משמר הרכבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרון בונקר מבטון מלווה רכבת נוסעים בימי המאורעות

משמר הרכבת - או, בשמה המלא, מחלקת מסילת הברזל של משטרת ארץ ישראל (PPRD - Palestine Police Railway Department) הייתה יחידה של נוטרים, שעסקה באבטחת המסילות והרכבות של הרכבת המנדטורית בתקופת המרד הערבי (1939-1936).

הרקע להקמת היחידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת המרד הערבי היו צירי התנועה בארץ נקודת תורפה משמעותית מבחינת שלטונות המנדט הבריטי. הדבר היה נכון במיוחד ביחס למסילות הברזל, שהיוו את האמצעי הראשי בכל הנוגע לניוד כוחות בהיקף גדול. חבלה בכל נקודה לאורך מאות קילומטרים של מסילות ברזל, יכלה לעכב תנועת כוחות, העברת אספקה ולשבש את הפעילות השוטפת של הבריטים ושל היישוב היהודי בארץ.

מטרתם הרגילה של המתקוממים הייתה להוריד רכבות מהפסים. לשם כך נקטו במספר שיטות פעולה: פירוק חלקים מהמסילה, מריחת הפסים בחומר סיכה (גריז), הצבת מחסומי אבנים על הפסים או תקיעת מוטות ברזל ברווחים שביניהם, חבלה בגשרים ופיצוץ מוקש מתחת לקטר. לעיתים הציבה קבוצה חמושה מארב, בנוסף לחבלה במסילה, בכוונה להתקיף את הנוסעים לאחר עצירת הרכבת. סוגים נוספים של התקפות כללו ירי או השלכת פצצות אל עבר רכבת נוסעת, ירי על תחנות הרכבת, הצתת סדנאות ומחסנים וחבלה בקווי טלפון ובמתקני האיתות שלאורך הפסים[1][2].

ההתקפות על אמצעי תחבורה זה התחילו עם פרוץ המרד. ב-22 באפריל 1936 יידו ערבים אבנים על רכבת שעברה ליד חאן יונס ופצעו נוסעת אנגליה. ארבעה ימים אחר כך נרשם לראשונה ניסיון להוריד רכבת מהפסים, כאשר ערבים חיבלו במסילה ליד טולכרם. במהלך השבועיים הראשונים של חודש מאי דיווחו הבריטים על חמישה ניסיונות חבלה במסילה. באחד מהם התהפכה קרונית בקרה ונהרסה. ב-19 ביוני הצליחו המורדים, לראשונה, להוריד רכבת מהמסילה, באזור שבין תל אביב ללוד. שבוע אחר כך, ב-26 בחודש, גרמה חבלה ליד תחנת כפר ג'יניס לירידת רכבת מהמסילה. קבוצה חמושה, שארבה במקום, פתחה באש על הקרונות לאחר שהרכבת נעצרה. בהתקפה זו נהרגו חייל בריטי ושני ערבים, נהג הקטר והמסיק. התקפות שכאלה היו אירוע נפוץ: עד להפוגה מנתה הסוכנות היהודית 158 מקרים של התקפות על רכבות, מסילות וקרוניות, מתוכם 72 מקרים שבהם השתמשו המתקוממים במוקשים או בפצצות. נתוני הצבא גבוהים אף יותר וכוללים 308 מקרים של חבלה בפסים[1]. כאשר התחדש המרד, שבו המורדים לתקוף את הרכבות: ב-14 באוקטובר 1937, פוצצה קבוצה חמושה מוקש מתחת לרכבת ליד קלקיליה ותקפה אותה ביריות לאחר שנעצרה. התקפות אלה התגברו עם הזמן וגרמו לנזקים כבדים: בין אפריל 1938 למרץ 1939, תקופת השיא בפעילות המתקוממים, מנתה הנהלת הרכבת לא פחות מ-690 התקפות שונות: הקבוצות החמושות הורידו בתקופה זו 44 רכבות מהפסים, השמידו או פגעו קשה ב-33 קרוניות, חיבלו ב-21 גשרים ומעבירי מים והחריבו או פגעו במידה ניכרת ב-27 מבני תחנה, איתות, מגורים ואחסון השייכים לרכבת.

אבטחת הרכבת על ידי הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המענה הראשוני לפגיעות ברכבת ניתן על ידי הצבא הבריטי והיה מענה מאולתר. האחריות להגנת המסילות, הרכבות ועובדי הרכבת הוטלה על מפקדי הגזרות הגדודיות, שבשטחם נמצאו. ההגנה על המסילות התבצעה באמצעות סיורים ממונעים או רגליים לאורך חלקים מהן, נסיעת חיילים ומלחים ברכבות והצבת חיילים ושוטרים מוספים לשמירה על נקודות מפתח, כגון צמתים וגשרים. באמצע מאי 1936 החלו יחידות צבא לסייר על המסילות עצמן, בקרוניות בקרה של חברת הרכבות. סיורים אלה נערכו לאורך שלוש המסילות העיקריות: רפח-חיפה, יפו-ירושלים וחיפה-סמח. במקביל, הכריזה הממשלה על עוצר לילה במרחק של כ-90 מטרים (100 יארד) משני צדי המסילה. לחיילים הותר לירות בכל מי שנמצא בשטח זה בשעות העוצר. גם חיל הספר, שאנשיו סיירו בקרונית על מסילת רכבת העמק, נטל חלק במשימה זו.

בדומה להגנה על התחבורה האזרחית, השתמש הצבא בכוחות ליווי, בסיורים ובמוצבים על מנת למנוע פגיעה ברכבות. עם זאת, מאחר שכל חבלה במסילה עצרה את התנועה עליה ועשויה הייתה לגרום לקורבנות, נדרש הצבא להגן על הפסים עצמם ולא רק על הרכבות שנסעו עליהם. מה גם שבניגוד לשיירת מכוניות לא יכלה רכבת לפרוץ מחסום ולהימלט ממארב, אם המסילה נפגעה. משום כך הופנה המאמץ הצבאי למניעה, לאיתור ולתיקון חבלות במסילה. היה זה אתגר משמעותי, שכן בארץ ישראל היו אז מסילות באורך של כ-533 ק"מ, מתוכם כ-390 שנחשבו על ידי פיקוד הצבא כחיוניים[1].

הקמת "משמר הרכבת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים התחילו להציב נוטרים יהודים בנקודות מפתח, כגון תחנות, גשרים וסדנאות כבר בשנת 1936, אך אלה פעלו באופן מקומי, כשומרים מטעם חברת הרכבות. בתקופת ההפוגה חל שינוי בגישת הצבא כלפי הנוטרים. במרץ 1937 החליט הנציב העליון ארתור ווקופ לארגן חיל משמר יהודי, שיגן על המסילות. בעקבות זאת, הכשירו גדודי הצבא 708 צעירים יהודים בשימוש בנשק ובביצוע משימות שמירה ואבטחה שונות. לוחמים אלה, שהושבעו כשוטרים-מוספים במשטרת המנדט, היו חלק מיחידה חדשה, בשם "מחלקת מסילות הרכבת, משטרת ארץ-ישראל" (Palestine Police Railway Detachment - PPRD). בשלב זה נועד משמר הרכבת לשמש כעתודה, למקרה של התפרצות מחודשת של האלימות, ואנשיו שוחררו לבתיהם בתום האימונים. ב-30 ביוני 1938 הורה הנציב העליון הרולד מקמייקל לגייס חלק ממשמר הרכבת לשירות פעיל, על מנת להחליף את יחידות הצבא בהגנה על המסילה בין חיפה ללוד. המשמר כלל 434 נוטרים, תחת פיקודם של ארבעה קציני משטרה בריטים. הנוטרים, שהוצבו ב-24 תחנות ועמדות הגנה לאורך המסילה (להלן), סיירו לאורך המסילה בקרוניות וברגל, הצטרפו לצוותי הרכבות ושמרו על התחנות ועל נקודות מפתח לאורך הקו. משמר הרכבת היה אב-הטיפוס ליחידות נוטרות ייעודיות נוספות, שקמו על מנת למלא משימה ביטחונית מסוימת, שלא הייתה קשורה בהגנה ישירה על היישובים היהודיים. הנהגת היישוב ראתה במשמר הרכבת את ראשית שיתופם של יהודים במערכה הכללית נגד המרד. יהושע גורדון, האחראי על הנוטרות בסוכנות היהודית, אמר כי משמר הרכבת היה "החיל הראשון שתפקידו אינו רק שמירה על רכושנו אנו, אלא על רכוש המדינה"[3].

עם הזמן והגעתם של כוחות נוספים, ביקש הפיקוד לרכז את ההגנה על המסילות בידי יחידות ייעודיות. תחילת התהליך הייתה בהפעלת משמר הרכבת בתחילת יולי 1938. קורסי הכשרה למגויסים נערכו בתל אביב, ירושלים, חיפה, כפר סירקין, קיבוץ אפיקים וקיבוץ אלונים. מפקדי ההכשרות והמדריכים היו אנשי צבא ומשטרה בריטים, שהקפידו על משמעת קשוחה. בחודשים הבאים התקיימו גם קורסי הכשרה לנוטרים מהיחידה, שנמצאו ראויים לשמש כמפקדים בתוכה. מפקד היחידה היה הקצין ויליאם ו. דנטון (William W Denton), ולצדו מונה יוסף רוכל מטעם "ההגנה", מתוכה הגיעו כל הנוטרים. רוכל אמנם הוגדר רשמית כ"קצין סעד", אך הוא היה מפקד הנוטרים ביחידה, שמנתה 400 איש – היחידה העברית הסדירה הגדולה ביותר מאז הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. אף על פי שהיחידה הוקמה, הנוטרים גויסו והוכשרו ונקבע דרג פיקודי – עברה למעלה משנה מיום הקמת היחידה, עד תחילת פעילותה בשטח. הבריטים לא היו שלמים עם קיומה של יחידה עברית גדולה ומאומנת, ורק הנסיבות בשטח דחפו אותם לאשר סופית את פעילות היחידה: קיץ 1938 היה שיאו של המרד הערבי בארץ. מתקני משטרה הותקפו ונבזזו, אזורים שלמים בהרי השומרון עברו לשליטת המתקוממים, ואפילו העיר העתיקה בירושלים הוחזקה במשך מספר ימים על ידי המתקוממים. ההתקפות על מסילות הברזל הגיעו לשיא, וב-1 ביולי 1938 הורתה ממשלת המנדט על תחילת פעילותו של משמר הרכבת.

אמצעי ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הבריטי וחברת הרכבות נתנו פתרונות טכניים לאתגרים המבצעיים. ב-10 יולי 1936 התחילה לפעול רכבת סיור משוריינת (Armoured Train No. 1), שסיירה בין חיפה לערטוף ובין ירושלים ללוד. ב-3 באוגוסט הצטרפה אליה רכבת שנייה (Armoured Train No. 2), שסיירה לאורך מסילת רכבת העמק. כל רכבת כללה קטר וקרונות "טירה" (Castle, שלושה ברכבת מס' 1 ושניים ברכבת מס' 2), קרונות משא פתוחים ותמימים למראה, שתחתיתם ודופנותיהם כוסו בלוחות פלדה ובטון, להגנה מפני פיצוץ וירי. בקרונות נקבעו תותחי פום-פום, מקלעים, מרגמות וזרקורים[1]. לרכבת מס' 1 חובר גם קרון נוסעים, שנועד להטעות מתקוממים לחשוב כי לפניהם יעד ראוי לתקיפה. אנשי הצוות של הרכבות וכלי הנשק ששימשו אותם הושאלו על ידי ספינות הצי. השימוש ברכבות אלה לסיור נפסק לאחר ההפוגה, מחשש שמא פגיעה בהן תעצור את התנועה למשך זמן ארוך, בדומה להורדת רכבת אזרחית מהמסילה. ביולי הציב חיל ההנדסה זרקורים רבי-עוצמה, שבמקור נועדו לאיתור מפציצים, בנקודות מפתח לאורך המסילות מרפח ללוד ומלוד לטולכרם. מטרת הזרקורים הייתה לאתר ניסיונות חבלה במסילה בשעות הלילה וכן להרתיע את המתקוממים.

מוצבים ומצדיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לכבישים, גם לאורך המסילות נפרסו מוצבים הגנתיים. אלה כללו מוצבי קבע ומוצבים זמניים, שאוישו במהלך שעות האור בלבד. גם בתחנות הרכבת נבנו ביצורים, בהם השתכנו בדרך קבע חיילים או נוטרים. על מנת לכסות חלק גדול ככל הניתן מהמסילה אוישו חלק מהמוצבים על ידי כיתת חיילים בלבד. מוצבי-קבע לאורך המסילה הוקמו מחדש בסוף שנת 1938. מוצבי הרכבת נקראו במספרים עוקבים, מדרום לצפון. חלקם נמצא בסמוך לכפרים ערביים כגון אל-מג'דל (מוצב מספר 8) ויבנה (מוצב מס' 10), חלקם בתחנות רכבת, כגון תחנת הרכבת לוד (מוצב מס' 12) וחלקם במבני ציבור, כגון בבית הספר הטמפלרי בביר-סלים[4] (מוצב מס' 11). בשנים 1938–1939 נוסף מרכיב חדש למערך ההגנה על המסילות, כאשר חברת הרכבות הקימה שורה של מצדיות באתרים שהיו מועדים להתקפה, כגון תחנות, גשרים וקטעי מסילה הסמוכים לכפרים ערביים. מצדיות אלה היו מסוג בלוקהאוס, מבנים קיימים שבוצרו, או פילבוקס, מבנה גלילי מבטון מזוין, שנקבעו בו חרכי ירי. כן הוקמו עמדות-הגנה זמניות, בנויות משקי חול, אדני מסילה וכיוצא באלה. כל מצדית או עמדה שכזו נועדה לכוח קטן, בן מספר לוחמים, ששהה בה זמן ממושך. בנוסף לאלה הציבה החברה מגדלי תצפית, מצוידים בזרקורים, במקומות שחלשו על קטעי מסילה ארוכים. את המצדיות, העמדות והמגדלים איישו, החל ביולי 1938, נוטרים ממשמר הרכבת.

קרוניות משוריינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת הרכבות הארץ-ישראלית בנתה שש קרוניות סיור כבדות, אשר התבססו על חיבור שלדות של שתי מכוניות פורד V8 "גב אל-גב", התאמתן לנסיעה על מסילה והתקנת גוף משוריין ומקבעים לזרקור ולמקלעים. החל בשנת 1937 שיפרה החברה הארץ-ישראלית קרוניות מצריות קלות, באמצעות התקנת גוף משוריין וחימוש, בדומה לזה של הקרוניות האחרות שבנתה. קרוניות כבדות אלה הוסיפו לשמש את כוחות הצבא והמשטרה לאורך כל המרד הערבי. בנוסף ייצרה חברת הרכבות שני "קרונות לחימה", שהיו למעשה מצדיות המורכבות על משטחים של קרון רכבת. השריון העבה וכלי הנשק הרבים שנשאו קרונות אלה אפשרו להם להתמודד עם כל איום צפוי ולהילחם למשך זמן ארוך. קרונות הלחימה צורפו לרכבות שנסעו באיטיות באזור ההררי שבין ערטוף לירושלים, אשר הותקפו לעיתים קרובות בירי מהמארב. שני הקרונות זכו לכינויים רשמיים, שנצבעו על דפנותיהם: "גאוות אנשי הגבעות" (Hillmen’s Pride) ו"תיבת נוח" (Noah’s Ark). קרונות אלה, כמו קרונות "טירה", שימשו מעין מוצב נייד, אותו ניתן להשאיר בנקודה מסוימת על המסילה למשך מספר ימים. במקרה בו ירדה רכבת מהפסים, הוצב קרון לחימה במקום עד לסיום עבודות החילוץ והפינוי, כדי להגן על העובדים ועל הרכוש שבמקום.

השימוש בקרוניות היה המאפיין הבולט ביותר של המערכה על המסילות. הקרוניות, שנשאו מספר קטן של לוחמים (בין שלושה לשמונה, תלוי בדגם הקרונית) נסעו על הפסים במטרה לאתר חבלות או מוקשים לפני שרכבת תגיע למקום ותפגע. עם שחר, לפני תחילת נסיעת הרכבות, סיירו קרוניות על המסילות במטרה לוודא כי הן כשירות. סיורים דומים נערכו בערב, לאחר עצירת הרכבות. כאשר קרונית ליוותה רכבת, קבעו ההנחיות כי עליה לנסוע במרחק של כ-500 מטרים לפני הקטר. הדבר נועד לאפשר רכבת לעצור, במקרה והקרונית נתקלת בבעיה, אך לא לתת למורדים שהות להניח מוקש על המסילה בזמן שבין מעבר הקרונית להגעת הרכבת.

קרוניות הסיור נפגעו לעיתים קרובות, ממוקשים או חבלה בפסים ואם ממארבים שהציבו להן הקבוצות החמושות. מאחר שבמקרים רבים נתקלו הקרוניות במוקש או בפס חסר במסילה תוך נסיעה עליהם, נגרם לרבות מהן נזק כבד.

מקרה אופייני, שהתרחש ב-3 באוגוסט 1938 על המסילה שבין קלקיליה וטולכרם, תואר על ידי נוטר ממשמר הרכבת:

נסענו ב"טרולי" במהירות של 90–100 ק"מ [...] פתאום שמענו התפוצצות חזקה, הרגשנו זעזוע עצום...ומצאנו עצמנו יושבים, או שוכבים, על פסי הרכבת. היינו מזועזעים מעוצם המכה והרגשנו כאב בעצמות. [...] אולם בשעת החבלה לא היה מקום להרהורים, כיון שהכנופיה ששכבה במארב המטירה עלינו אש משני צדי מסילת הברזל.

אברהם שמואל שטיין, עורך, הנוטר העברי: סיכומים וסיכויים (תרצ"ו–תש"ו – 1936–1946), תל אביב: הוצאת הוועד הארצי למען החייל היהודי, תש"ז - 1946, עמוד 78[5]

כדי להגן על החיילים שבקרוניות, חיברה חברת הרכבות "מפנה מוקשים" (Mine sweeper) לקרוניות. התקן זה היה מעין קרון רכבת שטוח זעיר, בעל שני גלגלים, שחובר באמצעות מוט ארוך לקדמת הקרונית. בשעת נסיעה, עבר מפנה המוקשים לפני הקרונית, כדי שמוקשים יתפוצצו תחתיו ולא תחת הקרונית עצמה. בסוף 1938 אימץ הצבא שיטה נוספת: בני ערובה ערבים, שנעצרו בכפרים סמוכים למסילה, אולצו לשבת על מפנה המוקשים בזמן הנסיעה. דבר זה נועד להרתיע את הקבוצות החמושות מפני הטמנת מוקשים, שכן אלה יגרמו למות בני עמם. לפחות במקרה אחד נהרגו בני הערובה בעת פיצוץ מוקש. למרות הפגיעות הרבות בקרוניות, היו קרבנות בנפש בקרב אנשי הצוות עניין חריג למדי, אולם מספר רב למדי של חיילים ונוטרים נפצעו במקרים אלה, כמו גם בתאונות שונות.

נוסף על השימוש בקרוניות, סיירו היחידות לאורך המסילות בכלי רכב אחרים, ברגל או על גב סוסים, בין היתר בניסיון להימנע מהמוקשים שעל המסילה עצמה. ב-2 ביוני 1939 הסתיים סיור שכזה בהישג למתקוממים, כאשר אלה הצליחו להרוג את כל משתתפיו, ארבעה חיילים מגדוד הבאפס ושלושה נוטרים ממשמר הרכבת[6].

שינוי פני המשמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות היחידה נמשכה ברציפות לאורך קיץ וסתיו 1938, שבסופם הוחלפו מפקדי היחידה: דנטון הוחלף בקצין פרנסיס קלארק הורסבור (Francis Clark Horsburgh) ויוסף רוכל הוחלף ביחזקאל סחרוב, שכיהן בתפקידו שלושה חודשים, ואחריו לא מונה מפקד יהודי נוסף ליחידה.

במהלך 1939 דעך בהדרגה המרד הערבי, בעקבות פעילות הצבא הבריטי. פעילות היחידה נמשכה, עם זאת, גם בתקופה זו ולאורך השנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה. אחרי ניצחון הבריטיים באל-עלמיין בנובמבר 1942, כאשר פחת האיום בכיבוש גרמני, החלו הבריטים להחליף בהדרגה את הנוטרים היהודים, בנוטרים ערבים. נוטרים אלה הצליחו פחות מקודמיהם להתמודד עם איומים על המסילות והרכבות, שהגיעו כעת מכיוונן של המחתרות העבריות.

משמר הרכבת היה הפעם הראשונה שבה התנסתה "ההגנה" בהפעלתה של יחידה סדירה בסדר גודל של קרוב לגדוד, כאשר ההפעלה כללה טיפול בלוגיסטיקה, ארגון וכוח אדם. הניסיון שנרכש היה משמעותי בהמשך, לקראת הקמתם של צה"ל ומשטרת ישראל.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Military Lessons of the Arab Rebellion in Palestine, 1936, British National Archive, TNA WO 191/70
  2. ^ יד המחבלים במסילת הברזל, דבר, 19 ביוני 1936
  3. ^ אברהם שמואל שטיין, עורך, הנוטר העברי: סיכומים וסיכויים (תרצ"ו–תש"ו – 1936–1946), תל אביב: הוצאת הוועד הארצי למען החייל היהודי, תש"ז - 1946, עמוד 309
  4. ^ ביר-סלים היא "חוות אלנבי", הסמוכה לבאר-יעקב. ראו: ביטאון באפס, 475 (1939), עמ' 205; ראו גם: ביטאון הל"א, 39:3 (1939), עמ' 186-185; וגם: “British Forces in Palestine & Trans-Jordan Location Statement No. 98”, 1.2.1939, QRWS 3/6/7, p. 5
  5. ^ ראו גם מוקש התפוצץ מתחת לטרולי, הצופה, 4 באוגוסט 1938
  6. ^ גרשון ריבלין, עורך, לאש ולמגן: תולדות הנוטרות העברית, תל אביב: מערכות, 1962, עמודים 273-274