קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן
מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
PikiWiki Israel 4223 Israel Defense Forces.jpg

טנקים סורים שנפגעו ליד עין זיוון
תאריך התחלה: 6 באוקטובר 1973
תאריך סיום: 10 באוקטובר 1973
משך הסכסוך: 5 ימים
קרב אחרי: קרב ההבקעה לסוריה ב-11 באוקטובר
מקום: רמת הגולן
תוצאה: ניצחון טקטי ישראלי והדיפת הפלישה הסורית, אך ללא הכרעה של המערכה בחזית הצפון
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

סוריהסוריה  סוריה

ראשי מדינה
גולדה מאיר   
מפקדים
כוחות

אוגדה 36
אוגדה 210
אוגדה 146
בשלב הפתיחה של המלחמה, שני גדודי חי"ר ושתי חטיבות שריון, שכללו 177 טנקי שוט קל.[1]

2 דיוויזיות שריון, 3 דיוויזיות חיל רגלים ובהן 60,000 חיילים, 1,400 טנקים ו-800 תותחים

אבידות

867 טנקים, מאות כלי רכב אחרים

תרשים כללי של המערכה

קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן היו השלב הראשון של המערכה הצבאית בחזית הסורית במלחמת יום הכיפורים. שלב זה ארך חמישה ימים, מה-6 באוקטובר 1973 ועד ה-10 בחודש.

עם פרוץ האש תקפו הסורים את כוחות צה"ל ברמת הגולן לכל אורך הגבול, ותוך יממה אחת הצליחו לכבוש שטח נכבד בדרום הרמה. החל מה-8 באוקטובר החלו כוחות צה"ל במתקפת נגד, במהלכה השתלטו מחדש על כל רמת הגולן (למעט מוצב החרמון), תוך השמדת רוב הכוחות הסוריים שחדרו לשטח שבשליטת ישראל.

תוכן עניינים

סדר הכוחות של צבא סוריה וצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הסורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא הסורי במלחמת יום הכיפורים
T-55 הטנק הנפוץ ביותר בצבא הסורי במלחמה
טנק T-62 סורי פגוע באנדרטה לזכר קרב עמק הבכא.
זוג נגמ"שי BTR-152 אשר היו נפוצים בצבא הסורי. סכימת הצביעה תואמת את אחת מצורות הצביעה של הרק"מ הסורי בתקופה זו.

בסתיו 1973 היה הצבא הסורי מאורגן במסגרת של חמש דיוויזיות, אשר נטלו חלק בהתקפה על רמת הגולן: שתי דיוויזיות שריון - מס' 1 ומס' 3 ושלוש דיוויזיות חיל רגלים מוגברות (מס' 5, 7 ו-9). דיוויזיות השריון כללו 2 חטיבות שריון וחטיבה ממוכנת, ואילו דיוויזיות החי"ר כללו בדרך כלל 2 חטיבות רגלים וחטיבה ממוכנת, אך לקראת המתקפה ברמת הגולן תוגברה כל אחת מהן בחטיבת שריון עצמאית שסופחה אליה. חמש הדיוויזיות יחד כללו כ-1,400 טנקים, 60,000 חיילים וכ-800 תותחים. אליהן נוסף כוח משמר הרפובליקה (כוח רפעת אל-אסד), ולו חטיבה של טנקים T-62 ושני גדודי קומנדו.[2]

פירוט היחידות:[3]

הדיוויזיה המשוריינת הראשונה - אלוף משנה תאופיק ג'וני

  • החטיבה המשוריינת הרביעית
  • החטיבה המשוריינת ה-91
  • החטיבה הממוכנת ה-2
  • חטיבת הארטילריה ה-64

הדיוויזיה המשוריינת השלישית - תת-אלוף מוסטפא שרבה

  • החטיבה המשוריינת ה-20
  • החטיבה המשוריינת 65
  • החטיבה הממוכנת ה-15
  • חטיבת הארטילריה ה-13

דיוויזיית חיל רגלים החמישית - תת-אלוף עלי אסלאן

  • חטיבת חיל הרגלים ה-12
  • חטיבת חיל הרגלים ה-61
  • החטיבה הממוכנת ה-132
  • חטיבת השריון ה-47 (מסופחת)

דיוויזיית חיל רגלים השביעית תת-אלוף עומאר אברש (נהרג ב-8 באוקטובר והוחלף בסעיד בקרדר)

  • חטיבת חיל הרגלים ה-68
  • חטיבת חיל הרגלים ה-85
  • החטיבה הממוכנת הראשונה
  • חטיבת הארטילריה ה-70
  • חטיבת השריון ה-78 (מסופחת)

דיוויזיית חיל רגלים התשיעית אלוף משנה חסן עלי טורקמאני

  • חטיבת חיל הרגלים ה-52
  • חטיבת חיל הרגלים ה-53
  • החטיבה הממוכנת ה-43
  • חטיבת הארטילריה ה-89
  • חטיבת השריון ה-51 (מסופחת)

עתודה

חיל רגלים

  • חטיבת חיל הרגלים ה-30
  • חטיבת חיל הרגלים ה-90
  • חטיבת חיל הרגלים ה-64
  • גדוד צנחנים ה-82
  • יחידת הקומנדו הראשונה
  • גדוד משמר המדבר

שריון

  • חטיבת משמר הרפובליקה
  • חטיבת השריון ה-88
  • חטיבת השריון ה-141

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוט קל, בתנועה בצירי רמת הגולן
זחל"ם M3 שהיה נפוץ כרכב משוריין לסיוע כוחות הטנקים בתפקידים שונים.

עוצבות צה"ל שהשתתפו בקרבות הבלימה והתקפת הנגד היו (על פי הרכבן המקורי):

אוגדה 36אוגדה סדירה בפיקודו של תת אלוף רפאל איתן[4]:

חטיבות מילואים:

אוגדה 210 – אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף דן לנר:

אוגדה 146 – אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף משה פלד:[6]

במהלך ימי הקרבות נערכו איגודי כוחות חדשים על פי ההתפתחויות בשטח, והרכב החטיבות שלחמו במסגרת כל אוגדה השתנה באופן משמעותי.

תוכנית ההתקפה הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע משרוע 110

לפי תוכנית ההתקפה הסורית נועדו הכוחות התוקפים להשלים את כיבוש רמת הגולן בתוך 24 שעות (כדי להקדים את הגעת כוחות המילואים של צה"ל), להשמיד את כוחות צה"ל בשטחם ולהתייצב בקווי הגנה לאורך נהר הירדן או במורדות רמת הגולן. על פי תוכנית זו נועדו שלוש דיוויזיות הרגלים הסוריות שהיו פרושות לאורך הקו הסגול להבקיע את מערך ההגנה הישראלי כל אחת בגזרתה: הדיוויזיה ה-7 – בגזרה הצפונית (פתחת קוניטרה) ; הדיוויזיה ה-9 – בגזרה המרכזית (רכס חזקה, במרכז הגזרה שהוקצתה לדיוויזיה, גרם לכך שכוחותיה נועדו לנוע בשני צירים עיקריים – דרך פתחת קוניטרה בצפון הגזרה ודרך פתחת כודנה בדרומה) ; הדיוויזיה ה-5 – בגזרה הדרומית. הדיוויזיה המשוריינת ה-1 נועדה להצטרף ככוח עתודה וניצול הצלחה להתקפה בגזרה בה תסתמן הבקעה, ולסייע בהשלמת ההבקעה אם כוחות הדרג הראשון לא יצליחו בה. כוחות נ"ט סורים, שצורפו ליחידות הדרג הראשון, נועדו לסייע להם לפגוע בשריון הישראלי וליצור מתחמי הגנה בתוך השטח שייכבש.[7]

כוחות קומנדו סורים מוסקים נועדו לתקוף – יחד עם מטוסים וארטילריה סוריים - מפקדות ומתקני מודיעין ישראלים. היעד הבולט ביותר שלהם היה מוצב החרמון הישראלי, שמשימת כיבושו הוטלה על גדוד הצנחנים הסורי ה-82. לפי התוכנית המקורית הוטל על כוחות הקומנדו גם לבודד את שדה הקרב ברמה על ידי השתלטות על שלושה מגשרי הירדן – גשר בנות יעקב, גשר הפקק וגשר אריק. חלק זה בתוכנית הסורית בוטל סמוך לפני המלחמה, בעיקר בשל הצורך לתאם את ההתקפה הסורית עם זו של מצרים (ההחלטה לפתוח במתקפה בשעה 14:00 גרמה לכך שלרשות הכוחות התוקפים עמדו רק שעות אור מועטות ביום הראשון למתקפה). מאותה סיבה צומצמו גם היעדים שניתנו לכוחות הקרקע הסורים, שנועדו במקור לחבור אל כוחות הקומנדו בקו נהר הירדן. המשימה הראשונית שלהם הייתה לתפוס את קו המצוקים במורדות הגולן, ולייצב מערך הגנה על הצירים העולים לרמה, כדי לבלום שם את התקפת הנגד של כוחות העתודה הישראליים.[8]

שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוף טיפוסי לרמת הגולן

הקרבות נערכו בשטח רמת הגולן. רמת הגולן היא רמה שטוחה השוכנת בין נהר הירמוך מדרום והר החרמון מצפון, ממזרח לכנרת ולעמק החולה. ברמת הגולן עובר קו הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. שטח הרמה הוא כ-1,800 קילומטרים רבועים, מהם כ-1,200 קמ"ר בשליטת ישראל. החלק שבשליטת ישראל ברמת הגולן נכבש על ידיה מידי סוריה במלחמת ששת הימים והוחל עליו החוק הישראלי ב-1981 בחקיקת חוק רמת הגולן (יש המכנים זאת "סיפוח").

מבחינה גאוגרפית הרמה נתחמת על ידי נפילה של כ-600 מטר אל שפת הכנרת ונהר הירדן במערב, נהר הירמוך בדרום, והר החרמון בצפון. במזרח גובל הגולן בחורן, אף כי הגבול הגאוגרפי אינו ברור, כיוון שמישורי הבזלת ממשיכים עד לעומק סוריה.

המצב ברמת הגולן ערב המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת פרוץ המלחמה נערכו שלוש דיוויזיות הרגלים הסוריות לאורך הקו הסגול. בשלושתן יחד היו ערב המלחמה כ-900 טנקים. מאחוריהן נערכו שתי דיוויזיות השריון ולהן 460 טנקים נוספים. במרחב שבין דמשק לקו הסגול הוצבו 930 קני ארטילריה ו-36 סוללות של טילי קרקע-אוויר - מהן 25 סוללות במערך קדמי, שכיסה את מרבית שמי רמת הגולן. כוח משמר הרפובליקה חנה במבואות דמשק.[9]

תצפיות וצילומי אוויר שנערכו במהלך חודש ספטמבר 1973 הצביעו על שינוי ההערכות של הצבא הסורי למערך התקפי מלא. לפיכך הוחלט במטה הכללי ובהמשך בממשלה על תיגבור כוחות צה"ל ברמת הגולן, כדי להיערך לאפשרות של מתקפה סורית כוללת, למרות שאמ"ן עדיין העריך שהסבירות לפרוץ מלחמה בחזית הסורית היא נמוכה. אל חטיבה 188, שהחזיקה את הקו ברמה וכללה שני גדודי טנקים (71 טנקים), הצטרפה עד ה-5 באוקטובר חטיבה 7 ולה כ-105 טנקים נוספים.[10] לפי תוכנית המגננה של צה"ל ברמת הגולן, הכוחות הסדירים הישראליים ברמה היו אמורים להיות בסדר גודל של 210 טנקים.[11]. בעקבות תגבור כוחות צה"ל ברמה, הם כללו ערב פרוץ המלחמה 177 טנקים.

כמו כן הוגדל הכוח הארטילרי מארבע סוללות (16 קנים) ל-11 סוללות (44 קנים). ב-13 המוצבים לאורך הקו הסגול (לא כולל מוצב החרמון הישראלי)[12] הוצבו שני גדודי רגלים סדירים (גדוד 13 של גולני, ומדרום לו גדוד 50 של הנח"ל המוצנח), שבאו במקום שני גדודי המילואים שהחזיקו בהם עד ערב המלחמה. העבודה בחפירת תעלות נ"ט נוספות זורזה כמו גם הנחת שדות מוקשים חדשים בפתחת קוניטרה ובאזור צומת רפיד.

פיקוד הצפון (בפיקודו של האלוף יצחק חופי) נמצא ערב פרוץ המלחמה בכוננות מרבית. במוצבים לאורך חלקו הצפוני של הקו הסגול עד דרומית לקוניטרה נערך גדוד 74 של חטיבה 188. לאורך חלקו הדרומי של הקו נערך גדוד 53. חטיבה 7 הוצבה סמוך לצומת וואסט, ונועדה לשמש ככוח עתודה לגזרה הצפונית. גדוד נוסף של החטיבה הועבר תחת פיקודה של חטיבה 188 ושימש כעתודה לגזרה הדרומית. גדודי חטיבת גולני (למעט גדוד 13 שבמוצבים) הגיעו לרמת הגולן לאחר פרוץ המלחמה.[13]

בבוקר יום הכיפורים, 6 באוקטובר, הודיע המטה הכללי לפיקוד הצפון כי מלחמה תפרוץ בו ביום, סמוך לשעה 18:00. בעקבות זאת הוחל בפינוי הנשים והילדים מן היישובים האזרחיים ברמת הגולן; מקצתם פונו לאחר שכבר פרצה המלחמה. ב-7 באוקטובר לפנות בוקר פונו מן היישובים גם הגברים. יחד עם זאת, באופן שקשה להסביר, המידע על כך שהמלחמה אמורה לפרוץ ביום כיפור, לא הועבר מפיקוד צפון ליחידות שהוצבו בשטח רמת הגולן, ולא חלחל לדרגי הפיקוד התחתונים. כתוצאה מכך, המתקפה הסורית תפסה את כוחות צה"ל בהפתעה, וגם בשעות הראשונות לאחר פתיחתה, חלק מהמפקדים הישראלים בשטח עדיין האמינו, שמדובר באירוע מקומי, "יום קרב" נוסף, ולא במלחמה כוללת.

היום הראשון – 6 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקפה הסורית הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנקי T-55 שהושמדו בסמוך לתעלת הנ"ט הישראלית

ההתקפה הסורית נפתחה בשעה 13:55 בהפגזה ארטילרית לרוחב כל החזית ובתקיפות של מטוסים על מחנות ומרכזי פיקוד ושליטה של צה"ל.

הדרג הראשון של דיוויזיות הרגלים הסוריות תקף את מערך ההגנה הישראלי. המשימות שניתנו לו היו להכשיר מעברים לשריון על גבי תעלת הנ"ט הישראלית, לכבוש את מוצבי צה"ל לאורך הקו הסגול ולהתקדם עד לכביש האורך, העובר במקביל לקו הסגול, מהכפר מסעדה לצומת רפיד. המוצבים הישראלים לאורך הקו הסגול ויחידות הטנקים שתיגברו אותם הופגזו והותקפו על ידי כוחות ארטילריה, שריון ורגלים. במהלך השעות הבאות נותקו וכותרו חלק מהמוצבים הישראליים.

התקפה הסורית הראשונה נבלמה על ידי טנקי חטיבה 188 שהוצבו לאורך הקו הסגול, אשר השמידו טנקים, כלי רכב משוריינים רבים ואמצעי גישור סורים. למרות זאת הצליחו כוחות רגלים סורים להסתנן למבואות העיר קוניטרה, בשטח שבשליטת ישראל.

לאחר פרוץ האש הורה פיקוד הצפון לחטיבה 7 להיערך בפתחת קוניטרה, מתוך הערכה שהמאמץ ההתקפי הסורי העיקרי ייערך שם. בסביבות השעה 18:00 קיבלה החטיבה את האחריות לגזרה הצפונית של רמת הגולן ולקחה תחת פיקודה את גדוד 74 מחטיבה 188 שהיה פרוס בגזרה הצפונית. הגזרה הדרומית של הרמה הופקדה תחת פיקודה של חטיבה 188, ולרשותה עמדו גדוד 53 של החטיבה וגדוד מוקטן מחטיבה 7 (גדוד 82), שכלל פלוגה מבצעית אחת ושתי פלוגות צמ"פ. לאחר מספר שעות, לאור החמרת המצב בגזרה הדרומית של הגולן, הורה הפיקוד לחטיבה 7 להעביר דרומה גדוד טנקים נוסף, אך מח"ט 7, יאנוש בן-גל, התנגד לכך והפקודה בוטלה בהמשך.

בשעות הראשונות לפרוץ המלחמה נפל מוצב החרמון הישראלי בידי כוחות קומנדו סוריים. עם פרוץ המלחמה היו במוצב 54 חיילים (מהם 7 קצינים), אך רק 13 מתוכם היו חיילים קרביים מגדוד 13 של חטיבת גולני. בנוסף להם שהו במוצב 20 חיילי מודיעין; 8 חיילי חיל האוויר; 4 אנשי קשר; 5 חיילי חיל התותחנים ועשרה חיילי מנהלה. בשעות 14:00 - 15:15 הונחתה על המוצב ארטילריה כבדה והוא הותקף מן האוויר. בשעה 15:15 החלו לתקוף את המוצב לוחמים סורים מגדוד צנחנים 82 שהגיעו אליו ברגל מהמוצב הסורי ומיעוטם הונחת מארבעה מסוקים. לאחר כ-45 דקות של לחימה תפסו המגינים הישראלים מחסה, כדי לאפשר לארטילריה הישראלית להנחית אש על המוצב וסביבו. הצנחנים הסורים ניצלו את ההזדמנות להיכנס לחצר המוצב ולהשתלט על חלקו העליון. לפני חצות הצליחו 17 לוחמים, בהם שישה קצינים, להיחלץ מהמוצב, אך נתקלו בדרכם בכוח חסימה סורי. חמישה מהם נהרגו, שניים נפצעו ונפלו בשבי ועשרה הגיעו בשלום לקווי צה"ל. למחרת ובימים הבאים נשבו 31 חיילים שנותרו במוצב. ביום הלחימה הראשון, נהרגו בגזרת החרמון 16 לוחמים ומפקדים ו-12 נפצעו.

ההתקפה הסורית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הערב החלה ההתקפה הסורית השנייה על ידי חטיבות השריון והחטיבות הממוכנות של דיוויזיות הרגלים, אשר ניצלו את יתרונן על פני צה"ל באמצעים לראיית לילה. ההתקפה התרכזה בפיתחת קוניטרה שבצפון הרמה ובאזור צומת רפיד שבדרום הרמה.

ההתקפה בגזרה הצפונית נבלמה על ידי חטיבה 7. היא עמדה בשעות הלילה בפני התקפה של שתי חטיבות סוריות, שהתרכזה מצפון לקוניטרה, בעמק שבין הר חרמונית ורכס הבוסטר (אשר זכה מאוחר יותר לכינוי "עמק הבכא"). הטנקים הסורים הצליחו להגיע בחסות החשיכה ובחיפוי הפגזה כבדה עד לטווח של עשרות מטרים מן העמדות הישראליות. מפקד החטיבה ריכז כוחות לגזרת ההתקפה ולמרות יתרונם של הסורים באמצעי ראיית לילה הצליח לבלום אותה. פלוגה של החטיבה, שהוצבה מדרום לקוניטרה, הציבה מארב לגדוד המוביל של החטיבה הסורית הממוכנת ה-43, גרמה לו אבדות כבדות, ובלמה את התקדמות החטיבה.

בדרום הרמה היה המצב שונה. השטח המישורי יחסית והפתחות הרחבות איפשרו לסורים להבקיע את קווי ההגנה ביתר קלות. בעוד בצפון הרמה פרוסים שלושה גדודי טנקים (בהתאם להערכת המודיעין הישראלי כי באזור קוניטרה יהיה המאמץ העיקרי של הסורים), בגזרה הדרומית נמצאו רק שני גדודי טנקים, אשר עמדו מול שתי דיוויזיות סוריות. הטנקים הישראלים אמנם פגעו בטנקים רבים אך היתרון המספרי של הסורים החל להשפיע וטנקים החלו להיפגע. בשעות הלחימה הרצופות אזלה התחמושת בחלק מהטנקים. בקרבות קשים ובמסגרות קטנות והולכות – פלוגות, מחלקות ולבסוף טנקים בודדים - הצליחו טנקי 188 להשהות את התקדמות הסורים עד לאחר שעת חצות, כשכוחם הולך ומתמעט. למרות זאת הצליחו הכוחות הסורים להבקיע את קו ההגנה בשני מקומות: חטיבה 51 מהדיוויזיה התשיעית פרצה באזור פתחת כודנה ונעה לכיוון חושניה, וטנקי הדיוויזיה החמישית חדרו במרחב השטוח שבין תל פארס לתל סאקי.[14] בדיעבד הועלתה הטענה, שניתן היה לנהל את קרב הבלימה בגזרה הדרומית בצורה טובה יותר, אילו הפעיל מפקד חטיבה 188 את כוחותיו בצורה מרוכזת, באגרופי שריון, במקום לפזר אותם לאורך כל הגזרה במסגרות קטנות בצמוד לקו הסגול.[15].

היום השני – 7 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

החדירה הסורית מעמיקה, חטיבה 188 נשחקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הלילה החמיר המצב בגזרת דרום הרמה במהירות. למרות לחימת גבורה של הטנקים הישראלים שם, שנפגעו בזה אחר זה, הצליחו הכוחות הסורים הגדולים להתקדם מצומת רפיד לכיוון צפון מערב אל הכפר חושניה ולדרום מערב, לכיוון תל סאקי והיישוב רמת מגשימים. בבוקר צירף הפיקוד הסורי להבקעה את הדיוויזיה המשוריינת ה-1, אשר החלה להתקדם אל חושניה ומעבר לה, אל כפר נפח. בסך הכל פרצו לרמה דרך הגזרה הדרומית כ-600 טנקים סורים.[16]

הסורים נבלמו ליד מחנה נפח (ראו להלן) והגיעו רק עד הכפרים דהלמיה וסינדיאנה הסמוכים לו. לעומת זאת, דרומה משם הם נעו מערבה בשלושה צירים היורדים מן הרמה אל הכנרת (מצפון לדרום): ציר יהודיה (הכביש העולה אל הרמה מגשר אריק שמצפון לכנרת), ציר מעלה גמלא וציר אל-על המגיע אל דרום הכנרת. עם אור ראשון נכנסו הסורים לרמת מגשימים והמשיכו לנוע אל מעבר לה, לקרבת אל-על. בציר מעלה גמלא הגיעו הסורים למרחק של שבעה קילומטרים מן הכנרת. זו הייתה החדירה העמוקה ביותר שלהם במלחמה והם צפו על הכנרת. גדוד 39, גדוד המילואים של חטיבה 188 בפיקודו של יואב וספי, הגיע באותה שעה לציר מעלה גמלא והצליחה להשמיד את הטנקים הסורים למרות הנחיתות הטופוגרפית.

לנוכח החדירה הסורית בדרום הרמה אישר פיקוד הצפון לפנות ארבעה מוצבים של צה"ל בגזרת דרום הרמה. שלושה (מוצבים 114, 115, 117) פונו אך הרביעי (116) נותר מכותר וחייליו המשיכו להתגונן. חיילים של צה"ל נותקו גם בתל סאקי ובתל פרס. הכוח שהתרכז בתל פרס (15 טנקים מחטיבה 188 וכ-180 חיילים) הצליח להתפנות משם ולסגת מערבה בחסות החשיכה בלילה הבא.

בגזרה הצפונית של הרמה התחדשה עם בוקר ההתקפה הסורית נגד חטיבה 7. הסורים חדרו לעמק הבכא דרך מעברים שהכשירו בשעות החשיכה דרך תעלת הנ"ט הישראלית שעל הקו הסגול. הם הסתערו על עמדות החטיבה בחיפוי הפגזה כבדה. התחולל קרב שריון בשריון כבד בטווחים קצרים, שבמהלכו נגרמו אבידות לחטיבה 7. עד הצהרים בלמה החטיבה את ההתקפה הסורית תוך השמדת עשרות טנקים משלהם. בשלב זה הוברר לחטיבה שלנוכח חומרת המצב בדרום הרמה היא לא תתוגבר בכוחות מילואים.

במקביל לקרב זה קיבלה חטיבת גולני על עצמה את האחריות על הגנת הגזרה הצפונית של הרמה מעמק הבכא וצפונה. היא ערכה בגזרה זו (בקרבת הכפרים מג'דל שמס ומסעדה) כוחות משלושה מגדודי הרגלים שלה.

הגעת יחידות מילואים לרמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב הראשון יועדו חמש חטיבות מילואים להצטרף לקרב ברמת הגולן לאחר שיתגייסו. נוכח המצב הקשה ברמה החלו מפקדי יחידות אלו לשגר את כוחותיהם ממחסני החירום לשדה הקרב במהירות. עקב כך נכנסו לקרב מסגרות לוחמות קטנות, גם לפני שהיה סיפק בידן להתארגן כנדרש.

כוח שריון מילואים ראשון הגיע לרמת הגולן בחצות הלילה, כאשר כוחות של חטיבה 179 (מאוגדה 210) החלו לפעול בציר יהודיה, ובבוקר ה-7 באוקטובר החלו להגיע לאזור עין זיוון הטנקים הראשונים של חטיבת המילואים 679, שהשתייכה לאוגדה 36.

אוגדה 210 הפנתה שלוש חטיבות שריון מילואים שלה להתייצב להגנה על פתחי הצירים היורדים מרמת הגולן אל הכנרת. יחידות מחטיבות אלו - כל אחת מהן בעוצמה של כגדוד – החלו לפעול בפתחי הצירים במהלך שעות הבוקר ועסקו בבלימת ההתקדמות הסורית. בשעות הצהרים קיבלה אוגדה 210 את האחריות לכל האזור הדרומי של רמת הגולן.

במהלך היום ניהלה חטיבה 179 (בהרכב לא מלא) קרב שריון בשריון עם הסורים על ציר יהודיה מדרום לנפח, תוך השמדת למעלה משלושים טנקים סורים. במהלך הלחימה נפצע מפקד החטיבה והפיקוד עליה הועבר לסגנו.

דרומה משם פעלה חטיבה 4 בציר מעלה גמלא. טנקי החטיבה הגיעו לשדה הקרב ממחסני החירום שלהם שבאזור הקריות כשהם חוצים את הגליל בנסיעה על גבי זחלים.[17] החטיבה, שתוגברה בגדוד 39 - טנקי המילואים של חטיבה 188, השמידה במשך היום כעשרים טנקים סורים במעלה גמלא.

בציר אל-על – רמת מגשימים נכנסה לפעולה חטיבה 9, שתוגברה בגדוד טנקים של חטיבה 179 שהגיע לשם לפניה והועבר תחת פיקודה. היא השמידה במשך היום כשלושים טנקים סורים.

הקרב הראשון על נפח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר סא"ל דוד ישראלי (סמח"ט 188) וסגן יואב ברקאי (חטיבה 179), קרוב למקום נפילתם ואזור הקרבות מדרום למחנה נפח, לצד ציר הנפט.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על נפח

בבוקר ה-7 באוקטובר הבין מפקד חטיבה 188 כי מרכז הכובד של המתקפה הסורית במרכז הרמה, מכוון אל מחנה נפח, במטרה לנתק את ציר התנועה המרכזי מקוניטרה לגשר בנות יעקב ; תפיסת המחנה והצומת גם הייתה פותחת בפני הסורים אפשרות לתקוף את חטיבה 7 בצפון רמת הגולן מעורפה. לפיכך הציב את שארית כוחות חטיבה 188 וגדוד 82 מחטיבה 7 בחסימה מדרום מזרח לנפח. כוח גדוד 82 (יחד עם כוח מילואים) התקשה לעצור את טנקי ה-T-62 של הדיוויזיה הראשונה, ובהמשך קיבל הוראה ממח"ט 7 לעזוב את עמדתו ולהצטרף לשאר כוחות החטיבה בצפון הרמה. במקביל,כוח סורי נוסף הצליח לאגף את הכוח בפיקוד מח"ט 188, ולהגיע אל מחנה נפח. בצהרי היום נהרגו בקרב על נפח מפקד חטיבה 188, יצחק בן-שהם, סגנו וקצין האג"ם של החטיבה. באותה עת כבר נשחקה חטיבה 188 מאד, ועקב כך ונפילת מפקדיה הבכירים היא לא שבה לפעול כחטיבה עד קרב ההבקעה לסוריה. בשלב מאוחר יותר הצטרפו לקרב גם יחידות מחטיבה 679, שהופנו מאזור עין זיוון לבלימת התקדמות הסורית באזור נפח. הפריצה הסורית אל עבר נפח נבלמה תוך כדי קרבות שריון בשריון כבדים, שנמשכו עד רדת החשכה.

במוצאי ה-7 באוקטובר בלמו כוחות המילואים את תנופת ההתקפה של הכוחות הסורים, אך אלה שלטו על מרחב בדרום רמת הגולן, אשר השתרע מן המבואות הדרומיים של קוניטרה עד דרומה לנפח, עד קצביה שממערב לחושניה, ודרומה משם עד ממערב לרמת מגשימים. הפיקוד הישראלי העריך את מצב המערכה כחמור, ולמחרת הכין גדוד ההנדסה של פיקוד הצפון חמישה מגשרי הירדן לפיצוץ.[18]

העברת אוגדה 146 לחזית הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

העתודה המשוריינת האחרונה שנותרה למטה הכללי של צה"ל בבוקר ה-7 באוקטובר הייתה אוגדה 146, אשר השתייכה לפיקוד המרכז. המטה הכללי התלבט האם לשגרה לחזית הדרום או לחזית הצפון, או שמא להשאירה במקומה כדי להתמודד עם האפשרות שגם ירדן תצטרף למלחמה ותפתח חזית שלישית מול ישראל. בשעה 05:30 בבוקר החליט הרמטכ"ל דוד אלעזר "לקחת סיכון", כדבריו, והורה לשגר מיד את אוגדה 146 לחזית הצפון.[19] החלטה זו התבררה אחר כך כבעלת משמעות אסטרטגית לגורל המלחמה ברמת הגולן.

שתי החטיבות של אוגדה 146 וגדוד הסיור שלה יצאו עם בוקר לדרך צפונה. חטיבה 670 (ללא גדוד הטנקים שלה, שהמטה הכללי החליט להשאירו בעתודת פיקוד המרכז) הגיעה לצפון ממחסני החירום שלה בנחל שורק, וחטיבה 205 - ממחסני החירום במחנה עופר שליד ירושלים. גדוד אחד של חטיבה 205 הוסע לאזור צמח על גבי מובילי טנקים, אך יתר יחידות האוגדה נאלצו להגיע לשם בנסיעה. גדוד אחרון הגיע לזירה רק ב-8 באוקטובר בבוקר.

אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי נטה בתחילה להציב את אוגדה 146 להגנה על גשרי הירדן מצפון לכנרת. מפקד האוגדה משה פלד ערער על כך והציע לערוך במקום זאת התקפת נגד בדרום הרמה. הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב שהגיע לסייע לפיקוד הצפון, צידד בהצעתו של פלד ולאחר התייעצות עמו החליט האלוף חופי לקבל את ההצעה. אוגדה 146 התכנסה באזור צמח ועין גב לקראת התקפת נגד, שנקבע כי תיפתח בבוקר היום הבא.

איגודי כוחות חדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במוצאי יום זה נערכו איגודי כוחות חדשים לקראת מתקפת הנגד, על פי פריסת היחידות בפועל בזירת הלחימה. חטיבות 4 ו-9 שפעלו בדרום רמת הגולן הועברו מפיקודה של אוגדה 210 לפיקודה של אוגדה 146. כעת פעלו במסגרת אוגדה זו ארבע חטיבות ובהן בסך הכל 175 טנקים:

  • חטיבה 205 – שני גדודי טנקי שוט, גדוד הסיור של האוגדה ;
  • חטיבה 9 – גדוד טנקי שרמן, גדוד טנקי שוט, שני גדודי חרמ"ש (גדוד טנקי השוט השתייך במקור לחטיבה 179 והועבר לחטיבה 9 לאחר שהגיע לציר אל-על לפניה) ;
  • חטיבה 4 – גדוד טנקי שרמן, שני גדודי טנקי שוט (אחד מהם הועבר מחטיבה 205 והשני - גדוד המילואים של חטיבה 188), שני גדודי חרמ"ש ;
  • חטיבה 670 – שני גדודי חרמ"ש.

באוגדה 210 נותרה ב-8 באוקטובר חטיבה אחת - חטיבה 179 ובה גדוד טנקים וגדוד הסיור האוגדתי, גדס"ר 134, (גדוד הטנקים השני של החטיבה הועבר כאמור לחטיבה 9 והגדוד השלישי נשחק ויצא מכלל פעולה). במהלך יום ה-9 באוקטובר הועברה תחת פיקודה (מאוגדה 36) חטיבה 679 ובה שלושה גדודי טנקים. תחת פיקוד אוגדה 36 נותרו חטיבה 7 המוקטנת (כולל גדוד 74 של חטיבה 188) וחטיבת גולני.

היום השלישי – 8 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקפת הנגד של אוגדה 146[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר יום זה פתחה אוגדה 146 בהתקפת נגד דו-זרועית בדרום רמת הגולן. המאמץ העיקרי של האוגדה נערך בציר אל-על-רמת מגשימים (כיום - כביש 98). חטיבה 9 הובילה את המתקפה, כשחטיבה 205 נעה בעקבותיה. באגף השמאלי של האוגדה נעה חטיבה 4 בציר מעלה גמלא, כמאמץ משני. חטיבה 670 נעה על כביש המערכת, סמוך לקו הסגול, כדי להגן על האגף הימני (הדרומי) של האוגדה, ולטהר את השטחים שייתפסו. בפקודת מפקד האוגדה הותירו החטיבות (למעט חטיבה 670) את גדודי החרמ"ש שלהן בעמק הירדן - כדי שלא לחושפם לאש הארטילרית הסורית - והפעילו רק את גדודי הטנקים שלהן, ללא סיוע חי"ר.

חטיבה 9, שבלמה את הסורים מאז היום הקודם בגזרת אל-על, החלה להתקדם במרחב שבין אל-על לרמת מגשימים, תוך שהיא משמידה כ-60 טנקים סוריים במהלך היום (באזור זה התמודדו טנקי השרמן המיושנים של החטיבה בהצלחה עם טנקי T-62 סורים חדישים). חטיבה 4 התקדמה אף היא והשמידה ממזרח למעלה גמלא כ-15 טנקים סורים. ליד רמת מגשימים עברה חטיבה 205 דרך חטיבה 9, תקפה את תל סאקי שמצפון ליישוב, כבשה אותו בעזרת איגוף ממערב וחילצה את החיילים שהיו מנותקים בו מאז ה-6 באוקטובר. החטיבה המשיכה להתקדם צפונה, כשחטיבה 4 מתקדמת לשמאלה. כעת העביר מפקד האוגדה את חטיבה 9 לשמאלה של חטיבה 4, כך ששלוש החטיבות של האוגדה תקפו בחזית אחת, זו לצד זו.

חטיבה 205 התקדמה צפונה וליד תל ג'וחדר, סמוך לציר הנפט, נתקלה באש סורית חזקה ונעצרה. התברר שהמרחב שממזרח לתל ג'וחדר ותל פרס היה מגנן נ"ט סורי מבוצר, שהוחזק על ידי חטיבה ממוכנת בסיוע גדוד נ"ט. גדודי חטיבה 205 התייצבו בעמדות ועד רדת החשיכה ניהלו אש עם המתחם הסורי, עד שהאש ממנו נחלשה, ובמקביל כבש כוח סיור של החטיבה את תל ג'וחדר. משמאל ירתה גם חטיבה 4 על מגנן הנ"ט.

בסך הכל, עד סופו של יום ה-8 באוקטובר התקדמה אוגדה 146 כ-10 קילומטר ויותר לכיוון צפון-מזרח.

הלחימה במרכז רמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק שוט ישראלי נטוש הניצב ברמת הגולן

במהלך ה-8 באוקטובר חידשו הכוחות הסורים שניצבו במרחב שמדרום לנפח את ניסיונם לכבוש את המחנה. מולם ניצבה חטיבה 679 (עדיין תחת פיקוד אוגדה 36), אשר בלמה אותם לאחר קרב שריון בשריון קשה. בשעות אחר הצהריים עברה החטיבה להתקפת נגד בסיוע ארטילרי, כבשה את סינדיאנה ואת דהלמיה, תוך שהיא מתקדמת לכיוון דרום מזרח ודוחקת את הסורים לכיוון הכפר חושניה. החטיבה ניסתה לכבוש את רכס רמת'ניה, אך עקב האבידות שספגה ומחסור בתחמושת, הופסקה ההתקפה לפני רדת החשיכה.

באזור שמדרום-מערב לחטיבה 679 פעלה במשך היום חטיבה 179 (מאוגדה 210) על ציר יהודיה המוביל לכפר חושניה שבידי הסורים. החטיבה התקדמה באיטיות על הציר תוך ניהול קרבות שריון כבדים, בהם הושמדו עשרות טנקים סורים, ודחקה את הסורים מזרחה אל עבר חושניה. במהלך הלחימה נהרג סגן מפקד החטיבה, אשר מילא את מקומו של מפקד החטיבה. סגן מפקד אוגדה 210 נטל זמנית את הפיקוד על החטיבה, ובהמשך חזר מפקד החטיבה מבית החולים ונטל שוב את הפיקוד עליה.

בסופו של ה-8 באוקטובר נמצאו הכוחות הסורים ברמת הגולן במצב קשה. כוחות צה"ל בלמו את ההתקפה הסורית בצפון הרמה, וכבשו מחדש את רוב שטח המובלעת, שכבשו הסורים בדרום ומרכז הרמה. עד תום היום נדחקו הכוחות הסורים שחדרו לרמת הגולן לתוך כיס חושניה - מתחם מצומצם בצורת טרפז ששטחו כ-50 קילומטרים מרובעים, ממערב לרכס בשנית שעל הקו הסגול, בין תל חזיקה בצפון, רכס רמתנייה במערב, ותל פרס בדרום. בניסיון לשנות את מהלך הקרב, ולהחזיר את היוזמה לידיהם, ביצעו הסורים למחרת היום שתי מתקפות חדשות – מתקפה נוספת מחושניה לכיוון מחנה נפח, ומתקפה נגד העמדות שהוחזקו על ידי חטיבה 7 בפתחת קוניטרה. לו הצליחו מתקפות אלו, הן היו לוכדות בצבת את חטיבה 7 וכוחות צה"ל שבמרחב נפח.

ניסיון חטיבת גולני לכבוש את מוצב החרמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הניסיון הישראלי הראשון לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים

בבוקר 8 באוקטובר עלה לחרמון כוח חטיבתי מוקטן מחטיבת גולני בפיקוד המח"ט, אל"ם אמיר דרורי, כדי לכבוש מחדש את כתף החרמון וכדי לחבור למוצב החרמון הישראלי במטרה לחלץ את הלוחמים שהיו מכותרים בו. כוח רגלי בהרכב פלוגה מגדוד 51 ומחצית סיירת גולני בפיקוד מג"ד 51, רס"ן יהודה (יודק'ה) פלד, נע ברגל במעלה כתף חרמון עד שנתקל בגדוד קומנדו 83 הסורי. במשך ארבע שעות נלחמו כוחות גדוד 51, כוח מסיירת גולני ומחלקה מגדוד 17 בגדוד זה עד שהוא נסוג, תוך שנגרמו לו אבידות כבדות. כוח אחר של החטיבה בהרכב שתי פלוגות מגדוד 17 על זחל"מים בפיקוד המג"ד, סא"ל דובי דרור, ועוד שני טנקים מגדוד 71, התקדם על הכביש המוליך למוצב. נוהל הקרב לפעולה היה חפוז ולמפקדי חטיבה לא היה מודיעין ממשי לגבי כוחו של האויב והיערכותו. בגזרה שבין הרכבל העליון ומוצב החרמון הישראלי היה ערוך אותה שעה גדוד צנחנים 82 הסורי שתוגבר בפלוגה מגדוד קומנדו 133. הכוח הממונע נתקל בכוחות חסימה סוריים באזור שבין עיקול הטנק לרכבל העליון וניהל קרב עקוב מדם, שבסופו נאלץ לסגת בשל ריבוי הנפגעים ובשל פגיעות שסבלו כלי הרק"ם מנשק נ"ט שהיה בידי הסורים. לסורים עמדו גם יתרון הגובה והעובדה שהם היו מחופרים בעמדות שבנו מסלעים. התקדמות הטור הממונע נעצרה בין היתר בשל מוקשים שהונחו על הכביש. בשעה 14:30 הסתיים הקרב בנסיגת כוחות גולני, לאחר שהמח"ט הבין שלא נותר סיכוי להתקדם בשל האבידות הכבדות. בקרב נפלו 23 לוחמים, בהם מג"ד 17, ונפצעו 55. מוצב החרמון נכבש מחדש על ידי צה"ל רק בבוקר 22 באוקטובר במסגרת מבצע קינוח.

היום הרביעי – 9 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקפה הסורית האחרונה בעמק הבכא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב עמק הבכא

יום ה-9 באוקטובר היה יום מכריע במערכה על רמת הגולן. במהלך היום שברו כוחות צה"ל את הניסיונות הסוריים לשוב וליטול את היוזמה לידיהם, והשלימו את דחיקת הכוחות הסוריים משטח הרמה, תוך שהם משמידים את רוב כוחות השריון הסוריים שחדרו לשטח שבשליטת ישראל.[16]

במהלך ה-8 באוקטובר כמעט לא הותקפה חטיבה 7 בעמדותיה שמצפון לקוניטרה. בליל ה-9/8 בחודש תקף גדוד קומנדו סורי שחדר לרמה מצפון לעמק הבכא את הטנקים הישראלים בגזרה, ומספר טנקים נפגעו מירי טילי נ"ט במה שכונה "ליל הבזוקות". בבוקר ה-9 באוקטובר הונחתה על כוחות צה"ל ההתקפה הסורית החזקה מכולן. השתתפו בה 100 טנקי T-62 מדיוויזיית השריון ה-3 שטרם השתתפה בלחימה, בתוספת 70 טנקים של כוח אסד. מולם ניצבו כ-50 טנקים של חטיבה 7 ושל גדוד 74 מחטיבה 188.[20]

התקפת השריון הסורית החלה בחיפוי הפגזה ארטילרית כבדה. טנקים של צה"ל במוצבים שעל הקו הסגול הצליחו לפגוע בחלק מן הטנקים, אבל כוח גדול הצליח לנוע לתוך העמק. בלחץ האבידות שנגרמו להם וההפגזה הסורית הכבדה על עמדותיהם, נסוגו שארית הטנקים הישראלים מן השטחים השולטים על העמק, תוך שהסורים ממשיכים להתקדם וללחוץ על כוחות החטיבה המותשים. מפקד החטיבה הורה למשולם רטס, מג"ד 71, לנוע עם כוחו הנותר לתגבר את כוחות החטיבה באגף הצפוני של העמק, אך לאחר זמן קצר נפגע רטס ונהרג.

בשלב זה הגיעו כוחות החטיבה הנותרים למצב משבר ותחמושתם עמדה לאזול. מפקד החטיבה ריכז מול גזרת ההתקפה הסורית את כל הטנקים שהצליח לאסוף והעמיד אותם תחת פיקוד מפקד גדוד 77, סגן אלוף אביגדור קהלני. קהלני הצליח להוביל את הטנקים שבפיקודו לשוב ולתפוס את השטחים השולטים על עמק הבכא, תוך ניהול קרב שב"ש בטווחים קצרים נגד טנקים סוריים. בשלב זה הגיע לגזרה כוח תגבורת שכלל 11 טנקים משרידי חטיבה 188, בפיקוד יוסי בן-חנן, והתייצב באגף הימני של החטיבה. הכוח מילא תפקיד חשוב בהדיפת המתקפה הסורית. בסיוע כוח התגבורת הצליחו כוחות החטיבה לשבור את המתקפה הסורית, תוך השמדת עשרות טנקי אויב, ולגרום לנסיגת שרידי הכוחות התוקפים אל מעבר לקו הסגול.

במקביל לקרב החטיבתי הוזעקה פלוגת הסיור של החטיבה לקרבת הכפר בוקעאתא, ללחום בכוח הקומנדו הסורי שחדר לשטח הישראלי מצפון לעמק הבכא. פלוגת הסיור של חטיבה 7 נקלעה למארב אש נ"ט של הכוח הסורי וספגה אבדות כבדות. כוח הקומנדו הסורי חוסל בהמשך על ידי כוח גולני בסיוע פלוגת טנקים שנשלחה לעזרה מחטיבה 679.[21]

התקפה דו-אוגדתית על כיס חושניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על חושניה (1973)

בבוקר ה-9 באוקטובר פתחו אוגדה 210 ואוגדה 146 בהתקפה על הכיס הסורי בחושניה. כיס זה הפך למעשה למגנן נ"ט גדול שאויש על ידי דיויזיית הרגלים ה-5 והדיוויזיה המשוריינת ה-1. גבול גזרות הפעולה בין שתי האוגדות הישראליות היה קו שהתמשך ממערב לחושניה, באופן ששטח הכיס הסורי שנוצר נחלק בין אזורי הפעולה של שתיהן. אוגדה 210 תקפה ממערב ומצפון, ואוגדה 146 תקפה מדרום מערב.

באגף הצפוני של הכיס ניצבה חטיבה 679 אשר עסקה במהלך מרבית אותו יום בבלימת ההתקפה הסורית האחרונה לכיוון מחנה נפח. במתקפה השתתפו עשרות טנקים סורים שהסתייעו גם בירי של טילי נ"ט. אחר הצהרים הועברה החטיבה תחת פיקודה של אוגדה 210, קיבלה תגבורת טנקים ויצאה להתקפה בכיוון דרום-מזרח, ולאחר קרב קשה כבשה את אזור הכפר רמת'ניה תוך השמדת עשרות טנקים סורים. התקפה זו צמצמה את שטח כיס חושניה מצפונו. החטיבה השנייה של אוגדה 210, חטיבה 179, הוסיפה להתקדם תוך כדי קרב שריון בשריון ממערב לחושניה, ובצהרי היום החלה לנוע לצפון מזרח, לעבר חלקו הצפוני של הכיס הסורי.

באגף הדרומי של הכיס הסורי חידשה אוגדה 146 בבוקר את התקפתה. חטיבה 205, באגף הימני של האוגדה, תקפה צפונה מעמדותיה שליד תל ג'וחדר. התברר שבמשך הלילה נסוגו הכוחות הסורים שמצפון לו והחטיבה התקדמה נוכח התנגדות חלשה והגיעה לקרבת תל פרס, אך לפני הצהרים נפתחה כנגדה התקפת נגד של עשרות טנקים סורים ממזרח ומצפון. החטיבה הדפה את ההתקפה בסיועו של חיל האוויר, ובהמשך כבשה תחת הפגזה סורית חזקה את השטח שעד הקו הסגול ליד צומת רפיד ואת תל פרס הסמוך לו. משמאלה השתלטה חטיבה 4 על שטחים בדרום הכיס הסורי, ממערב לתל פרס.

צפונה משם, באגף השמאלי של אוגדה 146, הסתערה חטיבה 9 לפני הצהרים על ליבו של הכיס הסורי. ההתקפה הראשונה נתקלה באש נ"ט סורית צפופה ונבלמה. החטיבה התארגנה מחדש ופתחה אחר הצהרים בהתקפה נוספת, בסיוע אש שירתה חטיבה 4 שמימינה, אש תותחים וסיוע של מטוסי חיל האוויר. טנקי חטיבה 9 פרצו לעומק המתחם הסורי, חדרו דרך העיירה חושניה והשמידו טנקים סורים רבים. לאחר רדת החשיכה התארגנה החטיבה לשהייה בחניון לילה בעומק הכיס הסורי.

בלילה תקפה ממזרח חטיבה ממוכנת סורית מדיוויזיית השריון ה-3 (אותה דיוויזיה שחלק ממנה תקף בבוקר את חטיבה 7) את האגף הימני של אוגדה 146. היה זה ניסיון לפרוץ ממזרח לעזרת הכוחות הסורים שבכיס חושניה. התקפה זו נבלמה על ידי חטיבה 205 באזור תל פרס.

היום החמישי – 10 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיסול כיס חושניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר ה-10 באוקטובר חידשה חטיבה 9 מאוגדה 146 את התקפתה, כבשה את אתר המפקדה של הדיוויזיה הסורית ה-1 שמצפון מזרח לחושניה והשמידה כוחות סורים במרחב שסביבו.

שתי חטיבות אוגדה 210 תקפו את הכיס הסורי הנותר מצפונו. חטיבה 179 תקפה את חושניה מצפון ודחקה את הסורים לעברה של חטיבה 9. חטיבה 679 תקפה משמאלה של חטיבה 179, בינה לבין הקו הסגול, ולמרות קרב קשה השתלטה על יעדיה. בשלב זה החליט המפקד הסורי בכיס חושניה על נסיגה, והכוחות הסורים הנותרים בו נסוגו מזרחה אל מעבר לקו הסגול.

בקרבות על כיס חושניה הושמדו שתי חטיבות שריון סוריות. בשטחו הותירו הסורים אחריהם מאות טנקים, מאות נגמ"שים, משאיות ותותחים ואספקה רבה.

במהלך היום גם השתלטו מחדש כוחות מחטיבת הצנחנים 317 על העיירה קוניטרה וטיהרו אותה מחיילים סורים.[22]

אוגדה 146 תוקפת אל מעבר לקו הסגול[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל להשמדת הכיס הסורי בחושניה יצאה אוגדה 146 להתקפה אל מעבר לקו הסגול בחלקו הדרומי, בניסיון לנצל את ההצלחה. מטרת ההתקפה הייתה להשתלט על שורת מוצבים סורים שממזרח לקו זה ובראשם תל כודנה שממזרח לחושניה.

ההתקפה נערכה לפני הצהרים על ידי ארבע החטיבות של האוגדה, שבשלב זה כבר היו מוקטנות עקב האבידות שספגו (למעט חטיבה 670). באגף השמאלי של האוגדה, מצפון לתל פרס, תקפו חטיבה 4 וחטיבה 9 מזרחה מול תל כודנה. דרומה מהן תקף מזרחה גדוד אחד מחטיבה 205. באגף הימני של האוגדה, ליד תל ג'וחדר, נועד להיערך מאמץ משני: גדוד שני של חטיבה 205 תקף לדרום מזרח לעבר מוצב סורי באום א-לוקס. מדרומו תקפה חטיבה 670 - מתוגברת במספר טנקים - את המוצב הסורי באל-חנות. בין שני אגפי האוגדה, ליד תל פרס, התפרס להגנה גדוד הסיור של האוגדה.

החטיבות התוקפות כבשו חלק מיעדיהן והשמידו עשרות טנקי אויב, אבל נתקלו באש טנקים ונ"ט חזקה ובהפגזות קשות ונבלמו בשדות מוקשים סורים. מפקד האוגדה הציע לפיכך לפיקוד הצפון לרכז את כל חטיבות האוגדה להתקפה על תל כודנה, אבל אלוף הפיקוד יצחק חופי, שחשש לגורל האוגדה לאור אבידותיה, פקד עליו להפסיק את ההתקפה ולהתייצב על הקו הסגול.

על התקפה אחרונה זו של אוגדה 146 נמתחה ביקורת, בטענה שהיא נערכה על ידי כוחות שחוקים ומעטים (בוודאי ביחס להיקף הכוחות שנדרש למשימה זו על פי תוכנית שמלפני המלחמה), ללא סיוע אווירי וארטילרי מספיק, וכנגד כוחות סורים שהיו אמנם מוכים אך נסוגו אל תוך מוצבי גבול מבוצרים שלא נפגעו.[23]

התפקיד שמילא חיל האוויר בלחימה ברמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

יכולת הפעולה של חיל האוויר הישראלי במרחב רמת הגולן הוגבלה מראשית המלחמה על ידי המערך נגד מטוסים, שבנתה סוריה בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת יום כיפור. מערך זה כלל 25 סוללות של טילי קרקע-אוויר[24] ובצידן מספר רב של תותחים נ"מ בקטרים שונים, אשר יחד כיסו את גובהי הטיסה השונים בשמי הרמה.[25] למרות זאת תקפו מטוסי חיל האוויר מטרות בחזית הצפון החל מפרוץ המתקפה הסורית, בניסיון להעניק סיוע אווירי קרוב לכוחות הקרקע, ולבלום את התקדמות כוחות השריון הסוריים.

האלוף מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר לשעבר, הצטרף ב-6 באוקטובר לחבורת הפיקוד הקדמית של חיל האוויר במפקדת פיקוד הצפון, שימש כמפקד קדמי של החיל שם למשך חמשת הימים הבאים וניהל את הפעילות האווירית בחזית.

ביום הלחימה השני ניסה חיל האוויר לבצע את תוכנית המגירה שלו לתקיפת מערך הנ"מ הסורי (מבצע דוגמן 5), במטרה ליצור לעצמו חופש פעולה בשמי הרמה. התקיפה, שבוצעה בנוהל קרב חפוז, ללא הכנות מתאימות, נכשלה בהשגת יעדיה, וחיל האוויר ספג במהלכה אבדות כבדות (6 מטוסים הופלו ו-10 נוספים ניזוקו). כתוצאה מכך נאלצו מטוסי חיל האוויר להמשיך לפעול באזור רמת הגולן תחת איום נ"מ למשך יתרת המלחמה.

ב-8 באוקטובר ביצע חיל האוויר שורת תקיפות נגד כוחות קרקע סוריים בדרום הרמה, כהכנה וכסיוע למתקפת הנגד הישראלית באזור זה, והתקיפות נמשכו גם למחרת. ב-9 באוקטובר תקף החיל כוחות סוריים ממזרח לקו הסגול, אשר התקדמו כדי לתקוף את חטיבה 7 בעמק הבכא. באותו יום תקף חיל האוויר את המטכ"ל הסורי בדמשק. 16 מטוסי פנטום, שיצאו לתקיפות בעומק סוריה, לא הצליחו להגיע ליעדיהם עקב תנאי מזג האוויר. מחציתם הופנו לתקיפת ריכוזי טנקים סורים שניצבו מול כוחות אוגדה 146 באזור תל פארס וצומת רפיד והשיגו תוצאות טובות. תקיפות חיל האוויר נמשכו גם ב-10 בחודש.[26]

בסך הכל ביצע חיל האוויר בחמשת הימים הראשונים של המלחמה 439 גיחות תקיפה ברמת הגולן (מתוכן 310 גיחות מה-8 באוקטובר ואילך). בפעולות אלו אבדו 18 מטוסים ישראלים[27]

הסיוע הארטילרי ללחימה ברמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך חיל התותחנים ברמת הגולן עם פרוץ המלחמה כלל ארבעה גדודי ארטילריה ובהם 11 סוללות (44 קנים). סוללות הארטילריה פתחו באש מיד עם פתיחת המתקפה הסורית, אך חלקן נאלצו לסגת מערבה לנוכח ההתקדמות הסורית. בשני מקרים הותקפו כוחות ארטילריה מתנייעת, שהיו פרוסות בדרום הרמה (סוללה ב' מגדוד 405 וסוללה מגדוד בה"ד 9) על ידי כוחות שריון סורים שחדרו לרמה, והושמדו כמעט לגמרי, תוך ששרידיהן נסוגים מערבה. בימים הבאים, החליפו גדודי הארטילריה של אוגדה 146 את הכוחות הסדירים בדרום הרמה.[28]

החל מה-7 באוקטובר החלו להצטרף למערכה בגולן האגדים הארטילריים של אוגדות המילואים וגדודי ארטילריה של פיקוד הצפון. בבוקר ה-8 באוקטובר כבר נפרסו ברמת הגולן ולמרגלותיה 21 גדודי ארטילריה, שכללו 208 תותחים ומרגמות כבדות, והפגיזו מטרות סוריות, לרבות סוללות טילים נ"מ. בשיאה של המתקפה הסורית האחרונה בעמק הבכא ב-9 באוקטובר, ריכז מפקד הסיוע הארטילרי של חטיבה 7, את אישן של 21 סוללות ארטילריה, במאמץ לסייע לקרב הבלימה שניהלה החטיבה. להפגזה הישראלית הכבדה הייתה השפעה של ממש על כישלון המתקפה הסורית, וחלק מצוותי הטנקים הסורים אף נטשו בגללה את כלי רכבם.[29] באותו יום גם הוענק סיוע ארטילרי להסתערות חטיבה 9 על המתחם הסורי בחושניה.

מבצעים מיוחדים בחזית הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה ביצעו מספר יחידות מובחרות פעולות כנגד הכוחות הסורים, הן כחלק ממאמץ הבלימה והן חלק מן המאמץ התקפת הנגד. סיירת מטכ"ל עלתה לרמה כבר ביומה השני של המלחמה, ולקחה חלק בלחימה כפלוגת סיור מובחרת באוגדה 36 בפיקודו של רפול. ב-9 באוקטובר הוקפץ כוח של היחידה, בפיקוד יוני נתניהו, למחנה נפח בעקבות הודעה על חדירת מסוקים המנחיתים לוחמי קומנדו סורים בקרבת הבסיס. במהלך הקרב בין סיירת מטכ"ל לבין הקומנדו הסורי נהרגו כארבעים לוחמים סורים ושני לוחמים מכוח הסיירת[30]. כן חילץ כוח הסיירת בפיקוד נתניהו ומוקי בצר, במהלך הקרבות במובלעת הסורית, את סא"ל יוסי בן-חנן הפצוע מתל א-שמס, ועל כך הוענק לנתניהו עיטור המופת[31]. במהלך המלחמה הוביל נתניהו את ניווט תותחי הארטילריה בפשיטה מעבר לקווי הכוחות לצורך ירי על פרברי דמשק.

תוצאות ואבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיומם של קרבות הבלימה והתקפת הנגד סולקו הכוחות הסורים משטח רמת הגולן. למרות ההפתעה ותנאי הפתיחה הקשים של המלחמה, שבו כוחות צה"ל והשתלטו כמעט על כל שטח הרמה, למעט מוצב החרמון. הכוחות הסורים הנסוגים השאירו אחריהם 867 טנקים, שהושמדו, נפגעו, או ננטשו ללא פגע, ואלפי כלי רכב אחרים, מתוכם כ-200 טנקים באזור עמק הבכא. ב-11 באוקטובר יצאו כוחות צה"ל למתקפה בצפון רמת הגולן והצליחו להשתלט על מובלעת בשטח סוריה, שכונתה המובלעת הסורית.

אין נתונים נפרדים לגבי אבידות צה"ל ברמת הגולן בחמשת הימים הראשונים למלחמה, אך ככל הנראה, חלק גדול מהאבדות הישראליות במערכה בחזית הסורית, נגרמו במהלך אותם ימים.[32] מאות טנקים ישראליים נפגעו במהלך הלחימה, אך רק חלק קטן מהם הושמדו לחלוטין. בשתי החטיבות של אוגדה 210 נותרו עם סיום מתקפת הנגד פחות ממאה טנקים מבצעיים. לאוגדה 36 בצפון הרמה (חטיבה 7 ושרידי חטיבה 188), נותרו לאחר הדיפת המתקפה הסורית האחרונה ב-9 באוקטובר, 32 טנקים מבצעיים מתוך 177 טנקים עימם פתחה את המלחמה. בין הנופלים בקרבות היו שבעה קצינים בתפקיד מפקד גדוד ומעלה.[33]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יריב פלג, ‏מלחמת יום כיפור: שלב אחר שלב, באתר ‏mako‏‏, ‏12 בספטמבר 2013‏.
  2. ^ אטלס כרטא, עמ' 49.
  3. ^ על פי Simon Dustan, Yom Kippur War 1973 Vol 1, p. 18
  4. ^ רפאל איתן ודב גולדשטיין, "רפול - סיפור של חייל", "ספרית מעריב", 1985, עמוד 131.
  5. ^ שמשי (2006), עמ' 110.
  6. ^ לאוגדה השתייכה במקור חטיבת טנקים נוספת - חטיבה 217 - אך ב-6 באוקטובר היא נלקחה ממנה והועברה תחת פיקוד אוגדה 162 בחזית הדרום (שמשי (2007), עמ' 188).
  7. ^ אשר, עמ' 81-82.
  8. ^ אשר, עמ' 82-84.
  9. ^ אטלס כרטא, עמ' 49.
  10. ^ גדוד 77 של חטיבה 7 הגיע לרמת הגולן כבר ב-26 בספטמבר (אטלס כרטא, עמ' 49).
  11. ^ יאיר נפשי, ‏גדוד 74 במלחמת יום הכיפורים, שריון 44, ספטמבר 2013, באתר "יד לשריון", עמ' 18
  12. ^ שלושה-עשר מוצבים אלו היו מכונים מצפון לדרום במספרים שמ-103 ועד 117.
  13. ^ אטלס כרטא, עמ' 49 ; שמשי (2006), עמ' 111.
  14. ^ אבירם ברקאי, על בלימה, עמ' 251-252.
  15. ^ אשר, עמ' 319.
  16. ^ 16.0 16.1 שיף והבר, עמ' 244.
  17. ^ חטיבה 4 - חטיבת "קריתי", באתר יד לשריון
  18. ^ אשר, עמ' 347.
  19. ^ ברטוב, כרך ב', עמ' 52.
  20. ^ אילן סהר, עד קצה היכולת - חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, עמ' 117-130.
  21. ^ שמשי (2006), עמ' 62, 118-119.
  22. ^ אשר, עמ' 198.
  23. ^ שמשי (2006), עמ' 90-93 ; שמשי (2007), עמ' 211-214, 233.
  24. ^ עוד 11 סוללות טילים נ"מ נפרסו באגן דמשק (אשר, עמ' 351.)
  25. ^ אשר, עמ' 351.
  26. ^ אשר, עמ' 358-359 ; ברטוב, כרך ב', עמ' 126 ; שמשי (2007), עמ' 203.
  27. ^ אשר, עמ' 357-359.
  28. ^ אשר, עמ' 335, 339.
  29. ^ אשר, עמ' 191-192.
  30. ^ עדותו של האלוף במיל' שי אביטל על הקרב כנגד הקומנדו הסורי, מתוך אתר רשמי לזכרו של סא"ל יונתן נתניהו.
  31. ^ עיטור המופת שהוענק ליונתן נתניהו, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
  32. ^ עד ה-24 באוקטובר נפלו בחזית הצפון 783 חיילי צה"ל ו-2,904 נפצעו. 89 חיילים נוספים נהרגו עד חתימת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה ב-31 במאי 1974 (אשר, עמ' 390, 418).
  33. ^ היו אלו מפקד חטיבה 188 וסגנו, סגן מפקד חטיבה 179, שני מפקדי גדודי שריון (מחטיבה 7 ומחטיבה 679) ושני מפקדי גדודים של חטיבת גולני.