מוסא כאט'ם אל-חוסייני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוסא כאט'ם (באשה) אל-חוסייני
מוסא אל-חוסייני שני מימין למופתי (במרכז) בעצרת בשנת 1929

מוסא כּאט'ם (באשה) אל-חוסייניערבית: موسى كاظم الحسيني, 1853 - 27 במרץ 1934) היה פוליטיקאי פלסטיני, מנהיגה הראשון של התנועה הלאומית הפלסטינית,[1] מ-1920 ועד מותו.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני, בן למשפחת חוסייני, היה בנו של סלים אל-חוסייני שכיהן כראש עיריית ירושלים בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19. אחיו חוסיין אל-חוסייני שימש כראש העיר לפניו. הוא למד בבית הספר היסודי הדתי בירושלים, והתקבל ללימודים בבית הספר למנהל באיסטנבול. הוא היה הבוגר השלישי מכל העולם הערבי של מוסד זה שהכשיר מושלים ופקידים בכירים לאימפריה העות'מאנית. את הקריירה המנהלית החל במשרד הבריאות בירושלים ואחר כך כקאימקאם של יפו, תפקיד אליו התמנה לפני שמלאו לו 30. בהמשך שירת כמושל בצפת ואחר כך בשורה של מחוזות בתימן, באנטוליה, בחורן ובעיראק[2]. ערב מלחמת העולם הראשונה פרש ממשרתו. במרץ 1918 לאחר מות אחיו, מינו אותו הבריטים לראש עיריית ירושלים.

באוקטובר 1919 נפגש לשיחת היכרות עם מנחם אוסישקין, שהחליף את חיים ויצמן בראש ועד הצירים והגיע לארץ ישראל. השיחה הייתה עוקצנית ונערכה בעזרת מתורגמן: אוסישקין דיבר עברית ואל-חוסייני ערבית.[3]

ב-4 באפריל 1920 נערכו בירושלים חגיגות נבי מוסא. בשעות הבוקר נאם אל-חוסייני מעל מרפסת העירייה מול כ-70 אלף איש שהתקהלו ברחבת העירייה. הקהל צעק "עצמאות עצמאות" ושר "פלסטין ארצנו - היהודים כלבינו". מתוך התקהלות זו פרצו מאורעות תר"פ בעיר.[3] באותו חודש הדיחו הבריטים את אל-חוסייני מתפקיד ראש העירייה, על חלקו בהסתה שהביאה למאורעות והוא הוחלף בידי ראע'ב נשאשיבי איש משפחת נשאשיבי, יריבתם של החוסיינים.

באוגוסט 1920, בהתייחסו לגירוש ממשלת פייסל מהממלכה הערבית של סוריה על ידי הצרפתים בחודש יולי, ולראיית פלסטין כחלקה הדרומי של "סוריה גדולה" עצמאית, אמר אל-חוסייני לחבריו בתנועה הלאומית: "עכשיו, אחרי האירועים האחרונים בדמשק, עלינו להנהיג שינוי יסודי בתוכניותינו פה. [רעיון] סוריה הדרומית אינו קיים יותר. אנחנו צריכים להגן על פלסטין".[4]

אל-חוסייני עמד בראש הוועד הפועל הערבי ובראש האגודות המוסלמיות-נוצריות ושימש כנשיא חמישה קונגרסים ערביים-פלסטיניים שהתקיימו בתקופת המנדט. אל-חוסייני עלה לגדולה בקונגרס הערבי-פלסטיני השלישי שנערך בחיפה בדצמבר 1920. בקונגרס זה נבחר לנשיא הקונגרס והועד הפועל הערבי, תפקיד בו נשא עד מותו.

מוסא כאט'ם אל-חוסייני נחשב במשך שנים רבות ל"ראש המשפחה"[5] והיה פעיל עד למותו בתנועה הלאומית הפלסטינית. הוא השתתף בנסיעות רבות ברחבי העולם במסגרת משלחות פלסטיניות[6]. הוא עמד בראש משלחת למצרים במרץ 1921 כדי לפגוש את צ'רציל.[7] מיד לאחר ביקורו במצרים, ביקר צ'רצ'יל בארץ באותו חודש, אז נועדה איתו משלחת בראשות אל-חוסייני, שתקף את הציונות, את הצהרת בלפור, את הרברט סמואל ואת היהודים בכלל: "היהודים היו והינם בין הפעילים ביותר בהשחתת ארצות רבות... התפוררותה של רוסיה, כידוע היטב, הייתה כולה או רובה מעשה ידי היהודים, ואותם אפשר להאשים בחלק ניכר של תבוסת גרמניה ואוסטריה".[4]

הוא עמד בראשן של ארבע משלחות ללונדון לקידום הסוגיה הערבית-פלסטינית בבריטניה. המשלחת הראשונה יצאה לדרכה בקיץ 1921 והאחרונה ב-1930:

  • המשלחת הראשונה, שעל שיגורה והרכבה החליטה הוועידה הפלסטינית הרביעית שהתכנסה במאי 1921 בירושלים, עברה דרך מצרים[8] וביקרה גם במושב חבר הלאומים בז'נבה בניסיון למנוע אישור המנדט הבריטי בא"י אלא שבשלב זה מדיניות הבדלנות האמריקנית חיזקה את כוחן של בריטניה וצרפת כך שלא ניתן היה עוד להשפיע על המדיניות הבריטית באמצעות דיפלומטיה מעין זו. בבריטניה ניסה מוסא כאט'ם להידבר עם פקידי משרד המושבות שלא גילו נכונות למשא ומתן בסוגיית המנדט והצהרת בלפור[9].
  • המשלחת השנייה שיצאה ב-1922 ביקרה באנקרה ואחר כך בלוזאן וקיוותה לגייס תמיכה טורקית בהשמטת הצהרת בלפור מהסכם לוזאן שפרטיו נדונו אז בעקבות הישגי מלחמת העצמאות הטורקית, למרות שהשיגה הצהרות אוהדות ממשלת טורקיה נכשלה המשלחת בניסיונה להשפיע על ההסכם עצמו.
  • המשלחת השלישית שחזרה באוגוסט 1925 נחלה אף היא כישלון אך מוסא כאט'ם הצליח לשכנע את ועידת הקונגרס הערבי-פלסטיני החמישי כי ניתן לקוות להישגים מול הבריטים באמצעים דיפלומטים.
  • משלחת רביעית יצאה ללונדון וז'נבה בתחילת 1930[10]. המשלחת הביעה התנגדות לעליית יהודים ומכירת קרקעות ליהודים. כן הובעה התנגדות למתן זיכיון לפתיחת מפעל האשלג בים המלח ולהקמת ועדת החקירה לגבי הכותל המערבי, שלטענתו הוא מוסלמי בלבד ואינו נושא לשלטונות המנדט. בשובו אמר שלא כל בקשות המשלחת נדחו בידי הבריטים וכי יש לבחון את הספר הלבן ואת החוקה המוצעת על ידי הבריטים, לפני קביעת עמדה[11].

בתחילת 1930 אירעה התנגשות בין מוסא כאט'ם ובין המופתי של ירושלים וקרוב משפחתו, חאג' אמין אל-חוסייני, כאשר בחר הוועד הפועל ב-5 בינואר את אמין לנשיא המשלחת ללונדון באותה שנה. מוסא כאט'ם התפטר בתגובה מהוועד הפועל הערבי, מה שהביא להתכנסות נוספת של הוועד ולהתפטרותו של אמין מנשיאות המשלחת לטובת בחירת מוסא כאט'ם לתפקיד. מוסא כאט'ם כעס על הנסיון לפגוע במנהיגותו על ידי "המופתי ואנשיו שרצו לחסלני ושנכשלו משום שבני העם עמדו לימיני".[12] בתחילת שנות ה-30 יחסיו של מוסא כאט'ם עם אמין התערערו עוד יותר, לאחר שהאשים נשיא הוועד הפועל את המופתי במעילה בכספי המשפחה ובחלוקתם למקורביו.[13] קשריו של מוסא-כאט'ם עם הנשאשיבים התהדקו גם בשל מתינותם המדינית. חזית זו של נשיא הוועד הפועל עם הנשאשיבים הביאה לביקורת חריפה מצד המחנה של המופתי ובטאונו על הוועד הפועל בשנים 1930 ו-1931. מוסא-כאט'ם הבין כי ההתקפות הללו מכוונות כלפיו ואיים בתגובה כי אם הן לא תיפסקנה, הוא יצטרף בגלוי אל האופוזיציה הנשאשיבית. בכנס הארצי של הוועד הפועל בפברואר 1933, תמך מוסא-כאט'ם בתביעת בנשאשיבים לפיקוח ממשלתי הדוק יותר על כספי האוקאף ובתי הדין השרעיים ושלילת סמכותו המוחלטת של המופתי בתחומים הללו.[12]

אל-חוסייני נזכר ברשימה שנערכה בתנועה הציונית ב-5 בינואר 1937, הכוללת עשרות נכבדים ערבים שמכרו קרקעות ליהודים.[14] הוא מכר ליהודים אדמות באזור מוצא וקריית ענבים.[15]

ב-27 באוקטובר 1933 עמד אל-חוסייני בראש הפגנת מחאה בלתי חוקית שהתקיימה ביפו נגד מדיניות הממשלה הבריטית. כ-10,000 מפגינים התכנסו באותו יום במסגד המחמודיה ויצאו ממנו בשני ראשים, כשבראש אחד הראשים אל-חוסייני הישיש. כשהגיעו לרחבת מרכז העיר התפתח עימות אלים עם כוחות המשטרה והצבא שהתארגנו במקום. כתוצאה מאש המשטרה נהרגו בהפגנה 26 מפגינים ושוטר אחד. הופצו שמועות שכאט'ם עצמו נפצע, ולבקשת מושל ירושלים הכחיש אל-חוסייני את השמועות[16].

מוסא כאט'ם אל-חוסייני מוכה בידי שוטר בריטי בהפגנה ביפו, 27 באוקטובר 1933

בנובמבר 1933 חלה אל-חוסייני[17] והוא נפטר ממחלתו במרץ 1934. הוא נקבר על הר הבית לצד חוסיין בן עלי,[18] באחוזת קבר בדאר אל-ח'טיב, מאחורי החומה המערבית של החרם א-שריף (מצפון לרחבת התפילה של הכותל המערבי), שם נקברו גם בנו, עבד אל-קאדר אל-חוסייני,[19] ונכדו, פייסל חוסייני. היו שטענו שהוא נפטר בגלל פציעתו בהפגנה ביפו.

עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל חוסייני נחשב לגורם מתון יחסית[20], ממתנגדי הפאן-ערביות של מפלגת אל-איסתקלאל, ובדצמבר 1929 הודיע הנציב העליון כי מגעיו עם הוועד הערבי יעברו רק דרך אל-חוסייני וסגניו[21].

בקונגרס הערבי בחיפה בדצמבר 1920 ביקש מוסא כאט'ם למצב את הקונגרס כמייצג של תנועה לאומית פלסטינית השואפת לעצמאות כחלופה לחזון ההשתלבות בסוריה הגדולה כ"סוריה הדרומית" האוטונומית שקרס עם חדלונה של הממלכה הערבית של סוריה: "זה סיפורה של פלסטין, ארץ הניסים וערש הדתות..זה הקונגרס שנולד מתוך הסבל של פלסטין. והוא הנציג והדובר של פלסטין". הנאום היה ידידותי לבריטניה, הוזכרה התרומה של פלסטינים למלחמה באימפריה העות'מאנית והציונות הוצגה כגורם מסכסך בין בריטניה לפלסטינים.

בשנת 1924 טען אל-חוסייני שלא ניתן להגיע להסכם בין היהודים לערבים כל עוד המדיניות הציונית קיימת. הוא הטיף לעצמאות בארץ ישראל שתשאב את שלטונה מהעם באמצעות בית נבחרים עם ייצוג יהודי, נוצרי ומוסלמי. כן טען שהוא לא מתנגד להגירה אלא דורש שהיא תוגבל כמו שהיא הוגבלה בארצות הברית באותה שנה[22]. אל-חוסייני התבטא נגד פעילות אלימה. בשנת 1928 במענה לשאלה: "מה יעשו הערבים אם דרישתם תדחה?" ענה: "הם יוסיפו לדרוש. בדינאמיט לא ישתמשו. יתמידו במאמציהם בשלום אך ללא ליאות עד שישיגו את מטרתם."[23]

בעקבות אכזבתו מההצעות הבריטיות שהוצגו למשלחת הרביעית בראשותו שיצאה ללונדון בשנת 1930, לאחר פרסום דו"ח ועדת שאו איבד את אמונו ביכולת הפלסטינים לשנות את מדיניות השלטונות בהידברות והחל במערכת תעמולה בעיתונות הערבית לגיוס הציבור הרחב נגד הציונות[24]. בפברואר 1934 דרש מכל ראשי הערים הערבים להתפטר מתפקידיהם, בגלל סירוב שלטונות המנדט לשנות את חוק העיריות לפי דרישותיו. סירוב ראשי הערים להענות לדרישתו הביאה לקרע פנים ערבי[25].

זמן קצר לפני מותו אמר:

אין הערבים או מנהיגיהם שונאים את היהודים בתור יהודים. להפך, בכל לב היו רוצים שיהיו היהודים במסגרת הפדרציה הערבית ... אולם אין הערבים מסכימים בשום אופן כי מיעוט מהתושבים יקום ויאמר ... כי הוא בעל הארץ... לדעתנו צריכים היהודים ליהנות מזכויותיהם המגיעות להם לפי יחסם המספרי בארץ."[26]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 408.
  2. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמוד 136
  3. ^ 3.0 3.1 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 110-108.
  4. ^ 4.0 4.1 בני מוריס, קורבנות, עמ' 101-100.
  5. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 215.
  6. ^ מז"ט ושעה מוצלחת למשלחת החדשה, דואר היום, 18 באוקטובר 1922
  7. ^ י.ב.ש., קהיר - העיתונים המקומיים והתנועת הציונית, דואר היום, 29 במרץ 1921
  8. ^ המשלחת הפלשתינאית באלכסנדריה, דואר היום, 25 ביולי 1921
  9. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 246-247
  10. ^ המשלחת הערבית הורכבה, דבר, 22 בינואר 1930
  11. ^ שיחה עם מוסא כאזם פחה, דבר, 18 ביוני 1930
  12. ^ 12.0 12.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, פרק חמישי, ערעור מעמדו של מוסא כאזם אל-חוסייני בידי אמין אל-חוסייני, עמ' 139-138.
  13. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 294.
  14. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 226.
  15. ^ צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ה, עמ' 165
  16. ^ שיחת קמפבל עם מוסה קאזם, דואר היום, 29 באוקטובר 1933
  17. ^ מוסא כאזם פחה חולה, דואר היום, 20 בנובמבר 1933
  18. ^ הלוית מוסא כאזם פחה, דבר, 28 במרץ 1934
  19. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 280.
  20. ^ מה מספרת ועדת החקירה על הפגנות הערבים, דבר, 14 בפברואר 1934
  21. ^ השלטונות ואנשי האסתיקלאל, דבר, 3 בספטמבר 1930
  22. ^ שיחה בין אוסקר קרויס ומוסה קאזים, דואר היום, 8 באפריל 1924
  23. ^ לפני עשר שנים, דבר, 11 באוגוסט 1938
  24. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 275-276
  25. ^ מוסה כאזם דורש מראשי העיריות להתפטר, דבר, 15 בפברואר 1934
  26. ^ מוסא כאזם אל חוסייני על הערבים והיהודים בארץ ישראל, דואר היום, 12 במרץ 1934