טבל

בהלכה היהודית טבל הוא כינוי לתבואה, או יין, שעדיין לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, וכן עיסה שלא הופרשה ממנה חלה.

השם טבל הוא צירוף של שתי המילים "טב-לא", כלומר לא-טוב, בלתי מתוקן.

מקור

מקור המושג הוא בספר ויקרא: ”וְאִישׁ כִּי יאכַל קדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכּהֵן אֶת הַקּדֶשׁ: וְלא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה': וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲון אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם” ( פרק כב, פסוקים יד-טז). הנאמר בפסוק "ולא יחללו" הוא מלשון חולין, שאין לעשות בו מעשה חולין ולכן אסור לאכול ממנו.

בפסוקים אלה מוזכר הטבל במילה "קודש" (מלשון קדוש) אך זה אותו הדבר, כמו שכותב הרמב"ם: ”כל אוכל שהוא חייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות, קודם שיפריש ממנו נקרא טבל.” (משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות, פרק י הלכה יט)

דיני הטבל

תבואה קודם שהפרישו ממנה תרומות ומעשרות נקראת 'טבל' ואסורה באכילה, לאחר ההפרשה, התבואה ניתרת ונעשית 'חולין'. לפי העיקרון כי ההפרשה הוא רק ״הכשר מצוה״ (הכנה למצווה אך לא המצווה עצמה), כל עוד שלא ניתנה חלק המופרש לכהן, אין לו דין הפרשה כלל.

האוכלו חייב מיתה

ערך מורחב – כרת

בתוספתאמצוין עונש מיתה לעובר ואוכל טבלים: "ואלו הן שבמיתה האוכל טבל..", וכעין זה מופיע דעה זו בתלמוד בבלי "אמר שמואל מנין לאוכל את הטבל שהוא במיתה..שנאמר "ולא יחללו את קדשי בני ישראל..". היינו מיתה בידי שמים.

בתוצאה החמורה הזו הביע רבי יוחנן מאמר-אזהרה לזרז הקהל לתת מתנת זרוע לחיים וקיבה כהלכתה ואמר "כל האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה כאילו אוכל טבלים".

חבר

ערך מורחב – חבר (הלכה)

בתלמוד מבואר שאם חבר (תלמיד חכם) שלח לאדם אחר תבואה, אינו צריך לחשוש שמא היא טבל, 'חזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן', ויש לתלות שהחבר עשר את התבואה מיד לכשהתחייבה.

דמאי

ערך מורחב – דמאי

אדם שקנה תבואה מעם הארץ, מאחר שאין ודאות שהקפיד להפריש מעשרות מתבואתו ומפירותיו, דינם 'דמאי' (דע מאי - דע מה), ואסורים באכילה עד שיפריש מהם תרומות ומעשרות, מלבד תרומה גדולה, שאף עמי הארץ הקפידו להפריש.

אמנם מכיוון שתקנת דמאי הותקנה על פי מציאות שבה רוב הפירות היו מעושרים, ומכיוון שמדין תורה הולכים אחר הרוב, חכמים הקלו באיסור דמאי והתירו להשתמש בפירות דמאי והתירו לעניים ולאכסניה לאכול דמאי. על כן, הדמאי כשלעצמו נחשב בניגוד לטבל לדבר הראוי לאכילה ולכן ניתן להשתמש בו לעירוב חצרות, עירוב תחומין ועירוב תבשילין, ומזמנים עם אדם שאכל דמאי.

דמאי בזמן הזה

תקנת דמאי נוהגת גם בזמננו, לדעת החזון איש (שביעית סימן י), ולדעת הרב שלמה זלמן אוירבך (מנחת שלמה סימן סב) בזמננו בטלה תקנה זו ואין לה משמעות כיום. יצויין שבימינו מי שאינו מפריש מעשרות, לרוב גם אינו מפריש תרומה גדולה, ועל כן המציאות היא שונה.

קישורים חיצוניים

• הערך "טבל", באתר ויקישיבה