חטיפת נחשון וקסמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נחשון וקסמן
Nachson Wachsman.jpg
לידה 3 באפריל 1975
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 14 באוקטובר 1994 (בגיל 19)
ביר נבאלא, הרשות הפלסטינית
מקום קבורה הר הרצל עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1 באוגוסט 1993 - 14 באוקטובר 1994
דרגה סמל סמל (לאחר מותו)
תפקידים צבאיים
לוחם פלנ"ט גולני
מלחמות וקרבות
הלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סמל נחשון מרדכי וקסמן (3 באפריל 1975 בירושלים - 14 באוקטובר 1994 בביר נבאלא) היה חייל צה"ל שנחטף והוחזק כבן ערובה במשך 6 ימים בידי ארגון החמאס ונרצח בעת הניסיון לחלצו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחשון וקסמן נולד בירושלים, ליהודה ואסתר וקסמן, בן שלישי מתוך שבעה אחים. הוא למד ברשת חורב מבית הספר היסודי ועד לישיבה התיכונית, ובמקביל השתתף כחניך וכמדריך בתנועת הנוער "עזרא" סניף רמות. בצעירותו גם התנדב וקסמן במסגרת הנוער של מגן דוד אדום בתחנת ירושלים.

באוגוסט 1993 התגייס לחטיבת גולני ושובץ בפלנ"ט גולני, הוכשר כלוחם, והשתתף בלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון. הוא תכנן ללמוד רפואה עם שחרורו מהשירות הצבאי.

החטיפה ופעולת החילוץ הכושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך קלטת הווידאו שצילם חמאס

ב-9 באוקטובר 1994 המתין וקסמן בצומת הטייסים שליד יהוד לטרמפ שייקח אותו לבית של ידידה שלו ברמלה. הוא עלה למכונית ובה ארבעה מחבלים מארגון חמאס, אשר התחפשו למתנחלים יהודים. המחבלים לקחו את וקסמן לביר נבאלא שמצפון לירושלים כבן ערובה. למחרת יום חטיפתו העבירו החוטפים לרצועת עזה קלטת וידאו שבה צולם וקסמן כשאקדח מוצמד לרקתו, מבקש מראש הממשלה יצחק רבין שישחרר את השייח' אחמד יאסין ועוד 200 אסירים ביטחוניים. לפי המסר שהעביר וקסמן, אם לא תיכנע ישראל לדרישה, יוציאו אותו להורג ביום שישי בשעה 20:00.

הקלטת הופצה ברצועת עזה במטרה להקשות על צה"ל באיתור מיקומו האמיתי של וקסמן, ואכן גורמי המודיעין השקיעו מאמצים לאתרו ברצועה ללא הצלחה ובכך התבזבז זמן יקר בניהול האירוע. רק ביום שישי, 14 באוקטובר 1994, איתר השב"כ את הבית שבו הוחזק וקסמן, בביר נבאלא, לאחר שנתפס נהג המכונית שבאמצעותה נערכה החטיפה. בעמדת הפיקוד שהו בעת הפעולה הרמטכ"ל, אהוד ברק, סגנו, אמנון ליפקין-שחק, ראש אמ"ן, אורי שגיא, אלוף פיקוד המרכז אילן בירן, ראש השב"כ, כרמי גילון, ומפקד אוגדת איו"ש, שאול מופז אשר פיקד על המבצע[1]. בעקבות המידע המודיעיני שהשיגו אנשי השב"כ בחקירת הנהג, הוצגו למופז שתי תוכניות פריצה לבית המחבלים, האחת של הימ"מ והאחרת של סיירת מטכ"ל. העובדה שמפקד הימ"מ שהה באותה עת בחו"ל הביאה את מופז, בעברו סגן מפקד סיירת מטכ"ל, לבחור בזו שהציעו לוחמי סיירת מטכ"ל[2] .

בשעה 19:00, עם רדת החשיכה, הגיע כוח החילוץ של סיירת מטכ"ל, בפיקודם של שחר ארגמן, מפקד היחידה, ורס"ן מיכאל כפרי, וצוותי הלוחמים בפיקודם של סרן ניר פורז, סרן ליאור לוטן וניצן אלון, לווילה שבפאתי הכפר. במהלך שהות הסיירת במקום נצפה אחד ממשתפי הפעולה עם החוטפים כשהוא נכנס לבית ויוצא כעבור כעשרים דקות. לאחר יציאתו נעצר משתף הפעולה, נחקר ומסר שוקסמן מוחזק בחיים. בשלב זה הוחלט לתת לסיירת מטכ"ל את הפקודה לפרוץ אל הבית. הכוח התפצל לשלושה צוותים שפרצו, כל אחד מכיוון שונה, במהירות לבית תוך ניצול גורם ההפתעה. על פי ספרו של ראש השב"כ דאז כרמי גילון, "שב"כ בין הקרעים", עקב שימוש במטען חלש מדי לפריצת דלתות הברזל של הבית, התעכבה הפריצה לחדר שבו הוחזק וקסמן, בקומה השנייה של הבניין. מיד כשנשמע הפיצוץ בדלת ירה אחד המחבלים שבעה כדורים בוקסמן, אחד בראשו ושישה בחזהו, והרג אותו. או אז פרצו לחדר לוחמי היחידה, ובראשם לוטן, והרגו את שלושת המחבלים[3].

במהלך המבצע נהרג ניר פורז כאשר אחד המחבלים ירה לעבר הכוח הפורץ. שבעה חיילים נוספים נפצעו במהלך הפריצה. לסרן ניר פורז ולסרן ליאור לוטן הוענק צל"ש הרמטכ"ל על חלקם בפעולה זו[4].

לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גן הנצחה ביהוד לזכרם של נחשון וקסמן וניר פורז

לאחר מותו של וקסמן הגישה משפחתו תביעה בארצות הברית (וקסמן היה אזרח ארצות הברית, מאחר שאמו אסתר נולדה בניו יורק ועלתה לארץ בסוף שנות ה-60) נגד שלטונות איראן בטענה לאחריותם לפעולות חמאס וזכתה בשנת 2009 בפיצויי נזיקין בגובה של 25 מיליון דולר אמריקאי[5].

בעקבות ניסיון החילוץ שנכשל, הופקו בצה"ל לקחים, שהובילו, בין היתר, להקמת מדור 'מדרון מושלג' ב-1995. מדור זה יועד להכשיר לוחמים בפריצה חמה וקרה, ובהמשך המדור הפך לפלוגה מבצעית ביחידת יהל"ם של חיל ההנדסה הקרבית.

לזכרו של נחשון הוקם בית נחשון המהווה כיום את מרכז הפעילות של עמותת שלוה המסייעת לבעלי מוגבלות.

ב-2 באוקטובר 2010 הוקרן בערוץ 2 סרטם של לוי זיני ואייל בלחסן "נחשון וקסמן - הספירה לאחור" העוסק בפרשת החטיפה וניסיון החילוץ.

ב-אפריל 2010 שוחרר זיאד נג'יב, הפלסטיני שבביתו הוחזק וקסמן. נג'יב שהה בירדן בעת החטיפה, היה מבוקש ונעצר כאשר ניסה לשוב לכפרו[6].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית נחשון המשמש כמרכז "שלוה"

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דרור מורה, "שומרי הסף", הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב, 2014, עמודים
  2. ^ בן כספית, לא רק ברק אוהב לחגוג בנסיעות עבודה לחו"ל, באתר nrg‏, 17 באוקטובר 2009.
  3. ^ אביחי בקר, נחטף ישראלי מה עושים?, הארץ, ‏ 9 בפברואר 2001, כפי שהועלה באתר פרש.
  4. ^ רונן ברגמן, "מדינת ישראל תעשה הכל", הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009, עמודים 412-408.
  5. ^ AP, פסיקה בארצות הברית: איראן תפצה את משפחת וקסמן, באתר ynet, 28 במרץ 2009
  6. ^ [1]
פיגועי טרור נגד ישראלים במחצית השנייה של המאה ה-20
פיגועים נגד ישראלים שבוצעו בישראל ובשטחים 1948 עד 1959 • שנות ה-60 • שנות ה-70 • שנות ה-80 • שנות ה-90 • >
פיגועים נגד ישראלים שבוצעו בחו"ל שנות ה-70: המתקפה על טיסה 435 של אל על במינכן (10 בפברואר 70)  •  הפיגוע בטיסה 330 של סוויסאייר מציריך לנתב"ג (21 בפברואר 70)  •  חטיפת טיסת 571 של סבנה איירליינס מבריסל לנתב"ג (8 במאי 72)  •  טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן (5–6 בספטמבר 72)  •  משבר בני הערובה בשגרירות ישראל בבנגקוק (28 בדצמבר 72)  •  הפיגוע בטיסה 841 של טראנס וורלד איירליינס מנתב"ג לניו-יורק (8 בספטמבר 74)  •  חטיפת מטוס אייר פראנס 139 מנתב"ג לפריז (27 ביוני 76)

שנות ה-80: ניסיון ההתנקשות בשגריר הישראלי בלונדון (3 ביוני 82)  •  הפיגוע בראס בורקה (5 באוקטובר 85)  •  הפיגועים בדלפקי אל על בנמלי התעופה של וינה ורומא (27 בדצמבר 85)  •  ניסיון הפיגוע בטיסת אל על מלונדון (17 באפריל 86)
שנות ה-90: פיגוע האוטובוס במצרים (4 בפברואר 90)  •  הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה (17 במרץ 92)  •  הפיגוע בשגרירות ישראל בלונדון (26 ביולי 94)

1948–1999 • 2000–2009 • 2010–2019

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חטיפת_נחשון_וקסמן&oldid=25089500"