איסור אכילת תולעים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

איסור אכילת תולעים הוא מצוות לא תעשה מהתורה, אשר אוסרת אכילה של תולעים וחרקים (מלבד באופנים מסוימים). כיום ישנה מודעת לאיסור זה יותר מבעבר בירקות ובפירות שונים שבעבר הוחזקו כנקיים מחשש תולעים, וכיום מצויים ירקות רבים ושונים בגידול מיוחד על מנת למנוע את הימצאותם של החרקים.

באכילת חרקים מסוימים עלולים לעבור עד שבעה לאווים דאורייתא.

האיסור ומקורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגי השרצים האסורים ומנין הלוואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה מחולקים השרצים לשלושה סוגים, על כל אחד יש לאווים נפרדים:

שרץ הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל השרצים שהולכים על הארץ ואינם עפים ואינם חיים במים, האוכל מהם עובר על חמישה לאווים, מאחר בתורה נכתב שלושה לאווים לעובר ואוכל מהם, בצירוף עוד שני הלאווים שהוזכרו למעלה שנאמרו באופן כללי על כל סוגי השרצים:

  1. "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל" - (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"א)
  2. "כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ב)
  3. "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ד)

שרץ העוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל השרצים שמעופפים, האוכל מהם עובר על שישה לאווים. בתורה נכתוב לאו אחד על שרץ העוף, ויש להוסיף את הלוואים שנאמרו ב'שרץ הארץ' שהרי כל שרץ שמעופף הולך גם על הארץ, ובתוספת שני הלאווים שנאמרו באופן כללי הרי שישה לאווים:

  1. וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ"ג)

שרץ המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל השרצים שחיים במים, האוכל מהם עובר בארבעה לאווים, שני לאווים שנאמרו על שרץ העוף, ושני לאווים שנאמרו על כל השרצים באופן כללי:

  1. - "וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י')
  2. - "וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם" (ספר דברים, פרק י"ד, פסוק י')

איסורים כללים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד הלאווים שנאמרו בתורה על כל סוג שרץ בפני עצמו כדלעיל:, ישנם בתורה עוד שני לאווים הכתובים בספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ג, שנאמרו באופן כללי על כל השרצים:

  1. "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ
  2. וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם"

שיעור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהתורה אין לוקים באכילת איסור רק אם אכל שיעור כזית ממנו ככל איסורי אכילה שהם 'כזית', אמנם אף בפחות מכן אסור מהתורה מאחר שלהלכה נפסק כדעת רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מהתורה.

בריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בריה (הלכה)

בתועלת שלמה יש חיוב מלקות אף שאין בה שיעור כזית - מדין בריה, שפירושו הוא שמאחר והדבר 'שלם' יש לו חשיבות אף שאינו בשיעור האסור.

היתרים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השורץ על הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור שרצים נאמר דווקא בשרץ השורץ על הארץ, ולכן שרץ שנברא בתוך הפרי אין איסור מהתורה לאוכלו כל זמן שלא פירש מחוץ לפרי.

אינו נראה בעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעה הרווחת בין פוסקים היא שחרקים שאינם נראים בעין בראיה רגילה ('עין בריאה') אינם אסורים באכילה, אף שנראים באופן ברור באמצעי ראיה שונים, ודעתם מאחר שלא ניתנה תורה למאלכי השרת, ואין לאסור אלא רק מה שנראה לאדם בעיניו[1] אמנם אם נראים באור שמש או באופנים מסיומים בעין רגילה אסור, ויש שכתבו שאף אם בעיני אדם רגיל הדבר נראה כנקודה בלבד, אך לדעת מומחה הוא תולעת הדבר אסור[2].

מתעסק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מתעסק

יש שכתבו להתיר אכילת תולעים ושרצים במקרה שאין ידוע לאדם האוכל שעלולים להיות שם תולעים, וטעמם מאחר שאכילת התולעים במקרה כזה מותרת מדין מתעסק, שהרי האדם מתעסק באכילת היתר, ואינו מעלה על דעתו שבתוך כך הוא אוכל דברי איסור.

אך ישנם פוסקים שכתבו שאין להתיר מטעם מתעסק, מאחר שבמואר בתלמוד שדין מתעסק לא נאמר במקרה והאדם נהנה מאכילתו, וכפי שאמרו "המתעסק בחלבים ועריות חייב 'שכן נהנה'".

ביטול ברוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביטול ברוב

אף במקרה ויש רוב נגד השרצים ואפילו יש שישים כנגדם, מדרבנן אין בכך כדי להתיר את המאכל באכילה, מאחר שהשרץ הוא שלם, ואין ביטול מועיל לדבר שלם (בריה), אמנם מהתורה בכל אופן מועיל ביטול[3].

ריסוק וטחינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אין מבטלין איסור לכתחילה

דרך נוספת להכשיר לאכול פרי או ירק נגוע, הוא על ידי טחינת הפרי או הירק, דבר הגרום לכך שאף אם יש בו חרקים ושרצים, הם יתבטלו ברוב לאחר שכבר לא יהיו שלמים (בריה).

אמנם אם כוונתו בשביל לבטל את האיסור ולהתיר את התערובת באכילה, הדבר אסור משום ביטול איסור לכתחילה. אך יש שכתבו שאם אינו מתכוון על מנת לבטל את האיסור הדבר מותר[4].

חובת הבדיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיוב הבדיקה בכל מאכל, הוא לפי חשש הנגיעות הקיים בו:

  • מוחזק כנקי - ירק או פרי שמוחזק כנקי, ורק לעיתים רחוקות מאד נמצא בו נגיעות של חרקים ושרצים, אין כלל חיוב לבודקו.
  • מיעוט שאינו מצוי - פרי או ירק שיש בו לעיתים רחוקות נגיעות של חרקים, אין בו חובת בדיקה או מכל מקום ראוי לבודקו במבט כללי, או בבדיקה מדגמית.
  • מיעוט המצוי - ירק או פרי שידוע שיש בו נגיעות אפילו היא נגיעות מועטת אך מצויה ('מיעוט המצוי') חל עליו חובת בדיקה, ואין לאוכלו בלא בדיקה. אמנם בדיעבד אם לא בדקו קודם שנתבשל וכעת אי אפשר לבודקו המאכל מותר באכילה.
  • מוחזק כנגוע - מאכלים שמחוזקים ברוב הפעמים שיש בהם נגיעות של חרקים או תולעים, חייב בבדיקה קודם האכילה, ואף בדיעבד אם נתבשל בלא בדיקה, המאכל נאסר באכילה.

ירקות ללא חרקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירקות ללא חרקים

הפולמוס בעניין תולעי ה'אניסאקיס'[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשולחן ערוך[5] נפסק להלכה, שטפילים – תולעים האסורים באכילה הם רק אלו הנמצאים על עור הדג, או בבטנו או על אחד מאיבריו הפנימיים, והטעם הוא כיון שמקורם הוא מחוץ לדג, חל עליהם איסור שרץ המים. אך במקרה והטפילים - תולעים נמצאו בתוך בשר הדג עצמו הרי הם מותרים באכילה.[6] והטעם שתולעים אלו מותרות הוא כפי המובא בתלמוד[7] "דמינייהו קגבלי", כלומר כיון שתולעים אל נוצרו בתוך בשר הדג, ולא באו מבחוץ וממילא אינם נחשבים 'שרץ המים', מאחר שלא שרצו מעולם במים.

האוסרים והמתירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תש"ע התעורר פולמוס גדול בעקבות תולעים מסוג 'אניסאקיס', שנמצאו במעי הדגים באיברים הפנימיים ובדפנות הבטן בזנים מסיומים של דגים, כגון הרינג וסלמון מסוימים. הפוסקים נחלקו האם אפשר להתיר תולעים אלה באכילה, או שמא יש לאוסרם ככל השרצים.

טעם האוסרים את אותן תולעים באכילה הוא מאחר שלפי דעות החוקרים,תולעי 'האניסאקיס' באים מבחוץ, ואינם נוצרים בבטן הדג[8].

יש שרצו להתיר תועלת זו, ודעתם שבזמן שהתולעת נכנסת לבשר הדג היא קטנה ביותר עד שאינה נראית בעין, וממילא אינה נחשבת באותו זמן כתולעת השורצת 'על הארץ', ונחשב כאילו תחילת שריצתה היא במים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בין המתירים הם תפארת ישראל מסכת עבודה זרה ב ו, בועז ג. חכמת אדם כלל לח בבינת אדם מט. ערוך השלחן סימן לו. שו"ת שואל ונשאל (חלק ה יו"ד סד). שו"ת אגר"מ (יורה דעה, חלק ב', קמו.
  2. ^ דעת הרב שלמה זלמן אוירבך הובא בידיעון הלכות שדה 51.
  3. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק', סעיף א'
  4. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פ"ד, סעיף י"ג, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"א, סעיף ו'.
  5. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פ"ד, סעיף ט"ז.
  6. ^ כך היא דעת רוב הראשונים, אמנם דעת הרמב"ם לאסור גם אותם
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס"ז, עמוד ב'.
  8. ^ הרב רווח בתשובה לביאור דעתו