אלוהים

התפלגות של אחוזי המאמינים באלוהים לפי מדינות באירופה בשנת 2005

המונח אלוהים מייצג ישות עליונה מופשטת, אשר המאמינים בקיומה מייחסים לה אחריות לבריאת העולם ואף להנהגתו. למרות שמושג זה לובש צורה ומאפיינים שונים בתרבויות שונות, ישנם גם קווי דמיון משותפים בין ייצוגו בחלק מהתרבויות.

מקור השם

השם העברי "אלוהים" הוא ריבוי של המילה אלוה (דוגמה לכך תימצא בביטוי: "אלוהים אדירים"). לשימוש בלשון רבים ייתכנו שני הסברים:

• פנייה דרך כבוד בלשון רבים ("ריבוי מלכותי") – הדרך שבהּ פונים אל מלכים, או שבהּ נהגו מלכים לדבר על עצמם, סגנון דיבור זה נפוץ במספר שפות לועזיות (וכך גם בתחילת ספר מלאכי: "אדונים אני").
• שריד לשוני לתקופה שבהּ האמינו בריבוי אלים; לדוגמה: ”"וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית-אֵל: כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו"” (בראשית ל"ה, ז').

בימי קדם רווחה בתרבויות רבות האמונה כי מספר הכוחות העליונים שווה למספר תופעות הטבע. בתקופות אלו נפוצה עבודת האלילים. על פי רוב היו מקריבים לאלילים קורבנות, על מנת לרצותם ולשכך את כעסם. בתקופת האמונה באלילים, נוצרה דת חדשה והיא היהדות שהיא הדת הראשונה שנפוצה בעולם ודגלה באמונה באל אחד, אמונה זו מכונה "מונותאיזם". האמונה באל אחד גורסת שישנו אל עליון – מעל לכל הכוחות הקיימים, שהוא היחיד הראוי לאמונה, ולפי אמונות מסוימות, הוא גם היחיד שראוי לתפילה ולעבודה. לאחר הופעתה של היהדות החלו נפוצות בעולם דתות מונותאיסטיות נוספות הדוגלות באמונה באל אחד בלבד, ובהן הנצרות והאיסלאם, הדתות המונותאיסטיות הגדולות ביותר.

השם האמיתי לאלוהים הוא נמרוד.

השימוש בלשון רבים לתיאור האל, בא לידי ביטוי בשתי הדתות המונותאיסטיות:

• ביהדות, שהיא אינה דת פוליתאיסטית, מקובל לראות בכינוי בלשון רבים את המונח "בעל כל הכוחות כולם".
• באסלאם, כל דבר הנאמר על ידי אללה, מופיע בקוראן בלשון רבים - "אנחנו" (וכך גם בתחילת ספר בראשית: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"), אף כי המילה "אללה" עצמה היא בלשון יחיד.

מושג האלוהים

שלוש הדתות המונותאיסטיות המסמלות את קיום האמונה באל אחד

רעיון האלוהות מלווה את התרבות האנושית במשך אלפי שנים. בתקופות שונות קיבל האלוהים מובנים שונים, הנבדלים אלו מאלו במידה רבה, עד שנראה כי יהא זה קשה לכלול את כולם בהגדרה אחת. נראה שמושגי האלוהות השונים נקשרים אלה לאלה בשם, אך לא בהגדרה.

לא ידוע היכן ומתי התפתחה לראשונה האמונה בישויות השולטות בגורל היקום. ככל הנראה, מדובר ברעיון שהתפתח במקביל במקומות שונים וראשיתו באנימיזם, תפישה לפיה לכל דבר קיים יש נפש חיה. לחלק מהנפשות נקשרו, ככל הנראה, כוחות גדולים יותר מאחרות, ואלו נעבדו כאלים. עם התפתחות המחשבה, עברו גם מושגים מופשטים יותר תהליך של פרסוניפיקציה, קבלת פרסונה, אישיות. מרבית אלי המיתולוגיה היוונית, למשל, משלבים פרסוניפיקציה של תופעות טבע, זאוס והברק, פוסיידון והים, ושל רעיונות מופשטים יותר, אתנה והחכמה, אפרודיטה או ארוס והאהבה. דמויות אלו שולבו במיתוסים של חברות שונות, ובמנהגי פולחן קיימים, שהופנו מחדש אליהן. האופן בו התייחסו לדמויות אלו שונה מחברה לחברה ומתקופה לתקופה. כך, בתקופה הקלאסית ביוון, היו שסברו שיש להתייחס אליהן כאלגוריות בלבד, ואין לקבלן כפשוטן. מכל מקום, רעיונות אלו לא בהכרח חתרו תחת הפולחן הנהוג.

ברוב הממלכות הקדומות המלך נתפש כדמות אלוהית, שיש לשרתה ולעבדה. חיות אימתניות כתנינים ונחשים היו נעבדות במצרים, ועד היום הזה ישנם עמים שיש בהם פולחנים לבעלי חיים, כמו פולחן הקוברה בהודו. בהרבה מקרים החיה אינה נתפסת קדושה כשלעצמה, אלא היא נתפסת כסמל המייצג ישות עליונה בלתי-נראית. נראה שבדת המצרית העתיקה חיות מסוימות נתפסו כייצוגים של אלים, והפולחן שלהן היה אמצעי ליצור קשר עם ישויות עליונות שהמצרים הקדמונים האמינו בקיומן.

השלב הבא בהתפתחות תפיסת האלוהות, בעקבות התפתחות הציוויליזציה וההפשטה האנושית, שאל אחד מכל האלים יתפוס מקום מרכזי ועילאי ויהפוך להיות דמות אבסטרקטית ופרסונאלית כאחד, ואילו שאר האלים יורדו ממעלתם למדרגה של משרתים ומלאכים ויוכפפו לאל העליון, כפי שקרה ביהדות שבה האל הכנעני אל ראש הפנתיאון ואביהם של כל האלים הפך להיות האל המרכזי והיחיד, ומוֹת אל השאול (מיתולוגיה) שעוצמתו הייתה אדירה וחזקה מרוב האלים האחרים, הפך להיות השטן שלוקח את נפשות האנשים, אבל הפעם כשליחו ומלאכו של אלוהים ברשותו וברצונו^{[דרוש מקור]}.

חידוש האמונה באל אחד ועילאי ביהדות מיוחסת לאברהם העברי, האב האתני והרוחני של היהדות (לפי המסורת הוא נולד ב-1948 לבריאת העולם (1812 לפנה"ס). לפי חוקרים רבים, אם היה קיים, המועד המתאים לסיפורו הוא אלף שנה מאוחר יותר, ועל כך בהרחבה בערך אברהם אבינו), כאשר מדובר בה על אל עליון קונה שמים וארץ. כחמש מאות שנה לאחר תקופתו לפי המסורת, של אברהם, הוצג הרעיון של עבודת אל אחד בקרב ממלכה גדולה, במצרים, על ידי המלך אמנחותפ ה- 4 (מלך בשנים 1380 - 1362 לפנה"ס), הידוע בשם שאימץ לעצמו - אחנאתון (עבד אתון). המלך הנהיג רפורמה דתית בממלכה כך שהפולחן הדתי הופנה לאל השמש אתון בלבד. ככל הנראה, היו כרוכים ברפורמה זו מניעים פוליטיים להורדת כוחה של הכהונה ולהעצמת מעמדו של המלך. השלכות פוליטיות ברורות היו לרעיון האלוהות בעם שהתעצב סמוך מאוד לממלכה המצרית: בממלכת ישראל המאוחדת, איחד הרעיון המונותאיסטי שבטים שונים לכדי אומה אחת, בעלת חוק אחד, תחת אל אחד, אבל בניגוד לתפיסה המטריאליסטית של אחנאתון, בממלכה הישראלית אלוהים נתפש כישות שממעל לכל הכוחות כולם. רעיון זה שיחק תפקיד מרכזי בהתעצבות של האומה היהודית עד ימינו. בשנת 324 הכריז קיסר רומא קונסטנטינוס הגדול (280 - 337) על הדת הנוצרית כדת האימפריה, שוב - ככל הנראה, בנסיון לאחד את האימפריה הרומית המתפוררת תחת פולחן אחיד המכוון לאלוהות אחת (אך במקרה זה, משולשת - האב, הבן ורוח הקודש). דת האיסלאם עשתה שימוש דומה ברעיון האל על מנת לאחד את השבטים של חצי האי ערב. במהפכה הצרפתית היה נסיון נפל להנהיג דת דאיסטית (ע"ע דאיזם), שסגדה לתבונה, שוב בנסיון ליצירת זהות מאוחדת לרפובליקה החדשה.

האלוה בדתות המונותיאסטיות מאופיין בדרך כלל כמשולל גשמיות. עם זאת, ניתן למצוא בתנ"ך תיאורים של האל כדמות גשמית המתהלכת בגן העדן, או נלחמת במפלצות הימיות. לרוב פורשו מקומות אלו באורח אלגורי, אולם כיום קיימת הסכמה בין החוקרים המודרניים כי מדובר, ככל הנראה, בתפיסה אחרת של האל, שייתכן וקדמה לתפיסה המופשטת. גם בנצרות ניתן למצוא גישה הסוטה מעט מעקרון אי גשמיותו של האל - שכן האל הנוצרי התגשם בבשר. לנצרות גם תפיסה משולשת של האלוהים (השילוש הקדוש), בבחינת אחד שהוא ריבוי, המבחינה בין אלוהים האב, אלוהים הבן ורוח הקודש.

בניגוד לתפישות המונותאיסטיות ישנן תפישות דואליסטיות (ע"ע דואליזם), המציבות כנגד האל הטוב יריב שווה כוח, הנלחם על גורל העולם. רעיון זה הוצג לראשונה בדת הזורואסטרית, ששלטה בפרס מהמאה ה-6 לפנה"ס עד המאה ה-7 לספירה, עם כיבושי האיסלאם. במקביל לעליית הנצרות התפתחו באגן הים התיכון תפישות גנוסטיות, אשר ראו באל הבורא של המקרא את האל הרע, יוצר הגשמיות, ושאפו לאיחוד עם האל הטוב, הרוחני, אותו ייצג דווקא הנחש. לתפישות הדואליסטיות הייתה השפעה מסוימת על הדתות המונותאיסטיות, שבאה לידי ביטוי בדמויותיהם של השטן, הסיטרא אחרא, אשמדאי ולויתן ועושי דבריהם - המכשפות. עם זאת, ברוב הזרמים המונותאיסטים כוחות הרוע כפופים לכוחות הטוב ונחותים מהם.

האלוהים בפילוסופיה המערבית

אלוהים בדמות אדם זקן יוצר את אדם, כפי שצייר מיכלאנג'לו בתקרת הקאפלה הסיסטינית

ויליאם בלייק, בריאת השמש על ידי אלוהים - אלוהים כבורא עולם ואחראי על גורל העולם

רעיון האלוהות שיחק תפקיד חשוב בהתפתחות המחשבה המערבית. הפילוסופים היוונים ניסו למצוא גורם אחד העומד מאחורי כלל התופעות ומאחדן. קסנופנס (570 - 475 לפנה"ס) היה, ככל הנראה, הראשון להציע את האל לתפקיד זה. בניגוד לאלים החומריים, אל זה לא לבש צורת אדם, אלא היה חסר איברים ובעל צורת כדור הומוגני. למעשה, קסנופנס זיהה את האל עם העולם. אצל אפלטון ניתן למצוא אל בורא, דמיאורגוס (בדיאלוג תימאיוס), המתבונן בצורות הניצחיות ומטביע אותן בחומר. אריסטו הציע את האל כהיפותיזה בדבר סיבת התנועה בעולם. מכיוון שלכל תנועה, לפי אריסטו, יש סיבה שגרמה לה, על מנת שלא להסתבך ברגרסיה אינסופית יש צורך בתנועה שגרמה לתנועה אחרת, אך לא נגרמה על ידי אחרת. סיבה ראשונה זו (ראשונה מבחינה לוגית, אך לא מבחינה זמנית - שכן העולם על פי אריסטו היה קיים מאז ומעולם) כונתה בפילוסופיה האריסטוטלית "המניע הבלתי מונע", וכן "שׂכל משׂכיל ומושׂכל" - בהיותו שכל (ולא חומר, שכן הוא נצחי ואינו כלה) המכיר את עצמו. רעיון האל פותח עוד יותר בפילוסופיה הניאופלטונית, וזוהה עם האידיאה העליונה של אפלטון, כאיחוד שעומד בבסיס הריבוי התופעתי. הפעם היה זה גם אל בורא (שוב - לא מבחינה זמנית), אשר ממנו שופעות הצורות על העולם. אצל פילון האל מזוהה כמהות שקיימת אפילו מעבר ל"עולם האידאות" האפלטוני.

רעיונות אלו העסיקו רבות את הוגי ימי הביניים, ולא רק בשל השפעות דתיות. הרעיון לפיו בבסיס העולם עומד שכל שאינו שונה מהותית משכלינו מאפשר בניית תאוריה, לפיה באפשרותינו להכיר את העולם ולדעת את אופן פעולתו. ללא שכל בורא, ידיעותיו של האדם אינן יותר מהשערות בלתי ניתנות לביסוס רציונלי, שמטרתן לתאר התנסויות חוזרות. באופן זה אומץ האל על ידי ההוגים הרציונליסטיים של המהפכה המדעית - האל כאלמנט אשר הופך את המדע המודרני לאפשרי (כפי שסבר גם הפיזיקאי בן המאה ה-20, אלברט איינשטיין). מבין ההוגים שהאל תפש מקום מרכזי בהגותם מן הראוי לציין את ברוך שפינוזה, אשר זיהה את האל עם העולם (ע"ע פנתאיזם). האלוהים של שפינוזה קסם לאנשי מדע בתקופות מאוחרות יותר, בהיותו אל לא אישי, ממנו נובע העולם נביעה לוגית.

היינריך היינה, בספרו על המחשבה והדת בגרמניה זיהה את עמנואל קאנט כמי שהרג את אלוהים במחשבה המערבית. קאנט טען כי האל אינו אלא ספקולציה שאין ביכולתינו להוכיחה, אלא לקוות בלבד לאמיתותה. עם זאת, קאנט העמיד את האל בבסיס האתיקה שלו, וטען כי ללא האמונה באל ובחופש הרצון לא ייתכן מוסר. טענות אלו הביאו, בתהליך מתמשך, לנידויו של האל מתפישת העולם החילונית של המאות ה-19 וה-20. בתחום הפילוסופיה החברתית היה זה קרל מרקס שהנחית מכת מוות על רעיון האל כשטען כי מדובר בהחצנת תכונות אנושיות, אשר בדומה לממון, גרמו לשיעבודם של אנשים בידי אנשים. אך יותר מכולם, הרי זה פרידריך ניטשה הידוע בדוקטרינה שלו אודות מות האל (הפולחניות הכנסיות רצחו אותו). בכתביו ניסה ניטשה להצביע על הטלטלה הגדולה אשר עוברת על התרבות המערבית עם זניחת רעיון האלוהות, וכן על תקווה שה"תחליף" יהיה ראוי יותר.

גשמיותו של האל בנצרות ומותו של האל

ואכן, "מות האלוהים" הצריך שינוי בדוגמות רבות העומדות בבסיס המחשבה במערב. ללא אלוהים לא ניתן, ככל הנראה, לבנות מטאפיזיקה שתבסס באופן משביע רצון את אפשרות הידיעה הוודאית ותאחד את כלל המדעים לכדי גוף ידע אחד. התמוטטות הפונקציות החברתיות שנבנו סביב האל, אשר שימש להן הצדקה, חייבו עיצוב מבנים חברתיים חדשים והצדקות חדשות לארגון מוסדות הידע בחברה. בין השפעות זניחת רעיון האל ניתן למנות את הרלטיביזם המוסרי, התגברותה של הספקנות המטאפיזית, רעיון הלאומיות, התנועה הפוסט-מודרנית בביקורת התרבות ולאחרונה הפוסטהומניזם. נראה שטלטלה זו טרם נסתיימה, וכי עדיין לא נמצאה אלטרנטיבה מספקת שתוכל למלא את התפקודים הרבים שמילא רעיון האלוהות בתרבות המערבית (וייתכן שלעולם לא יימצא). במקביל לריאקציות חברתיות, השואפות להשיב את הסדר הישן על כנו ומתבטאות בחזרה למוסדות דתיים שמרניים, ניתן למצוא כמה נסיונות מעניינים לחיות את הרעיון בתחומי המוסר והמטאפיזיקה, עליהם נימנים, בין השאר, הפילוסוף היהודי עמנואל לווינס ופילוסוף המדע אלפרד נורת' וויטהד.

על אף השגשוג לו זוכות תפישות דתיות בחברה (וקשה לומר שאלו איבדו אי פעם את הפופולריות שלהן בקרב ההמונים), אין נהוג להשתמש ברעיון האלוהים בתאוריות מדעיות.

"אבל מר לפלס, מה בדבר אלוהים?". "אין לי צורך בהיפותזה הזו", אמר האסטרונום פייר סימון לפלס כאשר הסביר לנפוליאון את התאוריה שלו על היווצרות מערכת השמש.

רעיון זה חוזר בדבריו של איש מדע בן זמננו, חתן פרס נובל לפיזיקה, סטיבן ויינברג:

"פעם היה מובן מאליו שהעולם תוכנן על ידי ישות אינטלגנטית כלשהי. מה עוד היה עשוי להסביר את קיומם של אש ושל גשם, של ברקים ורעידות אדמה? ומעל לכל, יכולותיהם המופלאות של בעלי החיים הצביעו, כמדומה, על בורא שהיה לו עניין מיוחד בחיים. היום אנו מבינים את רוב הדברים הללו במונחים של כוחות פיזיקליים הפועלים מתוקף חוקים בלתי אישיים."

הדיון בשאלת קיומו של האל מביא לוויכוחים לוהטים בין אתאיסטים לבין המאמינים בקיומו של אלוהים.

אלוהים בדתות השונות

אלוהים ביהדות

ערך מורחב – אלוהים (יהדות)

ביהדות, אלוהים הוא בורא העולם, שבחר בעם ישראל לקיים את מצוותיו לאחר שהוציאם ממצרים וממשיך להשגיח עליהם. אחדות מהמצוות עוסקות ישירות בקשר שבין האדם לאלוהים וחלקן בין האדם לאדם.

היהדות ככלל שוללת כל הגדרה חיובית ביחס לאלוהות. והיא מבדילה בין העצמות האלוהית שבה התארים הם בעיקר תארים שוללים כדוגמת התואר אינסוף, שבא לתאר שהאל איננו סופי, לבין תארים ושמות המצביעים על מידותיו של הבורא כפי שהנבראים מושפעים מהם ותופסים אותם.

הקבלה היהודית וההגות הפילוסופית עוסקות הרבה ברעיון האלהות, משמעותו, כוחותיו, והנהגתו את העולם, מטרת הבריאה, טעמי מצוות ומנסות למצוא את הקשר שלו לעולמנו. השווה בין כולם היא האקסיומה הברורה והמוחלטת של מציאותו, אחדותו ואינסופיותו.

שלט בתחנת רכבת בהימאצ'אל פראדש

אלוהים באסלאם

ערך מורחב – אללה

אללה (בערבית: الله) הוא שמו של אלוהים בדת האסלאם. בקוראן ובמסורת המוסלמית הוא מזוהה עם אלוהי ישראל ועם האל בנצרות, אם כי תפיסת השילוש הקדוש אינה מקובלת באסלאם.

• תפיסת האל באסלאם מופיעה בקוראן, בסורה המכונה סורת אל-אח'לאץ - سورة الإخلاص, כלומר, סורת "הייחוד":

"אמור: האל אחד, האל נצחי, לא ילד ולא נולד, ואין דומה לו אף אחד".

• תפיסת הקשר בין האל לבני האדם, מופיעה בסורת אל-פאתחה - سورة الفاتحة, שמשמשת גם כתפילה המרכזית:

"השבח לאל ריבון העולמים, הרחמן הרחום, מלך יום הדין, אותך נעבוד ובך ניעזר, הנחה אותנו בדרך הישר, הדרך של אלה שנטית להם חסד, אשר אין עליהם כעס, ואינם מן התועים".

אלוהים בנצרות

ערך מורחב – השילוש הקדוש

על פי מרבית הדוקטרינות הנוצריות, השילוש הקדוש הוא האלוהים. האמונה באלוהים כשילוש היא עקרון בסיסי בכנסיות האורתודוקסיות האוריינטליות, כנסייה האורתודוקסית, הקתולית והפרוטסטנטית.
על פי דוקטרינה זו, אף שקיים רק אלוהים אחד, הוא מופיע בשלוש ישויות נפרדות, לרוב - האב, הבן, או בן האלוהים ורוח הקודש.
אף על פי שביטוי זה אינו מופיע בברית החדשה, המאמינים בדוקטרינה זו טוענים כי רעיון זה מופיע בבירור במספר מקומות בה, בייחוד ברישומי ההטבלה של ישו, ראו לוקאס 3:21-22. עקרונות אלה אושררו ונוסחו על ידי הכנסייה במאה ה-3 והמאה ה-4 בתגובה לרעיונות כפירה.

קיומו של אלוהים

טיעונים לקיום אלוהים

ישנן טענות רבות המנסות להביא הוכחת קיום אלוהים. ניתן לחלק את הטענות האלו לשלושה סוגים:

• טענות אפריוריות ולוגיות המבוססות על התבוננות והיגיון - ישנם מספר טיעונים מטאפיזיים, אפריוריים או לוגיים, המבקשים להוכיח כי קיום האל הכרחי מבחינה לוגית:
  • הטיעון האונטולוגי, המיוחס לאנסלם הקדוש מקנטרברי, 1078, טוען כי מעצם קיומו של מושג הישות המושלמת מתחייב שיש ישות שממנה נגזר המושג, אלא שישות שאינה קיימת במציאות, אינה מושלמת - ולכן ישנה במציאות ישות מושלמת. על טיעון זה אמר ברטרנד ראסל ש"קל יותר לחוש כי הוא שגוי, מאשר להצביע במדויק על מקומה של הטעות".
  • הטיעון הקוסמולוגי - לפי טיעון זה, לכל דבר (שאינו סיבה ראשונית) יש סיבה, ומכאן - בצירוף העובדה שיש דברים בעולם - נובע שחייבת להיות סיבה ראשונית ממנה הכול התחיל. הסיבה הזאת היא אלוהים.

• טענות אפוסטריוריות המבוססות על חווית החושים וניסיון - ישנם מספר טיעונים אמפיריים אפוסטריוריים, המבקשים להוכיח כי קיומו של האל הכרחי או מסתבר בגלל טענות עובדתיות שונות:
  • הטיעון האנתרופי - לפי טיעון זה, המורכבות של היקום והחיים מצריכה "מעצב" - טיעון זה גורס כי לא ניתן להסביר תופעות קוסמולוגיות מסוימות ואת היווצרות החיים רק על פני כדור הארץ אלא בקיום הכוונה מסוימת לכך שהחיים יווצרו.
  • הטיעון המוסרי - לפי טיעון זה, קיום הטוב והרע מותנה בהכרח בקיום אלוהים.
  • טיעון העד - טיעון זה גורס כי אלוהים קיים משום שאנשים שאין להם סיבה לשקר טוענים כי פגשו בו או כי מצאו עדות חד משמעית לקיומו. דוגמאות לכך הן מעמד הר סיני ביהדות, הבשורות על ישו, או חשיפת הקוראן לנביא מוחמד על ידי המלאך גבריאל באסלאם.
  • טיעון הרוב - לפי טיעון זה, עצם האמונה באל, לאורך רוב ההיסטוריה המתועדת ובמקומות שונים, מהווה הוכחה לקיומו.

• טענות המבוססות על התנסות סובייקטיבית.

במאה השלוש עשרה, התאולוג הנוצרי תומאס אקווינס ניסח חמישה טיעונים אפוסטריורים לקיום האל, שלושת הטיעונים הראשונים הם גרסאות של הטיעון הקוסמולוגי, והם מבוססים על אי האפשרות לרגרסיה אינסופית:

1. "המניע הלא מונע" - דבר אינו יכול להתחיל לנוע מעצמו, ועל כן יש, לפי אקווינס, מניע ראשון;
2. "עילת העילות וסיבת הסיבות" - לפי טיעון זה, לכל תוצאה יש סיבה שקדמה לה, ועל כן מוכרחה להתקיים סיבה הקודמת לכל;
3. "ראשית החומר" - החומר סופי, ועל כן גורס אקווינס כי היה בעבר זמן שבו לא התקיים חומר, ומוכרח היה להיות דבר שאינו חומרי שהביא את החומר לידי קיום.
4. "הטיעון של אמת-המידה" לפי טיעון זה, יש בעולם דברים שונים זה מזה, ולכן הכרחי שקיימת אמת-מידה מוחלטת שאליה ניתן להשוות.
5. הטיעון הטלאולוגי, גורס כי רמת הדיוק המופלאה של היקום חייבת להיווצר בעקבות תכנון אלוהי. אקווינס מציג את אלוהים כמחוקק של חוקי טבע או כיוצר בלבדי ליצירה - היא הקיים והמורכבות שבו.

טיעונים השוללים קיום אלוהים

ערך מורחב – אתאיזם

• טיעון התכונות הסותרות - הטענה גורסת שהתכונות של ישות כל יכולה סותרות אחת את השנייה. למשל, האם אלוהים יכול ליצור אבן כבדה כל כך, עד כי הוא עצמו לא יוכל להרים אותה? אם כן, אז הוא לא יוכל להרים אותה ואז יפסיק להיות כל יכול, ואם כל אבן שהוא יוצר הוא יכול גם להרים, אז הוא לא יכול ליצור אבן בלתי ניתנת להרמה.
• הטיעון הקוסמולוגי - אם לכל דבר יש סיבה, גם לאלוהים חייבת להיות סיבה. אם אלוהים לא צריך סיבה לקיומו, גם דברים אחרים לא זקוקים לסיבה.
• הטיעון המוסרי, או בעיית הרוע - הסבל ללא סיבה בעולם נוגד את הגדרתו של אלוהים ככל יכול ואוהב כל. על טיעון דיסתאיסטי זה, המטיל ספק במוסריותו של האל, נשענת שנאת האל (מיזותאיזם).
• טיעון ההתגלות - יהיה זה סביר יותר להניח כי מסירת ההתגלויות מבוססת על חזיונות/פרשנות מוטעית לאירועים שקרו/שקורים מאשר שהתרחשה באמת.
• טיעון ההתגלויות הלא עקביות - בעולם יש אינספור דתות שכולן טוענות לסוג אלוהים כלשהו, מי מהם הוא האלוהים?
• נטל ההוכחה - כבכל טענה לקיומו של עצם כלשהו, נטל ההוכחה מוטל על הטוען לקיום האלוהים. ברטרנד ראסל הבהיר טיעון זה בקנקן התה של ראסל.
• הצורך באמונה - עד היום לא נמצאה הוכחה לקיומו של אל או אלוהים כלשהו. לו הייתה נמצאת הוכחה כזו, לא היה עוד צורך להאמין בו.
• לילד ברור שסנטה קלאוס קיים, אבל הוא לא קיים. לכן אי אפשר לטעון שאלוהים קיים רק כי "ברור לכולם" שהוא קיים.

עמדות השוללות העלאת טיעונים

ישנן עמדות השוללות העלאת טיעונים בעד ונגד קיום האלוהים. למשל, לדעת הגר"א, "אין אדם יודע דבר וחצי דבר על האל, אף לא האם הוא קיים". ישנן עמדות אגנוסטיות השוללות את האפשרות לדעת האם אלוהים קיים (אגנוסטיציזם חזק).

ראו גם

• יהוה
• אלוהים (יהדות)
• דת
• מונותאיזם
• אל
• אמונה
• אתאיזם
• דאיזם
• מיזותאיזם
• אומניפוטנטיות
• נטורליזם מטפיזי
• אגנוסטיות

לקריאה נוספת

• קארן ארמסטרונג, ההיסטוריה של אלוהים, כתר הוצאה לאור, 2006.
• יקיר שושני, בקשר לאלוהים, משרד הביטחון, 2005.
• ג'ק מיילס, אלוהים: ביוגרפיה, הוצאת הספריה החדשה, 1998.
• ניל דונאלד וולש, שיחות עם אלוהים, הוצאת אופוס
• ריצ'רד דוקינס, יש אלוהים?

קישורים חיצוניים

• סייברדין, טיעונים בנוגע לקיומו של אלוהים, באתר של חופש - עמותה לחופש מדת

• יאירה אמית, דמות אלהים, במאגר המידע של אתר מקראנט
• אורן חסון, האבולוציה של האלוהים, פורסם בגליליאו - גיליון 66, פברואר 2004, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• תאולוגיה, מיתולוגיה, וויכוחי דת
• יש אלוהים? חקירה פילוסופית של האמונה באל
• הוכחת מעמד הר סיני - דוגמה לטיעון העד המנסה להוכיח את מעמד הר סיני, ועקב כך את קיומו של אלוהי היהדות, הנצרות והאיסלם.