נותן טעם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נותן טעם
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר במדבר, פרק ו', פסוק ג'
משנה משנה, מסכת חולין, פרק ז', משנה ג'
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ו, עמוד ב' - צ"ז ע"ב
שולחן ערוך שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ח, סעיף א'-ב, סימן ק"ג

נותן טעם הוא מושג בהלכות איסור והיתר. נותן טעם הוא: מאכל אחד ש"נתן טעם" (כלומר שטעמו מורגש) במאכל אחר בעל דין הלכתי שונה (בדרך כלל איסור התערב בהיתר). נתינת טעם מתבצעת בדרך כלל על ידי עירוב שני המאכלים, אך תיתכן אף באופנים אחרים כפי שיבואר להלן.

עניינו בדרך כלל הוא בדין ביטול ברוב: כשמורגש הטעם של המאכל האסור באכילה על פי ההלכה, שהתערב במאכל כשר, משתנים דיני כלל "ביטול ברוב", מאחר שהטעם נשאר. כך למשל, אם התערב חלב בתבשיל בשר, וטעמו של החלב מורגש, אף על פי שהוא מהווה אחוז קטן מהתבשיל, בכל זאת הוא אסור מדין בשר בחלב.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הדין נלמד מן התורה בפסוק "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה",[1] שענינו הוא שאסור לנזיר לאכול אפילו מאכל שרק שרו בו הענבים ונתנו בו טעם.

הסבר ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל תערובת איסור והיתר, קיים חילוק ראשוני האם מדובר במאכל שהתערב במאכל בטעם שונה (מין בשאינו מינו), או במאכל שהתערב במאכל בטעם זהה (מין במינו):

מין במינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם מדובר במין שהתערב באותו מין, כך שלא ניתן לחוש את הטעם, נחלקו חכמים ורבי יהודה, לפי רבי יהודה, על מין במינו לא חל הכלל של ביטול ברוב, שכן הרוב יכול לבטל את המיעוט דווקא כאשר המיעוט ממין שונה וממילא הרוב ממעיט ומבטל את שמו וטעמו של האיסור. אך כאשר הוא מאותו מין אדרבה האיסור מחזקו,[2] אך חכמים סבורים כי מן התורה בתערובת מין במינו בטל המיעוט ברוב אף אם הרוב מרובה מהמיעוט רק בשיעור נמוך (ונחלקו הראשונים בכמה), שכן אין לחוש את טעמו הספיציפי של המיעוט האסור, אלא שחכמים תיקנו שיהיה בטל רק בשישים, שכן שיעור כזה במקרה שנתבטל באינו מינו מבטל את טעם האיסור כדלהלן, וממילא קבעו שיעור זה בתור כלל שבכל מקרה שלא ניתן לעמוד על הטעם ולבדוק אם טעמו נרגש בתערובת או לא יהא בטל בשישים.[3] אם לא ניתן לדעת מה היא הכמות שנשפכה, ולא ידוע אם יש בה שישים, התערובת מותרת (במקרים מסוימים), מכיוון שספקא דרבנן לקולא.[4]

מין בשאינו מינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכן, בדיקת ה"נותן טעם" משמשת בעיקר במין שהתערב באינו מינו. במקרה כזה, אם יש גוי, (שמותר לו לאכול מאכלי איסור מכל סוג שהוא וממילא ניתן לבצע על ידו את הבדיקה), ניתן לבחון את טעם התערובת על ידי טעימת הגוי, שיטעם את התערובת ויאמר האם נרגש בתערובת טעם החתיכה שהתערבה, אבל אסור שידע ששואלים אותו זאת כדי לסמוך עליו הלכתית.[5] גוי זה מוגדר בספרות ההלכתית קפילא. במקרה שאין גוי שניתן לבצע על ידו בדיקה זו, אם יש בסיר שישים כנגד האיסור, התערובת מותרת, שכן שיערו חז"ל שבכך בטל טעם האיסור, ברוב מוחלט של המקרים,[6]

כיום, לנוהגים על פי שיטת הרמ"א, אין סומכים כלל על טעימת גוי ודנים רק האם יש פי שישים או לא.

דין התערובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתערובת איסור בהיתר ישנם כמה חילוקים לעניין דין התערובת לאחר העירוב.

ביטול בשישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם נתבטל האיסור בשישים כפי המבואר למעלה, התערובת היא היתר גמור. נחלקו הפוסקים, אם מותר להחמיר ולא לאכלה למרות שנתבטל האיסור בשישים, או שהמחמיר כך נקרא אפיקורוס המזלזל בדברי חכמים.[7]

ביטול בפחות משישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם נתערב האיסור בהיתר בשיעור של פחות משישים, אך לא בצורה כזו, שריכוז האיסור בתערובת אינו גבוה, וגם אם אדם יאכל אותה, הוא בוודאי לא יאכל כזית שלם בזמן ששיעורו כזית בכדי אכילת פרס כדלהלן, האוכל מן התערובת עובר באיסור דאורייתא של חצי שיעור ואינו לוקה, מכיוון שאיסורי תורה נאמרו דווקא באכילת כזית בתוך כדי שיעור זמן של אכילת פרס.

דין זה נוהג דווקא במקרה של תערובת שאר איסורים, אך בתערובת של בשר בחלב כל כזית מן התערובת הוא איסור מלא והאוכל ממנו כזית לוקה ארבעים. (להסבר מורחב של העניין עיין חתיכה נעשית נבילה)

טעם כעיקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טעם כעיקר

אם נתערב האיסור בריכוז של אחד לשש או אחד לשמונה (שזהו שיעור כזית כדי אכילת פרס) הוא מוגדר עירוב חמור ולחלק מן הפוסקים אף אם יאכל רק כזית מן התערובת ילקה כאילו אכל כזית מן האיסור הנקי.

נותן טעם בכלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה, בזמנים עברו היו הכלים בולעים מעט מן המאכל המתבשל בהם, ולאחר מכן מפליטים את טעם המאכל הבלוע במאכל אחר שנתבשל בהם. בהתאם לכך, אם נתבשל איסור בכלי, אסור לבשל אחר כך דבר היתר בכלי זה עד שיגעילוהו, ואם כן בושל בו דבר היתר, הוא נאסר משום שבלע טעם דרך הכלי מדבר האסור.

גם כלים בזמנינו, שאינם בולעים מאומה או בליעתם אפסית, נשאר איסורם בהלכה כאילו בולעים הרבה כדי שלא לחלק בין כלי לכלי.[8]

הכמות לחישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם האיסור שהתבשל בכלי היה בנפח פחות מן גוף הכלי עצמו כשהוא ריקן, (אין זה קשור לכמות הקיבולת של הכלי. לדוגמה: אם הכלי נמדד על ידי כך ששיקעוהו בכלי גדול עם שנתות מדידה, והתברר שנפחו חצי ליטר, אף שהקיבולת הנה 10 ליטר, הכלי מחושב כבעל נפח עצמי של חצי ליטר. ואם בישלו בו איסור בפחות מחצי ליטר, אז - ) ההיתר המתבשל לאחר מכן יהא מותר בדיעבד רק אם הוא פי שישים מכל האיסור שהתבשל קודם. הסיבה לכך היא, שאין אנו יודעים כמה מן האיסור נבלע בכלי, ולכן אנו מתייחסים אליו כאילו כולו נבלע שם. לעומת זאת, אם האיסור הקודם היה בכמותו יותר מנפחו העצמי של הכלי, צריך ההיתר הבא לאחריו להיות פי שישים מכל כמות הכלי בלבד ולא כנגד כל האיסור. שהרי, וודאי שאין הכלי יכול לבלוע יותר מכמות נפחו.

לאחר פרק זמן שיבואר בהמשך הופכת הבליעה להיות נותן טעם לפגם כדלהלן.

נותן טעם לפגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף אם האיסור אכן נתן טעם בהיתר על פי הכללים שנתבארו למעלה, התערובת אסורה רק אם נתינת הטעם היא משביחה את טעם התערובת (נותן טעם לשבח – נטל"ש). ואילו במקרה שהיא פוגמתו (נותן טעם לפגם – נטל"פ), כלומר הטעם שהתווסף לא שיפר את טעמה של התערובת, התערובת מותרת באכילה.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הדין נלמד מן הפסוק " לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" שפירושו שבהמה שמתה ללא שתשחט באופן המתיר אותה לאכילה תינתן לגר תושב שמותר לו לאכול נבילות. ודרשו חכמים[9] נבילה הראויה לגר ( = שלא הרקיבה) קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר לא קרויה נבילה, כלומר שהאוכל איסור שאינו ראוי לאכילת אדם אינו עובר איסור ולא יענש על אכילה זו. ונחלקו הראשונים כיצד לומדים מדין זה האמור בנבילה שהסריחה ואינה ראויה כלל לאכילת אדם, לעניננו שעוסק בתערובת שאך פוגמת קצת את טעם התבשיל אך עדיין ראויה בהחלט לאכילה. דעת הרשב"א[10] שאכן מן הפסוק הנזכר לומדים רק לנבילה שהסריחה ממש, ותערובת הפוגמת נלמדת בדימוי מסברה. שאם התורה לא אסרה טעם פגום לגמרי של נבילה, כמו כן כאשר התורה אסרה תבשיל שנתערב בו טעם אסור, אסרתו רק אם הטעם האסור לא פגמו. לעומת זאת, דעת הר"ן היא,[11] שעניננו נלמד ישירות מדין נבילה. שהרי מהי סברת התורה להתיר נבילה המסרחת – משום שהאוכלה איננו נהנה כלל מאכילתו, ואם כן כאן זה ממש אותו דבר שאין כל הנאה מן האיסור שהרי לא הוסיף שום שבח לתערובת.

הבדלי גישות אלו יבואו לידי ביטוי בהלכה במקרה הבא: אם נפל לתוך קדרה המכילה מאכל כשר, איסור שפוגם בה מעט, אך בכמות מרובה יחסית (לא מרובה יותר מן ההיתר) כך שבעל הבית יעדיף שיהיה האיסור מעורב בקדירה אף על פי שקצת פוגם טעמה, משום שכך יש לו יותר כמות מן המאכל. - לפי הרשב"א גם כאן נאמר שמותר לאכול מדין נטל"פ שהרי האיסור לא נתן טעם מושבח ואם כן זה דומה לנבילה המסרחת, אך לפי הר"ן מאכל זה יהיה אסור משום שאף על פי שלא נהנה מטעמו של האיסור נהנה מעצם ריבויו ואם כן כיון שלא פגם לגמרי – לא דומה לנבילה המסרחת ולכן אסור.[12]

עוד דוגמאות בהן יחול הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשר אסור שנפל לקדרה ובה שמן או דבש הוא נטל"פ ומותר[13]
  • בשר או חלב ביין הוא נטל"פ ומותר[14]
  • עכבר עירוני ביין ושמן הוא נטל"פ. (להבדיל מעכבר מדברי שהוא נטל"ש)[15]
  • דברים המאוסים כנמלים זבובים ויתושים הוא נטל"פ.[16]
  • כלי בלוע שאינו בן יומו .(כדלהלן)

נותן טעם לפגם בכלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי שבלע טעם של איסור כפי הנכתב לעיל, ושהה כך עם בליעתו פרק זמן (כדלהלן), האיסור הבלוע נחשב נטל"פ ואם כי הכלי עדיין זקוק שיגעילוהו מדרבנן, אינו אוסר את המאכל שבושל בו.

נחלקו הראשונים מהי כמות הזמן בה הופך האיסור הבלוע לנטל"פ. לדעת רש"י[17] מספיק שישהה לילה כדי שיחשב לפגום, ולדעת שאר ראשונים וכן פסק בשלחן ערוך[18] רק אם שהה 24 שעות (בשיח ההלכתי – "מעת לעת") מאז הבישול האחרון בטמפרטורה שמתחת ליד סולדת נחשב הבלוע נטל"פ.

אם בושל בכלי דבר חריף אף לאחר "מעת לעת", יש מי שאומר[19] שהחריפות הופכת את הבליעה הפגומה לטעם לשבח והמאכל החריף יאסר.[20]

כיצד נותנים טעם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצינו בהלכה כמה אופנים בהם מאכל אסור נותן טעם בדבר היתר.

עירוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופן הפשוט ביותר הינו על ידי עירוב. כלומר אם היה מאכל של היתר נוזלי ונשפך לתוכו מאכל של איסור נוזלי, הרי אם זה בכמות שנתבארה לעיל, נתן בו את טעמו ואסרו.

חום[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופן השני הוא על ידי חום. כלומר, אם נפלה חתיכה אסורה לתוך מאכל היתר נוזלי (תבשיל עם רוטב), ומאכל ההיתר היה חם בשיעור שהיד סולדת בו ובכלי ראשון, הרי נתן מאכל האיסור טעם בהיתר ואסרו אם הוא במדה האמורה.

כבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופן שלישי הוא הנקרא כבישה. כלומר, אם חתיכת איסור שהתה בתוך מאכל היתר נוזלי משך זמן של 24 שעות, זה נקרא שהאיסור נכבש בהיתר, וישנו כלל הלכתי האומר "כבוש כמבושל", שאף אם הכל היה צונן, בכל אופן הכבישה מפליטה טעם מן האיסור להיתר ואוסרתו.

נותן טעם בר נותן טעם (נ"ט בר נ"ט)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאכל שנתן טעם במאכל אחר, אין בכח הטעם הבלוע להעביר שוב את הטעם למאכל שלישי. מקור לדין זה הוא דברי התלמוד בדבר דגים שנבלע בתוכם טעם בשר, לדעת שמואל אפשר לאכול את הדגים ביחד עם חלב[21], דברי שמואל נאמרו רק על טעם שאין בו איסור עצמי כמו בשר או חלב שכל אחד מהם הוא היתר, אבל אם נבלע במאכל טעם אסור לכל הדעות בכוח הטעם הבלוע לאסור מאכלים אחרים (עד שיתבטל בשישים). ישנם הבנות שונות בדברי הראשונים בהבנת דברי שמואל[22]. כמו כן ישנה מחלוקת מעשית אם היתרו נאמר אף לכתחילה[23] או רק בדיעבד[24].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נותן טעם בר נותן טעם; בתוך: אוצר עיונים, ש"ס מתיבתא, חולין, כרך ו, מערכה סד, עמ' קנה-קעו.
  • נותן טעם לפגם; בתוך: אוצר עיונים, ש"ס מתיבתא, חולין, כרך ו, מערכה סד, עמ' קעו-קפו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר במדבר, פרק ו', פסוק ג'
  2. ^ הר"ן במסכת נדררים נב א
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ז, עמוד א'
  4. ^ שפתי כהן סימן צ"ח ס"ק ו'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ז, עמוד ב', ונפסק להלכה בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ח, סעיף א'
  6. ^ נחלקו הראשונים האם "קפילא" זה שצריך אותו בנוסף ל"שישים" אך פחות משישים אינו נאמן, או כפי שכתוב למעלה, וזו השיטה המרכזית, שאם יש קפילא אין צורך בשישים.
  7. ^ בספר "פתחי תשובה" על שלחן ערוך יורה דעה הביא בזה מחלוקת בין ה"איסור והיתר" סוף כלל נז' שכתב שמותר לבין ספר "סולת למנחה" כלל עו' דין ח' שכתב בשם "תורת האשם" שאסור להחמיר.
  8. ^ שדי חמד מערכת הה"א הלכות הכשר כלים אות כא'
  9. ^ מסכת עבודה זרה דף סז' עמוד ב
  10. ^ תורת הבית הארוך סימן קט' סעיף ב'
  11. ^ מסכת עבודה זרה דף לב' עמוד ב
  12. ^ יורה דעה סימן ק"ג סעיף ב' - ג.
  13. ^ שלחן ארוך יורה דעה סימן קג' סעיף ד'. ועיין שם שלדעת הרמ"א רק במי דבש הבשר פוגם.
  14. ^ רמ"א שם.
  15. ^ שולחן ערוך יורה דעה סימן קד' סעיף א' ב' ועיינו שם שספק האם בשכר וחומץ זה בכל זאת נטל"ש או לא.
  16. ^ שם סעיף ג'. וספק בשכר וכו' כבהערה הקודמת.
  17. ^ כפי שהסבירו תוספות מסכת עבודה זרה דף עו' עמוד א'.
  18. ^ יורה דעה סימן קג' סעיף ה'
  19. ^ בשימוש מטבע הלשון "יש מי שאומר" נחלקו המפרשים דלדעת כף החיים השו"ע מסתייג מדעה זו. אולם לדעת יביע אומר [ח"ח סימן מ"ג אות ה] השו"ע פוסק דין זה לגבי שאר הדברים אבל לא לגבי בשר בחלב
  20. ^ שם סעיף ו'.
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"א, עמוד ב'
  22. ^ ראה בהרחבה בספר בית יוסף סימן צה
  23. ^ כך דעת הרב יוסף קארו, בהגהותיו בדק הבית על ספרו בית יוסף, וכדבריו פסק הרב עובדיה יוסף ראה בספר ילקוט יוסף סימן צב סעיף ו'
  24. ^ ספר שפתי כהן ועוד

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.