לדלג לתוכן

יחסי אסלאם–יהדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יחסי יהדות-אסלאם)

יחסי האסלאם והיהדות התחילו במאה ה-7 לספירה, עם הולדת האסלאם והפצתו בחצי האי הערבי. שתי הדתות חולקות כמה ערכים ועקרונות, וחלוקות בסוגיות אחרות, כמו ביחס למוחמד כנביא[1]. האסלאם גם קיבל חלק מההיסטוריה היהודית, בגרסה המוסלמית שלה, כהיסטוריה שלו עצמו. משה, הנביא החשוב ביותר של היהדות, גם נחשב נביא ושליח באסלאם[הקוראן 1]. משה, המנהיג הראשון של עם ישראל, מוזכר בקוראן יותר פעמים מכל דמות אחרת, וחייו מסופרים פעמים רבות יותר מכל נביא אחר[2]. יש כ־43 אזכורים של בני ישראל בקוראן (מלבד נביאים אינדיבידואליים) ועוד אזכורים רבים בחדית'.

כיוון שהאסלאם והיהדות חולקים אב משותף במזרח התיכון – אברהם, שניהם נחשבים לדתות אברהמיות. היבטים משותפים רבים להם; האסלאם הושפע רבות מהיהדות בנקודת המבט הדתית הבסיסית שלו, במבנהו, בתורת המשפט שלו ובמנהגיו[1]. בשל נקודות דמיון אלו, וגם דרך השפעת התרבות המוסלמית והפילוסופיה המוסלמית על הקהילה היהודית בעולם המוסלמי, מתקיימת חפיפה מתמשכת במובן הפיזי, התאולוגי והפוליטי בין שתי הדתות ב־1,400 השנים האחרונות.

תולדות היהודים והמסלמים ידעו תקופות של הרמוניה מחד, ופרעות ורדיפות מאידך. מוחמד נביא האסלאם פגש שלושה שבטים יהודים: בני נדיר ובני קינוקאע ובני קורייט'ה. המפגש היה קשה וטראומטי ביותר. לאחר שנכשל בצירוף השבטים היהודיים לדתו החדשה, מוחמד פתח במסע השמדה נגדם. שניים מהשבטים, נדיר וקינוקאע, הוא הגלה וכנגד בני קורייט'ה הוא ניהל מלחמת חורמה. הוא השמיד את כל בני השבט ב"קרב השוחה" (ע'זות אל-ח'נדק). סיפור זה מסופר בהיסטוריוגרפיה המוסלמית בפרטי פרטים, אך נעלם מן הספרות היהודית[3].

בהמשך, האסלאם פרץ מעבר לגבולות חצי האי ערב והקים אימפריה מוסלמית, שנשאה עמדה ייחודית כלפי "אנשי הספר" (אַהְל אל-כִּתַאבּ). חוזה עומר, קבע את מעמד ה"ד'ימי" עבור בני דתות מונותאיסטיות, בייחוד יהודים ונוצרים. הוא נתן להם אוטונומיה בחייהם הדתיים והקהילתיים, תחת שורת תנאים והגבלות בלבוש, במזון, בגובה הבנייה ובתנאי המחיה. כמו כן הם חויבו בתשלום מס גולגולת – ג'יזיה. בתמורה זכו היהודים לחסות שליטי האסלאם. ביחס לאחיהם באירופה, היהודים חיו יחסים בבטחה ובביטחון תחת שלטון האסאלם[4].

תחת פריחת הציוויליזציה המוסלמית, בענפי המדע, אומנויות, ספרות, כלכלה, מסחר, נטלו היהודים חלק נכבד. בתקופה זו נכתבו נכסי צאן ברזל של התרבות היהודית כמו "ספר המצוות" של רב סעדיה גאון, "משנה תורה" ומורה הנבוכים" של הרמב"ם ו"חובת הלבבות" מאת רבנו בחיי אבן פקודה. חלק נכבד מהיצירות האלה התגלה רק במאה ה-19, עם חשיפת "גניזת קהיר", מצבור כתבי יד יהודים, שנחשף בבית הכנסת בן עזרא בקהיר בירת מצרים[5].

יהודים בקוראן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקוראן יחס אימביוולנטי ללא-מוסלמים, ובפרט מונותאיסטים. בסורת אל-בקרה ניתנות דוגמאות ליחס זה. למשל, בפסוק 62 הוזכרו לחיוב: "המאמינים והיהודים והנוצרים והצָאבִּאִים – כל המאמין באלוהים וביום הדין ועושה כראוי – גמולם שמור להם אצל ריבונם, ולא יפחדו ולא יצטערו". לעומת זאת כבר בפסוק 78 נכתב: "בני ישראל הכופרים קוללו בפי דוד וישוע בן מרים, על כי המרו ועברו את גבול המותר". על אף שהקוראן כולל התייחסויות שליליות גם כלפי הנוצרים, בדרך כלל הם מועדפים על פני היהודים[6]. בפסוק 82 ניתנת דוגמה לכך: "מצוא תמצא כי היהודים והמצרפים שותפים לאלוהים (עובדי האלילים), איבתם למאמינים גדולה מכל, ומצוא תמצא כי האומרים, נוצרים אנו, אהבתם למאמינים גדולה מכל. כי יש כמרים ונזירים ביניהם ואין שחץ בלבם".

יש פסוקים שמבחינים בין יהודים מגונים, לעומת מיעוט יהודים ישרי דרך. בסורת אל-מאאידה פסוק 13 נכתב: "כיוון שהפרו את בריתם, קיללנו אותם והקשינו את לבם. הם מטים את המלים ומוציאים אותן מהקשרן, ושכחו מקצת הדברים שהזכירו להם, ולעולם לא תחדל להיווכח כי בוגדים הם, חוץ ממתי מעט". וכן בפסוקים 113–115 בסורת אאל עמראן: "בין בעלי הספר ישנה אומה של תמימי דרך הקוראים את אותו אלוהים במשך הלילה ומשתחווים. הם מאמינים באלוהים וביום האחרון ומצווים לנהוג בדרך ארץ ואוסרים את המגונה וזריזים במעשים טובים. כל אלה בישרים הם. כל טוב אשר יעשו, לא יוכחש כי עשוהו, ואלוהים יודע מי הם היראים". גם בפסוק 99 נכתב: "בין בעלי הספר ישנם המאמינים באלוהים ובאשר הורד אליכם ממרומים, ובאשר הורד אליהם, בעודם ענווים לפני אלוהים. הם אינם מוכרים את אותות אלוהים באפס מחיר. כל אלה, שמור להם שכרם אצל ריבונים, ואלוהים מהיר חשבון".

יהודים בחדית'

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החדית' הוא אוסף של הלכות וסיפורים אודות מוחמד ודרך חייו, ומהווה מרכיב עיקרי במחשבה האסלאמית. היא כוללת אמירות קשות יותר כלפי יהודים מאשר הקוראן ומתייחס אליהם בהקשרים שליליים, בעיקר בקשר יחסיהם לנביא מוחמד, ופחות ביחס למנהגיהם ואמונותיהם. החדית' עוסק רבות במאבקו של מוחמד ביהודי העיר אל-מדינה, ומתאר אותם לרוב כרשעים, תככנים וחוטאים כלפי מוחמד. אחת האמירות הקשות ביותר בחדית', שמצוטטת בין השאר באמנת חמאס[7], היא מייחסת לנביא מוחמד את הדברים הבאים:

לא תגיע השעה (יום הדין) עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא (מאחורי), בוא והרגהו".

— החדית', מופיע בצחיח אל-בוח'ארי (4:56:791) ובצחיח מוסלם (41:6985)

ב-2019 הציע השייח' ד"ר יאסר קאדי (אנ') פרשנות מרחיקת לכת לחדית' האנטישמי[8]. לדבריו, מדובר בנבואה המיוחסת לאחרית הימים, ולא בציווי מעשי. לדבריו מוסלמים לא יכולים להיות אנטישמים, ואנשי דת מוסלמים לא פוסקים על פי חדית' זה[9].

דמויות דת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערת המכפלה, מקום הקבורה של אברהם אבינו
משה עם עשרת הדיברות, מאת רמברנדט

העברים והערבים מסווגים באופן כללי כעמים שמיים, מונח שנלקח מהדיווחים המקראיים על מקורות התרבויות שהיו ידועות לעברים הקדמונים. אלו הקרובים אליהם ביותר מבחינה תרבותית ומבחינה לשונית נחשבו כצאצאים של האב הקדמון שם, אחד מבניו של נח. אויבים של העברים הקדמונים לרוב סווגו כצאצאים של האחיין המקולל כנען, נכדו של נח, בנו של חם. היסטוריונים מודרניים מאשרים את הקרבה של העברים הקדמונים ושל הערבים על בסיס מאפיינים שלרוב מועברים מאב לבן, כמו גנים ומנהגים, כשהקריטריון אותו חקרו הכי הרבה הוא השפה. נקודות דמיון בין השפות השמיות (משפחה הכוללת את השפה העברית והערבית) וההבדלים שבין השפות השמיות לשפות שמדברים אנשים אחרים מאשרים את המוצא המשותף של העברים ושל הערבים בין האומות השמיות האחרות.

בסביבות המאה ה־16 לפני הספירה התפתחה היהדות כדת המונותאיסטית העיקרית הראשונה. לפי המסורת היהודית, ההיסטוריה היהודית מתחילה בברית בין אלוהים לבין אברהם, שנחשב עברי. (העברי הראשון הוא עבר, מאבות אבותם של אברהם). המקרא מאזכר לעיתים אנשים "ערביים" (או וריאנט של המילה), מהמילה ערבה. חלק מהערבים הגרים בחצי האי הערבי נחשבים לצאצאיו של ישמעאל, הבן הראשון של אברהם. בעוד שרוב ההיסטוריונים, אנשי המערב ואף חלק מהמוסלמים מאמינים שהאסלאם התפתח בעָרב במאה השביעית לספירה עם קריאות הקוראן הראשונות של מוחמד; נקודת המבט של האסלאם דרך הקוראן היא שאדם היה המוסלמי הראשון (במובן של האמונה באלוהים ובהתמסרות לאלוהים ולפקודותיו). האסלאם מכיל מאפיינים משותפים רבים הלקוחים מן היהדות (ומכאן שגם מן הנצרות), כמו האמונה בנביאים מסוימים, כמו משה ואברהם[מקרא 1], המשותפים לשתי הדתות.

אברהם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהדות והאסלאם ידועים כדתות אברהמיות. הדת האברהמית הראשונה הייתה היהדות כפי שנעבדה בחצי האי סיני לאחר יציאת מצרים וכפי שהומשכה כשהיהודים נכנסו לארץ כנען, כבשוהׇ והתיישבו בה. הממלכה לבסוף התפצלה לממלכת ישראל ולממלכת יהודה לפני גלות בבל בתחילת המאה הראשונה לפני הספירה. בנו הבכור של אברהם, ישמעאל, נחשב בתפיסה המוסלמית להיות אב כל הערבים. בנו השני של אברהם, יצחק, נקרא אב כל העברים. במסורת האסלאמית נתפס יצחק כסב כל בני ישראל וכבן המובטח של אברהם מאשתו העקרה שרה. בחדית', מוחמד אומר שכארבעים אלף נביאים ושליחים הגיעו מזרעו של אברהם, רובם היו משל יצחק והאחרון בסדרה זו היה ישו הנוצרי. במסורת היהודית אברהם נקרא "אברהם אבינו". אצל המוסלמים הוא נחשב אחד מנביאי האסלאם (ראו גם "אברהם באסלאם") ולאב קדמון של מוחמד דרך ישמעאל. אברהם נקרא ידיד האלוהים באסלאם וכאמור הוא נחשב נביא באסלאם, יחד עם נח, ישו, מוחמד ואחרים.

מוחמד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הפצת הדת הראשונית של מוחמד במכה, הוא ראה בנוצרים וביהודים (להם הוא קרא "עם הספר") כבני ברית טבעיים, משום שהם חולקים אותם עקרונות יסוד וציפה לקבל תמיכתם ועזרתם. עשר שנים אחרי התגלותו הראשונית בהר חירה[10] הגיעה אליו משלחת של נציגים מ־12 החמולות החשובות ביותר של ית'רב (היא אל־מדינה) והציעו לו הגנה פיזית, והזמינו אותו לעיר להיות מתווך ראשי של הקהילה כולה, שנלחמה אחד עם השני כמאה שנים ונזדקקה למקור סמכות[11][12][13].

בין הדברים שעשה מוחמד במטרה ליישב את המחלוקות ארוכות השנים בין שבטי ית'רב היה ניסוח מסמך הידוע כחוקת אל־מדינה. לקהילה שהוגדרה בחוקת אל־מדינה הייתה נקודת מבט דתית, אך גם עוצבה על ידי השיקולים הפרקטיים ושימרה באופן משמעותי את המסורות המשפטיות של השבטים הערביים הישנים[13]. מוחמד גם אימץ כמה תכונות של עבודת האל היהודית ומנהגים כדוגמת יום כיפור. לפי אלפורד ולץ', המנהג היהודי של שלוש תפילות יומיות היה גורם לתפילת אמצע היום האסלאמית, אך המסורת שאימץ מוחמד לתפילה לכיוון צפון (הידועה כקִ֫בְּלַה – בהתחלה הייתה לירושלים ואחר כך שונתה למכה) הייתה נהוגה גם בקבוצות אחרות בחצי האי.

אנשים רבים מית'רב המירו את אמונתם של המהגרים ממכה, ובמיוחד של שבטים פוליתאיסטים ופגניים, אך מעטים היו היהודים שהמירו את דתם[14]. היהודים דחו את טענת הנבואה של מוחמד[12], וטענו כי פסוקים מן הקוראן סותרים את התורה[15]. התנגדותם הייתה מסיבות פוליטיות ודתיות כאחד, משום שיהודים רבים בית'רב היו בעלי קשרים הדוקים עם עבדאללה אבן אוביי, שהיה לטובת היהודים והיה נהפך לנסיך ית'רב לולא הופעת מוחמד[11][16].

מארק כהן הוסיף שמוחמד הופיע "מאות לאחר סיום הנבואה המקראית" ו"הציג את מסרו בדרך הזרה ליהודים במבנהּ ובשפתה"[17]. הרמב"ם, מלומד יהודי, התייחס למוחמד כנביא שקר. יותר מזה, הרמב״ם טען כי עצם העובדה שמוחמד טען שהוא נביא היא מה שפוסלת אותו, כיוון שהיא סותרת את נבואתו של משה, את התורה ואת התורה שבעל־פה. טענתו גם הייתה שהעובדה שמוחמד היה אנלפבית פוסלת אותו מלהיות נביא[18].

היהודים קיבלו שוויון מלא למוסלמים בחוקת אל־מדינה בתמורה לנאמנות פוליטית[12][19]. הם הורשו לעסוק בתרבותם ובדתם. עם זאת, ככל שמוחמד נתקל בהתנגדות רבה יותר מצד היהודים, כך אימצו המוסלמים נקודת מבט שלילית יותר כלפי היהודים. היהודים הואשמו שהפרו את חוקת אל־מדינה על ידי סיוע לאויבי הקהילה, דבר שהוביל לקרבות כדוגמת קרב בדר וקרב אֻחֻד[הקוראן 2]. קרבות אלו הסתיימו בניצחון מוסלמי ובהגליה של בנו קינקאע ובנו נדיר, שניים משלושת השבטים המרכזיים בית'רב.

נביאים אחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי הדתות, בניגוד לנצרות, מלמדות כי עבר, איוב ויוסף היו נביאים[20][21][22][23][24]. עם זאת, לפי דעה אחת בתלמוד הבבלי סיפור איוב "לא היה ולא נברא אלא משל היה"[25]. כמו כן האסלאם מכיר בשלל נביאים נוספים שאינם מופיעים ביהדות, כמו ישו (המכונה "עיסא"), ואישים נוספים שנחשבו כנביאים על פי מסורות בחצי האי ערב.

יחסים היסטוריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אנטישמיות מוסלמית
החל מכיבושי האסלאם במאה ה-7 קהילות יהודיות רבות מצאו את עצמן תחת שלטון מוסלמי של שושלות שונות. יהדות ארצות האסלאם ידעה תקופות של ביטחון יחסי תחת שלטון האסלאם ולעומת זאת תקופות של רדיפות. מעמדה המשפטי התבסס על פי רוב (עד העת המודרנית) על חוזה עומר.

ימי הביניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחצי האי האיברי, תחת שלטון מוסלמי, יכולים היו היהודים להתקדם במתמטיקה, באסטרונומיה, בפילוסופיה, בכימיה ובפילולוגיה[26]. תקופה זו ידועה כתור הזהב של יהדות ספרד[27]. התקופה אופיינה בשגשוג תרבותי ורוחני, אך מנגד כללה לעיתים גם רדיפות כנגד יהודי ארצות האסלאם. באחד ממקרי האלימות הקשים ביותר של התקופה, פרעות גרנדה של שנת 1066, מרבית קהילת יהודי גרנדה המשגשגת נטבחה.

באופן מסורתי, תחת חוזה עומר, ידועים היהודים החיים בארצות האסלאם (יחד עם הנוצרים) כד'ימים. ככאלה הם הורשו לעסוק בדתם ולנהל את העניינים הפנימיים שלהם תחת תנאים מסוימים[28]. היה עליהם לשלם ג'יזיה (מס גולגולת שהוטל על כל הלא־מוסלמים הבוגרים והחופשיים) לממשלה[28]. היה על הד'ימים אסור להחזיק נשק או להעיד ברוב התיקים בבית המשפט המוסלמי, כיוון שהיו הרבה חוקי שריעה שלא חלו על הד'ימים, כדוגמת אלו שפעלו לפי ההלכה[29]. טעות נפוצה היא לחשוב שמקור הדרישה ללבוש מְבדל הייתה נפוצה בכל ארצות האסלאם. מקורה הוא לא מהקוראן או מהחדית' אלא המצאה של השיעה בבגדאד של ימי הביניים המוקדמים[30], שלאחר מכן נפוצה לאזורים נוספים של עולם האסלאם. לרוב היה ליהודים חופש בבחירת מקום מגוריהם ועיסוקם, וניסיונות להמרת דתם בכפייה באופן קולקטיבי היו מעטים[31]. הדוגמאות הבולטות ביותר לטבח ביהודים הכולל המרת דת כפויה או הריגה של יהודים בידי השליטים היו רדיפות אל־מוואחידון באל־אנדלוס במאה ה־12[32]. הדוגמות הבולטות למקרים בהם חופש בחירת מקום המגורים נלקח מהם, כולל תחימת היהודים לרבעים מגודרים (מלאחים) הן ממרוקו של תחילת המאה ה־15 ובמיוחד בתחילת המאה ה־19[33]. רוב המרות הדת נעשו משאיפתם של יחידים לצאת ממעמד המיעוט הנסבל ומסיבות אחרות, לא כתוצאה מכפיה ישירה. עם זאת, היו המרות דת המוניות כפויות במאה ה־12 תחת שלטון שושלת אל־מוואחידון בצפון אפריקה ובאל־אנדלוס, בפָרַס, ובמקרים אחרים מצומצמים יותר באזורים שונים של העולם המוסלמי[34].

בעת החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בעת החדשה סבלו יהודים מעוינות מוסלמית, שנשען על תרבות שבטית ועל מסורות מהקוראן. באיראן במאה ה-19 נאסר על יהודים לצאת בימי גשם לרחוב, כדי למנוע מהמים להעביר את טומאתם למוסלמים. ב-1888 הוגש לממשלת בריטניה תזכיר לפיו "מחוץ למלאח (הרובע היהודי) על היהודים ללכת יחפים ולהסיר את כיסויי הראש. הם אינם רשאים להשתמש במקל הליכה. זקנים וחולים מורשים להיעזר במקל עשוי מקנה סוף. מוסלמים משתעשעים בזריקת פחם, שברי זכוכית, כלי חרס ישנים וכיוצא בזה, ונהנים לראות יהודים הנפצעים ברגליהם היחפות. ברבעים המוסלמים רשאי היהודי ללכת רק במדרכה שבה לא עובר מוסלמי"[35].

מעט מאוד יהודים חיים עדיין בארצות ערב והאסלאם. באיראן חיה היום הקהילה הגדולה ביותר של יהודים (בשנת 2012 עדיין חיו באיראן כ-8,500 יהודים). הקהילה מוכרת על ידי הממשלה כמיעוט דתי רשמי, וכמו הזורואסטרים, זכו למושב בפרלמנט האיראני. נציגם היה מוריס מותמד. יהודים חיים עדיין גם באוזבקיסטן ובטורקיה.

בעת המודרנית, הפעילוּת של התנועה הציונית ובהמשך הסכסוך הישראלי־ערבי הגדירו מחדש והשפיעו על היחסים בין ישראל ומדינות ערב, ובתוך כך גם על אופי היחסים בין האסלאם ליהדות. במהלך מלחמת העצמאות – שבה תקפו את ישראל חמש מדינות ערביות: מצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועיראק – ובעשור שאחריה, כ-850,000 יהודים עזבו או גורשו ממדינות ערב והאסלאם.

המרת דת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאסלמות יהודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסלאם היא דת המעודדת המרת דת, ופעמים רבות מנסה לאסלם יהודים. בימי הביניים ידוע על מספר יהודים שהתאסלמו, ואחד הבולטים שבהם הוא סמואל אל-מוגרבי שהיה בנו של רבי יהודה בן עבאס, מחבר הפיוט עת שערי רצון להפתח. הוא אף חיבר ספר על התאסלמותו, ובו הוא מציג שורת טענות מוסלמיות נגד היהדות. הספר נקרא אפחאם אל-יהוד (השתקת היהודים).

בעת החדשה יש כמה מומרים לאסלאם מרקע יהודי נודעים כגון מוחמד אסד (נולד כלאופולד וייס), יוסף דרויש ומרים ג'מילה (נולדה כמרגרט מרקוס). למעלה מ־200 יהודים ישראלים המירו את דתם לאסלאם בין השנים 2000 ו־2008[36].

מבחינה היסטורית, בהתאם למסורת החוק האסלאמי, היהודים הורשו לשמור על דתם במדינות האסלאם כבני מעמד הד'ימי. עם זאת, שליטים מסוימים כן כפו המרות דת מסיבות פוליטיות ומסיבות דתיות בהתייחסם לנוער וליתומים. בתימן הונהגה גזירת היתומים שאילצה את הקהילה היהודית למסור כל יתום יהודי לרשויות שיהפכו אותו למוסלמי. בתקופת רדיפות אל-מוואחידון כמעט כל יהודי ספרד וצפון מערב אפריקה נהרגו, השורדים – נאלצו להמיר את דתם, או נמלטו לארצות אחרות. היו אוכלוסיות יהודיות שנאלצו להתאסלם, אך אלה שמרו, למרת הכול, על קשר ועניין עם המסורת היהודית. קבוצות אלו כוללות את האנוסים, את קבוצת דגתון מטימבוקטו, שהתאסלמו בשנת 1942 כשאסקיא מוחמד קיבל את השלטון בטימבוקטו וציווה על כל היהודים להמיר את דתם לאסלאם או לעזוב[37], וגם חלק מקהילת יהדות בוכרה שעליהם לחצו להתאסלם ומספר פעמים אף כפו עליהם להתאסלם[38].

באימפריה הפרסית, בתקופת שלטון השושלת הספווית במאה ה־16 ובמאה ה־17, יהודים הוכרחו להצהיר בפומבי שהם התאסלמו, וניתן להם השם "ג'דיד אל־אסלאם" (מוסלמים חדשים). בשנת 1661 יצא פסק הלכה אסלאמי המבטל את ההמרות הכפויות, והיהודים חזרו לעסוק ביהדות באופן גלוי. באופן דומה, על מנת להביא פוגרום לקצו בשנת 1839, יהודי משהד הוכרחו להמיר בהמוניהם את דתם לאסלאם. הם שמרו את מצוות היהדות בסתר למשך יותר ממאה לפני שחזרו לשמור אותן בגלוי[39].

בטורקיה, משיח השקר שבתאי צבי הוכרח להמיר את דתו לאסלאם בשנת 1668[40]. רוב מאמיניו נטשו אותו, אך כמה אלפים המירו דתם לאסלאם גם כן, בעוד שהמשיכו לראות עצמם כיהודים. הם קיבלו את הכינוי "דונמה" (Dönmeh; מילה טורקית שמשמעותה ממיר דת). חלק מהדונמה עוד נשארים ככאלו, בעיקר בטורקיה.

גיור מוסלמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעות גיור הן נדירות בעולם המוסלמי. זאת בשל העובדה שהיהדות אינה מעודדת גיור, ולרוב אף מְרפה ידי מתעניינים בגיור, ומן הצד השני האסלאם מטיל הגבלות קשות על המבקשים להמיר את דתם. ביהדות, התפיסה היא שלכל בני אנוש ברית עם האל, ומעודדת את הלא־יהודים לשמור את שבע מצוות בני נח. מאידך גיסא, האסלאם מטיל הגבלות קשות על המנסים להמיר את דתם: עזיבת האסלאם נקראת "רִ֫דַּה" (בערבית: ردة) ומוסלמי שמחליט להמיר את דתו ("מֻרְתַ֫דּ"; בערבית: مـُرْتـَدّ) על פי השריעה חייב במיתה.

בכתבי הרמב"ם[41] מוזכר מוסלמי שהתגייר ונקרא עובדיה. רזא גב'רי, דייל איראני שביצע את חטיפת מטוס כיש אייר מטהראן לאי הנופש כיש בספטמבר 1995. הוא נחת בישראל והתגייר לאחר שריצה מאסר בן ארבע וחצי שנים בכלא הישראלי. הוא התיישב בין יוצאי יהדות פרס באילת[42]. מקרים נוספים הם של ברוך מזרחי, ערבי יליד צפת שהתגייר ונפל במלחמת העצמאות בפעולת אצ"ל, ואברהם סיני, פעיל חזבאללה שעבר לישראל לאחר מלחמת לבנון הראשונה, התגייר והפך לאדם דתי שומר־מצוות[43].

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקוראן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ הקוראן 19:51 "הזכר בספר את משה. הוא היה נאמן והיה לשליח ולנביא."
  2. ^ הקוראן 2:100

מקרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ספר בראשית, פרק כ'

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Prager, Dennis (1983). Why The Jews?: The Reason for Antisemitism. New York: Simon & Schuster. pp. 110-126.
  2. ^ Keeler, Annabel; Solomon, Norman; Harries, Richard; Winter, Tim (2005). Abraham's Children: Jews, Christians, and Muslims in conversation. T&T Clark Publishing. pp. 55–66.
  3. ^ רוח מן המצר- פודקאסט: 'בכבל ערב': יהודים ומוסלמים, סרטון בערוץ "יד יצחק בן-צבי", באתר יוטיוב (אורך: 33:07), ד"ר יניב מזומן ופרופ' מרים פרנקל )(בדקות: 04:37–07:09)
  4. ^ רוח מן המצר- פודקאסט: 'בכבל ערב': יהודים ומוסלמים, סרטון בערוץ "יד יצחק בן-צבי", באתר יוטיוב (אורך: 33:07), ד"ר יניב מזומן ופרופ' מרים פרנקל )(בדקות: 12:57–14:44)
  5. ^ רוח מן המצר- פודקאסט: 'בכבל ערב': יהודים ומוסלמים, סרטון בערוץ "יד יצחק בן-צבי", באתר יוטיוב (אורך: 33:07), ד"ר יניב מזומן ופרופ' מרים פרנקל )(בדקות: 02:10–03:36)
  6. ^ ברנרד לואיס, היהודים בעולם האסלאם, מרכז זלמן שזר, 1996, עמ' 58
  7. ^ אמנת חמאס - סעיף שביעי, באתר ויקיטקסט
  8. ^ American Islamic Scholar Sheikh Yasir Qadhi Defends Antisemitic Comments: MEMRI Jumps on Any Preacher Who Quotes Hadith about the Trees and the Rocks, But the Killing of Jews Is Prediction, Not Prescription; Muslims Cannot Be Antisemites, MEMRI (באנגלית)
  9. ^ סערת החדית' האנטישמי באתר הפורום לחשיבה אזורית
  10. ^ אורי רובין, האנציקלופדיה של הקוראן, בערך מוחמד
  11. ^ 1 2 The Cambridge History of Islam, (1997), p. 39
  12. ^ 1 2 3 Esposito, John. (1998), Islam: the Straight Path, extended edition. Oxford university press, p.17.
  13. ^ 1 2 Muhammad, Encyclopedia of Islam, Alford Welch
  14. ^ Watt (1956), p. 175, p. 177
  15. ^ The Cambridge History of Islam, pp. 43–44
  16. ^ Gerhard Endress, Islam, Columbia University Press, p.29
  17. ^ Mark R. Cohen, Under Crescent and Cross: The Jews in the Middle Ages, p. 23, Princeton University Press
  18. ^ ALLUSION TO MUHAMMAD IN MAIMONIDES' THEORY OF PROPHECY IN HIS GUIDE OF THE PERPLEXED By Yehuda Shamir, University of Cincinnati
  19. ^ Jacob Neusner, God's Rule: The Politics of World Religions, p. 153, Georgetown University Press, 2003, ISBN 0-87840-910-6
  20. ^ Bereishit – Chapter 10 – Genesis
  21. ^ "JOSEPH", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
  22. ^ Prophet Hud
  23. ^ Prophet Yusuf
  24. ^ IslamTutor.com -> The Prophets Of Islam – A Referenced List
  25. ^ גמרא בבא בתרא ט"ו ע"ב
  26. ^ Cowling (2005), p. 265
  27. ^ Poliakov (1974), pp. 91-6
  28. ^ 1 2 Lewis (1984), pp. 10, 20
  29. ^ Lewis (1987), p. 9, 27
  30. ^ Lewis (1999), p.131
  31. ^ Lewis (1999), p.131; (1984), pp. 8, 62
  32. ^ Lewis (1984), p. 52; Stillman (1979), p.77
  33. ^ Lewis (1984), p. 28
  34. ^ Lewis (1984), pp. 17, 18, 94, 95; Stillman (1979), p. 27
  35. ^ מופיע אצל יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש, נתניה, אחיאסף, 2013, עמ' 313.
  36. ^ Felter, Nurit (14 בנובמבר 2008). "Sharp drop in Christians converting to Judaism". Ynetnews. נבדק ב-2 באוגוסט 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ Primack, Karen. "The Renewal of Jewish Identity in Timbuktu", kulanu.org
  38. ^ Abbas, Najam. "The Outsiders" (review of Chala (The Outcast) by Mansur Surosh Dushanb), kulanu.org
  39. ^ Ross, Dan. Acts of Faith, Schocken Books, New York, 1984, pp. 67–82. ISBN 0-8052-0759-7
  40. ^ Yardeni, Dan. (2010-04-25) Jewish History / Waiting for the Messiah - Haaretz Daily Newspaper | Israel News. Haaretz.co.il
  41. ^ Cambridge Journals Online - Abstract. Journals.cambridge.org (2005-05-12)
  42. ^ Iranian Muslim converts to Judaism
  43. ^ Avraham Sinai: From Undercover Hizbullah Shiite To Orthodox Jew,Avraham Shmuel Lewin, Jewish Press Israel Correspondent. Jewishpress.com (2006-09-27).


אסלאם
חמשת עמודי האסלאם שהאדה (העדות) • אלצלאה (התפילה) • אלזכאה (הצדקה) • צום • אלחאג' (העלייה לרגל)
אללה, שמו של האל בדת האסלאם
אללה, שמו של האל בדת האסלאם
פלגים עיקריים אסלאם סוני • אסלאם שיעי
אישים מרכזיים מוחמד • ח'ליף ושושלות הח'ליפים • נביאי האסלאם • אימאם שיעי • מהדי • בני לווייתו של מוחמד • נשות מוחמד
דמויות היסטוריות נוספות פאטמה בת מוחמד • עבדאללה אבן א-זובייר • אבו להב
קרבות בראשית האסלאם קרב בדר • קרב אוחוד • קרב השוחה • קרב ח'ייבר
אנשי דת (עולמא) מאלכ אבן אנס • אל נעמאן בן ת'אבת אבו חניפה • אחמד אבן חנבל • מוחמד אבן אידריס א-שאפעי • אבן חג'ר אל-עסקלאני • אל-ע'זאלי
ערים קדושות מכה • אל-מדינה • ירושלים • נג'ף • כרבלא • כופה • כאט'מיה • משהד • סאמרא
האתרים הקדושים ביותר מסגד אל-חראם • מסגד הנביא • מסגד אל-אקצא
חגים הג'רה • לוח השנה המוסלמי • עיד אל-פיטר • עיד אל-אדחא • עשוראא • ארבעין • לילת אל-קאדר
מבנים מסגד • מינרט • מחראב • הכעבה • אדריכלות איסלאמית
תפקידים דתיים אייתולה • מרג'ע • אימאם • מולא • קאדי • מופתי • מואזין
טקסטים וחוקים קוראן • חדית' • אסנאד • מתן • תפסיר • סונה • פיקה • פתווה • שריעה
אסכולות השריעה חנפית • חנבלית • ג'עפרית • מאלכית • שאפעית
אסכולות הכלאם אשעריה • ג'בריה • מאתורידי • מורג'יאה • מֻעתזילה
פלגים שיעים את'נא עשריה • אסמאעיליה • זיידים
פלגי הח'וארג' צאפריים • אזארקה • איבאדיה
תנועות סופיות • והאביה • סלפיה • אסלאמיזם • אסלאם ליברלי
פלגים אחרים אומת האסלאם • חמשת האחוזים • המסורים • אחמדים • זקרי • עלווים
אמונות קשורות באביזם • בהאאים • יזידים • סיקיזם
פורטל אסלאם • מונחים בסיסיים • כל הערכים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יחסי_אסלאם–יהדות&oldid=39363021"