טנק שוט קל
אבידות 84 הרוגים

חטיבה 179 (עוצבת ראם) היא חטיבת שריון במילואים שלחמה ברמת הגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים. החטיבה הייתה חטיבת המילואים הראשונה שעלתה לרמת הגולן, וללחימתה בשעות הבוקר ביום השני למלחמה בחזית הסורית הייתה חשיבות מכרעת בבלימת כוחות צבא סוריה בדרום רמת הגולן.

החטיבה, בפיקוד רן שריג, לחמה בדרום רמת הגולן במהלך קרבות הבלימה, השתתפה בקרבות לכיבוש המובלעת הסורית ב-11–12 באוקטובר 1973 ובקרבות במובלעת מול חילות המשלוח הערביים. לקראת סוף המלחמה נשלחה לגזרת סיני, והשתתפה בכיבוש נמל עדביה. במהלך המלחמה איבדה החטיבה 84 מחייליה.

חטיבה 179 היא החטיבה היחידה במלחמה, שניצבה 41 ק"מ מדמשק וגם 101 ק"מ מקהיר.

החטיבה ערב המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החטיבה הוקמה בשנת 1955 כחטיבה 37. הייתה זו חטיבת מילואים שהשתייכה לפיקוד הצפון, וכללה שני גדודי טנקים (גדוד טנקי שרמן וגדוד טנקי AMX-13) וגדוד חרמ"ש. החטיבה לחמה במלחמת סיני והשתתפה בקרב אום כתף. במלחמת ששת הימים השתתפה החטיבה בכיבוש ג'נין ושכם ובכיבוש רמת הגולן.

בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים עברה החטיבה הסבה לטנקי שוט קל (צנטוריון משופר). גדוד החרמ"ש 278 הפך לגדוד טנקים וגדוד 266 עבר הסבה מטנקי AMX-13 לשוט קל. גדוד השרמנים 377 עבר לחטיבה 9, ובמקומו הוקם גדוד 96. החטיבה קלטה חיילי מילואים צעירים שהוכשרו בשירותם הסדיר על טנק השוט. כמו כן הוקמה פלוגת סיור חטיבתית.[1]

באוגוסט 1973 מונה אל"ם רן שריג למפקד החטיבה. סגנו היה סא"ל גדעון צימבל. ערב המלחמה כללה החטיבה שלושה גדודי טנקי שוט קל:

  • גדוד 96 בפיקוד ישראל לוין.
  • גדוד 266 בפיקוד עוזי מור.
  • גדוד 278 בפיקוד יוסי עמיר.

חטיבה 179 הייתה חטיבת הגיוס המהיר של פיקוד הצפון, והשתייכה לאוגדה 210. במקרה חירום הייתה החטיבה אמורה לקבל עדיפות במובילי טנקים ואוטובסים כדי לזרז את התארגנותה. ימ"ח החטיבה עבר ממחנה כורדני (אזור הקריות) למחנה פילון שליד ראש פינה.[2]

גיוס והתארגנות למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 בספטמבר 1973 נערך לחטיבה תרגיל גיוס. התרגיל כלל התייצבות בימ"ח פילון והכנת החטיבה ליציאה לקרב. כחלק מהתרגיל זוודו וחומשו הטנקים של גדוד 96 באופן מלא. עקב המתיחות עם סוריה, ביקש אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי להשאיר את החטיבה מגויסת למספר ימים נוספים. במטה הכללי סירבו לבקשה אך הסכימו להשאיר את הטנקים של גדוד 96 מזוודים.[3] כמו כן הורו במטכ"ל לחטיבה 7 לתגבר את רמת הגולן. חטיבה 7 הגיעה בטיסה מסיני לאזור הצפון ללא הטנקים שלה, והצטיידה בטנקים של גדוד 96.[4]

לפנות בוקר ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, כבר ידעו בצה"ל כי במהלך היום תפרוץ מלחמה. בשעה 10 בבוקר החלו בצה"ל בגיוס מילואים שקט. אנשי החטיבה הראשונים גויסו באמצעות חוליות גיוס שעברו בין הבתים.[5] בשעה 13:55 פרצה המלחמה והוחל בגיוס מלא.

חיילי החטיבה החלו להגיע למחנה פילון וגילו כי הטנקים אותם הכינו בתחילת השבוע נלקחו על ידי חטיבה 7. גדוד 266 שחייליו הקדימו להגיע הצטייד בטנקים שנותרו במחנה, אך רבים מהטנקים שנותרו בפילון היו במצב מכני גרוע.

שני הגדודים האחרים של החטיבה נשלחו למחנה נפתלי, סמוך לצומת גולני, והצטיידו בטנקים של חטיבה 164 אשר הייתה באותו זמן באימון בצאלים. במחנה נפתלי היו הבונקרים נעולים בבונקר מרוחק והעמסתם על הטנקים הייתה גוזלת זמן יקר. יוסי עמיר, מג"ד 278 מקיבוץ מזרע, התקשר אל יגאל מינצר מהקיבוץ וביקש ממנו לארגן שתי מלגזות ומשאיות ממפעל "תעמל" של הקיבוץ. שני חברי קיבוץ הגיעו בשעות אחר הצהריים למחנה נפתלי עם המלגזות, פרצו את המנעולים והעבירו את התחמושת אל הטנקים.[6]

במהלך הערב והלילה החלה להתברר תמונת הקרב הקשה ברמת הגולן. הכוחות הסורים פרצו את קווי ההגנה בדרום רמת הגולן וחדרו אל מעבר לקו הסגול. ההוראה לכוחות המילואים הייתה לעלות בדחיפות לרמת הגולן כל כוח טנקים, גם אם לא סיים במלואו את חימוש וזיווד הטנקים, וללא קשר למבנה האורגני המקורי.

החטיבה בקרבות הבלימה ברמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד 266 נכנס לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 22:00 יצאה ממחנה פילון פלוגת טנקים ראשונה מגדוד 266. היה זה כוח המילואים הראשון שהתארגן ועלה לרמת הגולן. הפלוגה מנתה עשרה טנקים ובראשם המ"פ אמנון שרון והמג"ד עוזי מור. הפלוגה לא הספיקה לסיים את ההארגנות במלואה, ציוד רב היה חסר ובטנקים לא בוצע תיאום כוונות. בכל טנק היו 12 פגזי מעיך בלבד. הפלוגה עלתה לנפח דרך גשר בנות יעקב.

בדרך נתקעו שלושה טנקים ושבעת הטנקים הנותרים הגיעו לנפח בסביבות השעה 23:00. הכוח קיבל הוראה לעלות על ציר הנפט ולחבור לכוח צביקה, שכלל בשלב זה טנק בודד בפיקוד צביקה גרינגולד. הכוח חבר לטנק צביקה ושמונת הטנקים המשיכו יחד דרומה לכיוון צומת משתא (צומת ציר הנפט וכביש 87). כקילומטר וחצי צפונית לצומת משתא נתקל הכוח במארב סורי, ותוך זמן קצר נפגעו חמישה מתוך שבעת הטנקים של גדוד 266. חיילים רבים נפגעו, ביניהם המג"ד עוזי מור שנפצע. אמנון שרון, מפקד הפלוגה, נפצע ונלקח בשבי, והיה החייל היחיד מהחטיבה שנלקח בשבי בכל מהלך המלחמה. הוא שוחרר לאחר שמונה חודשים בשבי הסורי. אחד הטנקים של הגדוד זיהה בטעות את הטנק של צביקה גרינגולד כטנק סורי וירה בו מטווח קצר. גרינגולד נחלץ מהטנק, תפס פיקוד על אחד משני הטנקים היחידים שלא נפגעו במארב, ותפס עמדות על ציר הנפט לשארית הלילה עם צוות טנק מגדוד 266. מרבית הפצועים התפנו לנפח על בסיס הטנק התקין השני.[7]

אחר חצות יצאו ממחנה פילון 14 הטנקים הנותרים מגדוד 266, תחת פיקודו של הסמג"ד ברוך לנצ'נר. בסביבות 02:00 התפצל הכוח לשניים: שישה טנקים, כולל לנצ'נר ומפקד הפלוגה ששי קרן, עלו על ציר "פלא"[א] ובהמשך חברו לכוח של גדוד 82 שפעל בציר, תחת פיקודו של מג"ד 82 חיים ברק. שמונת הטנקים הנותרים, בפיקודו של מפקד הפלוגה איז'ו ריבנבך, עלו על ציר הנפט לפנות בוקר וחברו לצביקה גרינגולד.[8]

ב-7 באוקטובר בשעות הבוקר פעלו הטנקים של גדוד 266 תחת פיקוד חטיבה 188. טנקי הגדוד היוו חיזוק משמעותי לכוחות הסדירים הדלילים שנותרו בגזרה המרכזית וסייעו במאמצי הבלימה של הכוחות הסורים שהחלו להתקדם אל נפח. אל כוח צביקה/ריבנבך על ציר הנפט הצטרף סמח"ט 188, דוד ישראלי, עם שישה טנקים נוספים ובהמשך גם מח"ט 188, יצחק בן-שהם. כוח ריבנבך, יחד עם טנקי 188, סייע בבלימת חטיבה 51 הסורית מדרום לנפח.

במקביל, גדוד 82 יחד עם כוח הסמג"ד לנצ'נר, נתקל בטנקי T-62 של חטיבה 91 הסורית שהשתייכו לדיוויזיה הראשונה הסורית, והתקשה לעצור אותם. טנק הסמג"ד נפגע וברוך לנצ'נר נהרג. חיים ברק נפצע והפיקוד עבר לאלי גבע, מפקד פלוגה מגדוד 82, שניהל קרב נסיגה והשהיה מול הכוח הסורי העדיף. הכוח סבל ממחסור חמור בתחמושת, וגבע הבין שלא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן. הוא ניסה ללא הצלחה ליצור קשר עם מפח"ט 188, ולבסוף קיבל הוראה ממפקד חטיבה 7, יאנוש בן-גל, לחבור אליו בגזרה הצפונית. נסיגת הכוח מציר פלא יצרה פרצה במערך שהגן על נפח ואיפשרה לכוחות הסורים לזרום צפונה. בצהרי היום הגיעו הטנקים הסורים למחנה נפח. כוח מח"ט 188 פנה צפונה ונכנס לקרב עם הטנקים הסורים אשר צבאו על גדרות המחנה. בסופו של הקרב על נפח הצליחו הכוחות, בסיוע טנקים מחטיבה 679, להדוף את הסורים מהמחנה, אולם חיילים וטנקים רבים מגדוד 266 נפגעו. מספר חיילים מהגדוד המשיכו להילחם במסגרות אחרות, אולם הגדוד חדל לתפקד כיחידה עצמאית.[9]

יתרת החטיבה עולה לרמה ב-7 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הלילה השלימו שני גדודי הטנקים הנוספים של החטיבה את התארגנותם. בסביבות 05:00 לפנות בוקר יצאו הטנקים ממחנה נפתלי בנסיעה דרך טבריה, עד גשר אריק. החטיבה קיבלה הוראה להתפצל: גדוד 96, יחד עם המח"ט רן שריג, יעלה בציר יהודיה-קצביה, וגדוד 278, יחד עם הסמח"ט גדעון צימבל, יעלה בציר כורסי ויתפוס את מיצר אל-על. רן שריג קיבל מרפול, מפקד אוגדה 36, את ההוראה להגן על הצירים בכל מחיר. פרט לכך החטיבה לא קיבלה שום מידע מודיעיני לגבי מיקום האויב.[10] החטיבה עלתה לרמת הגולן בשני הצירים והייתה הכוח היחיד שבלם את התקדמות הסורים לכנרת בשעות הבוקר ב-7 באוקטובר.

במקביל, החל להתארגן במחנה יפתח גדוד הסיור האוגדתי 134.[ב] גדס"ר 134 הוקם בשנת 1971 והשתייך לאוגדה 36. מפקדו היה חנני תבור. במהלך הלילה הוחלט להעביר את גדוד הסיור לאוגדה 210, והגדוד צורף לחטיבה 179. גדוד 134 עלה בעקבות כוח המח"ט בציר יהודיה ובמהלך הלחימה שימש כגדוד טנקים.[11]

גדוד 96 בקצביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנקי גדוד 96 עלו בשדרה יחד עם המח"ט מבקעת הבטיחה לכיוון יהודיה (על כביש 87). בשעה 7:00 הגיע לאזור צומת קצביה ונתקל בירי מטנקים סורים. מספר טנקים נפגעו והגדוד התפרס ללחימה. המח"ט שלח פלוגה לתל צבאח, תל קטן ממערב לשדה הלחימה. הפלוגה נעה באיגוף אל תל צבאח, וממנו החלה לירות אל האגף של החטיבה הסורית. בשעות הצהריים הצטרף גדוד הסיור 134 לקרב עם כ-25 טנקים.

שני הגדודים בלמו את הסורים ועד סוף היום הצליחו להתקדם עד צומת המפלים. במהלך הקרב נפגע המח"ט רן שריג מרסיס בצוואר, והוא פונה לאחור. גדוד 96 ספג נפגעים נוספים, ביניהם מפקד הגדוד שנפצע, וסגנו, אבנר גולדשמידט, שנהרג. הסמח"ט, אשר היה עם גדוד 278 באל-על, נקרא לאזור כדי לתפוס פיקוד על החטיבה.

גדוד 278 במיצר אל-על[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד 278 בפיקוד יוסי עמיר עלה בציר מכורסי לאפיק (כביש 789), ובסביבות 7:30 התמקם במיצר אל-על.[ג] לאחר כשעה וחצי של המתנה נתקל הגדוד לראשונה בטנקים סורים, ובמקום התפתח קרב שנמשך לאורך היום. היו אלה חטיבות 47 ו-132 הסוריות, שהשתייכו לדיוויזיה החמישית, ונעו לכיוון הכנרת.[12] טנקי הגדוד החלו לנהל קרב מול הטנקים הסורים, ואט אט החל לפגוע בהם. במהלך היום נפגעו כ-20 טנקים סורים, ולגדוד 278 נפגע טנק אחד. בשעה 14:00 הגיעו לאזור גדוד השרמנים 377 מחטיבה 9, וגדוד 278 עבר לפעול תחת פיקוד חטיבה 9. הכוח המשותף המשיך בקרב מול הסורים, ואף הצליח להתקדם צפונה כ-4 קילומטרים. במסגרת איגוד כוחות מחודש שהתבצע בסוף אותו היום, עבר הגדוד, יחד עם חטיבה 9, לפעול תחת אוגדה 146.

8 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר התחדש הקרב עם הסורים, וגדוד 278 הוביל את חטיבה 9. היה זה חלק מהתקפה דו-זרועית של אוגדה 146, כשחטיבה 205 נמצאת מאחור וחטיבה 4 מתקדמת מצפון, במקביל לחטיבה 9. הגדוד השמיד טנקים סורים והתקדם עד אזור רמת מגשימים. ברמת מגשימים עברה חטיבה 205 להוביל והמשיכה לכיוון תל סאקי. גדוד 278 המשיך צפונה, ועבר לאגף המערבי של האוגדה. טנקי הגדוד נתקלו באש חזקה מאזור הכפר הסורי הנטוש אום דנניר (ממזרח למושב יונתן של ימינו). בעוד פלוגה אחת תפסה עמדות מול המתחם, הפלוגה השנייה של הגדוד יצאה באיגוף מימין, הסתערה במהירות על מתחם הנ"ט, והשמידה אותו.

כוח מפקדת החטיבה עם שני הגדודים (96 ו-134), המשיך להתקדם תוך כדי לחימה על ציר יהודיה, לכיוון חושניה. גדעון צימבל, הסמח"ט שהחליף את רן שריג שנפצע, נהרג במהלך קרבות היום, ואת הפיקוד על החטיבה קיבל משה בר כוכבא, סגן מפקד אוגדה 210.

9 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום זה השתתפו כוחות החטיבה, שהיו מפוצלים בין שתי אוגדות, בהתקפה הדו-אוגדתית על מתחם חושניה. באזור חושניה התקבצו כוחות סורים רבים שנסוגו במהלך ימי המלחמה הקודמים, ואלה התארגנו במתחם להגנה. בשעות הבוקר יצא גדוד 278 להתקפה על חושניה, ונתקל באש נ"ט חזקה. מספר טנקים נפגעו וההתקדמות נעצרה. גדוד 377 נקרא לסיוע וחיפה על חילוץ הנפגעים.[13]

בצהריים יצאה לדרך התקפה שנייה על חושניה. הפעם היה זה מאמץ שכלל את שתי האוגדות (146 ו-210), בסיוע ארטילריה. חטיבה 179 תקפה ממערב, וגדוד 278, כחלק מחטיבה 9, תקף מדרום-מערב (מכיוון ציר הנפט ותל טליה). במקביל, תקפה חטיבה 679 מצפון (מכיוון רמתניה). טייסת בפיקודו של יפתח ספקטור, שנשלחה להפציץ את המטכ"ל הסורי ומשימתה בוטלה עקב עננות רבה מעל דמשק, סייעה בריכוך היעדים. טנקי גדוד 278 הסתערו על חושניה והצליחו לתפוס אותו.

לאחר סיום הקרב בחושניה, נע גדוד 96 אל תל חזקה. בראש התל היה מוצב 110 וחיילים שנשארו בו היו נצורים בלב השטח הסורי. גדוד 96 חבר אל המוצב ושיחרר את החיילים שהיו בו.[14]

10 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת הנגמ"ש והארז

בשעות הבוקר המשיך גדוד 278 מזרחה אל תל פזרה, בו ישבה מפקדת הדיוויזיה הסורית הראשונה, ותפס אותו לאחר קרב. בשעות הבוקר הסתיים המאמץ הדו-אוגדתי לכיבוש מחדש של דרום רמת הגולן עד הקו הסגול.

בשעות הצהריים השתתף גדוד 278 במתקפה של אוגדה 146 אל מעבר לקו הסגול. הגדוד הסתער על תלי כודנה עם כוח של 15 טנקים. הכוחות נתקלו באש חזקה, ומספר טנקים עלו על מוקשים. עקב החשש לגורל החטיבות הקטנות והשחוקות, ניתנה הפקודה לעצור את ההתקפה ולחזור לקו הסגול.

החטיבה החלה להיערך לקראת ההבקעה לשטח סוריה, שתוכננה ליום המחרת. רן שריג, המח"ט שנפצע בקרב ב-7 באוקטובר, ברח מבית החולים וחזר לפקד על החטיבה. כוחות החטיבה נכנסו לחניוני לילה סמוך לקו הסגול וספגו מטחי ארטילריה מדויקים. באחד המטחים נפגע נגמ"ש של גדוד 134 מפגיעה ישירה ושמונה לוחמים שהיו בו נהרגו. לאחר המלחמה הוקם במקום אנדרטת הנגמ"ש והארז.

החטיבה במובלעת הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק שוט על ציר ח'ן ארנבה במהלך המלחמה

11 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הדיפת הסורים משטחי רמת הגולן הוחלט במטכ"ל על פריצה לשטח סוריה. כבר ביום הקודם החלו התדריכים לקראת ההבקעה ב-11 באוקטובר. חטיבה 179 יועדה להוביל את מתקפת אוגדה 210 באזור ח'ן ארנבה, על הציר הראשי לדמשק, בזמן שאוגדה 36 תפרוץ מצפון, בשיפולי רכס החרמון. מתחם ח'ן ארנבה, על ציר קוניטרה-דמשק (ציר אמריקה), היה מתחם מבוצר היטב, רווי שדות מוקשים ועמדות הגנתיות. כוח החטיבה לקרב ההבקעה כלל את שני גדודי הטנקים שלה, 96 ו-134. גדוד 278 היה עדיין תחת פיקוד חטיבה 9, שעברה במהלך היום לאוגדה 210 והצטרפה ללחימה במובלעת.

בשעה 11:00 החלה אוגדה 36 להתקדם בגזרה הצפונית של אזור ההבקעה. בסביבות השעה 13:00 החלה אוגדה 210 בתנועה. החטיבה הובילה את ההתקפה כאשר גדוד 134 נע מצפון לציר אמריקה וגדוד 96 נע על הציר, במטרה לתפוס את ח'ן ארנבה. גדוד מחטיבה 679 חיפה על תנועת החטיבה מאזור הבוסטר. בפיקוד הצטברו ידיעות, שהתבררו מאוחר יותר כמוטעות, על נסיגת הכוחות הסורים מהאזור בעקבות התקדמות אוגדה 36 מצפון.

עם מעבר הקו הסגול החלו הכוחות להיתקל באש חזקה. הכוחות ניסו לפלס מעבר בשדות המוקשים הצפופים תוך שהם סופגים אש ארטילרית וירי מתותחי נ"ט שניצבו בעמדות מוסתרות. עקב ענני האבק והעשן מהארטילריה הרבה הפכו את כוח החיפוי של חטיבה 679 ללא יעיל. גדוד 134 נפגע בצורה קשה וכמעט כל הטנקים נפגעו. עשרות לוחמים מהגדוד נפגעו. גם טנקי גדוד 96 ספגו פגיעות רבות, אך הצליחו לנוע מהר על הכבישו ולהיכנס לתוך ח'ן ארנבה. מתוך כ-40 טנקים שהיו לחטיבה בתחילת המתקפה, רק שישה נותרו תקינים בסוף היום. טנקים אלה תפסו עמדות באזור ח'ן ארנבה והמשיכו להילחם.[15] במהלך היום החלה הפעילות לחילוץ הנפגעים.

גזרת הפריצה למובלעת הסורית. בקצה הימני של התמונה תל שער ומתחתיו חאן ארנבה, גזרת הפריצה של החטיבה. משמאל, מעל המחצבות, הכפר ג'ובתא אל חשב, על ציר הפריצה של אוגדה 36.

בשעה 15:00 הוטלה למערכה חטיבה 679. החטיבה התקדמה בפירצה שיצרה חטיבה 179, עברה את ח'ן ארנבה והתקדמה על תל שער. גדוד 278 התקדם עם חטיבה 9 שצורפה במהלך היום ללחימה, והכוחות הגיעו עד צומת מעץ, כ-10 קילומטרים לתוך שטח סוריה. במהלך הלילה נמשכו מאמצי חילוץ הנפגעים וטיהור השטח מחיילי חי"ר סורים שנותרו באזור.

12 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הלילה נמשכו המאמצים לתקן טנקים שנפגעו ולשקם את כוח החטיבה. ציר ח'ן ארנבה שטוהר במלואו רק במהלך הלילה הקשה על מעבר דלק ותחמושת לטנקים.

כוח נתי היה גדוד טנקים מאולתר שהוקם במהלך המלחמה מחיילים שחזרו מחוץ לישראל, בני ישיבות וחיילים לא משובצים. ב-11 באוקטובר עלה כוח נתי לרמת הגולן וסופח לאוגדה 210. כוח נתי צורף לחטיבה 679, אולם פלוגה ג' מהכוח נשלחה לתגבר את חטיבה 179. יחד איתה מנתה החטיבה בבוקר 12 באוקטובר כ-20 טנקים.

חטיבה 679 הובילה את המתקפה האוגדתית בבוקר 12 באוקטובר וכבשה את כפר נסג' ותל קורין. בשלב זה עברו חטיבות 9 ו-179 להוביל, המשיכו צפונה לכיוון כנכר, וכבשו את תל מרעי. בשעות אחר הצהריים זוהה מדרום כוח טנקים מחיל המשלוח העיראקי, שנשלח לעזרת סוריה. חטיבה 679 נכנסה לקרב מול החטיבה העיראקית, ובהמשך הערב ניתנה הוראה לחטיבות 9 ו-179 לסגת מתל מרעי אותו כבשו קודם ולסייע בבלימת הטנקים העיראקים. טנקי החטיבה השתתפו בקרב לבלימת העיראקים שנסוגו לקראת הערב.

המשך הלחימה במובלעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם אור ראשון ב-13 באוקטובר התחדש הקרב מול השריון העיראקי. לאחר מספר שעות נסוגו העיראקים בשנית. גדוד הסיור 134 תפס את תל אל מל שהיה נטוש.[16] ב-14 באוקטובר תפסו חטיבות 179 ו-9 את תלי ענתר ועליקה, מדרום מזרח לכפר נסג'.

ב-19 באוקטובר השתתפו טנקי החטיבה בבלימת המתקפה הגדולה האחרונה של הכוחות הסורים, העיראקים והירדנים. גדוד 278 תפס עמדות על תל ענתר ונלחם בטנקים העיראקים שתקפו מדרום.

הלחימה בסיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 באוקטובר בערב קיבלה החטיבה הוראה לעבור לחזית הדרום. גדוד 278, שהיה תחת פיקוד חטיבה 9 נשאר ברמת הגולן. הטנקים של גדוד 96 עלו על מובילים לסיני והחיילים נסעו באוטובסים דרומה. כעבור יום וחצי, בבוקר 22 באוקטובר, הגיעה החטיבה לחזית הדרום. 25 הטנקים של החטיבה הורדו במחנה טסה, ונעו מערבה, חצו את גשר הגלילים ועברו ל"אפריקה".

טנקי החטיבה חברה לאוגדה 252 במאמצים לכתר את הארמייה המצרית השלישית. לאחר חציית תעלת סואץ, פנתה החטיבה דרומה לכיוון ג'בל ג'ניפה, ממערב לאגמים המרים, וכבשה את שדה התעופה כברית. ב-23 באוקטובר המשיכה החטיבה דרומה ותקפה מתחם מצרי בו היו בסיסי טילים. בלילה המשיכה בתנועה דרומה יחד עם חטיבה 401 אל עבר עדביה. שתי החטיבות תקפו את נמלי עדביה ועתקה, ממערב לסואץ.

ב-24 באוקטובר חזרה החטיבה צפונה ועלתה על כביש סואץ-קהיר. יחד עם כוח מחטיבה 164, תקפה מתחם מצרי בצומת הצירים סרג'-עקל והשמידה אותו עד אור אחרון. טנקי החטיבה התקדמו עד הקילומטר המאה ואחד בכביש לקהיר ונעצרו לחניון לילה. באותו היום נכנסה לתוקפה הפסקת האש והסתיימה המלחמה.[17]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפסקת האש המשיך גדוד 96 לשהות בסיני. הגדוד תפס את הקו מול המצרים ופעל תחת פיקוד אוגדה 252. גדוד 278 נשאר ברמת הגולן והשתתף במלחמת ההתשה במובלעת הסורית. הגדוד תפס את אזור מזרעת בית ג'אן ובהמשך החורף שהה לסירוגין בתעסוקה מבצעית במובלעת ובאימונים ברמת הגולן. בדצמבר 1973 פורק הגדוד המאולתר של כוח נתי וחלק מלוחמיו חזרו לחו"ל. הנותרים נקלטו בגדוד 266 והיוו את הבסיס להקמתו מחדש, בפיקודו של עוזי קרן.

לאחר המלחמה הוחלט להסב את גדוד 96 לטנקי טירן 6, שהתבסס על טנקי T-62 שנלקחו שלל. למרות התנגדות החיילים צורף גדוד 96 לחטיבה 889 שהוקמה לאחר המלחמה, וישראל לוין, המג"ד, הפך לסגן מפקד החטיבה. מרבית חיילי הגדוד המקורי פוזרו ביחידות צה"ל שונות, וחלקם נקלטו בגדוד 278.[18]

אנדרטת החטיבה ברמת הגולן

ישראל אריאלי, שהיה מ"פ בגדוד 96 בזמן המלחמה, קיבל לידיו את הפיקוד על גדוד 278, ויוסי עמיר שהיה מג"ד 278 מונה לסגן מפקד החטיבה.

לוחמי החטיבה השתחררו משירות המילואים ביום העצמאות 1974, לאחר שבעה חודשים רצופים. במהלך המלחמה נהרגו 84 מלוחמי החטיבה.

הנצחה ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה לחללי גדוד הסיור 134 ליד עין זיוון.
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – אנדרטת חטיבה 179, אנדרטאות גדס"ר 134

בקיץ 1974 הוקמה ברמת הגולן אנדרטה לחטיבה 179. האנדרטה נמצאת סמוך לכביש 87, בשטח בו לחמה החטיבה בין קצביה לחושניה. האנדרטה בנויה מגוש בזלת גדול שמשקלו כ-5 טונות, אשר הובא מאזור הכפר חימרית, בשטח המובלעת הסורית. על האנדרטה חקוקות מילים משירו של יוסף שריג (אחיו של מפקד החטיבה, רן שריג), שנהרג ברמת הגולן באותה מלחמה: מותי בא לי פתע/ ואיני זוכר/ אם ברעם האש/ או בין קירות הפח/ הזועקים/ או שבא בלבן-לבן/ הדומם לבסוף.

בחניון מול הכניסה לקיבוץ עין זיוון הוקמה אנדרטה לזכר לחללי גדוד הסיור 134. באנדרטה מונצחים 35 נופלי הגדוד במלחמה. במקום בו נהרגו שמונה לוחמי הגדס"ר מפגיעה בנגמ"ש ב-10 באוקטובר 1973 הוקמה אנדרטה נוספת. בתוך הנגמ"ש הפגוע ניטע עץ ארז והוקמה אנדרטה המנציחה את שמונת ההרוגים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ציר "פלא" עובר ממזרח ובמקביל לציר הנפט, ומוביל מחושניה, דרך סינדיאנה, לאזור נפח.
  2. ^ בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים הוקמו בצה"ל חמישה גדודי סיור שהיו תחת פיקוד ישיר של אוגדה. הגדס"רים כללו כוח משולב של טנקים ונגמ"שים.
  3. ^ מיצר אל-על הוא שטח מישורי ברוחב של כ-2.5 קילומטרים, הנמצא בין הערוצים העמוקים של נחל נוב (ממזרח) לנחל אל על (ממערב)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הדס ועופר רגב, ראם-סיפורה של חטיבה, עמ' 82-83.
  2. ^ רגב, עמ' 86-87.
  3. ^ אבירם ברקאי, על בלימה, עמ' 59-61.
  4. ^ רגב, עמ' 91.
  5. ^ רגב, עמ' 94-95.
  6. ^ רגב, עמ' 101-102.
  7. ^ ברקאי, עמ' 294-304.
  8. ^ ברקאי, עמ' 338.
  9. ^ רגב, עמ' 106-108.
  10. ^ ברקאי, עמ' 337-338.
  11. ^ רגב, עמ' 110.
  12. ^ ברקאי, עמ' 366.
  13. ^ רגב, עמ' 140-141.
  14. ^ רגב, עמ' 151-152.
  15. ^ רגב, עמ' 170.
  16. ^ רגב, עמ' 184.
  17. ^ רגב, עמ' 222.
  18. ^ רגב, עמ' 224-226.