יולי כהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יולי כהן
Yulie Cohen.jpg
לידה 5 ביולי 1956 (בת 63)
תל אביב
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע היסטוריונית, מפיקת קולנוע עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מתוך הסרט "המחבל שלי"
מתוך הסרט "ציון, אדמתי"
מתוך הסרט "האח שלי"
מתוך הסרט "My Israel"

יולי כהן (לשעבר כהן–גרשטל) (נולדה ב-5 ביולי 1956) היא מפיקה ובמאית תיעודית ישראלית.

קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היא דור שישי בארץ מצד אביה, נצר למשפחת שלוש שעלתה לארץ ישראל ממרוקו והתיישבה ביפו. לימים היו ממקימי נווה צדק והיו בין 66 המשפחות שהקימו את תל אביב. אביה, מיקי כהן, הוא מהנדס מכונות חקלאיות ועבד במשרד החקלאות באמצע שנות החמישים; לימים כיהן כמנכ"ל מספנות ישראל והקים את בית הפלמ"ח. אמה, תמי כהן, היא חברת מחסום Watch.

יולי כהן נולדה וגדלה בצהלה, לה אחות גדולה ממנה ואח צעיר ממנה. למדה בבית ספר יסודי צהלה ובתיכון חדש תל אביב. בצה"ל שירתה כקצינת ח"ן-חינוך ות"ש בחיל האוויר (1974 – 1977).

היא למדה לתואר ראשון בספרות עברית ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית וכעבור שנה עברה לאוניברסיטת תל אביב, בה השלימה תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה (1982). בתום לימודיה שבה לצה"ל ושירתה בקבע במלחמת לבנון הראשונה. הייתה מנהלת קשרי חוץ לעיתונות בדרגת סרן בחיל האוויר.

היא עברה לארצות הברית להמשיך את לימודיה והתגוררה במשך חמש שנים בניו יורק. התחילה בברוקלין אקדמי, ניו יורק וסיימה תואר שני בתקשורת בהצטיינות במכון הטכנולוגי של ניו יורק (1985). בתקופת לימודיה עבדה במש"ן (משלחת משרד הביטחון בניו יורק).

בהמלצת בן-זוגה דאז ואחר-כך בעלה ואב בנותיה צ'יקו גרשטל החלה לעבוד בקולנוע בניו יורק. היא עבדה בקולנוע העצמאי בניו יורק ובלוס אנג'לס (1984 – 1988). עבודתה הראשונה הייתה כנהגת. היא עבדה בניהול תסריט בלוס אנג'לס בסרט עצמאי עם הבמאי פול ויליאמס והשחקנית קארן בלאק. בניו יורק עבדה עם המפיק הישראלי יורם מנדל כמנהלת תסריט ואחר-כך כמנהלת פוסט פרודקשן ומנהלת משרד בסרט The Big Blue בבימויו של אנדרו וורן. עבדה עם הבמאי ההונגרי פיטר גוטאר (Péter Gothár). עבדה גם בסרט תיעודי אודות פול ניומן.

בראשית 1988 משנכנסה להיריון עם בתה הבכורה סתיו, החליטו היא ובעלה להקים משפחה, והם שבו לישראל. במשך שנתיים הנחתה קורס פרויקט סיום בוידאו בחוג לצילום, שנה ד', ויצו חיפה (1991-1988). עבדה כעוזרת במאי של אברהם הפנר על סרטו "מה קרה?". בקיץ 1988 נולדה בתה הבכורה סתיו גרשטל וב-1990 נולדה בתה השנייה סהר גרשטל. ב-1991 הצטרפה כמפיקה בפועל לאחת הקבוצות שהגישו מכרז לקבלת זיכיון להפעלת ערוץ 2 אשר לא זכתה.

ב-1993 נהפכה כהן (אז, כהן-גרשטל) ליוצרת סרטים עצמאית. הסדרה הראשונה שיזמה והפיקה עבור הרשות השנייה – "עיניים שלי", הייתה בת שלושים פרקים של חמש דקות כל אחד על תחביבי ילדים מרחבי הארץ בצילום ובימוי איבון מיקלוש ואשר שודרה בחמש דקות לחמש בערוץ 2. הסרט התיעודי הראשון אותו הפיקה היה במסגרת "מקום קטן" בערוץ 2, בבימויה של איבון מיקלוש, אודות המושב "פטיש" בנגב. בשנים 1993 – 1995 הפיקה חמישה סרטים תיעודיים נוספים בני חצי שעה עבור הרשות השנייה בבימוי מיקלוש, אורי רוזנווקס, יהלי ברגמן ואחד בבימויה (לראשונה): "חמדת ימים". הסרט "חמדת ימים" בבימויה הוא על שמו של המקום בהר מירון בו חיה משפחת תוויאור המוזיקלית העורכת במקום קונצרטים.

ב-1995 הצטרפה לקבוצת העיתונאים למכרז על רדיו תל אביב (102FM) וזכתה, ביחד עם ראודור בנזימן, ארז טל ורפי רשף. בנזימן היה המנכ"ל וכהן (אז, כהן-גרשטל) הסמנכ"ל. כעבור שלוש שנים, ב-1998, מכרה את מניותיה ברדיו ועזבה. באותה שנה הייתה מפיקה שותפה של "קרקס פלשתינה", זוכה האוסקר הישראלי לסרט העלילתי בבימוי אייל חלפון והפקת מרק רוזנבאום.

ב-1999 ביימה והפיקה את הסרט התיעודי "כלוב זהב" (30 דק'), בהשתתפות עיתונאי הארץ גדעון לוי, עבור "שבת סלאם" של הרשות השנייה. הסרט מספר על גולה פלסטיני בהולנד, שהיה עציר מנהלי בישראל, אחרי שהואשם בחברות בחזית העממית לשחרור פלסטין וישראל הגלתה אותו. בשנת 2000 נבחרה לכהן בתפקיד יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטרים. בשנים 2000 – 2001 הייתה מפיקה שותפה לסרטים "רמלה" (דוקומנטרי, 60 דק', ערוץ 2) ו"מכתב לילדים" (דוקומנטרי, 60 דק', ערוץ 8) של הבמאית מיכל אביעד.

ב-1999 כהן (אז, כהן-גרשטל) התחילה לעבוד על הסרט "המחבל שלי", בן 60 דקות, שהקרנת הבכורה שלו נערכה ב-2002. זהו הראשון בטרילוגיה של שלושה סרטים. הסרט מתאר את מסע הפיוס שלה עם פאהד מיהי, האיש שירה עליה בלונדון בקיץ 1978, בזמן לימודי התואר הראשון באוניברסיטה העברית כאשר עבדה כדיילת באל על ונפצעה קל בפיגוע של החזית העממית לשחרור פלסטין. במהלך הסרט עוזרת לו להשתחרר מהכלא כאקט פוליטי. הסרט, זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל ירושלים, היה מועמד לפרס Silver Wolf בפסטיבל אידפא (2002), זכה לציון לשבח של Provincia di Cuneo באיטליה (2003) ופרס אירופי Ilaria Alpi Journalistic Television‏ (2004). הסרט. הוקרן במעל מאה פסטיבלי קולנוע ברחבי העולם, שודר במעל לעשרים מדינות, תורגם לעשרים שפות והוזמן יחד איתה לסבב הרצאות באוניברסיטאות הרווארד, ברקלי, מיין שיקגו, ועוד המחבל שלי מוצג בתצוגת האון-ליין של המוזיאון הבינלאומי לנשים בסן פרנסיסקו. [1]

סרטה הבא "ציון, אדמתי" (60 דק', 2004), השני בטרילוגיה. הסרט הוא מסע אישי בישראל באמצעות שלוש משפחות: הוריה הפלמ"חניקים – דור תש"ח - ובנותיה, שולה גולני – ניצולת שואה, בנה ההיסטוריוןמוטי גולני ורותי גיליס החיה בכרמי צור. הסרט יצא לאור בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות, הוקרן בעשרות פסטיבלי קולנוע ברחבי העולם ושודר במעל לעשר מדינות. ירון לונדון אמר על הסרט:

"זהו סרט שראוי מאד לראות אותו ולשאול בעקבותיו שאלות קשות...סצנות רבות חזקות מאד...סרט על האכזריות של הציונות". [2]

"האח שלי" (60 דק',2007), השלישי בטרילוגיה הוא מסע פיוס וניסיון להתקרב אל אחיה שחזר בתשובה בשנות השמונים וחי בבני ברק כיהודי חרדי עם ששת ילדיו ונכדיו ואין בינם קשר. הסרט זכה למענק פיתוח מקרן יהושע רבינוביץ, מומן על ידי רשת (ערוץ 2) ושם גם שודר ברייטינג גבוה. השתתף בתחרות פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, הוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ ובכמה מדינות נוספות.

בשלהי 2007 פנה אל כהן גרשטל התומך העיקרי שלה בטרילוגיה, ניק פרייזר מהBBC והציע לה לעשות סרט אחד ארוך משלושת הסרטים בשם My Israel. היא עשתה סרט חדש מחומרי הגלם של שלושת הסרטים, כולל מעט צילומים חדשים והסרט נקרא "ישראל שלי". הוזמן לשידור ב-14 במאי 2008 בבי.בי.סי לכבוד 60 למדינת ישראל שם זכה לביקורות נלהבות, קיבל תמיכה מקרן גשר לקולנוע רב תרבותי ושודר עשרות פעמים במשך חמש שנים בyes דוקו.

בקיץ 2009 – יצרה את הוידאו ארט "ביבליוגרפיה" במסגרת תערוכה קבוצתית של ענבל במרכז סוזן דלל, בעזרתו של האמן יונתן ויניצקי. העבודה עוסקת בסבא-רבא שלה, יוסף אליהו שלוש.

היום (2015) מביימת ומפיקה סרט דוקומנטרי על דני קרוון.

ב-2005 זכתה בפרס אמנות הקולנוע בפסטיבל הקולנוע בירושלים; מלגת התפנות לשנה מטעם משרד החינוך.

בשנים 2000 – 2001 למדה באוניברסיטה העברית בירושלים, המכון למחקר ע"ש טרומן למען קידום השלום ומכון ון ליר בירושלים, קורס שנתי בהיקף 62 שעות אקדמיות, הפלסטינים במאה העשרים. בשנים 2005 - 2007 למדה בקולות, בית מדרש פלורליסטי. בשנים 2006 – 2010 למדה בעלמא בית לתרבות עברית.

בשנים 1999 – 2008 הייתה חברה בפורום היוצרים הדוקומנטרים וכיהנה במשך שלוש שנים כיו"ר שלו (2003-2000). החל משנת 2007 ועד היום היא חברה באיגוד הבמאים.

בשנים 2009 – 2013 הייתה במאית מלווה בקורס רב מחלקתי: דוקומנטרי אישי בבית הספר לאמנות בצלאל לצד האנתרופולוגית ד"ר יונה וייץ והצלם מיקי קרצמן. בשנים 2011–2013 – הנחתה שני קורסים שנתיים של שנה ג': סדנת בימוי וקורס ייזום ופיתוח פרויקטים – סדנת הפקה מרכזית, במחלקה לקולנוע, במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה. בשנים 2018-2013 הנחתה סדנה ליצירת סרט דוקומנטרי אישי קצר במסגרת לימודי ה"וידאותרפיה" בבית הספר לקולנוע מעלה. בשנים 2018-2013 לימדה קורס יסודות וסדנה יוצרת בשם "מה הסיפור שלי" בלימודי חוץ: מכינה לאדריכלות, עיצוב ואמנות, בבצלאל. [3] מאז 2014 ועד היום (2018) מלמדת קורס "מי אני?" במכינה לחברה הערבית במסגרת הדקנאט של בצלאל, אקדמיה לעיצוב ואמנות, ירושלים. החל מ–2018, במאית מלווה פרו-סמינריון "מי סטורי" של ד"ר יונה וייץ בבצלאל, אקדמיה לעיצוב ואמנות, ירושלים וב–2018 החלה ללמד את הקורס "דוקומנטציה אישית" בלימודי התואר השני של תקשורת חזותית בבצלאל, אקדמיה לעיצוב ואמנות, ירושלים.

מאז אפריל 2009 היא בעלת בלוג באתר "רשימות". [4]

ב-2004 התגרשה מאב בנותיה, משה (צ'יקו) גרשטל. ב-2006 פגשה את בן זוגה (אדם פרימן, ד"ר), פסיכותרפיסט במקצועו ומאז 2011 הם מתגוררים ביפו.

פרסומים על הסרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lieblich, Amia. Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies & Gender, Issues - Number 8, Fall 5765/2004, pp. 281-282 Indiana University Press.
  • Dietmar Regensburger/ Gerrhard Larcher (Hg.), Paradise now!?, Schuren 2009.
  • Kronish, Amy. Personalizing the National Lilith Magazine: independent, Jewish & frankly feminist. USA, Dec., 2010.

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • .My Terrorist, International Museum of Women, Women, Power and Politics, online exhibition, 2006

יצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1996, חמדת ימים, סרט תיעודי (30 דק' ערוץ 2), בימוי והפקה עבור "מקום קטן" של הרשות השנייה.
  • 1999, כלוב זהב, סרט תיעודי, (30 דק' ערוץ 2), בהשתתפות עיתונאי "הארץ" גדעון לוי, עבור "שבת סלאם" של הרשות השנייה. מפיקה ובמאית.
  • 2000 - 2008, בימוי והפקת טרילוגיית סרטים תיעודיים אישים ואחד מסכם, בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב וקרן גשר לקולנוע, עבור ערוץ 8, ערוץ 2 וyes דוקו בקו-פרודוקציות בינלאומיות עם הBBC‏, ARTE/ZDF, 2TV דנמרק, YLE פינלנד, VRT בלגיה ועוד. ארבעת הסרטים נרכשו לשימוש בעשרות אוניברסיטאות ברחבי העולם. משנת 2002 ועד היום, ארבעת הסרטים מוזמנים להקרנות, בנוכחות היוצרת, בעשרות אוניברסיטאות, קהילות ומוסדות בארץ ובחו"ל וניתנים להשאלה ורכישה בספריית האוזן השלישית. להלן הפירוט:
  • המחבל שלי (60 דק', 2002), זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע ירושלים, מועמד לפרס Silver Wolf בפסטיבל אידפא (2002), ציון לשבח של Provincia di Cuneo באיטליה (2003) ופרס אירופי Ilaria Alpi Journalistic Television‏ (2004). הוקרן במעל 100 פסטיבלים לקולנוע ברחבי העולם, שודר בעשרים מדינות ותורגם ל-20 שפות.
  • 13.12.03, וידאו ארט עם יונתן ויניצקי, 5:36 דק', פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים 2004.
  • ציון, אדמתי (60 דק', 2004), יצא לאור בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות, הוקרן בעשרות פסטיבלי קולנוע ברחבי העולם ושודר במעל לעשר מדינות.
  • האח שלי (60 דק', 2007), זכה למענק פיתוח מקרן יהושע רבינוביץ', השתתף בתחרות פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, שודר בערוץ 2 (רשת), הוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ ובכמה מדינות נוספות.
  • ישראל שלי (80 דק',2008), מסכם את סרטי הטרילוגיה, הוזמן לשידור ב-4 במאי 2008 בבי.בי.סי לכבוד 60 למדינת ישראל שם זכה לביקורות נלהבות, קיבל תמיכה מקרן גשר לקולנוע רב תרבותי ומשודר מאז ועד היום בyes דוקו.
  • דעי לאן את הולכת, פורטרט עצמי, וידאו ארט 4 דק', דוקאביב 2014.
  • מקדש מעט של אהבתנו (30 דק') 2014. במסגרת התערוכה חמישים שנה לאנדרטת חטיבת הנגב, חמישים שנה לפיסול הסביבתי של דני קרוון אוצרת: עדי אנגלמן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]