החזית הסורית במלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
החזית הסורית במלחמת יום הכיפורים
מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
1973 Yom Kippur War - Golan heights theater he.jpg
מהלכי הקרבות ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים
תאריך התחלה: 6 באוקטובר 1973
תאריך סיום: 24 באוקטובר 1973
משך הסכסוך: 19 ימים
מקום: רמת הגולן
עילה: פלישת סוריה
תוצאה: ניצחון ישראלי
הצדדים הלוחמים

ישראל

ראשי מדינה
גולדה מאיר  חאפז אל-אסד 
מפקדים

מוסטפא טלאס (שר ההגנה)
יוסוף שאקור (רמטכ"ל)

כוחות

60,000 חיילים, 1,400 טנקים ו-800 תותחים

החזית הסורית במלחמת יום הכיפורים הייתה חזית לחימה ברמת הגולן ובדרום-מערב סוריה במלחמת יום הכיפורים. הכוחות הלוחמים בחזית זו היו צה"ל מצד אחד וצבא סוריה מהצד השני.

המלחמה נפתחה בשבת, יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973 סמוך לשעה 14:00, במתקפת פתע של הצבא הסורי. המתקפה, אשר תואמה עם המצרים והחלה במקביל לקרבות בתעלת סואץ, כללה מאמץ של שלוש דיוויזיות סוריות אשר תקפו את כוחות צה"ל לאורך הקו הסגול. כשלון המודיעין הישראלי וההטעיה הסורית הביאו לכך שצה"ל לא היה ערוך למלחמה ואל מול 800 הטנקים בשלוש הדיוויזיות הסוריות עמדו בשעות הראשונות של המלחמה 177 טנקים ישראלים בלבד. עד מהרה ניצלו הסורים את העדיפות המספרית והחלו לעבור את הגבול במספר מקומות בדרום ומרכז הרמה, תוך שהם תופסים שטח נרחב באזור חושניה, ובשיא אף הגיעו לאזור גמלא, מרחק של כ-7 ק"מ מהכנרת. בשעות הראשונות למלחמה אף תפסו הסורים את מוצב החרמון.

במהלך הלילה והיום למחרת החלו לעלות לרמת הגולן חטיבות המילואים הראשונות, ואלו המשיכו במאמצי הבלימה. החל מה-8 באוקטובר החלו כוחות צה"ל במתקפת נגד ועד ה-10 באוקטובר הצליחו להדוף את הכוחות הסורים אל מעבר לקו הסגול. ב-11 באוקטובר יצא צה"ל למתקפה בשטח סוריה, הצליח לכבוש מובלעת בשטח של כ-400 קמ"ר ולהתקרב למרחק של כ-40 ק"מ מדמשק. ב-12 באוקטובר הצטרפו ללחימה חיל המשלוח העיראקי והירדני אשר היוו חיזוק משמעותי לצבא הסורי התשוש, ואלה נכנסו ללחימה מול כוחות צה"ל במובלעת. בעקבות הצטרפות חילות המשלוח הערביים לקרבות נאלץ צה"ל לעצור את כוחותיו ומשלב זה ועד להפסקת האש ב-24 באוקטובר הגן על השטח שתפס בסדרת קרבות עם הכוחות הסורים, העיראקים והירדנים. בליל 21-22 באוקטובר נערך מבצע קינוח, במסגרתו כבשו כוחות צנחנים וגולני את החרמון מידי הסורים.

לאחר הפסקת האש נותר צה"ל בשטחי המובלעת ונמשכה לחימה בעצימות נמוכה שנודעה בשם מלחמת ההתשה במובלעת הסורית. הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה אשר נחתם ב-31 במאי 1974 סימן את סיום המלחמה בחזית זו, ובמסגרתו פינתה ישראל את כל השטחים שתפסה במהלך המלחמה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את שטח רמת הגולן מידי סוריה. לאחר המלחמה נותרה רמת הגולן בידי ישראל והוקמו בה הישובים הראשונים. צה"ל נערך בשורת מוצבים לאורך קו הפסקת האש, הקו הסגול, שעבר ממזרח לקו התילים. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים אירעו תקריות ו"ימי קרב" רבים בין ישראל לסוריה. במקביל, תיאמו מנהיגי סוריה ומצרים מתקפה מתואמת, בשתי חזיתות, מול ישראל.

לקראת פרוץ המלחמה נערכו שלוש דיוויזיות הרגלים הסוריות לאורך הקו הסגול. בשלושתן יחד היו ערב המלחמה כ-900 טנקים. מאחוריהן נערכו שתי דיוויזיות השריון ולהן 460 טנקים נוספים. במרחב שבין דמשק לקו הסגול הוצבו 930 קני ארטילריה ו-36 סוללות של טילי קרקע-אוויר - מהן 25 סוללות במערך קדמי, שכיסה את מרבית שמי רמת הגולן.

תצפיות וצילומי אוויר שנערכו במהלך חודש ספטמבר 1973 הצביעו על שינוי ההערכות של הצבא הסורי למערך התקפי מלא. לפיכך הוחלט במטה הכללי על תיגבור כוחות צה"ל ברמת הגולן, כדי להיערך לאפשרות של מתקפה סורית כוללת, למרות שאמ"ן עדיין העריך שהסבירות לפרוץ מלחמה היא נמוכה. אל חטיבה 188, שהחזיקה את הקו ברמה וכללה שני גדודי טנקים (71 טנקים), הצטרפה עד ה-5 באוקטובר חטיבה 7 ולה כ-105 טנקים נוספים. כמו כן הוגדל הכוח הארטילרי מארבע סוללות (16 קנים) ל-11 סוללות (44 קנים). במוצבים לאורך הקו הסגול (לא כולל מוצב החרמון הישראלי) הוצבו שני גדודי רגלים סדירים (גדוד 13 של גולני, ומדרום לו גדוד 50 של הנח"ל המוצנח), שבאו במקום שני גדודי המילואים שהחזיקו בהם עד ערב המלחמה. העבודה בחפירת תעלות נ"ט נוספות זורזה כמו גם הנחת שדות מוקשים חדשים בפתחת קוניטרה ובאזור צומת רפיד.

פיקוד הצפון (בפיקודו של האלוף יצחק חופי) נמצא ערב פרוץ המלחמה בכוננות מרבית. במוצבים לאורך חלקו הצפוני של הקו הסגול עד דרומית לקוניטרה נערך גדוד 74 של חטיבה 188. לאורך חלקו הדרומי של הקו נערך גדוד 53. חטיבה 7 הוצבה סמוך לצומת וואסט, ונועדה לשמש ככוח עתודה לגזרה הצפונית. גדוד 82 של חטיבה 7 הועבר תחת פיקודה של חטיבה 188 ושימש כעתודה לגזרה הדרומית.

בבוקר יום הכיפורים, 6 באוקטובר, הודיע המטה הכללי לפיקוד הצפון כי מלחמה תפרוץ בו ביום, סמוך לשעה 18:00. המידע על כך שהמלחמה אמורה לפרוץ ביום כיפור לא הועבר מהפיקוד ליחידות שהוצבו בשטח רמת הגולן, ולא חלחל לדרגי הפיקוד התחתונים. כתוצאה מכך, המתקפה הסורית תפסה את כוחות צה"ל בהפתעה, וגם בשעות הראשונות לאחר פתיחתה, חלק מהמפקדים הישראלים בשטח עדיין האמינו שמדובר באירוע מקומי, "יום קרב" נוסף, ולא במלחמה כוללת.

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק T-55 אשר שירת את הצבא הסורי במלחמה

צבא סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היערכות הכוחות הסוריים ערב המלחמה

צבא סוריה הורכב מחמש דיוויזיות עיקריות, מהן נערכו שלוש דיוויזיות מול קו הגבול ושתי דיוויזיות נוספות בעתודה. כמו כן כלל הצבא הסורי מספר יחידות נוספות אשר הוצבו בתחילה באזור דמשק:

  • הדיוויזיה החמישית: הוצבה בחלק הדרומי של קו ההבקעה, לאורך גזרה של כ-20 ק"מ, בין ואדי רקאד (הבלתי עביר לתנועת שריון) באזור תל סאקי ורמת מגשימים בדרום, לבין אזור תל פארס בחלקה הצפוני של הגזרה. גזרה זו נוחה יחסית למעבר כוחות בשטח המישורי שבין תל פארס לתל סאקי. תחת פיקוד הדיוויזיה היו בדרג הראשון החטיבה הממוכנת ה-112 (עם 41 טנקים) בחלק הצפוני של גזרתה והחטיבה הממוכנת ה-61 (עם 41 טנקים) בחלקה הדרומי. מאחורי חטיבות הדרג הראשון נערכו שלוש חטיבות דרג שני; חטיבת השריון ה-46 (עם 95 טנקים), החטיבה הממוכנת ה-132 (עם 41 טנקים) וחטיבת השריון ה-47 (עם 95 טנקים), שסופחה לדיוויזיה.
  • הדיוויזיה התשיעית: הוצבה במרכז קו ההבקעה, בגזרה של כ-25 ק"מ, בין תל פארס לעיר קוניטרה. במרכז הגזרה נמצא רכס בשנית, שמשני עבריו היו שטחים נוחים להבקעת כוחות שריון - "פתחת כודנה" (בין תל פארס לחלקו הדרומי של רכס בשנית) בדרום הגזרה, ו-"פתחת קוניטרה דרום" (בין תל ע'סניה והר אביטל) בחלקה הצפוני. תחת פיקוד הדיוויזיה היו בדרג הראשון החטיבה הממוכנת ה-52 (עם 41 טנקים) בחלק הצפוני של הגזרה והחטיבה הממוכנת ה-33 (עם 41 טנקים) בחלקה הדרומי של הגזרה. מאחורי חטיבות הדרג הראשון היו שתי חטיבות דרג שני; החטיבה המשורינת ה-43 (עם 95 טנקים) והחטיבה המשוריינת ה-51 (עם 95 טנקים), שסופחה לדיוויזיה.
  • הדיוויזיה השביעית: הוצבה בחלק הצפוני של קו ההבקעה, מאזור קוניטרה ועד שיפולי החרמון. הדיוויזיה כללה את החטיבה הממוכנת ה-71 אשר כללה כוח מחיל המשלוח המרוקאי (סה"כ 71 טנקים) בחלק הצפוני של הגזרה, ואת החטיבה הממוכנת ה-85 (41 טנקים) בחלק הדרומי. כמו כן, הוצבו שתי חטיבות בדרג השני: החטיבה המשורינת ה-78 (95 טנקים) והחטיבה הממוכנת ה-121 (41 טנקים).
  • הדיוויזיה הראשונה: דיוויזיה איכותית שהתבססה בעיקר על טנקי T-62 ושימשה עתודה מטכ"לית כדי לנצל כל הצלחה בהבקעה לאורך הגזרה. הדיוויזיה בפיקודו של תופיק ג'האני כללה את חטיבת השריון ה-4 (עם 95 טנקים), חטיבת השריון ה-91 (עם 95 טנקים), החטיבה הממוכנת ה-2 (עם 41 טנקים) ואגד ארטילרי (ה-64).
  • הדיוויזיה השלישית: דיוויזיה איכותית שהתבססה בעיקר על טנקי T-62 והוצבה בעתודה.

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוצבות צה"ל שהשתתפו בקרבות הבלימה והתקפת הנגד היו (על פי הרכבן המקורי):

אוגדה 36אוגדה סדירה בפיקודו של תת אלוף רפאל איתן:

  • חטיבת גולני (מפקד: אלוף משנה אמיר דרורי) – גדודי חיל רגלים סדירים ופלוגת סיור.
  • אגד ארטילרי 212 (מפקד: אלוף משנה בני ארד)
חטיבות מילואים:

אוגדה 210 – אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף דן לנר:

אוגדה 146 – אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף משה פלד:[1]

כאמור, עם פרוץ המלחמה היו פרושים ברמת הגולן שני גדודי חטיבה 188 במוצבים לאורך הגבול וחטיבה 7 בעתודה, כמו גם חיילי חי"ר מחטיבת גולני ומגדוד 50 של הנח"ל במוצבים לאורך הגבול. במהלך ימי הקרבות נערכו איגודי כוחות חדשים על פי ההתפתחויות בשטח, והרכב החטיבות שלחמו במסגרת כל אוגדה השתנה באופן משמעותי.

תוכנית ההתקפה הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע משרוע 110
נשיא סוריה חאפז אל-אסד ושר הביטחון מוסטפא טלאס (משמאל) בביקור בחזית

עיקרה של תוכנית המתקפה הסורית כלל כוח של שלוש דיוויזיות חי"ר ושתי דיוויזיות שריון בעתודה שישטפו את רמת הגולן בתנועה רציפה, ויגיעו אל נהר הירדן בתוך יום אחד, עוד בטרם יספיק צה"ל לגייס את כוחות המילואים.

התוכנית הגדירה שלושה שלבים:

  • שלב א' תוכנן להימשך 3 שעות. תחילתו בהרעשה ארטילרית על יעדים טקטיים לאורך כל החזית, התקפה אווירית על יעדים צבאיים איכותיים, הכשרת מעברים וגישור מעל תעלות הנ"ט ושדות המוקשים הישראלים, מעבר של כוחות קרקעיים אל תוך רמת הגולן עד לעומק של 6-8 ק"מ, והשמדת כוחות צה"ל המחזיקים ברצועה שנכבשה. המתקפה תוכננה להתבצע על ידי שתי חטיבות הקו הראשון של שלוש דיוויזיות חי"ר: דיוויזיה 7 בצפון רמת הגולן, דיוויזיה 9 במרכז רמת הגולן ודיוויזיה 5 בדרום רמת הגולן.
  • שלב ב' תוכנן להימשך 3 שעות ולהתבצע על ידי חטיבות שריון של הקו השני של שלוש הדיוויזיות. בשלב זה תוכננה השמדה של כוחות העתודה הטקטיות של צה"ל ברמת הגולן והרחבת רצועת הכיבוש ל-12-15 ש"מ עד קו זעורה-וסט-נפח-אל-על. כוחות גדודיים קדמיים ישתלטו על הצמתים העיקריים היורדים לירדן כדי לאבטח את המשך תנועת הכוחות הסוריים מערבה.
  • שלב ג' תוכנן להימשך בשעות הלילה ועד לאחר עלות השחר. בשלב זה יושלם כיבוש רמת הגולן מישראל. הכוחות הסוריים יתארגנו לאורך הירדן ויערכו להתקפת נגד של צה"ל לאחר גיוס אוגדות המילואים.

קרבות הבלימה ברמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן

6 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנקים סורים שהושמדו בסמוך לתעלת הנ"ט הישראלית

ההתקפה הסורית נפתחה בשעה 13:55 בהפגזה ארטילרית לרוחב כל החזית ובתקיפות מטוסים על מחנות ומרכזי פיקוד ושליטה של צה"ל. כ-800 קני ארטילריה פתחו באש מדויקת לעבר מטרות שונות ברחבי הגולן, בהם מוצבים, בסיסי צה"ל, שטחי כינוס ורמפות הגנתיות ששימשו את הטנקים הישראלים. במקביל החלו חטיבות הדרג הראשון של דיוויזיות הרגלים הסוריות לנוע אל עבר קו הגבול. משימתן היתה להכשיר מעברים על גבי תעלת הנ"ט הישראלית, לכבוש את מוצבי צה"ל לאורך הקו הסגול ולהתקדם עד לכביש האורך העובר במקביל לקו הסגול, מהכפר מסעדה לצומת רפיד.

החטיבות הסוריות ספגו פגיעות רבות מטנקי חטיבה 188 שהוצבו בכוחות מחלקתיים ופלוגתיים לאורך הקו הסגול. אלה השמידו טנקים, כלי רכב משוריינים ואמצעי גישור, והצליחו לעכב את התקדמות הכוחות הסורים. למרות זאת, עד השעה 17:30 הבקיעו מספר חטיבות סוריות את קו ההגנה הישראלי תוך עקיפת מוצבים שלא נכבשו.

תפיסת המודיעין טרם המלחמה גרסה כי הכוחות הסוריים יעדיפו לפרוץ בגזרה הצפונית, באזור קוניטרה, למרות שתנאי השטח המישוריים יותר מקלים על פריצה בחלק הדרומי. המחשבה שקוניטרה היא היעד המועדף עבור הסורים נבעה מהסיבה שהפתחה במרכז הרמה הייתה קרובה יותר למחנה נפח ובסופו של דבר לחציית נהר הירדן. לאור תפיסה זו נשלח עיקר כוחה של חטיבה 7 לפתחת קוניטרה. בשעה 18:00 קיבלה חטיבה 7 את האחריות לגזרה הצפונית של רמת הגולן ולקחה תחת פיקודה את גדוד 74 מחטיבה 188 שהיה פרוס בגזרה הצפונית.[2] הגזרה הדרומית של הרמה הופקדה תחת פיקודה של חטיבה 188, ולרשותה עמדו גדוד 53 של החטיבה וגדוד 82 מחטיבה 7. לאחר מספר שעות, לאור החמרת המצב בגזרה הדרומית של הגולן, הורה הפיקוד לחטיבה 7 להעביר דרומה גדוד טנקים נוסף, אך מח"ט 7, יאנוש בן-גל, התנגד לכך והפקודה בוטלה בהמשך.[3][4]

בשעות הערב נכנסו לקרב חטיבות הדרג השני של דיוויזיות הרגלים הסוריות, אשר ניצלו את יתרונן על פני צה"ל באמצעים לראיית לילה.

טנק סורי אשר נבלם באחד המוצבים הישראלים ברמת הגולן

בגזרה הצפונית הצליחו כוחות חטיבה 7 לבלום את המתקפה. החטיבה עמדה בשעות הלילה בפני התקפה של שתי חטיבות סוריות, שהתרכזה מצפון לקוניטרה, בעמק שבין הר חרמונית ורכס הבוסטר (אשר זכה מאוחר יותר לכינוי "עמק הבכא"). הטנקים הסורים הצליחו להגיע בחסות החשיכה ובחיפוי הפגזה כבדה עד לטווח של עשרות מטרים מן העמדות הישראליות. מפקד החטיבה ריכז כוחות לגזרת ההתקפה ולמרות יתרונם של הסורים באמצעי ראיית לילה הצליח לבלום אותה.

בדרום הרמה היה המצב שונה. הטנקים הסורים המשיכו לחדור בפרצות שנוצרו קודם, וניצלו את יתרונן המספרי. בעוד בצפון הרמה פרוסים שלושה גדודי טנקים, בגזרה הדרומית נמצאו רק שני גדודי טנקים, אשר עמדו מול שתי דיוויזיות סוריות. בשעות הלחימה הרצופות אזלה התחמושת בחלק מהטנקים. בקרבות קשים ובמסגרות קטנות והולכות – פלוגות, מחלקות ולבסוף טנקים בודדים - הצליחו טנקי 188 להשהות את התקדמות הסורים עד לאחר שעת חצות, כשכוחם הולך ומתמעט. למרות זאת הצליחו הכוחות הסורים להבקיע את קו ההגנה בשני מקומות: חטיבה 51 מהדיוויזיה התשיעית פרצה באזור פתחת כודנה ונעה לכיוון חושניה, וטנקי הדיוויזיה החמישית חדרו במרחב השטוח שבין תל פארס לתל סאקי.[5] עד השעה 23:00 דיווח מפקד חטיבה 51 על כיבוש אזור חושניה, בעוד חטיבה 46 הגיעה עד אזור קצביה וחטיבה 132 הגיעה עד אזור רמת מגשימים. במהלך הלילה הוחלט על פינוי היישובים הישראליים משטח הרמה ועד השעה 4:00 לפנות בוקר הושלם פינוי כל היישובים.[6]

7 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הקרב על חושניה (1973), הקרב על נפח
'כיס חושניה' אותו כבשו הסורים במהלך 6-7 באוקטובר

כבר בשעות הלילה החלו להגיע לרמה כוחות המילואים הראשונים. עקב המצב הקשה נשלחו הכוחות לרמה במהירות ובמסגרות קטנות, ללא ריכוז כוח. חלק מהטנקים נשלחו עם כמחצית מכמות הפגזים וללא שהספיקו לבצע תיאום כוונות. כוחות מחטיבה 179 הגיעו כבר במהלך הלילה ונכנסו ללחימה, ובהמשך הגיעו גם טנקים ראשונים מחטיבה 679. עם בוקר הגיעו כ-25 טנקים מחטיבה 679 בפיקוד המח"ט לאזור נפח. בפיקוד הצפון התקבלה תמונת מצב שגויה לפיה עיקר המאמץ הסורי הוא באזור קוניטרה ולכן הופנתה החטיבה צפונה.

עם שחר ניעורה מכונת הקרב הסורית והמשיכה ללחוץ לתוככי הרמה. החטיבות הסוריות שכבר היו בתוך שטח הרמה המשיכו להתקדם, ובנוסף, הוטלה הדיוויזיה הראשונה, שנשמרה עד כה בעתודה, לגזרת הלחימה הדרומית. כוחות צה"ל הסדירים בדרום הרמה כבר היו מדוללים מאוד, ומרבית המוצבים לאורך הגבול ננטשו או כותרו. 15 טנקים משרידי הגדודים הסדירים 53 ו-82 עלו לתל פארס, שם נותרו מכותרים במשך היום בשטח בשליטה סורית, ורק בחסות החשיכה הצליחו להתפנות בלילה הבא לאזור הכנרת. בתל סאקי נותרו מכותרים בבונקר קטן לוחמי נח"ל וטנקיסטים לאחר שהאזור נכבש גם כן על ידי הסורים.

הכוח העיקרי של חטיבה 188 בגזרה הדרומית היה כוח המח"ט, אשר כלל 15 טנקים, ביניהם כוח צביקה ומספר טנקי מילואים מחטיבה 179, אשר השהו את התקדמות הסורים במשך הלילה. כוח המח"ט נערך לחסימה על ציר הנפט, מדרום לנפח, והצליח לבלום בשעות הבוקר את התקדמות חטיבה 51 הסורית צפונה לכיוון נפח. במקביל, פעל כוח שכלל כ-11 טנקים מגדוד 82 ממזרח לציר הנפט. הכוח נתקל בטנקי T-62 של הדיוויזיה הראשונה אשר לחצו צפונה לנפח והחל לספוג אבדות. המג"ד נפצע והכוח החל לסבול ממחסור חמור בתחמושת. מפקד הכוח ניסה ללא הצלחה ליצור קשר עם מפח"ט 188 ועם מפקדת האוגדה כדי לקבל הנחיות, ולבסוף התקשר למח"ט 7, יאנוש בן-גל, והסביר לו את חומרת מצבו. בן גל הורה לכוח לנתק מגע ולנוע צפונה כדי לחבור אליו בגזרה הצפונית, וזאת מבלי לעדכן את מח"ט 188(שגדוד 82 היה תחת פיקודו) או את מפקדת האוגדה.[7] בעוד בן-שהם משוכנע כי הכוח בפיקודו וטנקי גדוד 82 ממזרח לו חוסמים בהצלחה את המעבר צפונה לנפח, היה אגפו המזרחי חשוף לגמרי מבלי שהיה מודע לכך. במקביל שלח מפקד חטיבה 51 הסורית גדוד טנקים באיגוף מערבי כדי לעקוף את כוח בן-שהם.

טנקי שוט ואוטובוס אגד במחנה נפח בזמן המלחמה.

בסביבות השעה 13:00 החלו כוחות סוריים לעלות על גדרות המחנה בנפח. הטנקים הסורים תפסו עמדות שולטות על הגבעות מסביב למחנה תוך שהם יורים ומפגיזים מבנים וכלי רכב. כוח בן-שהם פנה לעבר נפח בניסיון להדוף את הסורים. במהלך ההסתערות נהרגו מח"ט 188 איציק בן-שהם, סגנו דוד ישראלי, וקצין האג"ם של החטיבה בני קצין. חטיבה 188 איבדה בפחות מחצי שעה את המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם שלה, ונשארה ללא פיקוד בכיר.

כוח מח"ט 679 הופנה במהירות חזרה לנפח. כוח זה הפתיע את השריון הסורי מאגפו הצפוני, וגרם אבדות כבדות לחטיבה 91. כוח גדודי נוסף של החטיבה, שהגיע למרחק קצר ממערב לצומת נפח, הופנה גם הוא לסייע ללחימה, אך הופתע על ידי הסורים כשהוא נמצא בשטח נחות וספג אבדות כבדות. חטיבה 679 ספגה אבידות כבדות במהלך הקרב על נפח, אולם כוחות קטנים שלה הצליחו לבלום את השריון הסורי במרחק קצר מנפח. בשעות הערב נסוגו הסורים, שספגו אף הם אבדות כבדות, אל הרכסים שממזרח למחנה.

במקביל לקרב על נפח במרכז הרמה, המשיכו הסורים במתקפה בדרום רמת הגולן. חטיבה 47 הסורית חברה לחטיבה הממוכנת 132 ברמת מגשימים ומשם המשיכו לתקוף יחד לאזור אל-על. הם נעצרו כ-3 ק"מ צפונית לאל-על על ידי גדוד טנקים מחטיבה 179. גדוד אחר של חטיבה 47 הגיע למרחק של כ-7 ק"מ מהכנרת, שם נתקל בטנקים של חטיבה 4 שהיו בדרכם לאזור הלחימה והושמד באזור גמלא. הייתה זו החדירה העמוקה ביותר של הסורים ברמת הגולן.

בגזרה הצפונית, המשיכו חטיבות הדרג השני הסורי (כ-140 טנקים של חטיבות 78 ו-121) בהתקפה וניסו לפרוץ באזור עמק הבכא. הם נעצרו על ידי טנקי גדוד 74 וחטיבה 7 אשר היו פרוסים בעמדות שולטות לאורך הרכס. החטיבות הסוריות ספגו אבידות כבדות ונסוגו לאחור.

בסוף יום הקרבות שלטו הסורים על מרחב במרכז רמת הגולן אשר השתרע מן המבואות הדרומיים של קוניטרה עד קצביה, ודרומה משם עד ממערב לרמת מגשימים. הפיקוד הישראלי העריך את מצב המערכה כחמור, ולמחרת הכין גדוד ההנדסה של פיקוד הצפון חמישה מגשרי הירדן לפיצוץ.

טנק סורי פגוע באזור עמק הבכא

כבר בבוקר ה-7 באוקטובר הוחלט להעביר את אוגדה 146, אשר השתייכה לפיקוד המרכז, לחזית הצפון. תוך השארת הגבול עם ירדן כמעט ללא כוחות, תחת ההנחה כי חוסיין מלך ירדן לא יפתח בחזית שלישית. אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי נטה בתחילה להציב את אוגדה 146 להגנה על גשרי הירדן מצפון לכנרת. מפקד האוגדה משה פלד ערער על כך והציע לערוך במקום זאת התקפת נגד בדרום הרמה. הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב שהגיע לסייע לפיקוד הצפון, צידד בהצעתו של פלד ולאחר התייעצות עמו החליט האלוף חופי לקבל את ההצעה. אוגדה 146 התכנסה באזור צמח ועין גב לקראת התקפת נגד, שנקבע כי תיפתח בבוקר היום הבא.

לקראת מתקפת הנגד נערכו איגודי כוחות חדשים, על פי פריסת היחידות בפועל בזירת הלחימה. חטיבות 4 ו-9 שפעלו בדרום רמת הגולן הועברו מפיקודה של אוגדה 210 לפיקודה של אוגדה 146. כעת פעלו במסגרת אוגדה 146 ארבע חטיבות ובהן בסך הכל 175 טנקים:

  • חטיבה 205 – שני גדודי טנקי שוט, גדוד הסיור של האוגדה ;
  • חטיבה 9 – גדוד טנקי שרמן, גדוד טנקי שוט, שני גדודי חרמ"ש (גדוד טנקי השוט השתייך במקור לחטיבה 179 והועבר לחטיבה 9 לאחר שהגיע לציר אל-על לפניה) ;
  • חטיבה 4 – גדוד טנקי שרמן, שני גדודי טנקי שוט (אחד מהם הועבר מחטיבה 205 והשני - גדוד המילואים של חטיבה 188), שני גדודי חרמ"ש ;
  • חטיבה 670 – שני גדודי חרמ"ש.

באוגדה 210 נותרה ב-8 באוקטובר חטיבה אחת - חטיבה 179 ובה גדוד טנקים וגדוד הסיור האוגדתי, גדס"ר 134, (גדוד הטנקים השני של החטיבה הועבר כאמור לחטיבה 9 והגדוד השלישי נשחק ויצא מכלל פעולה). במהלך יום ה-9 באוקטובר הועברה תחת פיקודה (מאוגדה 36) חטיבה 679 ובה שלושה גדודי טנקים. תחת פיקוד אוגדה 36 נותרו חטיבה 7 המוקטנת (כולל גדוד 74 של חטיבה 188) וחטיבת גולני.

8 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקפת הנגד של אוגדה 146 בדרום הרמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר יום זה פתחה אוגדה 146 בהתקפת נגד דו-זרועית בדרום רמת הגולן. המאמץ העיקרי של האוגדה נערך בציר אל-על-רמת מגשימים (כיום - כביש 98), כשחטיבה 9 מובילה את המתקפה וחטיבה 205 נעה בעקבותיה. באגף השמאלי של האוגדה נעה חטיבה 4 בציר מעלה גמלא, כמאמץ משני. חטיבה 670 נעה על כביש המערכת, סמוך לקו הסגול, כדי להגן על האגף הימני (הדרומי) של האוגדה, ולטהר את השטחים שייתפסו. החטיבות (למעט חטיבה 670) הותירו את גדודי החרמ"ש שלהן בעמק הירדן כדי שלא לחושפם לאש הארטילרית הסורית והפעילו רק את גדודי הטנקים שלהן.

חטיבה 9 החלה להתקדם במרחב שבין אל-על לרמת מגשימים, תוך שהיא משמידה כ-60 טנקים סוריים במהלך היום. חטיבה 4 התקדמה אף היא והשמידה ממזרח למעלה גמלא כ-15 טנקים סורים. ליד רמת מגשימים עברה חטיבה 205 דרך חטיבה 9, תקפה את תל סאקי שמצפון ליישוב, כבשה אותו באיגוף ממערב וחילצה את החיילים שהיו מנותקים בו מאז ה-6 באוקטובר. החטיבה המשיכה להתקדם צפונה, כשחטיבה 4 מתקדמת לשמאלה. כעת העביר מפקד האוגדה את חטיבה 9 לשמאלה של חטיבה 4, כך ששלוש החטיבות של האוגדה תקפו בחזית אחת, זו לצד זו.

חטיבה 205 התקדמה צפונה וליד תל ג'וחדר, סמוך לציר הנפט, נתקלה באש סורית חזקה ונעצרה. התברר שהמרחב שממזרח לתל ג'וחדר ותל פרס היה מגנן נ"ט סורי מבוצר, שהוחזק על ידי חטיבה ממוכנת בסיוע גדוד נ"ט. גדודי חטיבה 205 התייצבו בעמדות ועד רדת החשיכה ניהלו אש עם המתחם הסורי, עד שהאש ממנו נחלשה. במקביל כבש כוח סיור של החטיבה את תל ג'וחדר.

בסך הכל התקדמה אוגדה 146 ב-8 באוקטובר כ-10 קילומטר ויותר לכיוון צפון-מזרח.

טנקי T-62 סורים אשר נפגעו ליד עין זיוון.

הלחימה במרכז רמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ה-8 באוקטובר חידשו הכוחות הסורים שניצבו במרחב שמדרום לנפח את ניסיונם לכבוש את המחנה. מולם ניצבה חטיבה 679 (עדיין תחת פיקוד אוגדה 36), אשר בלמה אותם לאחר קרב שריון בשריון קשה. בשעות אחר הצהריים עברה החטיבה להתקפת נגד בסיוע ארטילרי, כבשה את סינדיאנה ואת דהלמיה, תוך שהיא מתקדמת לכיוון דרום מזרח ודוחקת את הסורים לכיוון הכפר חושניה.

מדרום-מערב לחטיבה 679 פעלה במשך היום חטיבה 179 (מאוגדה 210) על ציר יהודיה המוביל לחושניה. החטיבה התקדמה באיטיות על הציר תוך ניהול קרבות שריון כבדים, בהם הושמדו עשרות טנקים סורים, ודחקה את הסורים מזרחה אל עבר חושניה. במהלך הלחימה נהרג סגן מפקד החטיבה, אשר מילא את מקומו של מפקד החטיבה. סגן מפקד אוגדה 210 נטל זמנית את הפיקוד על החטיבה, ובהמשך חזר מפקד החטיבה מבית החולים ונטל שוב את הפיקוד עליה.

בסופו של ה-8 באוקטובר כבשו מחדש כוחות צה"ל את רוב שטח המובלעת שכבשו הסורים בדרום ומרכז הרמה. עד תום היום נדחקו הכוחות הסורים שחדרו לרמת הגולן לתוך כיס חושניה - מתחם מצומצם בצורת טרפז ששטחו כ-50 קילומטרים מרובעים, ממערב לרכס בשנית.

הגזרה הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגזרה הצפונית בלמו כוחות חטיבה 7 את מאמציה המתמשכים של הדיוויזיה הסורית ה-7 להבקיע את הקו. בלילה שבין ה-8 ל-9, שלחו הסורים חוליות קומנדו מצוידות במטולי רקטות מסוג RPG-7 כדי לפגוע בטנקים במה שכונה "ליל הבזוקות". מספר טנקים נפגעו וחיילים נהרגו, אך המתקפה לא הצליחה להדוף את הכוחות הישראליים בגזרה הצפונית.

9 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב עמק הבכא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב עמק הבכא
טנקי שוט של צה"ל במהלך קרב עמק הבכא

ב-9 באוקטובר ריכזו הסורים כוח גדול בנסיון אחרון לפרוץ את קו ההגנה של צה"ל בגזרה הצפונית. בהתקפה השתתפו כ-150 טנקים סורים, 100 מתוכם טנקי T-62 של הדיוויזיה השלישית שטרם השתתפו בקרבות, מול כ-50 טנקים של חטיבה 7.

ההתקפה החלה בשעות הבוקר בחיפוי הפגזה ארטילרית כבדה. טנקים של צה"ל במוצבים שעל הקו הסגול הצליחו לפגוע בחלק מן הטנקים, אבל כוח גדול הצליח לנוע לתוך העמק שנודע לאחר הקרב בשם "עמק הבכא". בלחץ האבידות וההפגזה הסורית הכבדה נסוגו שארית הטנקים הישראלים מן השטחים השולטים על העמק, תוך שהסורים ממשיכים להתקדם וללחוץ על כוחות החטיבה המותשים.[8] כוחות חטיבה 7 נקלעו למשבר ותחמושתם עמדה לאזול. מפקד החטיבה ריכז מול גזרת ההתקפה הסורית את כל הטנקים שהצליח לאסוף והעמיד אותם תחת פיקוד מפקד גדוד 77, סא"ל אביגדור קהלני. קהלני הוביל את הטנקים שבפיקודו לתפיסת השטחים השולטים על עמק הבכא, תוך ניהול קרב שב"ש בטווחים קצרים נגד טנקים סוריים.

תותח מתנייע M-50 יורה במהלך קרב עמק הבכא ב-9 באוקטובר.

לעזרת החטיבה נשלח גם כוח תגבורת שכלל 11 טנקים משרידי גדוד 53 של חטיבה 188, אשר מפקדו היה סא"ל יוסי בן-חנן. הכוח התייצב באגף הדרומי של החטיבה ומילא תפקיד חשוב בשבירת ההתקפה הסורית.[9] בשעות הצהריים החלו הסורים לסגת וטנקי חטיבה 7 תפסו מחדש את העמדות השולטות בעמק.

במקביל למתקפה בעמק הבכא ערכו הסורים מאמץ משני מעט דרומה משם, בפתחת קוניטרה דרום. חטיבה 43 הסורית, מתוגברת בטנקי T-62, ניסתה לפרוץ אך נבלמה על ידי פלוגת טנקים מגדוד 74 שניצבו באזור.[10] פלוגת הסיור של חטיבה 7 נשלחה לקרבת הכפר בוקעאתא, ללחום בקומנדו הסורי שחדר לשטח בלילה הקודם. פלוגת הסיור נקלעה למארב של הכוח הסורי וספגה אבדות כבדות. כוח הקומנדו הסורי חוסל בהמשך על ידי כוח גולני בסיוע פלוגת טנקים מחטיבה 679.

התקפה דו-אוגדתית על כיס חושניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הבוקר פתחו אוגדה 210 ואוגדה 146 בהתקפה על הכיס הסורי בחושניה. כיס זה הפך למעשה למגנן נ"ט גדול שאויש על ידי דיויזיית הרגלים ה-5 והדיוויזיה המשוריינת ה-1. אוגדה 210 תקפה את הכיס ממערב ומצפון, ואוגדה 146 תקפה מדרום מערב.

באגף הצפוני של הכיס ניצבה חטיבה 679 אשר עסקה במהלך מרבית אותו יום בבלימת ההתקפה הסורית האחרונה לכיוון נפח. במתקפה השתתפו עשרות טנקים סורים שהסתייעו גם בירי של טילי נ"ט. אחר הצהרים הועברה החטיבה תחת פיקודה של אוגדה 210, קיבלה תגבורת טנקים ויצאה להתקפה בכיוון דרום-מזרח, ולאחר קרב קשה כבשה את אזור הכפר רמת'ניה תוך השמדת עשרות טנקים סורים. החטיבה השנייה של אוגדה 210, חטיבה 179, הוסיפה להתקדם תוך כדי קרב שריון בשריון ממערב לחושניה, ובצהרי היום החלה לנוע לצפון מזרח, לעבר חלקו הצפוני של הכיס הסורי.

באגף הדרומי של הכיס הסורי חידשה אוגדה 146 את התקפתה. חטיבה 205, באגף הימני של האוגדה, תקפה צפונה מעמדותיה שליד תל ג'וחדר. התברר שבמשך הלילה נסוגו הכוחות הסורים והחטיבה התקדמה נוכח התנגדות חלשה והגיעה לקרבת תל פרס. לפני הצהרים נפתחה כנגדה התקפת נגד של עשרות טנקים סורים ממזרח ומצפון. החטיבה הדפה את ההתקפה בסיועו של חיל האוויר, ובהמשך כבשה תחת הפגזה סורית חזקה את השטח שעד הקו הסגול ליד צומת רפיד ואת תל פרס הסמוך לו. משמאלה השתלטה חטיבה 4 על שטחים ממערב לתל פרס.

צפונה משם, באגף השמאלי של אוגדה 146, הסתערה חטיבה 9 לפני הצהרים על ליבו של הכיס הסורי. ההתקפה הראשונה נתקלה באש נ"ט סורית צפופה ונבלמה. החטיבה התארגנה מחדש ופתחה אחר הצהרים בהתקפה נוספת, בסיוע אש שירתה חטיבה 4 שמימינה, אש תותחים וסיוע של מטוסי חיל האוויר. טנקי חטיבה 9 פרצו לעומק המתחם הסורי, חדרו דרך העיירה חושניה והשמידו טנקים סורים רבים. לאחר רדת החשיכה התארגנה החטיבה לשהייה בחניון לילה בעומק הכיס הסורי.

בלילה תקפה ממזרח חטיבה ממוכנת סורית מדיוויזיית השריון ה-3 (אותה דיוויזיה שחלק ממנה תקף בבוקר את חטיבה 7) את האגף הימני של אוגדה 146, בניסיון לפרוץ ממזרח לעזרת הכוחות הסורים שבכיס חושניה. התקפה זו נבלמה על ידי חטיבה 205 באזור תל פרס.

Fighting on the Golan Heights - Flickr - The Central Intelligence Agency.jpg

10 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר ה-10 באוקטובר חידשה חטיבה 9 מאוגדה 146 את התקפתה, כבשה את אתר המפקדה של הדיוויזיה הסורית הראשונה שישבה מצפון מזרח לחושניה והשמידה כוחות סורים במרחב.

אוגדה 210 תקפה את הכיס הסורי הנותר מצפונו. חטיבה 179 תקפה את חושניה מצפון ודחקה את הסורים לעברה של חטיבה 9. חטיבה 679 תקפה משמאלה של חטיבה 179, בינה לבין הקו הסגול, ולמרות קרב קשה השתלטה על יעדיה. בשלב זה החליט המפקד הסורי בכיס חושניה על נסיגה, והכוחות הסורים הנותרים בו נסוגו מזרחה אל מעבר לקו הסגול.

בקרבות על כיס חושניה הושמדו שתי חטיבות שריון סוריות. בשטחו הותירו הסורים אחריהם מאות טנקים, מאות נגמ"שים, משאיות, תותחים ואספקה רבה.

לפני הצהריים יצאה אוגדה 146 להתקפה אל מעבר לקו הסגול במטרה להשתלט על שורת מוצבים סורים שממזרח ובראשם תל כודנה. הכוחות כבשו חלק מיעדיהם אך נתקלו באש טנקים ונ"ט חזקה ובהפגזות קשות ונבלמו בשדות מוקשים סורים. חטיבות השריון של האוגדה היו קטנות ושחוקות לאחר מספר ימי לחימה ואלוף הפיקוד יצחק חופי, שחשש לגורל האוגדה, פקד עליה להפסיק את ההתקפה ולחזור לקו הסגול.

הלחימה במובלעת הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הדיפת הסורים אל מעבר לקו הסגול, התלבט המטכ"ל הישראלי בשאלה האם ובאיזה עיתוי יש להמשיך במתקפת הנגד בחזית הסורית ולפרוץ לעומק שטח סוריה. הרמטכ"ל דוד אלעזר סבר כי יש להמשיך באופן מיידי במתקפה לכיוון דמשק במטרה להביא להתמוטטות הצבא הסורי, ובכך לאלץ את סוריה לבקש הפסקת אש. שר הביטחון משה דיין סבר כי יש לתת לכוחות צה"ל המותשים הזדמנות לנוח, להתארגן מחדש ולצבור כוח, ולכן העדיף לחדש את המתקפה ב-12 באוקטובר עם כוחות רעננים ומצוידים כהלכה. הסוגיה הובאה להחלטתה של ראש הממשלה גולדה מאיר. בדיון שהתקיים ב-10 באוקטובר בשעה 22:00, לאחר ששמעה את עמדות הרמטכ"ל ושר הביטחון, החליטה ראש הממשלה לקבל את עמדת הרמטכ"ל, ולחדש את המתקפה בבוקר ה-11 באוקטובר.

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הערכות אמ"ן, לצבא הסורי נותרו בשלב זה 300-400 טנקים, כשמאה מתוכם נותרו להגן על דמשק. כמו כן כלל הצבא הסורי 40-50 גדודי ארטילריה וכלי נ"ט רבים.[11] בגזרת ההבקעה המתוכננת היו ערוכים שרידי הדיוויזיה השביעית במערכים חפורים שהוכנו בצד הסורי טרם המלחמה ונתפסו על ידי הכוחות הסורים לאחר נסיגתם אל מעבר לקו הסגול, כמו גם שרידי החטיבה הממוכנת המרוקאית באזור מזרעת בית ג'ן.

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרשות צה"ל עמדו שלושת האוגדות אשר השתתפו בקרבות הבלימה והיו שחוקות מהקרבות הקשים:

אוגדה 36 בפיקודו של תת אלוף רפאל איתן:

אוגדה 210 - אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף דן לנר ולה כ-100 טנקים:

נגמ"שים וטנקים ישראלים בתנועה ברמת הגולן

אוגדה 146 – אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף משה פלד:

כמו כן, עמדה לרשות הפיקוד גם חטיבת הצנחנים 317.

תוכנית המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה המתוכננת יועדה לצפון רמת הגולן, במטרה לאיים על דמשק. אלעזר הורה להתחיל את המתקפה בשעה 11:00, כך שהשמש לא תסנוור את הכוחות הישראלים התוקפים מזרחה. אוגדה 36 בפיקוד תא"ל רפאל איתן תוכננה לתקוף ראשונה בגזרה הצפונית ביותר כך ששיפולי הר החרמון שאינם עבירים לשריון יאבטחו את אגפה במהלך הקרב. המתקפה בגזרה זו תוכננה בשני צירים: גדוד 77 בפיקוד אביגדור קהלני יתקוף בגזרה הצפונית ביותר לכיוון הכפרים חדר ומזרעת בית ג'ן, בעוד גדוד 53 בפיקוד יוסי בן-חנן יפרוץ מדרום לו, לכיוון ג'ובתא אל-חשב ומחנות אל-פאוור.

אוגדה 210 בפיקוד דן לנר נשמרה ככוח עתודה מדרום לאוגדה 36, באזור עמק הבכא. לפי התוכנית נועדה האוגדה לתגבר את אוגדה 36 במידה ותיתקל בקשיים, או לעבור דרכה ולהמשיך במתקפה לעומק השטח הסורי, במקרה שיוחלט על ניצול ההצלחה. במקרה של התמוטטות מערך ההגנה הסורי, האוגדה נועדה לתקוף בגזרתה, מדרום לאוגדה 36, ולנוע לאורך הכביש הראשי מקוניטרה לדמשק.

אוגדה 146 נפרשה בדרום רמת הגולן והוטל עליה לבצע פעולות הטעיה כדי לרתק כוחות סורים לגזרה הדרומית. לאחר תחילת ההבקעה הועברה חטיבה 9 תחת פיקודה של אוגדה 210.

כיבוש המובלעת הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיבוש המובלעת הסורית

קרבות 11 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק שוט על ציר חאן ארנבה

בשעה 11:00, תוך כדי תקיפת חיל האוויר, החלה המתקפה של אוגדה 36. באגף הדרומי של האוגדה התקדם גדוד 53 מחטיבה 188 תחת אש בשטח קשה לתנועה ופרץ נתיב בשדות המוקשים. הגדוד כבש את ג'ובתא אל-חשב וטרנג'ה, ולאחר מכן כבש את תל אחמר כסיוע למתקפת אוגדה 210 מדרום לו. עד סוף היום הצליח הגדוד להתקדם כ-10 קילומטרים והגיע עד למחנה אל פאוור (חלס). גדוד 77 מחטיבה 7 נתקל בקשיי עבירות והתקדם באיטיות אך הצליח לכבוש את כפר חדר ועד סוף היום הגיע לפאתי בית ג'ן, שם זיהה טנקים סורים וכוחות קומנדו שהונחתו במסוקים.[15] מפקד חטיבה 7, אביגדור בן-גל, החליט לעצור ולתקוף את הכפר למחרת בבוקר.

הצלחת ההבקעה של אוגדה 36 וידיעות על בריחת חיילים סורים הביאו להערכה שהצבא הסורי מתמוטט. בעקבות הערכה זו החליטו הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד להכניס את אוגדה 210 למערכה בשעה 13:00 ולהבקיע בגזרה הדרומית.[16] הבקעת רצועת ההגנה הסורית הראשונה הוטלה על חטיבה 179 של האוגדה, בפיקוד רן שריג, אשר תקפה את העיירה ח'ן ארנבה. למרות הערכות הפיקוד, הסתבר כי הפיקוד הסורי העריך כי צה"ל יבצע את המאמץ ההתקפי העיקרי שלו בגזרה זו, ולכן הכין מערך הגנה מבוצר רווי באמצעי נ"ט, כדי לבלום את המתקפה הישראלית. החטיבה נתקלה בהתנגדות עזה וכוחותיה נפגעו ממוקשים, מאש ארטילרית ומאש נ"ט. הגדוד הראשון נפגע קשה, כמעט כל הכלים נפגעו, ותנועתו נעצרה. הגדוד השני פרץ לאחריו וספג אף הוא ירי כבד והטנקים שלו נפגעו בזה אחר זה. רוב הטנקים של החטיבה נפגעו, אולם שישה טנקים הצליחו להגיע לעברו השני של מתחם ח'ן ארנבה ולירות עליו מעורפו. במהלך קרב ההבקעה הקשה ספגה החטיבה נפגעים רבים: 12 הרוגים ו-50 פצועים.

בשעה 15:00 הוטלה למערכה חטיבת השריון השנייה של האוגדה, חטיבה 679, כדי לייצב את הפרצה שיצרה חטיבה 179. טנקי החטיבה הצליחו לעבור את ח'ן ארנבה והחלו להתקדם אל עבר תל שער. בשלב זה זיהו נסיגה של כוחות סורים, אולם בשטח שמאחוריהם עדיין נותרו חיילים סורים ויחידות נ"ט. גדוד 471, גדוד צנחני מילואים עליו פיקד סא"ל חזי שלח, טיהר את העיירה הסורית ח'ן ארנבה[17]. עד סוף היום נכבש תל שער. חטיבה 9 אשר סופחה מוקדם יותר לאוגדה נכנסה בשעות אחר הצהריים בעקבות חטיבה 679 ועד החשכה הצליחה לתפוס את צומת מעץ. אוגדה 210 הצליחה להתקדם לעומק של כ-10 קילומטרים מהקו הסגול, אולם ספגה אבדות כבדות, וכ-40 טנקים נפגעו.

לאחר ניהול קרבות קשים אלה התמוטטה ההגנה הסורית והמרחב שהחזיקה דיוויזיה 7 הסורית נכבש במלואו עד ליישוב הסורי מזרעת בית ג'ן. כוחות צה"ל התקדמו כ-8-10 ק"מ לעומק השטח הסורי. במהלך הלילה עסקו כוחות חי"ר ישראלים בטיהור השטח שנכבש.

קרבות 12 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת המובלעת הסורית

מטרת הפיקוד ב-12 באוקטובר היתה להתקדם ככל האפשר לכיוון דמשק, ולכן הוחלט לרכז את המאמץ בגזרה הצפונית. אוגדה 36 תוכננה להמשיך בשני המאמצים, לכבוש את תל א-שמס ומזרעת בית ג'ן ולהמשיך לכיוון סעסע. אוגדה 210, אשר קיבלה לרשותה גם את חטיבה 205 מאוגדה 146, תוכננה להתקדם לכיוון כפר נסג', ולאחר כיבושו להתקדם צפונה אל הכפר כנכר.

אוגדה 36[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש מזרעת בית ג'ן הוטל על גדוד 71, שלא השתתף עד כה בקרבות הההבקעה, כאשר גדוד 77 מחפה לו. גדוד 71 הוקם מחדש ביממה שלפני קרב ההבקעה, לאחר שהפסיק לתפקד כגדוד עצמאי עם מותו של מפקדו, סא"ל משולם רטס, בקרב עמק הבכא. הגדוד הוקם מחדש על בסיס חוזרים מחו"ל, חסרי שיבוץ, ופצועים שחזרו ללחימה, וסא"ל עמוס כ"ץ מונה למפקד הגדוד החדש.[18]

בשעות הבוקר החל גדוד 71 בתנועה לעבר הכפר. לאחר שנכנסו לכפר החלה הרעשה ארטילריה מדויקת על הכוחות, כמו גם ירי מטנקים סורים שהסתתרו היטב בין הבתים ובחורשה שמדרום לכפר. בשלב זה נפגע המג"ד כ"ץ מרסיס בראשו והוא הורה לקמב"ץ הגדוד לקחת פיקוד. הקמב"ץ נערך במרכז הכפר ומשם החל לפקד על הפלוגות השונות. פלוגה מסיירת מטכ"ל כבשה גבעה שולטת מצפון לכפר, אולם האש על הגדוד לא פסקה. כל זמן הלחימה המשיכה ליפול ארטילריה סורית על טנקי הגדוד, כמו גם ירי מטנקים סורים אותם התקשו הכוחות לאתר. גם גדוד 77 שהיה בחיפוי ספג אש ארטילרית מדויקת והתקשה לאתר את מקורות האש. אט אט הצליחו לוחמי הגדוד להשמיד את הטנקים הסורים ובשעות הצהריים, לאחר מספר שעות של לחימה אינטנסיבית, הסתיים הקרב הקשה והכפר נכבש. 11 לוחמים נהרגו בקרב מזרעת בית ג'ן וכעשרים נפצעו.[19] לוחמי גדוד 12 של חטיבת גולני, עליו פיקד רס"ן ארוין לביא, ואיתו כוח שריון בפיקוד אלי גבע, נערכו להגנה בכפר מזרעת בית ג'ן, הדפו בהצלחה התקפות קומנדו ושריון סוריים והרגו רבים מהם[20].

במקביל, התקדם גדוד 53 בפיקוד יוסי בן-חנן מזרחה והגיע אל תל א-שמס, אשר שלט על הכביש הראשי המוביל לדמשק. הכוח נתקל באש חזקה מן התל ונאלץ לסגתו. בן-חנן החליט לאגף את התל מצפון, במעבר קשה דרך "הלג'ה הקטנה" - אזור טרשי מצפון לתל המורכב מגבעות בזלת קטנות המקשות מאוד על מעבר רק"ם. ששת טנקי כוח בן-חנן הצליחו לפלס דרך בלג'ה ולאגף את התל מצפון, ובשעות אחר הצהריים החלו לטפס עליו. כשהתקרבו לפסגת התל נפתחה עליהם אש נ"ט וארבעה טנקים נפגעו באופן מיידי. ארבעה לוחמים נהרגו בקרב תל א-שמס ומרבית הנותרים נפצעו והתפנו מהתל. בן-חנן, שנפצע קשה, חולץ על ידי נהגו, צביקה רוזנצוויג, והשניים נותרו על התל. בעזרת מכשיר קשר מהטנק הצליחו להזעיק עזרה, ולבסוף חולצו במהלך הלילה על ידי כוח מסיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו. רוזנצוויג ונתניהו קיבלו על פעולה זו את עיטור המופת. ארבעת ההרוגים נותרו על התל וגופותיהם של שלושה מהם, יחד עם הטנקים, נלקחו על ידי הסורים והוחזרו רק לאחר הסכם הפסקת האש.[21] לאורך השנים נמתחה ביקורת על אי-חילוצם של ההרוגים, כמו גם על התנהלותו של בן-חנן בקרב.[22][23]

אוגדה 210[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב הקשיים בטיהור מלא של השטח שכבשה האוגדה ביום הקודם התקשו דרגי החטיבות להגיע אל הכוחות במהלך הלילה ולהעביר אליהם אספקה. בשל עובדה זו נוצר מחסור בדלק ובתחמושת בטנקים. בבוקר צורף לאוגדה "כוח נתי" - גדוד טנקים בפיקוד נתי גולן אשר הורכב בעיקר מאנשי צוות שחזרו מחו"ל לאחר פרוץ המלחמה. מרבית הכוח צורף לחטיבה 679 שמנתה כעת כ-50 טנקים כשירים, ופלוגה מכוח נתי סופחה לחטיבה 179. חטיבה 179 עסקה במהלך הלילה בחילוץ הפצועים ושיקום הטנקים. יחד עם פלוגת הטנקים מכוח נתי, מנתה החטיבה בבוקר 12 באוקטובר כ-24 טנקים כשירים.[24]

תותחים של צה"ל בזמן ירי

כוח נתי הרענן הוביל את חטיבה 679 לכיוון כפר נסג', אולם נתקל באש חזקה ומספר טנקים נפגעו. מפקד הגדוד, נתי גולן, נפצע ובהיעדר מפקד נעצר הגדוד להתארגנות. שני הגדודים המקוריים של חטיבה 679 המשיכו להתקדם ועד השעה 13:00 כבשו את כפר נסג'. המחסור בדלק הפך קריטי והחטיבה נאלצה לעצור ולהמתין לתדלוק. חטיבה 9, יחד עם חטיבה 179, המשיכה צפונה לכיוון כנכר וכבשה את תל מרעי.

תוך כדי ההתארגנות של חטיבה 679 נצפה כוח גדול המתקרב מדרום, אשר זוהה כחטיבה הראשונה של חיל המשלוח העיראקי. זיהו חיל המשלוח והערכות יתר של גודלו גרמו לאוגדה 210 לעצור את התקדמותה ואף לסגת מחלק מהשטחים שכבשה באותו היום, כדי להיערך לקרב מול השריון העיראקי. תוכניות הפיקוד להתקדם צפונה לכיוון דמשק נזנחו ואף אוגדה 36 נעצרה, ובהמשך אף שלחה כוחות לעזרת אוגדה 210.

המשך הלחימה במובלעת והקרבות נגד חיילות המשלוח הערביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב בין צה"ל לשריון העיראקי ב-12 באוקטובר 1973

כאמור, כוח החלוץ של חיל המשלוח העיראקי זוהה בצהרי ה-12 באוקטובר. חטיבה 679, אשר נפרסה לתדלוק ואספקה, תפסה בזריזות עמדות על הרכסים אותם כבשה זמן קצר קודם לכן. לקראת השעה 15:00 נכנסה החטיבה לקרב מול כוח (גדוד טנקים וגדוד חי"ר ממוכן) מחטיבת השריון 12 של הדיוויזיה ה-3 העיראקית. טנקי חטיבה 679 החלו לירות מטווחים קצרים בטנקים העיראקים שלא היו מוכנים למפגש. משגבר הלחץ על חטיבה 679 הפנה מפקד האוגדה לקרב גם את חטיבות 179 ו-9 שנאלצו בשל כך לסגת מתל מרעי, אותו כבשו קודם במאמץ גדול. כוח נתי, שסיים בינתיים להתארגן, נשלח אף הוא לקרב וסייע בבלימת המתקפה. במהלך הקרב הקשה נפגעו כמה עשרות טנקים עיראקים והכוח העיראקי נסוג לקראת הערב.[25]

במטרה למנוע התקפות עיראקיות חוזרות הורה מפקד אוגדה 210, בשעה 16:00 לערך, לחטיבה 205 שסופחה אליו לכבוש את תל מסחרה ותל אל-מל שמדרום להם. החטיבה נעה במהירות ובשעה 18:00 לערך, עם רדת החשיכה ניתקלה בכוח עיראקי נוסף מחטיבה 12 שכלל גם הוא גדוד טנקים וגדוד חי"ר ממוכן. מאחר שלכוח העיראקי היו אמצעי ראיית לילה, מצבם היה עדיף ובקרב שהתפתח התקשה כוח צה"ל לזהות את טנקי העיראקים. השריון הישראלי החל לספוג פגיעות ונאלץ לסגת באופן בלתי מסודר צפונה לכיוון ג'בא, תחת חיפוי ארטילריה ישראלית. מפקד הכוח העיראקי החליט להמשיך את תנופת ההתקפה, ולמרות חוסר בקציני קישור סורים לסיוע בניווט, המשיך להתקדם צפונה באיטיות בחשכה.[26]

תותחנים מסוללה שהשתתפו בפשיטה. על קנה התותח נרשם בפיח "לדמשק באהבה".

בשעות הלילה התכנסו המפקדים הישראלים להכנת תוכנית להמשך המתקפה בבוקר יום המחרת. במקביל, רוכזו ארבעת חטיבות האוגדה במארב באזור צומת מעץ-תל שער כהכנה למתקפה המתקרבת, כמו גם לצורך אספקה ותדלוק.

הכוח העיראקי הראשון זוהה עם עלות השחר ב-13 באוקטובר על ידי חטיבה 9 כשהוא מתקדם צפונה מכיוון תל אל-מל. כשהגיע הרק"ם העיראקי לטווח של כמה מאות מטרים פתחה החטיבה באש משני כיוונים, וכ-15 טנקים הושמדו. כוח עיראקי נוסף זוהה על ידי חטיבה 205 באזור תל מסחרה. בשעה 7:00 לערך החל הכוח העיראקי לסגת, וחטיבות האוגדה החלו להתקדם בעקבותיו. חטיבה 9 כבשה מחדש את כפר נסג', בעוד חטיבה 205 (יחד עם גדוד 75 מחטיבה 7 אשר הועבר לאוגדה בעקבות זיהוי חיל המשלוח העיראקי) כבשה את תל מסחרה.[27] לעיראקים הושמדו בסך הכל כ-60 טנקים ולצה"ל נפגעו ארבעה טנקים.

בליל 13-14 באוקטובר נערך נסיון נוסף לכיבוש תל א-שמס. הפעם הוקצה למשימה גדוד הצנחנים 567 מחטיבה 317, אשר תקף את התל מדרומו בתנועה רגלית. הכוחות נתקלו בהתנגדות מעטה ועד 4:00 לפנות בוקר כבשו את התל.

באותו הלילה קודמו שני תותחי M-107 מגדוד 412 לתוך שטח הלג'ה הקטנה, כדי לירות על דמשק. כל תותח ירה 10 פגזים על שדה התעופה אל-מאזה שבפאתי העיר ולאחר מכן דילגו התותחים חזרה לאחור.[28]

ב-15 באוקטובר החלה אוגדה 210 בתמרון אשר כלל את ארבעת חטיבות הטנקים שברשותה. במהלך יום הקרבות הצליחה האוגדה לכבוש את תל ענתר (מדרום מזרח לכפר נסג') ולהשמיד כמה עשרות כלי רק"מ של העיראקים. האוגדה איבדה 7 טנקים במהלך יום זה. חטיבת השריון 12 של חיל המשלוח העיראקי הוצאה משדה הקרב לאחר שאיבדה יותר מ-50% מכוחה. במהלך היום הצטרפו לקרבות חטיבת שריון עיראקית נוספת (החטיבה ה-6), חטיבת החי"ר 20, וחטיבת השריון 40 הירדנית.[29]

ב-16 באוקטובר ניסו הכוחות הסורים, העיראקים והירדנים בסוריה להנחית מתקפה גדולה על כוחות צה"ל במובלעת. בעוד לפי התכנון היתה המתקפה אמורה להיות מתואמת בין הכוחות השונים, בפועל תקפו הירדנים והעיראקים כל אחד בנפרד וללא תיאום. המתקפה המתוכננת נקלטה על ידי המודיעין הישראלי ואוגדה 210 התכוננה למתקפה בבוקר ה-16 באוקטובר עם חטיבות 179 ו-679 בחזית, וחטיבה 9 בעתודה.

בשעה 9:00 החלה חטיבה 40 הירדנית בתנועה מתל חרה צפונה לכיוון תל מסחרה. החטיבה הירדנית השתמשה בטנקי צנטוריון, בדומה לחטיבות השריון הישראליות, דבר שהקשה על זיהוים ותרם לבלבול. למרות זאת הצליחו כוחות חטיבה 179 שנערכו על תל אל-מל לפגוע בטנקים הירדנים מהאגף וגרמו להם נזקים רבים. לאחר מכן נכנסה החטיבה הירדנית לטווח טנקי חטיבה 679 וטנקים ירדנים נוספים נפגעו, עד שלבסוף נסוגה חטיבה 40 חזרה דרומה. המתקפה הירדנית בוצעה ללא סיוע ארטילרי סורי וללא מתקפה מקבילה של הכוחות העיראקים, כפי שתוכננן מראש.[30]

בשעה 10:00 החלה המתקפה העיראקית באזור תל ענתר. העיראקים הפעילו במהלך היום חטיבה ובה כ-90 טנקים, כמו גם חי"ר וארטילריה. החטיבה העיראקית נבלמה על ידי טנקי חטיבות 205 ו-179, כמו גם גדוד 71 מחטיבה 7 אשר נשלח לסייע. בשעות אחר הצהריים הסתיים קרב זה כשהחטיבה העיראקית מאבדת רבע מכוחה.[31] במקביל, תקפו גם הסורים את אוגדה 36 באזור מזרעת בית ג'ן אך גם התקפה זו נהדפה.

אבן דרך, 46 ק"מ מדמשק, המוצגת ביד לשריון בלטרון.

ב-17 וב-18 לחודש נמשכו המתקפות מצד הכוחות הסורים, אשר החלו להשתקם בעקבות משלוחי נשק גדולים אשר הגיעו מברית המועצות. ההתקפות בוצעו בסדר גודל גדודי, ובשילוב של שריון וחי"ר, אך כולן נהדפו. מנגד, בלילה שבין ה-16 וה-17 באוקטובר הפגיזו תותחי צה"ל בשנית מטרות מדרום לדמשק, בקטנא ובערטוז.

בליל 18-19 באוקטובר כבש גדוד הצנחנים 567 מחטיבה 317 את הכפר אום-בוטנה (ממזרח לקוניטרה) כדי להרחיב את המובלעת דרומה ולפתוח ציר נוסף לאספקת הכוחות (גדוד 471 של החטיבה תוכנן לכבוש את תל כודנה בגזרת אוגדה 146 אולם הפעולה בוטלה לאחר שהכוחות יצאו לדרכם).

בבוקר ה-19 לחודש הוציא הפיקוד הסורי העליון את מתקפת הנגד הגדולה האחרונה שלו במלחמה. גדוד חי"ר עיראקי הצליח לתפוס את תל ענתר לפני האור הראשון, אולם חטיבה 205 תקפה חזרה ועד 7 בבוקר כבשה מחדש את התל. בהמשך ניהלה החטיבה יחד עם חטיבה 9 קרב שריון מול כ-140 טנקים עיראקים מחטיבה 6, בסופו נסוגה החטיבה העיראקית. ב-9 בבוקר יצאה חטיבה 40 הירדנית להתקפה על תל מסחרה ואום בוטנה, אולם גם התקפה זו נבלמה, הפעם על ידי טנקי חטיבה 4 (מאוגדה 146) שהיו פרוסים באזור.[32]

לקראת הפסקת האש הכין פיקוד הצפון שלוש תוכניות התקפיות: כיבוש החרמון, המשך המתקפה בכיוון צפון-מזרח במטרה לאיים על דמשק, ומתקפה מזרחה כדי להשמיד את חיל המשלוח העיראקי. לבסוף הוחלט להתמקד בכיבוש החרמון, אשר הסתיים ב-22 באוקטובר במסגרת מבצע קינוח.

המערכה בחרמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף מלחמת ששת הימים כבש צה"ל את אחת מפסגות החרמון. לאחר המלחמה הוקם מוצב החרמון, ששימש לאיסוף מודיעין על ידי אמ"ן וחיל האוויר הישראלי. החרמון הפך ליעד חשוב לכיבוש על ידי צבא סוריה, ולצורך כיבושו הוקצאו משאבים רבים וחיילי הקומנדו עברו אימונים רבים כהכנה לקרב.

כיבוש החרמון על ידי הסורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכיבוש הסורי של החרמון

ערב מלחמת יום הכיפורים היו במוצב 54 חיילי צה"ל, מהם 14 לוחמים מגדוד 13 של חטיבת גולני שאבטחו את המוצב, חיילי יחידה 848 של אגף המודיעין, חיילי חיל האוויר וחיילים מחיל הקשר. בבוקר 6 באוקטובר, כשהסתבר כי צפויה לפרוץ מלחמה, תוגבר המוצב בצוות תצפית ארטילרי, ומספר חיילי המוצב עלה ל־60. לצורך כיבוש החרמון הקצו הסורים את גדוד הקומנדו 82 וכוח מגדוד הסיור 183, ובסה"כ כ-300 לוחמים.

עם פתיחתה של מלחמת יום הכיפורים, החל מהשעה 14:00, הופגז מוצב החרמון באופן אינטנסיבי. בשעה 14:55, בחסות ההרעשה הארטילרית, ניגשו ארבעה מסוקי מי-8 סורים ובהם כוחות קומנדו לנחיתה סמוך לתחנת הרכבל העליונה. בגישה לנחיתה התרסק אחד המסוקים ורוב חייליו נהרגו. בסמוך לשעה 15:15 שככה ההפגזה וחמישה חיילי גולני יצאו מהמוצב וראו עשרות חיילים סורים נעים לכיוון שער המוצב. שני מקלעים מתוך השלושה שבעמדות הירי נפגעו מההפגזה והחיילים השתמשו בנשק האישי מסוג עוזי ובמקלע התקין היחיד שנותר. הירי ריתק את חיילי הקומנדו אולם בשל מחסור בתחמושת נאלצו הלוחמים לשוב למוצב בשעה 15:45. חיילי הקומנדו הסורי נמנעו מלהיכנס לתוך המוצב אלא ירו לתוכו מבחוץ, והטילו רימוני רסס והלם. חיילי המוצב הסתתרו במחילות הפנימיות של המוצב וכיסו את פניהם בפלנלית בשל העשן והאבק הרב שיצר הירי ופיצוץ הרימונים.

מוצב החרמון בשנת 1973

למחרת, ב-7 באוקטובר בשעה 9:00 בבוקר לערך, נשמעו קולות ירי מחצר המוצב. חיילים אחדים שנותרו במוצב סברו שמתנהל קרב של כוחות צה"ל לחילוצם ויצאו מהמוצב, אולם לאחר מרדף קצר השתלטו עליהם חיילים סורים, פגעו בחלקם ולקחו אותם בשבי. שאר החיילים שבמוצב הצליחו לאתר במוצב החשוך מזון, מכל פלסטיק ובו מים ומקלט רדיו. החיילים ניסו במספר הזדמנויות לצאת ממחבואם אולם ניתקלו בחיילים סוריים בחדר המוצב המרכזי וחזרו למחבואם. ב-15 באוקטובר, לאחר תשעה ימי הסתתרות, יצאו ממחבואם החיילים הישראלים ונלקחו בשבי הסורי.

במהלך כיבוש המוצב נהרגו 13 מחיילי צה"ל, ו-31 חיילים נפלו בשבי. עשרה חיילים הצליחו להיחלץ מהמוצב. בין השבויים היה סגן עמוס לוינברג, קצין בינה רשתית (קב"ר) ביחידה 848, שסיפק לשוביו מידע סודי רב על צה"ל בכלל ועל אמ"ן בפרט.

הניסיון הראשון לכיבוש החרמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הניסיון הישראלי הראשון לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים

ב-8 באוקטובר, בעקבות עדותם של שני חיילי גולני שהצליחו להיחלץ מהמוצב, התברר כי במוצב החרמון עדיין מצויים מספר חיילים נצורים. מח"ט גולני, אל"ם אמיר דרורי ביקש מהפיקוד לכבוש מחדש את ההר ולחלץ את החיילים. בקשתו אושרה ובבוקר אותו היום התארגנו שני כוחות שיתקפו את המוצב. הכוח מנה כ-150 לוחמים ובהם צוותים מסיירת גולני, כוח מגדוד 51 וכוח מגדוד 17. התכנון היה חפוז, לכוחות לא ניתן תדריך סדור ולא היה מודיעין בדבר גודל הכוח הסורי בהר.

הכוח נע בשני ראשים: האחד ממונע בזחל"מים, אליהם הצטרפו שני טנקים, על כביש האספלט שהיה צר ומפותל. הכוח השני נע רגלית על קו הרכס לגבעה 1614. הכוח הרכוב הגיע לרכבל התחתון ומצא את המקום נטוש ודגל ישראל מתנוסס בו. הכוח המשיך בנסיעתו במעלה ההר והגיעו לאזור המכונה "עיקול הטנק" שבו הניחו הסורים שרשרת מוקשים. הכוח הרכוב נאלץ לעצור לפני שרשרת המוקשים, אז נורתה לעברו אש חזקה מטווח קצר מן המארב. האש הסורית נורתה משלושה כוונים וכללה אש מנשק קל, מטולי אר פי ג'י ורימונים. עד מהרה היה מצבו של הכוח הרכוב קשה כאשר דרכו קדימה חסומה והוא מתקשה לסגת בכביש הצר כשתהום לצידו.

גם הכוח הרגלי העוקף נתקל במארב של חיילים סוריים שהיטיבו להתחפר ולהילחם, וכאשר הצליח להתגבר על המארב כבר נתן מח"ט גולני, דרורי, את הפקודה לסגת עקב מצבו הקשה של הכוח הממונע, שנזקק להתארגנות מחודשת. בסיום הקרב נהרגו 25 חיילים ובהם מפקד גדוד 17 של חטיבת גולני, סגן אלוף דובי דרור, ו־57 נפצעו.

מבצע קינוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע קינוח

בין 8 באוקטובר ל־21 באוקטובר לא בוצעו ניסיונות משמעותיים לכבוש מחדש את מוצב החרמון, אך נערכו פשיטות ופעולות ל"ריכוך" העמדה הסורית ופגיעה בכוחות המחזיקים במוצב. מטוסי חיל האוויר הפציצו את אזור המוצב מעת לעת והארטילריה של צה"ל הפגיזה אותו, אך אש הזו גרמה לפגיעות מעטות בסורים שהיו מחופרים היטב סביב המוצב.

המבצע לכיבוש החרמון החל ב-21 באוקטובר אחר הצהריים. לצורך המבצע הוקצו שני גדודי צנחנים במילואים מחטיבה 317 (הגדודים 471 ו-567), שני גדודים מחטיבת גולני (51 ו-17) כמו גם פלס"ר החטיבה, ושישה טנקים מחטיבה 188.

בשעות הצהריים החלה הטסת כוחות הצנחנים במסוקי יסעור אל מוצב החרמון הסורי. גדוד 471 כבש את מוצב הפיתולים לאחר קרב קצר והמשיך אל נ.ג. 2360, אותו תפס סמוך לחצות. גדוד הצנחנים השני, גדוד 567 המשיך אל עבר מוצב החרמון הסורי, ובסביבות השעה 03:00 מצא אותו ריק.

כוחות גולני נתקלו בהתנגדות רבה יותר בכיבוש המוצב הישראלי של החרמון. פלוגת הסיור של החטיבה הגיעה באיגוף ממערב ומצפון לכיוון הרכבל העליון, ולחמה בקרב קשה ברכבל התחתון וברכבל העליון. המ"פ נהרג וכוח הסיירת לא הצליח להתקדם. הכוח העיקרי בקרב היה גדוד 51, שהגיע רגלית ממסעדה והיה אמור להגיע לגבעה 1614, לעיקול הטנק ולרכס החרמון. בסביבות השעה שתיים בלילה החל הקרב.חיילי הצבא הסורי התחפרו בשוחות אישיות ובין הסלעים סביב למוצב החרמון ושברו באש מדויקת את התקפות צה"ל.

הקרב הפך להיות צמוד ולא מאורגן, ופגזי הסיוע הארטילרי נפלו קרוב לכוחות הישראלים ואפילו ביניהם. הקרב התדרדר לקרב אישי בין חיילי צה"ל לחיילים סוריים ללא יד מכוונת כמעט. מרכז הקרב היה סביב גבעה שסומנה במפות כגבעה מספר 16 עליה ומסביבה התנהל עיקר המאמץ. הגבעה הייתה היעד של פלוגה ג' בגדוד 51. כוחות אחרים אגפו את הגבעה ולחמו בשטח שבינה לבין המוצב. כוח של פלוגה ב' טעה בניווט ועלה לגבעה 24 במקום לעלות לגבעה 19. רק בבוקר הבין הקמב"ץ שהכוח נמצא על גבעה 24. מאוחר יותר שלח המג"ד את פלוגה א' לגבעה 17, שם פגשו אנשיה את לוחמי הקומנדו הסורי שהיו ערוכים בעשרים מחפורות דו רובאיות. באותה עת נפצע בגבעה 16 מפקד פלוגה ג', סרן יגאל פסו. כמו כן נפצע מפקד הפלוגה המסייעת, סרן מיקי מוסברג, ופלד, המג"ד, דיווח למח"ט כי הקרב הפך למורכב ומתנהל באיטיות.

לקראת הבוקר נפצעו מפקד החטיבה אל"ם אמיר דרורי ומפקד גדוד 51, סא"ל יהודה (יודק'ה) פלד, וקצין האג"ם החטיבתי, רס"ן יואב גולן, נטל את הפיקוד על החטיבה. למרות התנאים הקשים ותחושת הכאוס דבק גולן במשימה וביקש כוחות סיוע כדי להשלים את המהלך החטיבתי. לאחר שוידא כי אין עוד לוחמים בגבעה 17, שטח המפתח עליו התבצרו לוחמי הקומנדו הסורי, הפעיל גולן ארטילריה כבדה על הגבעה ועל מוצב החרמון.

בשלב זה הצטרף לקרב כוח העתודה מגדוד 17 בפיקוד דוד כץ, והגיע למתחם השוחות בגבעה 16. כץ אירגן את פינוי פצועי גדוד 51 אחורה, הורה לקצין האג"ם להפסיק את הארטיליה שפגעה בכוחותינו ופתח בהסתערות להשלמת כיבוש גבעה 16 וגבעה 17. השבירה של הסורים הייתה מיידית. חלק קטן מהם שהמשיך בלחימה חוסל על ידי לוחמי גדוד 17 שתוגבר בלוחמים נוספים מגדוד 51.

בשעה 09:00 בערך נכנסו כוחות גולני לחצר מוצב החרמון הישראלי, והניפו את דגל ישראל ודגל גולני על תורן המוצב. בשעה 1030 דיוח כץ: "תחנות כל העולם, החרמון בידי גולני". בקרב כיבוש החרמון נהרגו 55 חיילי צה"ל וכ-80 נפצעו.

חיל האוויר בחזית הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יכולת הפעולה של חיל האוויר הישראלי במרחב רמת הגולן הוגבלה מראשית המלחמה על ידי מערך הנ"מ שבנתה סוריה בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת יום כיפור. מערך זה כלל 25 סוללות של טילי קרקע-אוויר[33] ובצידן מספר רב של תותחים נ"מ בקטרים שונים, אשר יחד כיסו את גובהי הטיסה השונים בשמי הרמה.[34] למרות זאת תקפו מטוסי חיל האוויר מטרות בחזית הצפון החל מפרוץ המתקפה הסורית, בניסיון להעניק סיוע אווירי קרוב לכוחות הקרקע, ולבלום את התקדמות כוחות השריון הסוריים.

האלוף מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר לשעבר, הצטרף ב-6 באוקטובר לחבורת הפיקוד הקדמית של חיל האוויר במפקדת פיקוד הצפון, שימש כמפקד קדמי של החיל שם למשך חמשת הימים הבאים וניהל את הפעילות האווירית בחזית.

ביום הלחימה השני ניסה חיל האוויר לתקוף את מערך הנ"מ הסורי במסגרת מבצע דוגמן 5, במטרה ליצור לעצמו חופש פעולה בשמי הרמה. התקיפה, שבוצעה בנוהל קרב חפוז וללא הכנות מתאימות, נכשלה בהשגת יעדיה. סוללת טילים אחת הושמדה ואחרת נפגעה, בעוד חיל האוויר ספג אבדות כבדות: 6 מטוסים הופלו ו-10 נוספים ניזוקו. כתוצאה מכך נאלצו מטוסי חיל האוויר להמשיך לפעול באזור רמת הגולן תחת איום נ"מ למשך יתרת המלחמה.

ב-8 באוקטובר ביצע חיל האוויר שורת תקיפות נגד כוחות קרקע סוריים בדרום הרמה, כהכנה וכסיוע למתקפת הנגד הישראלית באזור זה, והתקיפות נמשכו גם למחרת. ב-9 באוקטובר תקף החיל כוחות סוריים ממזרח לקו הסגול, אשר התקדמו כדי לתקוף את חטיבה 7 בעמק הבכא. באותו יום תקף חיל האוויר את המטכ"ל הסורי בדמשק. בחמשת הימים הראשונים של המלחמה ביצע חיל האוויר 439 גיחות תקיפה ברמת הגולן, ואיבד 18 מטוסים.[35]

מיכלי מסוף הדלק בבניאס בוערים ב-11 באוקטובר 1973

ככל שהתקדמה המלחמה הצליח חיל האוויר להתגבר אט אט על סוללות הטילים הסוריות,דבר שאיפשר לו חופש פעולה רחב יותר בסיוע לכוחות הקרקע במובלעת הסורית. כמו כן ביצע חיל האוויר תקיפות עומק בסוריה כדי לפגוע בתשתיות ובמתקנים אסטרטגיים אחרים של הסורים. תקיפות אלה, כדוגמת הפצצת שדה התעופה אל מאזה ב-13 באוקטובר ותקיפת מתקני הדלק בצפון סוריה ב-23 באוקטובר, חייבו את הסורים להפנות חלק ממערך הנ"מ שלהם להגנה על העורף ובכך דוללה כמות סוללות הנ"מ בחזית.

המערכה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה הופעל חיל הים הישראלי בצורה התקפית. מיד עם פרוץ המלחמה נשלחו חמש ספינות טילים ישראליות אל נמל לטקיה כדי לתקוף את כלי השייט הסורים בנמליהם. בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר התחולל קרב לטקיה במהלכו הוטבעו חמש ספינות סוריות בלא אף פגיעה בספינות הישראליות. קרב זה היה גם קרב טילי ים-ים הראשון בהיסטוריה.

בלילה שבין 10 ל-11 באוקטובר יצאה שייטת ספינות הטילים להפגזת החוף הסורי. נמל לטקיה הותקף בשנית, כמו גם מסופי הדלק בנמל. בנוסף, הובערו מכלי הדלק בבניאס. גם הפעם לא הצליח חיל הים הסורי לפגוע בספינות הישראליות. בלילה הבא הופגז נמל טרטוס ומכלי הדלק בקרבתו. ספינה סורית אחת לפחות נפגעה בקרב וגם הפעם לא היו נפגעים בקרב חיל הים הישראלי.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוניטרה, לאחר נסיגת צה"ל ב-1974

ב-23 באוקטובר התקבלה במוצעת הביטחון של האו"ם החלטה 339 שנועדה להביא להפסקת אש בכל החזיתות. ב-24 באוקטובר נכנסה לתוקפה הפסקת האש בין ישראל לסוריה, כשצה"ל ממשיך להחזיק בשטח המובלעת שכבש.

בסופה של המלחמה ניצב צה"ל בתוך השטח הסורי, כשהוא כמעט בטווח תותחים לדמשק. היה זה ניצחון מרשים לצה"ל, לאחר הכשלון המודיעיני אשר גרם לו להיתפס בלתי מוכן עם פרוץ המלחמה. צבא סוריה אשר היה ערוך במלוא כוחו כדי לכבוש את רמת הגולן ואף להמשיך אל עבר הגליל ספג תבוסה נוספת מידי צה"ל, וללא עזרת חילות המשלוח הערביים ומשלוחי הנשק מברית המועצות, היה מתקשה לעצור את כוחות צה"ל המאיימים על דמשק.

למרות הניצחון, אבידות צה"ל בחזית זו היו כבדות. עד הפסקת האש נהרגו כ-800 חיילי צה"ל בקרבות מול הסורים, 2,900 נפצעו, וכ-60 חיילים נלקחו בשבי. מרבית הנפגעים נפגעו במהלך קרבות הבלימה הקשים בחמשת הימים הראשונים של המלחמה. אבידות הסורים מוערכות בכ-4,000 הרוגים, 10,000 פצועים וכמעט 400 שבויים. בנוסף, איבדו הסורים יותר מ-1,000 טנקים ויותר מ-130 מטוסים.

לאחר הפסקת האש החלה מלחמת ההתשה במובלעת הסורית שכללה תקריות וחילופי אש בין צה"ל לצבא הסורי באזור המובלעת. ב-31 במאי נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. בהסכם הוחלט על הפסקת אש בין הצדדים והחזרת השבויים, כמו גם על נסיגה של ישראל משטח המובלעת. בהתאם להסכם פינה צה"ל תוך שלושה שבועות את כל שטחי המובלעת ושיא החרמון וכן את העיר קונייטרה וסביבתה ושב אל קו הגבול שמלפני מלחמת יום הכיפורים. באמצע יוני 1974 הושלם הפינוי של כוחות צה"ל מהמובלעת.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברמת הגולן הוקמו עשרות אנדרטות לזכרם של הנופלים במלחמה.

האנדרטאות, חלקן מנציחות יחידות וחלקן אישיות, נמצאות קרוב לאזורי הלחימה עצמם, ומרביתן נמצאות בחלק המזרחי של רמת הגולן, לאורך הגבול וסמוך לכביש 98.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות אישיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לאוגדה השתייכה במקור חטיבת טנקים נוספת - חטיבה 217 - אך ב-6 באוקטובר היא נלקחה ממנה והועברה תחת פיקוד אוגדה 162 בחזית הדרום (שמשי (2007), עמ' 188).
  2. ^ אבירם ברקאי, על בלימה, עמ' 228.
  3. ^ שי לוי, ‏"אתה חייב לשלוח לפה כוח, עכשיו": האזינו להקלטת קשר מצמררת ממלחמת יום כיפור, באתר ‏mako‏‏, ‏21 ביולי 2013‏
  4. ^ ברקאי, עמ' 258.
  5. ^ אבירם ברקאי, על בלימה, עמ' 251-252.
  6. ^ ברקאי, עמ' 326-327.
  7. ^ ברקאי, עמ' 384-385.
  8. ^ אילן סהר, עד קצה היכולת - חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, עמ' 117-130.
  9. ^ ברקאי, עמ' 487-493.
  10. ^ ברקאי, עמ' 497-498.
  11. ^ סהר, עמ' 165.
  12. ^ בספר "הסורים על הגדרות" נוקב דני אשר במספר 100 (עמ' 224), בעוד אילן סהר נוקב במספר 118 טנקים.
  13. ^ דני אשר, "הסורים על הגדרות - פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, עמ' 224.
  14. ^ אורי אור, אלה האחים שלי, עמ' 174.
  15. ^ סהר, עמ' 183-204.
  16. ^ אשר, עמ' 215-216.
  17. ^ משה דיין, אבני דרך; אוטוביוגרפיה, הוצאת עידנים, ירושלים, 1976, עמוד 635.
  18. ^ סהר, עמ' 201-201
  19. ^ סהר, עמ' 219-223
  20. ^ אביחי בקרהכריזמה של ארבינקא האפור, באתר הארץ, 01/10/03.
  21. ^ סהר, עמ' 216.
  22. ^ שי לוי, ‏חשופים בצריח - סיפורו של אדיר שטרן, באתר ‏mako‏‏, ‏12 בספטמבר 2013‏
  23. ^ מירב ארלוזורובמירב ארלוזורוב חוזרת לקרב תל שאמס במלחמת יום הכיפורים, באתר הארץ, 27 במאי 2009
  24. ^ אשר, עמ' 236.
  25. ^ אשר, עמ' 247-248.
  26. ^ אשר, עמ' 248-249.
  27. ^ אשר, עמ' 250.
  28. ^ אשר, עמ' 250-251.
  29. ^ אשר, עמ' 252.
  30. ^ אשר, עמ' 252-253.
  31. ^ אשר, עמ' 254.
  32. ^ אשר, עמ' 256-259.
  33. ^ עוד 11 סוללות טילים נ"מ נפרסו באגן דמשק (אשר, עמ' 351.)
  34. ^ אשר, עמ' 351.
  35. ^ אשר, עמ' 357-359.